פיצויים בגין מעשים מגונים במשפחה

להלן פסק דין בנושא פיצויים בגין מעשים מגונים במשפחה: פסק דין בפני תביעה אשר הגישה בת (להלן: "התובעת") כנגד אביה (להלן: "הנתבע") לתשלום פיצויים בגין כאב וסבל שגרם לה במעשה נזיקין שעשה בה. התביעה היא למתן פיצויים עונשיים/לדוגמא בסך מליון ₪ בגין מעשים שביצע הנתבע בתובעת בעת שהיתה קטינה. השתלשלות דיונית: כנגד הנתבע הוגשו מספר כתבי אישום: א. ת.פ. 31681/91 (שלום ת"א) - הנתבע הורשע במעשים מגונים בקטינה (התובעת) ונדון לשלוש שנות מאסר בפועל ושנתיים על תנאי לשלוש שנים. ערעורו של הנתבע בתיק זה נדחה. ב. ת.פ. 2173/95 (שלום ת"א) - הנתבע הורשע באיומים, שיבוש הליכי משפט והטרדת עד בגין איומים על העובדת הסוציאלית, הגב' עציון, אשר עזרה לתובעת. הנתבע נידון לעשרה חודשי מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי לשלוש שנים. ערעור הנתבע גם בתיק זה נדחה. ג. ת.פ. 3990/95 (שלום ת"א) - הנתבע הורשע על פי הודאתו בגין איומים לרצח התובעת. גזר דין ניתן ביום 16/11/95 ובו הוארך לשנתיים נוספות, עונש מאסר על תנאי לתקופה של שנה, אשר נגזר על הנתבע בת.פ. 2173/95. המדינה עירערה על קולת העונש בע"פ 1923/95 וביום 30/6/96 התקבל הערעור. המוסכמות והשאלות השנויות במחלוקת: א. ביום 17/1/02 הסכימו הצדדים שכל העובדות כפי שהוכרעו בהכרעת הדין במשפט הפלילי יראו כמוכחות במשפט זה. ב. התיק יתנהל רק לגבי הוכחת הנזק, כאשר נשמרת לנתבע הטענה שעל פי המעשים, כפי שהוכחו, אין לו חבות בנזיקין. טענות התובעת: א. אין לקבל את טענת הנתבע בדבר התיישנות ו/או שיהוי. סעיף 10 לחוק ההתיישנות קובע כי בחישוב תקופת ההתיישנות, לא תובא בחשבון תקופת הזמן בה עדיין לא מלאו לתובע 18 שנה. התובעת ילידת 22/11/75 והגישה תביעתה ביום 21/11/00. כלומר התביעה הוגשה יום לפני תום מועד ההתיישנות. לעניין השיהוי, לא קל היה לתובעת להביא עצמה לידי הגשת תביעה זו. ב. התובעת ספגה במשך שנים רבות מעשי התעללות ממושכים מצד הנתבע, החל ממכות, הטרדות מיניות, נסיון לרצח, הריסת בית מגורים ועוד. בגין התעללויות אלה היתה מטופלת במשך שנים על ידי עובדות סוציאליות, יועצות בי"ס וקציני בריאות הנפש בצבא. למרות טיפולים אלה, לתובעת נותרו צלקות רבות המפריעות לה לתפקודה היום- יומי, התובעת אף ניסתה להתאבד. ג. התובעת הפכה מנערה מושפלת ועצבנית לאשה כעוסה ומרירה המגיבה בתוקפנות ובאלימות פיסית ומילולית, חסרת סבלנות, דכאונית, חסרת בטחון, אינה מסוגלת לתפקד ולהתרכז באף עבודה לאורך זמן וסובלת מסיוטים חוזרים ונשנים. סיוטים אלה מפריעים לתובעת במערכת יחסיה עם בעלה ובמצבים אינטימיים שונים עמו ובכך מונעים ממנה לנהל יחסים טבעיים, אוהבים ונורמליים, כנהוג בין בני זוג. ד. התובעת חוששת וחרדה מקירבה של בעלה לבנותיה בשל זכרונות עברה, למרות שמדובר במערכת יחסים טבעית לחלוטין בין אב לבנותיו. ה. התובעת זקוקה לטיפול פסיכיאטרי וסובלת מנכות פסיכיאטרית בשל טראומות העבר. כמו כן, סובלת מצלקות עמוקות שנותרו בנפשה. ו. בשל חוסר יכולתה של התובעת לעבוד ולהתמיד בעבודה מסודרת, היא אינה עובדת ובשל כך יגרמו לה בעתיד הפסדי הכנסה גדולים בשל בעיות נפשיות אלה. מאז שחרורה מצה"ל עבדה רק בעבודות מזדמנות ולכן הפסידה עד כה, במשך חמש שנים, סך שך 75,000 ₪. כמו כן, מאז נישואיה נזקקה לעזרה בעבודות משק הבית כיומיים בשבוע בעלות כללית של סה"כ 48,000 ₪. ז. על הנתבע לפצות את התובעת בגין כאב וסבל שעברה ותעבור בעתיד בסך של למעלה מ- 300,000 ₪. כן עליו לפצותה פיצויים עונשיים/לדוגמא בסך 500,000 ₪ (ראה אסמכתאות לעניין הסכום בסעיפים 21-23 לסיכומי התובעת). ח. לאור מצבה הכלכלי הקשה של התובעת והרצון להביא את התיק לידי סיום מהיר ככל האפשר, ויתרה התובעת על הגשת חוות דעת רפואית לקביעת מצבה הנפשי. לכן, מצטמצם נזק התובעת לראש נזק של כאב וסבל ופיצויים עונשיים/לדוגמא בגין מעשיו של הנתבע בתובעת בהיותה קטינה. ט. בין רכיבי הנזק הלא ממוני של התובעת ניתן למנות: תחושת פחד וחשש מאביה, בושה, כאב וסבל כתוצאה מהיחס שקיבלה מאביה, דיכאון ותחושת אובדן ונסיונות התאבדות (ראה דברי כב' השופטת חפץ בגז"ד בת.פ 3168/91 + פס"ד בע"פ 21/93 מ- 15.3.93) ופגיעה בהערכה העצמית ובבטחון העצמי בחייה האישיים של התובעת בכלל וביחסים עם גברים בפרט. י. אין לקבל את טענת הנתבע כי בתו בקשה למחול לו ואף ביקרה אותו בכלא, ובוודאי שאין בטענה זו כדי לפטור אותו מעונש. הנתבע לא הביע כל חרטה על מעשיו ועל כן ראוי לכל גנאי וענישה כספית. יש להטיל על הנתבע פיצויים עונשיים כמפורט בסעיפים 24-29 לסיכומי התובעת. יא. הנתבע הורשע בגין מעשיו כלפי התובעת אשר בגינם נתבע הפיצוי ואחראי לכל נזקי התובעת, בין היתר בגין עוולת הרשלנות, תקיפה ואיום ובגין הפרת חובת חקוקה של חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב 1962 וחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, כאמור בסעיפים 30-34 לסיכומים. יב. בשל הכחשות הנתבע בסעיפים 10, 11 ו-24 לכתב ההגנה, לעניין ההרשעה בפלילים, יש לחייבו בהוצאות לדוגמא. טענות הנתבע: א. הנתבע ריצה תקופות מאסר בגין מעשיו ובכך שילם את חובו לחברה. כעולה מחוות דעת של קצין מבחן אשר הוגשה בת.פ. 3168/91, מדובר באדם בעל הפרעת אישיות אנטי סוציאליסטית עם בעיה בתחום השליטה על דחפים, אשר הביע צער וחרטה על מעשיו. ב. התביעה הוגשה בגין ארועים שהתרחשו בשנת 1989, לפני 13 שנה, על כן על התביעה חלה התיישנות. כמו כן, התובעת נהגה בשיהוי רב עד להגשת התביעה, עד כדי שיש בכך כדי לגרום לדחיית ו/או מחיקת התביעה. לחילופין, בהגשת התביעה שנים רבות כל כך לאחר הארועים ולאחר שהתובעת עמדה זה מכבר על דעתה והיתה מעורבת בכל ההליכים הפליליים, יש בשיהוי שכזה כדי להפחית משמעותית עד בכלל כל פיצוי לו זכאית התובעת אם בכלל. על התובעת היה לדרוש פיצוי במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל, כמו כן בהליכים הפליליים לא ביקשה המדינה להטיל כל פיצוי כספי על הנתבע. משום הטעמים האמורים, התביעה היא למעשה נקמה מאוחרת של התובעת באביה ונועדה לשמש כהגנה מפני תביעתו הרכושית של הנתבע כנגד גרושתו, אמה של התובעת. התביעה קנטרנית וטורדנית וכל ייעודה לחסום את דרכו של הנתבע מלנהל ולממש את תביעתו הרכושית. מדובר בנסיון לעשות עושר ולא במשפט על חשבון הנתבע. ג. התובעת העלתה טענות כלליות בעלמא בדבר מעשי הנתבע, אך לא הביאה כל ראיה/עדות או ייחוס ספציפי שנעשו כלפי התובעת. מדובר בתביעת נזיקין מנופחת, ללא כל בסיס עובדתי או ראייתי, שהוגשה 10 שנים לאחר הארועים, בדקה ה-90 לפני חלוף ההתיישנות ובלי שום מכתב או מסמך רפואי כלשהו, המעיד על הנזקים שנגרמו לכאורה לתובעת ובגינם הוגשה התביעה. לא הוכח קיומו של נזק כלשהו, בין פיזי ובין נפשי, כמו כן לא הוכח כל קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים ובין מעשי הנתבע. ד. התובעת סלחה ומחלה לאביה ובכך זנחה כל טענה כנגדו. זאת ניתן ללמוד מביקורים שערכה בכלא "לשיקום האוירה" (כאמור בעדותה ביום 12/3/02), ומכך שהמשיכה לגור תחת קורת גג אחת עם אמה ואביה לאחר שבגרה, והנתבע סיים לרצות את עונשו. כמו כן, הביעה בקשה להקל בעונשו של הנתבע (בת.פ. 3168/91 בעמ' 55 לגז"ד, שורות 14-16). ה. התובעת תובעת פיצוי בגין נזקי הפסד הכנסה, עזרה במשק הבית ונזק כללי של כאב וסבל ועונשי. לא הובאה כאמור כל ראיה לתמוך בטענות בגין נזקים אלה. בכל הנוגע לנזקים בגין הפסד הכנסה ועזרה במשק הבית, זנחה התובעת ראשי נזק אלה ואף בחקירתה הנגדית התגלה כי אין כל קשר בין המנעותה מלצאת לעבוד לבין מעשי הנתבע, הדבר נובע מכך ש"זה תפקיד מלא לגדל את הילדים ולטפל בבית" (ראה עדות התובעת מיום 12/3/02). ו. לסכומים הנתבעים אין כל בסיס ותימוכין. בגין כאב וסבל העמידה התובעת את תביעתה על סך של 300,000 ₪ ובנוסף דרשה פיצויים עונשיים בסך 500,000 ₪. מסכום זה חזרה בה בסיכומיה והעמידה אותו על 300,000 ₪. ז. התובעת לא הגישה חוות דעת פסיכיאטרית המלמדת על נכות תפקודית שלה, ואף לא צרפה, לכל הפחות, מסמך המעיד על טיפול במרכז רפואי או סוציאלי כלשהו. ח. טענת התובעת בדבר קשיים בקשירת קשר עם הסביבה נסתרות לאור העובדה שנישאה בגיל 20 ולה שתי בנות. בכך הקימה משפחה ולמעשה מנהלת אורח חיים ומנהלת בית באופן רגיל ונורמלי. ט. באשר לטענת הפיצויים העונשיים/לדוגמא, ספק אם בית המשפט מוסמך לפסוק פיצויים לדוגמא בנסיבות דנן, שכן פקודת הנזיקין עצמה אינה מסמיכה את בית המשפט לעשות כן, כאמור בסעיף 29 לסיכומי הנתבע. יש לפסוק פיצויים עונשיים במקרים חריגים בלבד כמפורט בסעיפים 30-31 לסיכומי הנתבע.נענש בגין העוולות שביצע, כבר הוקע מהחברה ונדון למאסר. מעשיו לא נבעו מכוונה רעה או זדונית אלא ממצב נפשי קשה בו היה שרוי כמפורט בסעיף 32 לסיכומיו. כמו כן, מדובר במעשים בודדים ולא בסדרת מעשים חוזרים ונשנים הנמשכים על פני שנים. האסמכתאות שצורפו לעניין זה מטעם התובעת, אינן רלוונטיות משום שהן דנות בסיטואציות בהן המעשים חזרו ונישנו על פני שנים רבות ואין מצב עובדתי זה דומה למקרה שבפנינו. במקרה דנן, מדובר בשני מקרים בודדים שבוצעו בהפרש של מספר חודשים, לפני 13 שנה. בנוסף, בפסקי הדין המצורפים הוכח הנזק על ידי חוות דעת פסיכיאטרית, שלא כמו במקרה דנן, כמפורט בסעיפים 34-37 לסיכומי הנתבע. י. הנתבע מכחיש טענות שהועלו נגדו הנוגעות למעשי אלימות. הנתבע הורשע על פי הודאתו באיומים בלבד, וגם זאת כאמור לנוכח מצבו הנפשי הרעוע. יא. התובעת העלתה לראשונה טענות בדבר נסיונות התאבדות בסיכומיה ויש בכך הרחבת חזית המלמדת על נסיון לנפח את התביעה בלי שהובאה כל ראיה לעניין זה, אף לא תצהיר התובעת (עניין זה עלה בסיכומי התובעת בס' 7.3 בהקשר לגז"ד בת.פ. 3168/91 מיום 24/11/92. "כך תיארה את הטראומה אחרי המקרה, והפחד מגילויו, שגרם לה לחשוב על התאבדות (עמ' 9 שורה 27 לעדותה)" ראה עמ' 54 לגז"ד, שורה 21. יב. כל נזק שנגרם לתובעת בשנות נעוריה הוא תוצאה ישירה של מעשי ומחדלי אמה של התובעת אשר עשתה כל שביכולתה להרוס את הקן המשפחתי, כאמור בסעיף 43 לסיכומי הנתבע. ה ה כ ר ע ה א. חומר הראיות ההכרעה בתביעה תיוסד על חומר הראיות שבפני, כדלקמן: (א) בהסכמת הצדדים, כאמור, תחשבנה כמוכחות כל העובדות כפי שהן מופיעות בפסקי הדין במשפטים הפליליים של הנתבע. גם בלי הסכמת הנתבע ניתן לקבל כראיה במשפט אזרחי פסק דין שניתן במשפט פלילי. (ב) העובדות בתביעתה של התובעת בעדותה העידה התובעת (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 12/3/02) שכל האמור בכתב התביעה, בנספחיה ובכתב התשובה הוא אמת. (ג) עדות הנתבע אף הנתבע העיד שכל מה שאמור בכתב ההגנה הוא אמת. (ד) החקירות הקצרות שנחקרו הצדדים בחקירה נגדית. הסעד בסיכומים מטעם התובעת (סעיף 12) צימצם ב"כ התובעת את ראש הנזק עליו מיוסדת התביעה ל: "כאב וסבל ופיצויים עונשיים/לדוגמא". התשתית העובדתית א. כאמור, מיוסדת התשתית העובדתית, בין השאר, על העובדות המתוארות בפסקי הדין הפליליים, כדלקמן: (א) בגזר הדין בת.פ. 3168/91 מיום 24.11.92, נאמר (עמ' 53 ואילך): "נסיבות הארועים נשוא שני האישומים. שחלקן המירבי נתגלה במהלך שמיעת הראיות. מעוררות שאט-נפש. מדובר ביחסים על רקע מיני שבין אב לבתו, בשני מקרים בתוך כחמישה חודשים, שבוצעו בחדרי חדרים. בזמן שהקטינה היתה בת 14 מקרה אחד ארע בשעות הערב, בחדר השינה, שבו ביקש הנאשם מהקטינה לשכב לצידו על המיטה הזוגית. החל לחבקה, לנשקה. הוריד מכנסיה. התפשט בעצמו ורכן על אחורי גופה תוך שהוא משפשף את איבר מינו באזור אחוריה, עד שהגיע לסיפוק מיני. במקרה שני בשעות הערב, בזמן שהנאשם התקלח, כשהוא עירום תפס בידה, ואילץ אותה לגעת באיבר מינו ולשפשפו, והרפה ממנה רק לאחר שהגיע לסיפוקו המיני. מדובר באדם בעל הרשעות קודמות בתחומים מגוונים: תקיפת שוטר, גרימת מוות ברשלנות (תנועה), תגרה". "קשה להאמין שהנאשם איבד עשתונותיו בשני מקרים נפרדים. בנקודה זו אינני מקבלת את דעתו של הסנגור, שיש לראות בשני האירועים מערכת עובדתית אחת, "מעידה חד פעמית", כהגדרתו. חלוף הזמן שבין שני המקרים, והתעוזה של הנאשם במקרה השני, מלמדים על כך שהרחיק ללכת ממקרה למקרה . העובדות מדברות בעד עצמן. ניכרה לעין בעמוד הקטינה על דוכן העדים, האמביוולנטיות הטרגית של המעמד. עומדת הבת, ומעידה כנגד אביה, שהמילים לא יוצאות מפיה. אלא רק לאחר קושי רב. כשהיא מתארת כיצד בשעת מעשה, היתה בהלם ובפחד (עמ' 7 שורות 25-26). ניסתה למשוך את ידה אחורה, אך הוא תפס אותה בכח (במקרה השני) (עמ' 27 שורה 16). היא גם הסבירה היטב, לכשנחקרה חקירת שתי וערב, מדוע לא עזבה את המקום (באמבטיה). משענתה: "אין לי הסבר, כי אף פעם לא התנגדתי לו, כל מה שהיה מבקש ממני הייתי עושה" (עמ' 26 שורות 21-22). במעשיו אלה ניצל הנאשם את מערכת האמון ששוררת, וצריכה לשרור בין אב לבתו - למעשיו הסוטים. כן תארה את הטראומה אחרי המקרה, והפחד מגילויו, שגרם לה לחשוב על התאבדות (עמוד 9 שורה 27) - כשבאותה נשימה מבקשת לא לשלחו לבית הסוהר, שכן מדובר באביה (עמוד 12). ניכר היה בשעה שהעידה על אף חלוף הזמן - כי האפקט הטראומטי עדיין לא פג. דעתי היא, שהנאשם במעשיו אלה עבר על נורמות יסודיות בסיסיות ביותר במערכת היחסים בתור המשפחה, שהן בגדר שבירת טאבו ובניגוד לצו מוסרי פנימי המצוי בחברה שבה אנו חיים, הנוגע ליחסים שבין הורה לילדו. לא מדובר במעשה גבולי של ספק ליטוף מיני ספק פינוק. אף כי לא היה מדובר באלימות מינית. מדובר היה בניצול מיני, השפלת הקורבן בכך שכפה עליה אקטיביות מינית, ולא הרפה ממנה עד שבא על סיפוקו, מבלי לתת מחשבה, ולו שולית בלבד, על הנזק הצפוי לה ממעשיו. במעשהו זה ראה בה כלי בלבד לסיפוק יצריו האפלים. קשה לקבוע בשלב זה, מה גודל הנזק הנפשי שגרם הנאשם לבתו ע"י כניעתו להתבהמות יצריו. אין גם לשכוח את גילה של הקטינה בזמן המעשה, ואת ההשפעה שהמעשה עלול להשליך על המשך התפתחותה, ויחסיה עם סביבתה בעתיד... דעתי היא, שבמקרה דנן עונש המאסר צריך להלום את הנסיבות החמורות של שני המקרים. בהתחשב בעיקר בכך שמדובר בגלוי עריות. באטימות ליבו של הנאשם בזמן ביצוע העבירות, ובנזק העלול להגרם מכך לקורבן בעתיד" (עמ' 55 לפרוטוקול). (ב) ע"פ 21/93 מיום 15.3.93. בע"פ זה נדחה הערעור על גזר הדין בת.פ. 3168/91, הנ"ל. בית המשפט לערעורים מטעים את דחיית הערעור ואומר: " מגזר הדין למדים אנו שהקורבן הרהרה הרהורי התאבדות. אנו יכולים לתאר לעצמנו את הטראומה שעברה על הבת וקשה לנו להאמין שאותה בקשה שהיא מבקשת להקל עם אביה, היא אמיתית ולא הושפעה, כפי שרגיל במקרים אלה, מלחצים המופעלים על קורבן העבירה. נאמר לא פעם כי יש לעקור את התופעות של אלימות במשפחה ובמיוחד, כשקורבן האלימות הוא קטין הסובל גם מתקיפה מינית. מגזר הדין למדנו גם, כי תופעת האלימות היתה תופעה רגילה במשפחת המערער. גם המקרים לא היו מקרים יוצאי דופן ולא ענין של חולשת דעת רגעית שהרי, היו בתאריכים שונים". (ג) ת.פ 2173/92. אומר בית המשפט בגזר הדין, (עמ' 17 לפרוטוקול): "מכל הפרשה אשר הנאשם הורשע בה בתיק זה, העבירה החמורה ביותר בעיני ואף בעיני המחוקק, הינה עבירה של הדחת עד. במיוחד חמורים הדברים כאשר מדובר באב ובת, שהבת אמורה להעיד נגד האב בגין תקיפה מינית נגדה. מובן שעדות מסוג זה הינה עדות רגישה ביותר. המדובר בנערה צעירה, אשר עדיין מתגוררת בבית הוריה תחת פיקוח אביה ואין קל יותר לאב מאשר לאיים על בתו, ודי אף ברמזים, על מנת להניע אותה שלא תעיד כנגדו או שתמסור עדות אשר לא תפליל אותו. אין כל ספק שכאשר האב המואשם בתקיפה מינית כנגד בתו מודיע לבתו יומיים לפני המשפט שמייד לאחר עדותו הוא מוציא אותה מן הבית, יש בכך נסיון פסול ביותר להשפיע על הבת ביחס לעדותה כנגדו. דעתי היא כי המעשה חמור ביותר, משבש מהלכי משפט ויש להטיל בגינו עונש הולם". (ד) ת.פ. 3990/95 מ- 16.11.95. בגזר הדין מתייחסת השופטת להרשעת הנתבע בת.פ. 3168/91 והעונש שריצה בגינה ואומרת (עמ' 1 לגזר הדין): "הנאשם הורשע בעבירה של איומים, כשאיומים אלה מופנים כלפי בתו ואשר על פיהם אמר לה כי הוא נשבע במזוזה ובאביו שבקבר שירצח אותה באם תהיה בבית". (ה) ע"פ 1923/95 מיום 30.6.96. בערעור על קולת העונש שהתקבל אומר בית המשפט (עמ' 3 לפרוטוקול): "הדברים אמורים במקרה שבו המערער השמיע איומים קשים ברצח כלפי בתו. המדובר ברקע קשה במיוחד כאשר בעבר ריצה המערער עונש של 3 שנות מאסר בגין תקיפה מינית לגבי אותה בת. לא עבר זמן קצר מאז ששוחרר ממאסרו ובעוד המאסר המותנה תלוי מעל לראשו והוא חזר וביצע את עבירת האיומים דנן, כל זאת כאשר עברו הפלילי כולל מספר עבירות של עבירות ואיומים". (ו) רע"פ 7175/96. בהחלטתו לדחות את הבקשה לר"ע על פסק דינו של בית המשפט המחוזי אומר כב' הנשיא ברק: "נגד המבקש הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בתל-אביב יפו (ת.פ 3990/95) בו הוא מואשם כי ביום 30.5.95 איים על בתו (להלן: "המתלוננת") בפגיעה שלא כדין בגופה, בכך שהניח ידו על מזוזת דלת הכניסה לדירתו ואמר לה, בכוונה להפחידה או להקניטה "אני נשבע במזוזה הזאת ובאבא שלי שבקבר אני ארצח אותה, אם היא תהיה בבית, אני לא מעיר את אבי מהקבר סתם אני ארצח אותה, אני לא מפחד מאף אחד, אני ארצח אותה ברגע שהיא תדרוך בבית הזה". ב. לכתב התביעה נספח מכתבו של מפקדה של התובעת בצבא (נספח 16) ובו נאמר: "החיילת הנ"ל משרתת תחת פיקודי כשנה וחצי בתפקיד נהגת יחידה ובתקופה מסויימת כנהגת של שופטת ביד"צ צפון. החיילת הגיעה אלי עם רקע של בעיות אישיות קשות ומראש היה מקום להתנהג איתה בצורה טיפולית. בכל מהלך השרות שלה עשתה החיילת מאמצים רבים לשרת שרות תקין וללא התחשבויות אם כי לפעמים נאלצתי לטפל בה ביתר חומרה. אולם בסך הכל החיילת השתלבה במערך הנהיגה של היחידה ועשתה מאמצים גדולים מאוד לשרת שרות תקין לאחרונה נוצרו בעיות רציניות ומצבה הוחמר ואף נאלצתי להפסיק את נסיעותיה לביד"צ צפון. החיילת שרוייה במתח מתמיד ובהילות בלתי פוסקת. הנני ממליץ לשחרר את החיילת לפני המועד שנקבע לה דבר שיעזור לה לייצב את מצבה הרעוע בבית ובמשפחתה". בעיקבות מכתב זה אכן שוחררה התובעת מצה"ל קודם זמן שיחרורה. לא היתה שום התנגדות לקבלת המסמך ולא נתבקשתי לאפשר חקירתו של מפקד התובעת על אודות המסמך שכתב. מסמך זה מעיד על אודות מצבה הנפשי הקשה של התובעת במסגרת שירותה בצה"ל . ברי לי שהטראומות שעברה התובעת מגיל 14 (עת תקף אותה אביה) ועד לגיוסה נתנו בה את אותותיה, באופן שלא היה מנוס אלא לשחררה מצה"ל קודם זמנה. ג. כתב התביעה (א) בכתב התביעה (שהתקבל כראיה בעדות התובעת) מעלה התובעת אירוע שלישי של תקיפה מינית (אודותיו לא הוגש כתב אישום נ' הנתבע), כדלקמן: "א. התובעת ניצלה הזדמנות שהנתבע לא היה בבית ונכנסה למקלחת. למצער מספר דקות לאחר מכן הגיע הנתבע לבית ונכנס למקלחת בה שהתה התובעת באמתלה כי הוא רוצה לרחוץ ידיו. התובעת עטפה עצמה במהירות במגבת וניסתה לנוס במהירות לחדרה. ב. למצער תפס הנתבע את התובעת לפני שזו הצליחה להימלט והושיבה בכוח על ברכיו. הנתבע שלח ידיו והחדירם אל מתחת למגבת תוך שהוא ממשש ומלטף איבריה האינטימיים של התובעת. התובעת שבה וביקשה כי ירפה אחיזתו ממנה ויאפשר לה לגשת לחדרה ולהתלבש אולם הלה סירב. למזלה, ברגע של הסחת הדעת מצד הנתבע הצליחה התובעת להשתחרר מאחיזתו וברחה לחדרה ונעלה אותו". (ב) בסעיף 15 לכתב התביעה מתארת התובעת את מצבה: "לאחר מספר חודשים של התעללות מינית, פיסית ונפשית הפכה התובעת לשבר כלי. התובעת הפכה לעצבנית ומסוגרת ונכשלה בלימודיה והדבר החל מעורר את חשדה של אמה. לבסוף נשברה התובעת וסיפרה לאמה את אשר מתרחש". (ג) עוד כותבת התובעת בכתב התביעה (סעיף 21): "התובעת הפכה במשך השנים מילדה חברותית ופתוחה לנערה מוכה, מפוחדת עצבנית, אלימה. לאחר שחלה ירידה משמעותית בלימודיה נאלצה התובעת לספר ליועצות ביה"ס את אשר ארע והחלה בטיפול גם אצל יועצת בית הספר". (ד) עוד כותבת התובעת בסעיפים 33 עד 36: "התובעת תטען כי הפכה מנערה מושפלת ועצבנית לאשה כעוסה, מרירה הממהרת להגיב באלימות מילולית ופיזית, חסרת סבלנות, דכאונית, חסרת בטחון, אינה מסוגלת להתרכז בעבודה ואף בעבודות הבית וסובלת מסיוטים בלילות כאשר המקרים צצים ועולים מחדש. התובעת סובלת מסיוטים כאשר לילות שלמים מופיע הנתבע בחלומותיה, שם הוא ממשיך לאיים עליה ולהשפיל אותה. התובעת מספרת כי למרות שהיא אוהבת מאד בעלה - סיוטיה מאביה חוזרים ומופיעים גם כאשר היא נמצאת במצבים אינטימיים עם בעלה, דבר המקשה עליה, בקיום יחסים נורמליים ואוהבים עמו. התובעת נמצאת בחשש תמידי לשלום בנותיה. התובעת חוששת כאשר בעלה רוחץ את בנותיה - דבר טבעי לגמרי - ואולם בעיני התובעת חוזרים וצפים זכרונות מאביה הנתבע וכו' וכו'". על אודות המפורט לעיל בכתב התביעה לא נחקרה התובעת. אכן, התובעת נישאה ויש לה ילדים ובכך הצליחה להקטין את הנזק שגרם לה אביה. יחד עם זאת, אין להתעלם מהסבל הנפשי והקשיים הרבים שהיה, ועדיין, עליה להתמודד איתם. התובעת נחקרה חקירה קצרה שלא היה בה כדי להפריך את עדותה בכל הקשור בנושא הכאב והסבל. ד. כתב ההגנה (א) בכתב ההגנה, בכל הרלוונטי לנזק, בדבר כאב וסבל, מופיעות הכחשות סתמיות שאין בהן כדי להפריך את שנאמר בכתב התביעה. (ב) על מהימנותו של הנתבע בכל הקשור לאמור בכתב הגנתו, במיוחד לאחר שאישר בעדותו שכל האמור בכתב ההגנה הוא אמת, מוטל צל כבד לאור ההכחשה המופיעה בכתב ההגנה באשר ל"מעשים אשר יוחסו לו ואשר בגינם הורשע" (סעיף 24 לכתב ההגנה), במיוחד לאור העובדה שהנתבע הורשע על פי הודאתו. על סמך חומר הראיות הנ"ל, הוכיחה התובעת שנגרם לה סבל רב וכאב נפשי רב, אשר לא נמוגו עד היום. אכן, התובעת לא המציאה חוו"ד רפואית, אך היא איננה תובעת בגין נכות נפשית שנגרמה לה אלא בגין כאב וסבל בלבד. הפיצויים בגין כאב וסבל (א) בע"פ 2939/90 מדינת ישראל נ' פלוני ת"ק - 90 (3), 1053 אומר בית המשפט : "העבירה של גילוי עריות מבישה ושפלה היא ונוגדת עקרונות בסיסיים של חוק ומוסר עד שהנפש סולדת מתופעה מבחילה זו, שלמרבה הצער, כפי שהתברר שכיחה היא. מסממניה הבולטים של עבירה זו שהיא מתבצעת בדרך כלל בחשאי, תוך ניצול מחפיר של שליטה ומרות של אב על צאצאיו באצטלה מיתממת של הפעלת הסמכות האבהית על נערות עולות ימים, חסרות בטחון הנקלעות למצב אומלל ולחוסר אונים. עוד יצויין בהקשר זה, כי חשיפת המעשים אל מחוץ למסגרת התא המשפחתי, המסתגר בחישוקיו כתוצאה מתלונה בפני הרשות עלולה להביא להרס התא המשפחתי, לערעור היחסים האישיים שבין הבעל והאשה לבין הילדים האחרים ולהמיט על כולם בושה וכלימה. לפיכך יש וקרבן מעשה הניצול של האב, הבת האומללה, נכנעת לרצונו של זה ונמנעת מלהתלונן מחשש שבכך היא מסתכנת בנידוי משפחתי ובנקמנות ההורים כלפיה על שחשפה את חרפתם לעיני כל. מכאן המצוקה הנפשית של הקורבן: אם תשמור את הדברים בלבה ותמשיך להכנע לרצון האב שחמד בה תתערער חלילה גישתה והבנתה ליחסי מין בדרך כלל ויתעוותו באישיותה דפוסי ההתנהגות הנאותים שצריכים לשרור בין הורים ובניהם על פי נורמות נאורות ומוסריות. תתלונן - כי אז נחשפת היא לנקמנות ולנידוי, כמוסבר לעיל ולדחייה מצד בני משפחתה באין לה גואל ומושיע. נמצא שבהגשת התלונה וחשיפת החטא היא מרעה את מצבה עוד יותר. אמור מעתה שענין לנו בהתנהגות הסוטה מהערכים הנורמטיביים הבסיסיים המתחייבים בחברה נאורה, תרבותית, מוסרית ומצפונית. ענין לנו בפגיעה בלתי נסבלת בחירותם האישית של ילדים, הנתונים לעריצות אביהם, בצנעתם, ובנימים הרגישים ביותר שבאישיותם". הדברים, אכן, נאמרו במסגרת הליך פלילי, אך הדברים יפים גם להליך אזרחי. בהליך הפלילי באה החברה חשבון עם הנאשם. בהליך האזרחי באה התובעת חשבון עם הנתבע על הנזקים שגרם לה כתוצאה מהמעשים המבישים שעשה, עליהם היא זכאית לפיצוי הולם. ידע כל מי שעושה מעשים אשר כאלה שהוא איננו יוצא ידי חובתו בשלמו את נישיו לחברה אלא שעליו לפצות את קורבן מעשיו באופן אישי על הנזק שהסב לו. (ב) פסקי דין רבים עוסקים בפיצויים בגין כאב וסבל, הנחשבים לנזק שאיננו נזק ממון. יש שקפצו את ידם בפסיקת פיצוי על כאב וסבל, אך הכל מסכימים שגם כאב וסבל ראויים לפיצוי. אכן, "שום כסף שבעולם אינו מפצה על יסורי גוף ונפש, על הפחתת הסיכויים להקים קן משפחתי, או על אובדן הנאות חיים נורמליים. ברם, כיון שמה שנלקח - נלקח ומה שאבד - אבד, אין להחזיר את המצב לקדמותו, אולם פיצוי צריך להתבטא בכסף, הרי שהכסף צריך איך שהוא לענות על השאלה. הסכום צריך לעמוד בהתאמה עם הנזק והכאב והסבל שנגרמו, לפי קנה מידה מקובל. אבל אין זאת אומרת שצריך לדרוך במקום כל הזמן. הזמנים משתנים, החיים משתנים המושגים משתנים, הדרישות הן אחרות, רמת החיים אינה כמו שהיתה, הכסף אינו אותו כסף. הכל נמצא בתנועה בלתי פוסקת והתנועה היא די מהירה ואם על בתי המשפט למלא את תפקידם החברתי בנאמנות, חייבים גם הם לנוע עם הזרם. לפיכך, לא רק שמותר לנו, אלא שהכרחי הדבר שנעיין מחדש מפקידה לפקידה בסכומי הפיצויים הנפסקים בראש נזיקין זה, המשופע משורה של גורמים משתנים בעל אופי כללי". (ע"א 541/63 רכס נ' הרצברג, פ"ד יח 2, 120 בעמ' 126). אכן, הדברים נאמרו מפי כב' השופט ברנזון בפסק דין משנת 1964, על אודות נזק שנגרם כתוצאה מתאונת דרכים, אך יפים גם יפים הדברים בימינו אלה, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר, בתחום העבירות של גילוי עריות ותקיפה מינית של אב נגד בתו הקטינה, בנעוריה בית אביה. רק לאחרונה הולכת ומתרחבת המודעות למציאות של אלימות במשפחה. עקב המודעות הציבורית ועקב המודעות של אנשי המקצוע, הולכים ונחשפים כיום, יותר מאשר בעבר, מעשי אלימות מינית ומעשי גילוי עריות בקטינים. על בית המשפט לעשות כל שביכולתו לחסום עבירות אלה הן בענישה ראויה והן במתן פיצוי הולם (עד כמה שאפשר להלום נזק אשר כזה) בתחום הנזיקין. פיצויים עונשיים "בעוולות שבהן קיים אלמנט של כוונה או של זדון הועלתה השאלה בדבר פסיקת פיצויים כלליים מוגדלים כנגד המעוול. פיצויים אלה אינם באים לבטא דווקא את גודל נזקו של התובע, כי אם את גודל עוולתו של הנתבע (דוד קציר, פיצויים של נזק גוף, מהדורה רביעית, תשנ"ח-1997, בעמ' 709). בית המשפט רשאי להביא בחשבון גורמים מיוחדים כאלה כגון כוונתו הרעה של התוקף ובושת שסבל הנתקף בקובעו פיצויים עונשיים אך פיצויים כאלה צריכים לעמוד ביחס מתאים לדרגת חומרתו של המקרה שקרה. המגמה הבולטת העולה מפסיקה זו היא הדגש שהושם על האלמנט הנפשי הכרוך במעשה העוולה של המזיק; הוא שהניע את בית המשפט לסטות מן היסוד התרופתי הטהור של הפיצוי, לעבר אלמנט עונשי הנמדד לפי מידת הזדון של המזיק (קציר, שם, 710). בע"א 30/72 פרידמן נ' סגל פ"ד כ"ז 2, 225, 237, קבע כב' השופט עציוני: "אין ספק כי הפסיקה הישראלית הכירה בפיצויים עונשיים כפיצויים שבסמכותם של בתי המשפט לפוסקם במקרים המתאימים". בפסק הדין תמש ת"א 064901/96, אומר עמיתי כב' השופט י' גייפמן: "יש לעשות שימוש בהכרה בפיצויים עונשיים בעוולת התקיפה וליישמה בדיני משפחה כדרך נוספת להתמודדות עם תופעת האלימות במשפחה. האיזון החוקתי בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אינו מונע שימוש בתרופה זו בעוולת התקיפה, כשאנו דנים באלימות בין בני זוג". עם כל הכבוד, עמדה זו מקובלת עלי, וכפי שכבר אמרתי, על אחת כמה וכמה, באלימות מינית במשפחה כשהקורבן הוא קטינה, בתו של המעוול. המורם מהמוטעם והמקובץ הוא שאני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 135,000 ₪ + מע"מ. כן ישלם הנתבע לתובעת הוצאות המשפט בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ + מע"מ. משפט פליליפיצוייםעבירות מין