פיצויים על התעללות נפשית של הבעל

לטענת התובעת, בעקבות התקיפות והחבלות וההתעללות הנפשית בה מצידו של הנתבע, היא שקעה בדכאון וחרדות קשות, לקתה בנידודי שינה, נאלצה לעזוב את עבודתה ולקבל טיפולים נפשיים. בית המשפט פסק כי על הבעל לפצות את האישה בסך 40,000 ₪, בגין שני מעשי תקיפה. להלן פסק דין בנושא פיצויים על התעללות נפשית של הבעל: פסק דין 1. הצדדים לתביעה זו הינם בעל ואשה אשר נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1969. מנישואים אלו נולדה לבנה"ז בת אחת, שהיום כיום בגירה. 2. הנתבע הורשע בתיק פלילי 733/96, בבית משפט השלום בפ"ת, בתקיפה הגורמת חבלה של ממש (סעיף 380 לחוק העונשין, תשכ"ז - 1977) בשני ארועים נפרדים שארעו ביום 12.7.95 וביום 29.7.95. 3. על הרשעה זו הוגש ערעור אשר נדחה, ופסה"ד הפך לחלוט. 4. התביעה שבפני הינה בעוולת תקיפה עפ"י סע' 23 לפקודת הנזיקין. לטענת התובעת, בעקבות התקיפות והחבלות וההתעללות הנפשית בה מצידו של הנתבע, היא שקעה בדכאון וחרדות קשות, לקתה בנידודי שינה, נאלצה לעזוב את עבודתה ולקבל טיפולים נפשיים. 5. כראיה לעילת התקיפה צורף פסה"ד המרשיע. 6. בכתב הגנתו מכחיש הנתבע את טענות התובעת, וטוען כי האלימות, כביכול, ”נבעה מנסיונותיו להימנע ממכותיה הנמרצות של התובעת”,כדבריו. לטענת הנתבע התנהגות זו של התובעת נבעה מרצונה לסלקו מביתו. הנתבע מכחיש, כי מעשיו גרמו לתובעת נזק כלשהו. לטענתו, התובעת היתה מטופלת בגין מצבה הנפשי שנים רבות לפני האירועים בגינם הורשע, ולא נגרם לה נזק פיזי כלשהו. באשר לפיצויים, טוען הנתבע כי העונש מוצה בהליך הפלילי. 7. במהלך הבאת הראיות ביקש הנתבע להוכיח אשם תורם מצד האשה, וע"י כך לפטור עצמו מחובת תשלום הפיצויים או להפחית את סכומם. 8. קו חקירה זה נפסל בהחלטה מנומקת מיום 9.2.00. 9. על החלטה זו הוגש ערעור אשר נדחה בהחלטה מיום 12.3.01 (החלטת כב' השופטת שטיין בבר"ע 1486/00). 10. הן החלטת בימ"ש זה והן ההחלטה בערעור נובעים מהוראת סע' 42א' לפקודת הראיות הקובעת: - "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט הפלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל הדין במשפט האזרחי." 11. ואכן, ביהמ"ש אשר דן באישומים הפליליים כנגד הנתבע דחה בהכרעת הדין את טענתו של הנתבע בדבר אלימותה של התובעת כנגדו מכל וכל, וקבע כי גירסתו איננה אמינה. כדברי ביהמ"ש: - ”.... ואני מאמינה למתלוננת לאורך כל עדותה כי היא חיה בפחד מתמיד מפני הנאשם”. ובהמשך: - ”אני דוחה את גרסתו של הנאשם מכל וכל כי המתלוננת היא זו שהיכתה אותו במשך 4 שעות ....”. 12. בסעיף 42ג' לפקודת הראיות נקבע: - ”הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א', לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שנרשמו וכדי למנוע עוות דין”. 13. לנתבע לא ניתנה הרשות להביא ראיה לסתור, וכאמור, ערעור על החלטה בענין זה - נדחה. 14. לאחר כל זאת, לא נותרה לנתבע טענת הגנה כלשהי, והמחלוקת נותרה בשאלת גובה הפיצויים בלבד. 15. התובעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק מיוחד כגון הפסד השתכרות, או נכות שנגרמה לה כתוצאה מהתקיפה וכד', אלא היא עותרת לפסיקת פיצויים עונשיים בלבד. 16. סכום זה יקבע על פי שיקול דעת ביהמ"ש בלבד. 17. על סמכותו של ביהמ"ש לפסוק פיצויים עונשיים נאמר בע"א 918/91 עזאני נ' שמעון תקדין-עליון 91 (1) 1242:- ”... רשאי היה (ביהמ"ש, ו.פ) לפסוק פיצויים לדוגמה או פיצויים עונשיים אם ראה שנסיבות המקרה מצדיקות זאת (ראה ע"א 216/54 שוייצר נ' גליק, פד"י ט' עמ' 1331, ע"א 277/55 רבינוביץ ואח' נ' סלע בע"מ, פד"י י"ב 1261 בעמ' 1277).”. ברע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ואח' תק-על 2001(3), 489 נקבע:- ”מוסכם על הכל, כי אחת המטרות העיקריות של ה"פיצויים”. (ompensation) בדיני הנזיקין היא תרופתית. הפיצויים נועדו להסיר את הנזק ולהטיבו הם באו לשלול את התוצאות של העוולה. הם מכוונים להעמיד את הניזוק באותו מצב בו הוא היה נתון ללא ביצוע העוולה. עמד על כך חברי השופט אור, בציינו: "נקודת המוצא של הדיון בפיצוי שהמערערים זכאים לו טמונה במטרה הכללית של הפיצוי בדיני הנזיקין. מטרה זו היא, בראש ובראשונה, לתקן את הנזק שנגרם על ידי העוולה... על כן, הכלל הרחב לגבי פיצויים בנזיקין הוא כי יש לפסוק לניזוק את אותו פיצוי אשר יש בו כדי להעמידו במקום שהיה בו אלמלא נעשה כלפיו מעשה העוולה... ככזה, נועד הפיצוי הנזיקי להחזיר על כנו את הסטטוס קוו אלמלא מעשה העוולה”. ר' בהמשך, לעניין כימות הנזק, שם סעיף 17 לפסה"ד: - ”בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב ביהמ"ש, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפירסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשוי להוות אמצעי בעזרתו ניתן לעמוד על ניזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים... חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב, נמדדת לעיתים בחומרת מעשיו וביטויו של המזיק”. עוד לעניין כימות הנזק ר' ע"א 256/62 רחמני נ' משיח ואח' פד"י יז, 559: - ”אשר לפיצויים עונשים במקרה של תקיפה - הדבר תלוי בנסיבות”. וכן ר' ע"א 216/54 שניידר נ' גליק פד"י ט', 133: - ”אך השיקול המכריע בקביעת הפיצויים הכלליים במקרה זה היה - ונראה לנו ששיקול זה הוא אשר השפיע בעיקר על קביעת הסכום על ידי השופט המלומד - שהתקפת המערער על המשיבה היתה זדונית, ללא התגרות מיידית שקדמה להם והיא בוצעה בפראות ובצורה שהיתה מכוונת להשפיל את כבוד המשיבה קבל עם ועדה. בית המשפט רשאי להביא בחשבון גורמים מיוחדים כאלה, כגון כוונתו הרעה של התוקף ובושה שסבל הנתקף, שקבעו פיצויים עונשיים”. ועוד ראה ע"א 3843/90 אוחיון נ' מד"י (לא פורסם): - ”מבחינה משפטית, משום שאין שיעור הפיצוי על נזק ממוני לפי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו - 1976, מהווה קנה מידה לקביעת הפיצויים בשל כאבים, צער וסבל בתביעת נזיקין על פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש). בעוד בראשון קבע החוק דרך סטנדרטית לחישוב הפיצוי בשני יקבע הפיצוי על פי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה...” (ההדגשה שלי - ו.פ.) את העקרונות שנקבעו בתביעות בגין לשון הרע, ניתן ליישם, בשינויים המחוייבים, גם כאשר המדובר בפיצויים עונשיים בעילת תקיפה. 18. בנסיבות העניין שבפני, אין ספק כי מוצדק לפסוק פיצויים לדוגמא או פיצויים עונשיים. אין בעובדה שהנתבע ריצה עונש מאסר כדי למנוע מהתובעת פיצויים ממוניים. 19. כאמור, הנתבע הורשע בהליך פלילי בשתי תקיפות שתקף את התובעת. עפ"י האישום הראשון, ביום 12.7.95 בשעות הבוקר, תקף הנאשם את המתלוננת בבית הצדדים, היכה אותה בגב וביד עם כסא, כתוצאה מכך נחבלה התובעת חבלה של ממש. על פי האישום השני, ביום 29.7.95 בשעות הבוקר, תקף הנאשם את התובעת, נתן לה בעיטה בברך והיכה אותה בכל חלקי גופה, כתוצאה מכך נגרמו לה שטפי דם. טענותיו של הנתבע במסגרת ההליך הפלילי כי לאירוע קדמה תקיפתה של התובעת אותו, נדחו. בית המשפט, אשר הרשיע את הנתבע, התרשם מאוירת הפחד ששררה בביתם של הצדדים עליה העידה בתם. 20. על אוירת הפחד בביתם של הצדדים, כמו גם על הסכסוך הנמשך ביניהם שנים רבות, העידו התובעת ובתם של הצדדים גם בפני. מהעדויות עולה כי המצב בבית המשפחה החמיר ביותר לאחר שהתברר לנתבע כי בתו הרתה מחוץ לנישואין, והוא גירש אותה מהבית. או אז נותרה התובעת חשופה לאלימותו של הנתבע, ללא הגנתה של הבת. ואכן, שני מעשי התקיפה ארעו לאחר שהבת עזבה את הבית. 21. בתצהירה, תיארה הבת את האוירה הקשה ששררה בבית, ואת מצבה הנפשי הקשה של התובעת, לפני התקיפות ולאחריהן. ר' למשל עדותה בע' 22 לפרוטוקול:- ”ת. היא באה אלי, ופחדה לדבר איתי. היא סיפרה לי מה עבר עליה בבית. היא הלכה לטיפולים. ש. היו לזה שורשים קודמים? ת. לא. ש. היא היתה מאיימת בהתאבדות? ת. כן. ש. מתי זה קרה? ת. אחרי המקרים של המכות”. ולאחר מכן כאשר היא מתארת את שארע בתחנת המשטרה, שם הנתבע צעק כי ירצח את הבת ואת האם לפני השוטרים. (עמ' 22-23 לפרוטוקול). 22. התובעת העידה אף היא באשר למסכת האלימות ממנה סבלה שנים רבות עד כדי התמוטטות נפשית ואי יכולת לעבוד. כך היא מעידה, בין היתר, בעמ' 3 לפרוטוקול:- ”אני ביוזמתי נגשתי לרופא המשפחה שלי לפני 5 שנים ואחרי שהילדה נישאה והתחילה אלימות פיזית ומילולית. התמוטטתי. לא יכולתי לתפקד. הייתי אמורה לצאת לחופשה של שבועיים. פניתי מיוזמתי לרופא המשפחה ובקשתי שיעזרו לי ויתנו לי כלים איך להתמודד. הוא היפנה אותי למרפאות חוץ של בי"ח גהה. לפני כן מעולם לא הייתי בטיפול נפשי”. בהמשך מעידה התובעת, כי היתה אלימות מילולית במשך כל שנות הנישואין, עד כדי כך שבמשך כ-8 שנים היא התגוררה עם בתה, שהיתה באותה עת פעוטה, בבית הוריה, בדירת שני חדרים. גם לאחר שחזרה להתגורר עם הנתבע חזרה האלימות, ואולם היא לא התלוננה מתוך בושה. התלונה בגין האירועים בהם הורשע הנתבע הוגשה מאחר ובמקרה זה התובעת נחבלה. התובעת מעידה בענין זה (עמ' 8 לפרוטוקול) : - ”עד המקרה הספציפי לא נפצעתי ולא הייתי זקוקה לטיפול. באותו יום הוא פצע אותי והייתי זקוקה לטיפול. הוא לא הסכים לקחת אותי לבית החולים, בכיתי ובדרך לבית החולים הסתובבנו שעה. הוא נכנס לבי"ח לפני למיון והוא צעק לאחות שנחתכתי מזכוכית. אז אני נשארתי בגירסה שלו כי פחדתי ממנו לגבי משהו אחר. וכשבועיים לאחר מכן או מספר ימים אני לא זוכרת בדיוק, שוב היה מקרה אלימות, ואז החלטתי שעד כאן והגשתי תלונה. באותה תקופה היו הרבה רציחות של נשים וכל הזמן הוא אמר שכך צריך לעשות לי. וזה הגביר לי את המוטיבציה להתלונן”. 23. עדותו של הנתבע מדברת בעד עצמה, כאשר לכל אורך העדות הנתבע אינו משתף פעולה. 24. הנה כי כן, עינינו הרואות מסכת של חיים רוויי אלימות, ששיאה בתקיפות בגינן הורשע הנתבע. ניתן להניח כי אם התובעת לא היתה גומרת אומר בליבה להפסיק זאת ע"י כך שהגישה תלונה למשטרה, המצב היה הולך ומחמיר, והראיה לכך שאחרי התקיפה הראשונה, עליה לא הוגשה תלונה, באה מייד תקיפה נוספת. 25. בסכום הפיצוי שיקבע יש מסר, לפיו אשה איננה שבויה בידי בעלה, ולכל פגיעה בגופו ובנפשו של כל אדם באשר הוא בכלל, ובן-זוג בפרט, יש מחיר כבד. 26. כפי שהחברה איננה סובלת פגיעה של אדם במי שאינו בין משפחתו, כך אין להשלים עם בפגיעה של אדם בבן משפחתו. ובעיני, הדברים, ככל שהם נוגעים ליחסים בין בעל ואישה, אף חמורים יותר. שכן, התקיפה מתרחשת בביתה-מבצרה של האשה, אין לה מציל ואין לה מקלט. 27. במקרה שבפנינו, אלימותו של הנתבע גרמה לתובעת סבל נפשי, ירידה בתפקוד ובושה. הנתבע לא למד את הלקח, ואיננו מביע חרטה אף לא כיום. 28. בנסיבות אלו, על הנתבע לפצות את התובעת בסך 40,000 ₪, בגין שני מעשי התקיפה. 29. הנתבע ישלם את הסך הנ"ל לתובעת בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלאה בפועל. בנוסף, ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. פיצוייםהתעללות