לטענת הנתבע, הוא אינו חייב בתשלום מזונות לתובעת מהטעם שלמעשה בא הקץ על חיי הנישואין של בני הזוג, כי המדובר בחיי נישואין קצרים ביותר וכי, בשים לב לגילה של התובעת ולעובדה, כי לתובעת מקצוע, ואף עבדה בעבר במקצועה, יש מקום להחיל עליה הכלל של "צאי מעשה ידיך תחת מזונותיך" ולקבוע שאינה זכאית למזונות. במספר פסקי דין, שניתנו על ידי בית המשפט העליון, ניכרת מגמה, לפיה, כאשר מדובר באישה, אשר עבדה שנים רבות והפסיקה לעבוד (ע"א 6136/93 ביקל נ' ביקל) או באישה צעירה, אשר היתה נשואה פרק זמן קצר בלבד ולא היו לבני הזוג ילדים (ע"א 5930/93 פדן נ' פדן) - יצומצם היקף חובתו של הנתבע למינימום ההכרחי. יצוין, כי פסקי דין אלה מהווים בבחינת חריג להלכה. להלן פסק דין בנושא מזונות בנישואים קצרים: פסק דין 1. ההליך 1.1 בפסק דין זה הנני נדרשת להכריע ולפסוק את מזונותיהם של אשה, התובעת מס' 1 (להלן - "התובעת"), וילדים, התובעים מס' 2 ו - 3 (להלן - "הילדים"), מבעלה ומאביהם, הנתבע. 1.2 יצויין, כי כתב התביעה הוגש על ידי התובעת והתובעת מס' 2 (להלן - "הבת") בלבד. במהלך תקופת ההליכים המשפטיים נולד התובע מס' 3 (להלן - "הבן"). 1.3 בהסכמת הנתבע, במהלך ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 28.11.00, צורף הבן כתובע נוסף ונקבע, כי צרכיו יידונו ויתבררו בהתאם לצרכים שפורטו בתצהיר עדותה הראשית של התובעת. 1.4 עוד יצויין, כי בפני בית המשפט תלוייה ועומדת תביעה למשמורת הילדים, אשר הדיון בה טרם הסתיים. 2. רקע עובדתי העובדות, כפי שהתבררו מכתבי הטענות, תצהירי בעלי הדין וחקירתם בפני בית המשפט, הן כדלקמן: 2.1 התובעת והנתבע (להלן - "בני הזוג") נישאו זל"ז ביום 12.3.97. מנישואיהם נולדו הילדים, הבת, ביום 25.11.97, והבן, ביום 6.2.00. 2.2 בני הזוג נישאו בגיל מבוגר יחסית. בעת הנישואין היתה התובעת בת 34 והנתבע היה בן 35. 2.3 מאז תחילת נישואיהם היו רצופים יחסי בני הזוג במשברים, אשר הובילו, בהדרגה, להתרחקות ולאווירה של עוינות. כל אחד מבני הזוג מטיח את האשמה לכישלון חיי הנישואין על משנהו, אולם, נראה, כי ה"אשם" נעוץ בקשיים האישיותיים של כל אחד מבני הזוג. 2.4 בתחילת ההליכים המשפטיים הופנו בני הזוג, בהסכמתם, לטיפול וייעוץ זוגי, על מנת לבחון את האפשרות לשקם את חיי הנישואין. הניסיון לא צלח. יתר על כן, במהלך תקופת ההליכים המשפטיים העמיק הקרע בין בני הזוג ונכון להיום, כך נראה, אין סיכוי כלשהו לשיקום חיי הנישואין. 2.5 מסקנה זו מתבקשת, בין היתר, מכך שגם התובעת, אשר בתחילת ההליכים דבקה בטענותיה, כי ברצונה "שלום בית", העידה, בהמשכם, כי כיום אין כל קשר בין בני הזוג (פרוטוקול הדיון מיום 28.11.00, עמ' 13, ש' 11 - 12): "מה מצב היחסים בינך לבין בעלך. ת. אין יחסים אנחנו גרים תחת קורת גג אחת, אין שום יחסים. הכל על הנייר". 2.6 במהלך ההליכים אף העלתה התובעת טענות בדבר התעללות מינית של הנתבע בבת. בבדיקת הטענות התברר, כי, ככל הנראה, אין בהן ממש. 3. השתכרות הנתבע ויכולתו 3.1 הנתבע הינו מורה לנהיגה, עצמאי, העובד במקצועו כ- 13-14 שנים (פרוטוקול הדיון מיום 13.6.01, עמ' 11, ש' 1). 3.2 לטענת התובעים, הכנסות הנתבע מסתכמות בסך של כ- 30,000 ₪ ברוטו לחודש; יתר על כן, לטענתם, חלק גדול מהכנסות הנתבע אינן מוצהרות על ידו לשלטונות המס ולפיכך, אין במסמכים אשר הוגשו על ידו לבית המשפט כדי לשקף את מלוא הכנסותיו. 3.3 הנתבע הכחיש טענות אלה; לטענתו, הכנסתו החודשית החייבת במס, לאחר ניכוי הוצאות, מסתכמת בסך של 5,200 ₪ לחודש. להוכחת טענתו צירף הנתבע לתצהיר עדותו הראשית אישור רואה חשבון מ. יהושוע (נספח א'). 3.4 במהלך שמיעת ההוכחות התברר, כי גירסת הנתבע בעניין שיעור הכנסותיו חסרת כל בסיס וככל הנראה יש ממש בגירסת התובעת, לפיה הנתבע נהג ונוהג לדווח לשלטונות המס רק על חלק מהכנסותיו. כך, בחקירתו, העיד הנתבע, כי הוא עובד כ - 5 שעות ביום (פרוטוקול הדיון מיום 13.5.01, עמ' 14, ש' 9 - 16) ולמעשה עובד כ - 3 שעות הוראה ביום (שם, עמ' 17, ש' 18 - 23). בבדיקת יומנו של הנתבע בחודש מאי 01 התברר, כי טענות הנתבע הן שיקריות. כך, למשל, ביום 1.5.01 היו לנתבע כ - 12 שיעורים; ביום 2.5.01 היו לנתבע כחמישה וחצי שיעורים; ביום 3.5.01 היו לנתבע כ - 11 שיעורים; ביום 4.5.01 (יום ו') היו לנתבע כ - 6 שיעורים; ביום 6.5.01 היו לנתבע כ - 7 שיעורים; ביום 7.5.01 היו לנתבע כ - 11 שיעורים; ביום 8.5.01 היו לנתבע כ - 5 שיעורים; ביום 9.5.01 היו לנתבע כ - 12 שיעורים; ביום 10.5.01 היו לנתבע כ - 7 שיעורים. מדובר במדגם בלבד. בהתחשב בעדות הנתבע, לפיה הכנסתו משיעור מסתכמת בסכום ממוצע של כ - 75 ₪, עולה, כי בימים אלה בלבד (עשרת ימיו הראשונים של חודש מאי) היתה הכנסתו של הנתבע כ - 5,288 ₪. בסיכומיו טען הנתבע, כי מיומנו עולה, כי יש לו בממוצע 7.4 שיעורים בני 40 דקות ביום. לא ברור כיצד חושב הדבר, שכן בחישוב שנעשה על ידי הגעתי לתוצאה שונה. סביר להניח, כי הנתבע התעלם בתחשיבו מהעובדה שביום 13.5.01 לא לימד כלל, בשל הדיון שהתקיים בבית המשפט, וכי היומן נבדק באותו יום. לדעתי, אין גם להתייחס למועדים מאוחרים יותר ליום הדיון, באשר מטבע עבודתו של הנתבע נראה שטרם נקבעו כל השיעורים אשר יתקיימו במהלכם. יוצא, איפוא, כי אין לקבל את הצהרות הנתבע אודות שיעור השתכרותו. 3.5 יודגש, כטענת התובעים, כי גירסת הנתבע אודות שיעור הכנסותיו נסתרת גם בבחינת רמת החיים שניהל הנתבע והוצאותיו החודשיות, כעדותו, תוך השוואתם להכנסותיו הנטענות על ידו. כך, בפני בית המשפט הוכח, כי, עובר למועד פסיקת המזונות הזמניים, היו לנתבע הוצאות חודשיות קבועות כדלקמן: א. משכנתא: 700 ₪ לחודש (פרוטוקול הדיון מיום 13.6.01 עמ' 11, ש' 8); ב. ביטוח חיים: 500 ₪ לחודש (שם, עמ' ש' 10); ג. דמי מנוי ל"קאנטרי": 270 ₪ לחודש (שם, עמ' 11, ש' 12); ד. עמלות בנק ונעלי כדורגל: 50 ₪ לחודש (שם, עמ' 11, ש' 20 ועמ' 12, ש' 5); ה. הוצאות מדור: 1,042 ₪ לחודש (סעיף 34.1 לתצהיר התובעת ונספחים ז'); ו. הוצאות לאחזקת רכבה של התובעת: 1,020 ₪ (סעיף 34.8 לתצהיר התובעת ונספחים י"ד). כלומר, הנתבע נשא בתשלומים קבועים בסך של כ-3,600 ₪ לחודש. סכום זה אינו כולל את הוצאותיה השוטפות של המשפחה וכן ובמיוחד לא את החופשות אליהן נסעו בני הזוג (פרוטוקול הדיון מיום 13.5.01 עמ' 10, ש' 24 - עמ' 11, ש' 5) רכישות מיוחדות, כמצלמת וידאו (שם, עמ' 11, ש' 11) וכיו"ב). קשה גם להבין, כיצד מהכנסות כה נמוכות, כטענתו, עלה בידי הנתבע לרכוש מכונית חדשה מבלי למכור את מכוניתו הישנה. 3.6 לטענת התובעת, בנסיבות אלה יש לקבל את גירסתה, לפיה הכנסת הנתבע מסתכמת בסך של 30,000 ₪ לחודש. 3.7 איני סבורה, כי יש בסכום האמור כדי לשקף את הכנסת הנתבע: אם תתקבל גישת התובעת, יוצא, בהתחשב בעלות שיעור נהיגה, כי הנתבע מלמד כ - 16 שיעורים ליום, כולל ימי שישי, בעוד מחומר הראיות, לרבות ובמיוחד יומנו של הנתבע ועדויות הנתבע בדבר פעילויותיו הנוספות (משחק כדורגל, "קאנטרי", מפגשים עם הילדים), עולה, כי הנתבע מלמד כ - 11 שיעורים בממוצע בימים א' - ה' וכ - 5 שיעורים ביום ו'. לפיכך, ובהתחשב בכך שהנתבע גובה גם תשלום מיוחד עבור העמדת רכבו למבחני רישוי לתלמידיו בחגים ובחופשות וכיו"ב, הנני מעריכה את הכנסתו של הנתבע בסך של כ - 21,000 ₪ ברוטו לחודש. מובן, שמהסך האמור יש לנכות את הוצאות הנתבע (החזקת רכב, תשלום לבית ספר, רו"ח וכיו"ב). בהתאם לדו"ח רואה החשבון, נספח ז' לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע, מסתכמות ההוצאות בסך של כ-52,568 ₪ לשנה ובסך של 4,380 ₪ לחודש. דהיינו, על פי הערכתי, הכנסתו החייבת של הנתבע לאחר ניכוי הוצאות מסתכמת בסך של כ - 16,620 ₪ לחודש. 4. יכולת השתכרותה של התובעת 4.1 מאז לידת הבת התובעת אינה עובדת. 4.2 התובעת הינה מודליסטית במקצועה. במהלך תקופת רווקותה הקימה התובעת עסק בשם " 4.3 בנוסף להכשרתה כמודליסטית, התובעת עברה הכשרה לעבוד כקוסמטיקאית, מקצוע בו עוסקת אמה (שם, ש' 4 - 8). 5. זכות התובעת למזונות 5.1 הנישואין יוצרים זכויות וחובות הדדיות בין הבעל לבין האשה. אחת מחובות הבעל כלפי אשתו, הינה החובה לזון אותה. כל עוד האשה נשואה הריהי זכאית שבעלה יזון אותה לפי מעמדה וכבודה. במסגרת חיוב זה חייב הבעל לספק לאשה את כל מחסורה וכל צרכיה, לרבות כסותה, כלי בית, כלי מיטה, מדורה ורפואתה. באשר הסכינה האשה לרמת חיים מסויימת, זכאית היא להמשיך ולנהוג עפ"י רמת החיים לה הורגלה וחובתו של בעלה לספק לה את כל מחסורה, לאור מה שהסכינה קודם לכן (ראה ע"א 560/92 פלונית נ' פלוני, פ"ד לח(3) 743, 746, 748; ע"א 130/83 פרייס נ. פרייס, פ"ד לח(1) 721, 725 (להלן - "פרשת פרייס"). בנסיבות מסויימות יכול ותפקע חבותו של הבעל לזון את אשתו עוד לפני פקיעת הנישואין (ראה פרשת פרייס). 5.2 לטענת הנתבע, הוא אינו חייב בתשלום מזונות לתובעת מהטעם שלמעשה בא הקץ על חיי הנישואין של בני הזוג, כי המדובר בחיי נישואין קצרים ביותר וכי, בשים לב לגילה של התובעת ולעובדה, כי לתובעת מקצוע, ואף עבדה בעבר במקצועה, יש מקום להחיל עליה הכלל של "צאי מעשה ידיך תחת מזונותיך" ולקבוע שאינה זכאית למזונות. 5.3 במשך שנים רבות קבעה הפסיקה, כי: "אין מאומה בדין המחייב את האשה לצאת לעבוד מחוץ לביתה... אם היא יוצאת לעבודה ומשתכרת, רשאי הבעל לומר לה: "צאי מעשה ידיך במזונותיך", אבל אין הוא זכאי לדרוש ממנה לצאת ולהשתכר על-מנת לפטור עצמו ממזונותיה. אפילו עבדה בעבר, אך הפסיקה את עבודתה זכאית היא לקבל ממנו את מזונותיה במלואם..." (ראה ע"א 687/83 מזור נ' מזור, פ"ד לח(3) 29, 32; להלן - "פרשת מזור"). במספר פסקי דין, שניתנו על ידי בית המשפט העליון לאחרונה, ניכרת מגמה, לפיה, כאשר מדובר באישה, אשר עבדה שנים רבות והפסיקה לעבוד (ע"א 6136/93 ביקל נ' ביקל, דינים עליון, לד 69 (להלן - "פרשת ביקל") או באישה צעירה, אשר היתה נשואה פרק זמן קצר בלבד ולא היו לבני הזוג ילדים (ע"א 5930/93 פדן נ' פדן, תק-על, 94 (4) 228 (להלן - "פרשת פדן"), יצומצם היקף חובתו של הנתבע למינימום ההכרחי. יצויין, כי פסקי דין אלה מהווים בבחינת חריג להלכה הפסוקה שנסקרה לעיל, ואכן, בפסק הדין בע"א 4316/96 פלולי נ' פלולי (לא פורסם) (להלן - "פרשת פלולי"), קבע כב' השופט י. טירקל, כי ההלכה שנקבעה ב"פרשת מזור" עומדת על מכונה. עם זאת, לדבריו, יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו ובבוא בית המשפט לפסוק בעניין זה, על בית המשפט למצוא את האיזון הנכון בין כל האינטרסים המתנגשים. כך, למשל, בפרשת פלולי ציין כב' השופט י. טירקל כי בניגוד לעובדות בפרשת ביקל ובפרשת פדן במקרה נשוא פסק דינו המדובר באשה שאינה צעירה הנשואה 35 שנה ואשר לא עבדה מעולם. 5.4 בענייננו, אכן, כטענת התובעת, אין המדובר באשה אשר כצעד טקטי הפסיקה לעבוד. עם זאת, אין ספק, כי מדובר בזוג אשר עד לקרע היה נשוי כשנתיים בלבד, כי דרכם המשותפת של בני הזוג הגיעה לקיצה כבר לפני כ - 3 שנים והסיבה היחידה, כי בני הזוג אינם מתגרשים הינה חוסר יכולתם להשכיל ולהגיע להסכם גירושין כולל (ראה עדות התובעת, פרוטוקל הדיון מיום 28.11.00, עמ' 28, ש' 22- 24), יתר על כן, הוכח, כי התובעת הינה בעלת הכשרה מקצועית. נכון להיום, שני ילדיהם של בני הזוג מסודרים במסגרת, אשר יכולה לאפשר לתובעת את חזרתה למעגל העבודה. גם התובעת עצמה אישרה, בעדותה, כי בכוונתה לעשות כן, כדבריה (שם, עמ' 29, ש' 1-2): "ש. מה תעשי למחייתך אחרי הגירושין? ת. ברגע שלילדים יהיו את כל הצרכים מטפלת וגן אני אצא לעבוד. אני אעשה הסבה מקצועית ואצא לעבוד." אין ספק, כי הימנעותה של התובעת מלעבוד נובעת, בין השאר, מרצונה לחייב את הנתבע לשאת במזונותיה, כך שתהא בידה האפשרות להכתיב לנתבע תנאי גירושין כרצונה. בנסיבות אלה סבורני, כי החל משנת הלימודים הנוכחית (2002) עת מלאו כבר לבן כשנתיים וחצי שנים יש לחייב הנתבע בצרכיה ההכרחיים של התובעת בלבד. 6. צרכי התובעת 6.1 בטרם אדרש לבחינת צרכי התובעים, אקדים ואציין, כי גירסת התובעת בכתב התביעה, כמו גם בתצהיר עדותה הראשית ובעדותה בפני בית המשפט, ככל שהתייחסה לעניין צרכי התובעים, לקתה בחוסר מהימנות, אם לנקוט בלשון המעטה. לדוגמא בלבד, אציין את תשובות התובעת ביחס לקבלה, אותה היא צירפה לתצהיר עדותה הראשית כנספח יא', מרשת חנויות "זארה". בפני בית המשפט הוכח, כי מדובר בקבלה המתייחסת לרכישת 10 חולצות זהות. הסברי התובעת ותירוציה לרכישה כאמור, כביכול, עבור עצמה בלבד, נשמעו בלתי סבירים ומופרכים לחלוטין (פרוטוקול הדיון מיום 28.11.00, עמ' 19, ש' 20-1). גם בעניין הוצאות עבור מזון וחומרי ניקוי, התרשמתי, כי אין כל ממש בקבלות שצירפה התובעת לתצהירה וכי המדובר בריכוז רכישות עבורה ועבור בני משפחתה או מקורביה. ניסיונות התובעת לתרץ את סיכומי הביניים השונים, רכישת 20 חתיכות של "סנו בון" בקנייה אחת, נשמעו בלתי סבירים לחלוטין (שם, עמ' 21-22). 6.2 אין ספק, כי הוכח שצרכי התובעים, כפי שפורטו בכתב התביעה, היו חסרי בסיס (ראה עדות התובעת עצמה בעניין זה, שם, עמ' 25, ש' 4), כך גם חלק מהקבלות אשר צירפה התובעת לתצהירה. 6.3 בנסיבות אלה אעריך את צרכי התובעים בהתאם לנסיוני (ראה ע"א 93/85 שגב נ. שגב, פ"ד לט (3) 822). 6.4 בסעיף 35.2 לתצהיר עדותה הראשית פורטו צרכי התובעת והם מסתכמים, לטענתה, בסך של 4,020 ₪, לפי הפירוט כדלקמן: א. הוצאות מדור - 600 ₪; ב. מזון - 1,500 ₪; ג. ביגוד והנעלה - 500 ₪; ד. צרכי אשה - 400 ₪; ה. הוצאות אחזקת מכונית לא כולל תיקונים - 1,020 ₪. בנוסף עתרה התובעת לחייב הנתבע בהוצאות מיוחדות כדלקמן: א. השבת תשלום עבור תיקוני המכונית - 2,819 ₪; ב. תשלום עבור טיפולי שיניים - 8,489 ₪. 6.5 לאחר ששקלתי את הראיות שהוצגו בפני ולאור נסיוני הנני מעריכה את צרכי התובעת כדלקמן: א. הוצאות מדור - 600 ₪; ב. מזון - 1,000 ₪; ג. ביגוד והנעלה -300 ₪; ד. צרכי אישה -200 ₪; ה. אחזקת מכונית -1,100 ₪. 6.4 יוער, כי הנתבע העלה טענות שונות לעניין השימוש של התובעת במכונית. בשים לב לחוסר מהימנותו של הנתבע, סבורני, כי אין ממש בטענותיו. הלכה פסוקה היא, כי זכות האשה לשימוש ברכב מעוגנת בכלל "עולה עימו ואינה יורדת עימו". לפיכך, משנהנתה התובעת מהשימוש במכונית עובר לקרע, הריהי זכאית להמשיך וליהנות ממנה גם לאחר מועד זה (ראה ע"א 258/81, 488/81, 508 ליפשיץ נ' ליפשיץ פ"ד ל"ז(3) 645). 6.5 לפיכך, לאור האמור לעיל, עד לחודש ספטמבר 2002 בכוונתי לחייב הנתבע במזונות התובעת בסך של 3,200 ₪. החל ממועד זה, משסבורה אני כי יש לחייב את הנתבע בצרכיה המינמאליים של התובעת בלבד בכוונתי לחייבו בסך של 1,750 ₪ המשקפים, להערכתי, את הצרכים המינמאליים כאמור. 7. זכות הילדים למזונות 7.1 בעת הגשת התביעה היתה הבת בת כשנה ו - 10 חודשים וכיום הינה בת 5; הבן נולד כאמור במהלך ההליכים, ביום 6.2.00, וכיום הינו בן כשנתיים וחצי. 7.2 הלכה פסוקה היא, כי אב חייב במזונות ילדיו עד גיל 6 מכוח דין תורה ולאחר גיל 6 ועד לגיל 15 מכוח תקנת חכמים. במסגרת זו על האב לספק לילדים את כל צורכיהם ההכרחיים. מעבר לכך החובה היא מדין צדקה ותלויה ביכולתו הכלכלית של האב. 7.3 בשורה של פסקי-דין נקבע, כי במסגרת צורכיהם ההכרחיים של הילדים, נכללות הוצאות מזון, ביגוד, מדור, חינוך בסיסי (לא כולל חוגים וכיו"ב) ובריאות. מעבר לצרכים אלה החיוב הוא מדין צדקה ותלוי ביכולתו של הנתבע (ראה עמ"ש 41/98 בן דוד נ' בן דוד דינים מחוזי לב (2) 528). 7.4 חובת אב במדורם של ילדיו כוללת הן חיוב בהבטחת קורת גג לילדים, דהיינו תשלום חלק משכר דירה והוצאות החזקתה (בענייננו 40%) הן מדור שקט ושלו (ראה ע"א 52/87 הראל נ. הראל, פ"ד מג(4) 201, 205). 7.5 כמו כן, חייב האב לשאת בתשלום דמי טיפול של ילדיו, אולם בעוד שלגבי ילדים עד גיל 6 דמי הטיפול הינם חלק מהצרכים ההכרחיים של הקטין, הרי לגבי ילדים מעל גיל 6 אין הדבר כך, והחיוב בדמי הטיפול הוא מדין צדקה (ראה בר"ע 58/97 מטלון נ. מטלון (לא פורסם)). יתר על כן, הלכה פסוקה היא, כי זכאות לדמי טיפול הינה אך ורק במצב בו הבעל/האב אינו נושא במזונות האם. כאשר נושא הבעל במזונות האם נחשב הטיפול בילדים כמעשה ידיה ואין לחייב הבעל ברכיב זה במסגרת מזונות הילדים ראה ע"א 415/82 תמרי נ. תמרי, פ"ד לח(1) 785, 811; ע"א 15/82 אלמוני נ. פלונית, פ"ד לז (2) 18, 24). 8. צרכי הילדים ושיעור החיוב בהם 8.1 בכתב התביעה נטען, כי צרכי הבת מסתכמים בסך של 4,815 ₪, לא כולל חלקה היחסי בהוצאות אחזקת הבית. בתצהיר העדות הראשית נטען, כי צרכי הילדים מסתכמים בסך של 2,700 ₪, לא כולל שכר לימוד בגן הילדים, אשר עלותו עבור הבת בלבד מסתכמת בסך של 935 ₪ לחודש. 8.2 בסיכומיו העלה הנתבע מספר טענות באשר לשיעור צרכי הילדים והן: א. עלות הגן - לטענתו, אין כל סיבה, כי הוא יחויב לשאת בעלות גן פרטי בסך של 950 ₪ לחודש, שעה שאין כל מניעה, כי הבת תלך לגן עירוני, אשר עלותו מסתכמת בסך של כ - 600 - 700 ₪ בלבד, בצירוף ועד הורים. אכן, בעדותה אישרה התובעת, כי ניתן היה לרשום הבת לגן של העיריה וכי עלות גן זה מסתכמת בסך של 600 - 700 ₪ לחודש, בתוספת ועד הורים, בסך של 150 - 160 ₪ לחודש. דהיינו המדובר בהוצאה חודשית בסך של כ - 800 ₪ לחודש. ב. ביגוד - לטענתו, אין כל מניעה, כי התובעת תתפור חלק מבגדי הילדים כפי שנהגה עובר למשבר. אכן, הוכח, כי התובעת תפרה בעבר לילדים בגדים, דבר המקטין רכיב זה בהוצאות הילדים, אולם, איני סבורה, כי יש בכך כדי להביא להקטנת הסכום הנתבע בגין רכיב זה; בתצהיר עדותה הראשית טענה התובעת, כי הוצאות הילדים עבור ביגוד והנעלה מסתכמות בסך של 300 ₪ לחודש. מדובר בסכום מינימאלי. אין מקום לחייב התובעת לתפור בגדים לילדים ומה גם שאף תפירת ביגוד כרוכה בעלויות כספיות ששיעורן לא הוכח. ג. הוצאות אחזקת הבית - לטענתו, בהיות חלקם של הילדים בהוצאות 40% מסתכם חלקם בסך של 400 ₪ בלבד. יתר על כן, כל עוד הוא נושא במלוא הוצאות אחזקת הבית אין לחייבו בהוצאות אלה. מובן שכל עוד נושא הנתבע במלוא הוצאות אחזקת הבית אין מקום לכפל חיוב, דהיינו פעם אחת במסגרת הוצאות אחזקת הבית הכוללות ופעם נוספת במסגרת מזונות הילדים. ד. יש לחייב את הנתבע בצורכיהם ההכרחיים של הילדים בלבד ואלה אינם כוללים למשל, בילויים, הוצאות רכב, מתנות וכו'. סבורני, כי בשים לב להכנסות הנתבע ויכולתו אין כל סיבה שהנתבע לא ישתתף בצרכי הילדים אשר החיוב בהם הוא מדין צדקה. 8.3 בשורה של פסקי דין נפסק, כי, בדרך כלל, אין צורך בהוכחות מיוחדות להוכחת צרכים של כ - 1,150 ₪ לחודש (ראה, עמ"ש 36/96 משולם נ' משולם (לא פורסם)). סכום זה כולל צרכים מינימאליים בלבד ואינו כולל מרכיבים כמו שכר לימוד בגן ילדים, חלקם של הילדים בשכר דירה ודמי טיפול, מה גם, שכאמור לעיל, במקרה דנן הוכח, כי הנתבע יכול וחייב להשתתף אף בצרכי הילדים מדין צדקה. 8.4 בנסיבות אלה, הנני מעריכה את צרכי הילדים בסכומים כדלקמן: א. עבור מזון כולל חומרי ניקוי, הגיינה וכו' 1,500 ₪; ב. עבור ביגוד והנעלה - 300 ₪; ג. עבור הוצאות רפואיות - 100 ₪; ד. עבור משחקים, ספרים, מתנות לימי הולדת וכו' - 150 ₪; ה. עבור הוצאות אחזקת הבית - 500 ₪. דהיינו, סך של 2,550 ₪ לחודש. סכום זה אינו כולל את הוצאות החינוך, דהיינו, שכר הלימוד בגן וההוצאות אשר תהיינה כרוכות בעתיד בבית הספר. 8.5 אין חולק, כי החל מחודש מאי 2000 לומדת הבת בגן ילדים וכיום היא בגן חובה. אשר לבן, ה, בשים לב לגילו, שנתיים, יש להוסיף מרכיב שכר לימוד בגן ילדים לצרכיו החל מגיל זה. אמנם, בסיכומיהם לא עתרו התובעים לסעד זה במפורש, אולם התובעים לא הפחיתו גם את הסך הנדרש עם סיום לימודי הבת בגן. כידוע, מזונות אינם נפסקים ליום אחד. לפיכך, שעה שאין ספק, כי צורך מסוים עתיד לקום במועד ידוע, רשאי ביהמ"ש לפסוק ולחייב נתבע לשאת בו, שהרי התעלמות מכך עלולה לגרור בעתיד תביעה לשינוי מזונות, להגדלתם או להפחתתם, לפי העניין. כאמור לעיל, הוכח, כי שכר הלימוד של הבת בגן טרום חובה היה אמור להסתכם בסך של 800 ₪; שכר הלימוד בגן פרטי מוערך על ידי בסך של 850 ₪; והוצאות החינוך בבית הספר ובגן חובה מוערכות על ידי בסך של 150 ₪ לחודש. יודגש, אם וככל שבני הזוג יתגרשו, תהא התובעת זכאית להנחות והטבות שונות, אשר בשלב זה נמנעות ממנה בשל סירובה העיקש להתגרש. 8.6 הנתבע טען כי יש להפחית מצרכי הילדים, כפי שהוערכו על ידי ביהמ"ש, את קצבת הילדים המשולמת על ידי המל"ל (ע"א 302/80 אגלזואס נ' אגלזואס, פ"ד לד(4) 529, 531), סבורני, כי בשים לב להכנסות הנתבע; להלכה לפיה פעמים רבות אין בסכום המזונות הנתבע כדי לשקף את מלוא ההוצאות (כמו, למשל, הצורך בריהוט חדש תיקונים וכיוצ"ב) ולשיעור המזונות שנפסק, בענייננו אין מקום להפחתת הקצבה. (מובן, כי אם וככל שבעתיד יוסף חיוב במדורם של הילדים (שכ"ד) ויהיה מקום לשקול את הפחתת הקצבה). 8.7 בנסיבות אלה, בכוונתי לחייב הנתבע עבור מזונות הילדים בסכומים כדלקמן: עבור מזונות הבת החל מיום הגשת התביעה ועד להולדת הבן, 6.2.00, סך של 1,275 ₪ לחודש; החל מיום 6.2.00 ועד לחודש מאי 2000 סך של 2,550 ₪ לחודש; החל מחודש מאי 2000 ועד לחודש אוגוסט 2002 סך של 3,350 ₪; החל מחודש ספטמבר 2002 ועד לחודש אוגוסט 2004 סך של 3,550 ₪ לחודש; החל מחודש ספטמבר 2004 סך של 2,850 ₪ לחודש. 9. אשר להוצאות המיוחדות שנדרשו 9.1 רכישת מיטה לבת בתצהיר עדותה הראשית ובסיכומיה עתרה התובעת, כי בית המשפט יחייב את הנתבע לשלם לה סך של 1,950 ₪, אשר שולמו על ידה עבור רכישת מיטה לבת, כמפורט בקבלה (נספח א'), שצורפה לתצהיר העדות הראשית שהוגש על ידה. הנתבע טען, כי המדובר בהוצאה מיותרת. הנתבע הביא הביתה מיטת נוער, ששימשה את בת אחיו, ואף מיטה אחרת, ואין סיבה שהבת לא תשתמש במיטות אלה, אלא במיטה חדשה. צא ולמד, הנתבע אינו חולק על עצם הצורך במיטה, אלא טוען, כי ההוצאה מיותרת, נוכח האפשרות להשתמש בציוד הישן שהובא על ידו. בשים לב להכנסות הנתבע ויכולתו, סבורני, כי יש לדחות את טענות הנתבע ובכוונתי לחייבו בתשלום האמור. 9.2 אחזקת המכונית סבורני, כי יש בסך שהוערך על ידי כדי לכלול גם את הוצאות תיקוני המכונית ואין לחייב הנתבע בסכום נוסף מעבר לסך האמור. יודגש, כי עדות התובעת באשר להוצאותיה לדלק (פרוטוקול הדיון מיום 28.11.00, עמ' 27) נשמעה בלתי מהימנה לחלוטין, אם לנקוט בלשון המעטה. 9.3 טיפולי השיניים לתובעת כל שהוגש לבית המשפט לענין זה היתה הצעת מחיר מרופא פרטי (נספח ט"ז לתצהיר עדותה הראשית של התובעת). לאור חוסר מהימנותה של התובעת והמסמכים שצורפו על ידה לתצהירה, איני סבורה, כי יש בהצעת המחיר כאמור כדי להוכיח את הצורך בטיפול ואת שיעורו. כפי שקבע כב' הנשיא מ. שמגר בע"א 130/85 כהן נ' כהן, פ"ד מ (1) 69, 71; "תביעת מזונות כמוה כתביעה כספית ולפיכך, יש להוכיחה בצורה נאותה ומדוייקת. אין כל הצדקה שבית המשפט יעסוק בהשערות וניחושים, ולפיכך, יש ותביעה כאמור תידחה אך ורק בשל אי הוכחה נאותה של העובדות." לפיכך, משהעתירה בעניין זה לא הוכחה כדבעי בכוונתי לדחותה. 10. אישור העיקולים וצווי המניעה 10.1 התובעת עתרה, כי ביהמ"ש יאשר את העיקולים וצווי המניעה שהוטלו במסגרת התובענה. 10.2 הנני מאשרת את העיקולים אשר הוטלו בתיק בש"א 12874/99, על המכוניות הרשומות על שם הנתבע - מכונית מ.ר. 10.3 אשר לצו המניעה הזמני, אשר הוטל על זכויות הנתבע בדירה בבש"א 12873/99 - לטענת התובעים, יש להורות, כי צו המניעה יהיה קבוע. לטענת הנתבע, יש לבטל הצו, באשר המדובר בפגיעה בקניינו של הנתבע, אשר אין לה הצדקה. אמנם, נקבע בפסיקה, כי אין לאשה ולילדים זכות למדור ספציפי בדירת מגוריהם (ראה ע"א 19/74 בר לוי נ' בר לוי, פ"ד כח(1) 726, 728; בש"א 484/94 סולומון נ' סולומון , תק-על 94(1) 348), אולם, הפסיקה הכירה בצורך להבטיח את מדורם של האשה והילדים (ראה, שם). בנסיבות אלה, כאשר בפסק הדין לא מוסדר נושא מדורם של התובעים, באשר הם מתגוררים כיום בדירת הנתבע, ועל מנת להבטיח את מדורם של התובעים, זכאים התובעים, כי צו המניעה הזמני יישאר על כנו. מובן, כי אין בקיומו של צו המניעה למנוע מהנתבע לעתור בעתיד לביטולו, בהתאם לשינויים בנסיבות. 11. אשר על כן 11.1 החל מיום הגשת התביעה, 19.5.99, ועד ליום 6.2.00 ישא הנתבע וישלם לידי התובעת עבור מזונותיה ומזונות הבת סך של 4,475 ₪ לחודש. 11.2 החל מיום 6.2.00 ועד ליום 19.5.00 ישא הנתבע וישלם לידי התובעת עבור מזונות התובעים סך של 5,750 ₪ לחודש. 11.3 החל מיום 19.5.00 ועד ליום 19.8.02 ישא הנתבע וישלם לידי התובעת עבור מזונות התובעים סך של 6,550 ₪. 11.4 החל מיום 19.9.02 ועד ליום 19.9.04 ישא הנתבע וישלם לידי התובעת עבור מזונות התובעים סך של 5,300 ₪. 11.5 החל מיום 19.9.04 ישא הנתבע וישלם לידי התובעת עבור מזונות התובעים סך של 4,600 ₪ לחודש. 11.6 בנוסף לסך האמור ישא הנתבע וישלם הוצאות רפואיות חריגות של הילדים ובלבד שיהיה אישור רפואי בדבר נחיצותם. התשלום יבוצע תוך 14 יום מיום שתוצג בפני הנתבע קבלה או אישור בדבר ביצוע התשלום. 11.7 הנתבע לא יהיה רשאי לקזז סכומים ששולמו על ידו מעבר לחיוב בפסק דין זה, מדמי המזונות, אשר בהם הוא מחויב בפסק-דין זה, אלא מחוב דמי המזונות בגין התקופה שמיום הגשת התביעה ועד ליום מתן פסק הדין ומהוצאות המשפט. 11.8 דמי המזונות ישולמו בכל חודש מראש ב - 19 לחודש. 11.9 דמי המזונות יהיו צמודים לשיעור עליית מדד המחירים לצרכן. עדכון דמי המזונות יעשה אחת ל-3 חודשים ללא עדכון למפרע. המדד הבסיסי לעדכון דמי המזונות הוא מדד חודש אפריל 99 אשר פורסם ביום 15.5.99. 11.10 קיצבת הילדים תשולם לידי התובעת ותיווסף על דמי המזונות החודשיים. 11.11 פיגור בתשלום דמי המזונות יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. 11.12 הנתבע ישלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. הסך האמור ישולם תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. פיגור בתשלום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. תיק תמ"ש 67760/99 ייסגר. נישואין / חתונהמזונות