להלן פסק דין בנושא פסק דין הצהרתי על מלוא הזכויות בדירה: פסק דין א. רקע בפני תביעה לפסק דין הצהרתי, לפיו הזכויות בדירת המגורים הרשומות היום על שם שני הצדדים בחלקים שווים, שייכות במלואן לתובע, וכי הזכויות אשר נרשמו ע"ש הנתבעת בטלות. ב. העובדות הצריכות לעניין הצדדים לתביעה נישאו זה לזה בשנת 1979, ומהנישואין נולדו להם 3 ילדים, ילידי 11/80, 9/84, 10/85. כשנה לפני הנישואין, בשנת 1978, רכש התובע נכס מקרקעין בשטח כ- 600 מ"ר עליו בנוי בית בשטח כ- 70 מ"ר. ביום 12.12.84 חתמו הצדדים על תצהירים הדדיים, לפיהם העביר התובע ע"ש הנתבעת מחצית מהזכויות בנכס ללא תמורה. ביום 30.6.86 חתמו הצדדים על שטרי העברת זכות שכירות, והעברת הזכות הסתיימה ברישום בלשכת רישום המקרקעין. ביום 25.10.00 הוגשה התובענה שבפני. טענות הצדדים 1. לטענת התובע, במהלך שנת 84' החל בשיפוץ הדירה והרחבתה, כאשר הרוב הגדול של עבודות השיפוץ נעשה על ידו, והוא נעזר בבעלי מקצוע רק בעבודות מסוימות שלא יכול היה לבצע בעצמו. עוד טוען, כי כל חומרי הבניה נקנו על ידו, ובכספו. הנתבעת טוענת לעניין זה, כי ההחלטה על שיפוץ הדירה והרחבתה היתה משותפת לצדדים, והתגבשה עקב הרצון להגדיל את התא המשפחתי ולהתאים את הדירה למגורי המשפחה. בתחילת השיפוצים היו הצדדים הורים לילד אחד ובמהלכם נולדו לצדדים שני ילדים נוספים. לטענתה, השיפוצים נערכו בשיתוף פעולה ובמימון שני הצדדים, תוך איחוד משאביהם, זאת אף אם התובע הוא זה אשר ניהל בפועל את עבודות הבניה מול בעלי המקצוע השונים. באותה תקופה ניהלו הצדדים "קופה משותפת" ומשק בית משותף. 2. לטענת התובע, הוא "חש כלפי הדירה שבנה רגשות וקשר עמוקים במיוחד..." כך(!), בסע' 4 לכתב התביעה. 3. לטענת התובע, בשנת 86' נאלץ ליטול משכנתא, לאחר לחצים שהופעלו עליו מצד הנתבעת, ולצורך זירוז קצב הבניה. בבואו ליטול את המשכנתא נאמר לו כי תנאי לקבלתה הינו רישום הדירה גם על שם הנתבעת, בנוסף לרישום על שמו. לטענתו, מסיבה זו בלבד העביר את מחצית מזכויות הדירה ע"ש הנתבעת, ללא תמורה. הדבר נעשה בדרך של תצהירי העברה ללא תמורה. 4. עוד טוען התובע, כי לא התכוון להעביר לנתבעת את מחצית הזכויות בבית, אלא רק את השטח של 62 מ"ר, כף ע"פ שטר העברת זכות השכירות שנחתם בין התובע לנתבעת. ובכל מקרה, בהעבירו את מחצית הזכויות עשה זאת מתוך אמונה ותקווה כי הנתבעת תמלא חובותיה כלפיו כאשה לבעלה. הנתבעת, לעומת זאת, טוענת כי מעולם לא הפעילה לחץ מכל סוג שהוא על התובע לצורך לקיחת משכנתא. המשכנתא נלקחה לצורך מימון כל הוצאות השיפוץ, בצד מימון החיים השוטפים של משפחה עם 3 ילדים. עוד מציינת הנתבעת, כי כל החזרי המשכנתא שולמו מכספים משותפים של הצדדים. לטענת הנתבעת, מתוך תפיסת חייהם של הצדדים, לפיה הינם שותפים מלאים לחייהם, כספם ונכסיהם, נעשה רישום מחצית הזכויות על שמה, אשר שיקף תפיסה זו. עוד טוענת הנתבעת לעניין זה, כי שטר העברת זכות השכירות אינו מגביל ואין הוא מציב תנאים לזכויותיה בנכס. תאור החלק בנכס שהועבר לנתבעת הינו "מחצית" ולא הוגבל לשטח מסוים. 5. לטענת התובע, זמן קצר לאחר העברת הזכויות ע"ש הנתבעת, שינתה הנתבעת את יחסה לתובע ואת התנהגותה כלפיו וטענה בפניו כי אינה מעוניינת להמשיך לחיות עמו, ואף ביצעה הפלה שלא בידיעתו והסכמתו, בטענה כי אינה חפצה בילדים משותפים נוספים. לעניין זה טוענת הנתבעת, כי הסכסוך בין התובע לבינה החל על רקע התנהגותו האלימה, אשר הובילה למסקנה כי עליה להיפרד מן התובע ולפרק עמו את השיתוף בנכסיהם. 6. התובע טוען, כי ההסכם הינו הסכם למראית עין, בטל מעקרו, לנוכח העובדה כי התובע לא התכוון להעביר הזכויות בנכס לנתבעת, אלא שההעברה היוותה אמצעי לצורך קבלת המשכנתא. לטענת הנתבעת אין המדובר בחוזה למראית עין, שכן החוזה בוצע במלואו והיה על דעת התובע וביוזמתו. 7. לטענת התובע, היה וביהמ"ש יקבע כי המדובר במתנה, דינה של המתנה להתבטל, בשל טעות המסכלת את מטרת התובע וכוונתו בהענקתה - כי הנתבעת תמלא חובותיה כלפי התובע וכי הדירה תשמש את הצדדים ואת ילדיהם לשם ניהול חיי משפחה משותפים. טוען התובע, כי קיימות נסיבות מיוחדות וכי רצונה של הנתבעת בפירוק המשפחה מהווה סיכול המטרה לשמה ניתנה המתנה ולפיכך, יש לבטל את ההסכם/המתנה שניתנו לתובעת כסעד מן היושר ומן הצדק. לעניין זה טוענת הנתבעת, כי העברת הזכויות לא הותנתה בתנאי כלשהו, וכי אף אם התכוון התובע לתנאי כלשהו הרי שלא נערך כל רישום בגין כך. על כן לתנאי אין תוקף. לטענתה, המדובר במתנה, כאשר הזכויות הועברו ונרשמו על שמה, דהיינו המדובר במתנה שנסתיימה ברישום, ואשר לתובע אין עילה לחזור בו ממנה. 8. טוען התובע, כי במידה וביהמ"ש יקבע כי ההסכם הינו מתנה ע"פ דין, הרי שיש לבטלה בשל טעות המסכלת את כוונת התובע בהעניקו את המתנה לנתבעת. לחלופין טוען התובע, כי הטעות הנ"ל הינה באופן רישום זכויות הנתבעת בדירה שכן התובע לא העביר/התכוון להעביר לנתבעת מחצית מהזכויות בדירה, כי אם שטח של 62 מ"ר בלבד מהדירה ומהמקרקעין ולא מחצית מהשטח כולו כפי שנרשם, בטעות. לעניין זה טוענת הנתבעת, כי מאחר והמדובר במתנה במקרקעין, הרי שעם רישומה נסתיימה פעולת ההקניה. עוד טוענת הנתבעת, כי התובע מבקש להסיק תנאי מפסיק מכללא, לפיו עם סיום מערכת הנישואין יש להחזיר את המתנה. לטענתה, אין מקום לטעון לקיום תנאי כזה, שלא הוסכם ולא נרשם בעת הענקת המתנה. עוד טוענת הנתבעת, כי כוונת התובע להמשך קשר הנישואין אינה מהווה עילה לביטול המתנה. באשר לשטח המועבר, חוזרת הנתבעת וטוענת, כי בהתאם לשטר העברת הזכויות עליו חתום התובע, הרי שהועברו "מחצית" מכל הזכויות בדירה, ללא הגבלה. 9. לטענת התובע, התנהגות הנתבעת היוותה השפעה בלתי הוגנת, בגינה נאלץ התובע, בניגוד לרצונו הטבעי ולכוונתו לקחת את המשכנתא מהבנק. הנתבעת מכחישה טענה זו באשר התובע לא טען כי לא הבין ו/או שלט במעשיו בעת מתן המתנה ולפיכך אין מקום לטענה כי נשלט על ידה. 10. עוד טוען התובע, כי התנהגות הנתבעת מעידה כי במועד לקיחת ההלוואה ורשימת הזכויות, ובסמוך לכך, ידעה והתכוונה הנתבעת לשנות את יחסה לתובע ולעזבו בסופו של התהליך, וכל זאת בחוסר תום לב. ולאור האמור לעיל, כך טוען, הרי שהזכויות לא נרשמו ע"ש הנתבעת מתוך רצון וכוונה כנים ואמיתיים ולפיכך יש לבטל את הרישום. ג. דיון התביעה הינה תביעת סרק, וכל כולה נועדה לשפר מעמדו של צד אחד על פני משנהו בהליך הגירושין. המדובר בבני זוג אשר נישאו בשנת 1979, המצויים כיום בעיצומו של סכסוך ופניהם לגירושין. בני הזוג הינם בעלים, במשותף, של בית, המשמש להם ולילדיהם למגורים. את הנכס רכש התובע, לפני הנישואין, ולאחר מספר שנות נישואין העביר מחצית הזכויות בו, ללא תמורה לנתבעת-אשתו. בחודש דצמבר 84' חתמו הצדדים על תצהירי מתנה הדדיים וכשנה וחצי לאחר מכן, בשנת 86', חתמו על שטר העברת זכות שכירות, אשר השלים את רישום זכויות התובעת בלשכת רישום המקרקעין. במהלך השנים הרחיבו הצדדים את בית המגורים ממשאבים משותפים. ד. חוק המתנה, תשכ"ח - 1968 סעיף 2 לחוק המתנה קובע: 2. "מתנה נגמרת בהקניית דבר המתנה ע"י הנותן, תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה". סעיף 6 לחוק קובע את דרכי הקניית המתנה: 6. "הבעלות בדבר המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך המזכה אותו לקבלו". כאשר המתנה היא מקרקעין, מסתיימת ההקנייה עם הרישום בלשכת רישום המקרקעין. (ר' ע"א 343/87 פרי נ' פרי פ"ד מד (2), 155). במקרה שבפניי, המדובר למעשה בתביעה לביטול מתנה אשר נסתיימה ברישום. כאמור, המדובר בנכס מקרקעין אשר נרכש ע"י התובע טרם נישואיו לנתבעת. בעת הרכישה היתה בנויה על המקרקעין דירה בשטח של כ- 70 מ"ר. במשך שנות הנישואין הוגדלה הדירה באופן משמעותי. בשנת 84' חתמו הצדדים על תצהירי העברה של מחצית זכויות החכירה מהתובע לנתבעת, באופן שלאחר השלמת ההעברה יהיו כל אחד מהצדדים בעלי מחצית מהזכויות בדירה. בתצהירי הצדדים נכתב: "... בדירה בת 60 מ"ר... לרבות המגרש הצמוד אליה (להלן: "הדירה"). (ר' תצהירי הצדדים מיום 12.12.1984). מכאן, ההעברה כוללת בחובה גם את המגרש וגם את הבית, ואין כל שחר לטענה כי ההעברה כוללת את הדירה בלבד. בנוסף, אין להתעלם מהעובדה שההעברה נעשתה בעת שהיו הצדדים נשואים, טרם פרוץ הסכסוך ובטרם שהרחיבו את משפחתם, וסביר להניח כי מעשה ההעברה גם שיקף, במובן כלשהו, את הרצון בשיתוף ושוויון במערכת הנישואין. לעניין זה נאמר ע"י כב' השופט שמגר בע"א 67, 66/88 דקר נ' דקר, פ"ד מג(1), 122, עמ' 127-128: - "כאשר בני זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי ההנחה היא שבני הזוג התכוונו לאיזון ולשיוויון וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד זה לצד השני הקשורה עם הנישואין, ואשר מוצאת את ביטויה בהסכמה על רישום הבעלות המשותפת". ה. חוזה למראית עין לטענת התובע, כאמור, המדובר היה בחוזה למראית עין, הבטל מעיקרו, באשר לא התכוון להעביר לנתבעת זכויות בדירה. לטענתו, כל מטרתו בהעברת הזכויות בדירה היתה קבלת משכנתא מהבנק, כאשר ההעברה היתה בגדר אמצעי בלבד. סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 קובע: - 13. "חוזה שנכרת למראית עין - בטל" אכן, התובע העיד בחקירתו מיום 11.6.02 כי לא התכוון להעביר את הזכויות לנתבעת (ר' עמ' 2 ש' 3). עוד העיד כי "הרבה עשו את זה כדי לבנות אצל ההורים ולקחת משכנתא, עשו הסכם עם ההורים כדי שיוכלו לקחת משכנתא, וזה לא נרשם כהעברת זכויות. הם כתבו את זה על הדף, אצל עו"ד, ולא העבירו את המשכנתא. זה היה חוזה כאילו. ואני עשיתי כאילו" (ר' פרוטוקול עמ' 10, ש' 3-1). עם זאת, העיד התובע כי "כדי לקבל את המשכנתא ביצעתי את כל ההליך". (ר' פרוטוקול עמ' 10, ש' 9). הנה כי כן, קיים התובע את כל התהליך, כדבריו, לשם ביצוע ההעברה, אף אם, לדבריו, לא התכוון בפועל להעביר את הזכויות ע"ש הנתבעת. (ר' עמ' 10 ש' 25-24). יתרה מכך, התובע שטח טענותיו, בערבוביה, וטען הן לבטלות החוזה מתוקף היותו חוזה למראית עין והן לכך שלא הבין את מהותו: - "... ש. מה מבין השניים נדון - האם ההסכם למראית עין שידעת מה אתה עושה ולא התכוונת לבצע אותו, או שלא הבנת על מה אתה חותם? ת. (מעיין בתצהיר) גם זה נכון וגם זה נכון. ההסכם הוא למראית עין - נכון. וגם זה שאני לוקח את המתנה בחזרה - זה גם נכון. אז אין סתירה". (ההדגשה שלי - ו.פ.) (ר' עמ' 10, ש' 27-26 ועמ' 11, ש' 2-1). יתרה מזאת, כדי להוכיח כי המדובר בחוזה למראית, יש להראות את כוונת שני הצדדים שלא להתקשר בחוזה, אותו ניסחו בכתב. דהיינו, קיים שוני בין כוונתם האמיתית לבין שהצהירו עליו בחוזה כתוב. ר' לעניין זה גבריאלה שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, עמ' 169: - "הכוונה המועדפת היא כוונתם של שני הצדדים, ולא כוונת אחד מהם. מצב משפטי שבו מתכוון צד אחד להתקשר בחוזה, ואילו הצד השני אינו מתכוון להתקשר בו, אלא רק מצהיר על רצונו להתקשר - אינו מוסדר בסעיף 13. סעיף זה מסדיר מצב שבו קיים ניגוד בין כוונת שני הצדדים לבין הצהרת שניהם. אולם כאשר קיים ניגוד בין כוונתו לבין הצהרתו של צד אחד בלבד, חלות ההוראות הכלליות של החוק. הוראות פרק א לחוק, המעדיפות את ההצהרה החיצונית על-פני רצונו הפנימי של צד - בכוח לקשר החוזי, מוליכות למסקנה כי כאשר גומר צד אחד בדעתו, בשעת כריתת החוזה, שלא לקיים את החוזה, אין בכך בלבד כדי למנוע היווצרות חוזה" (ההדגשות שלי - ו.פ.) ומעל לכל, העברת הזכויות כבר בוצעה. דהיינו, לא זאת בלבד שחתמו התובע והנתבעת על הסכם מפורש, אלא שפעלו על פיו ובצעוהו במלואו, משמע: הזכויות נרשמו על שם הנתבעת. מהאמור לעיל עולה כי טענה זו, בדבר היות החוזה חוזה למראית עין - להדחות. ו. קיומו של תנאי מתלה/האם המתנה מותנית בחיוב? טוען התובע, כי ההעברה נעשתה כשבצדה תנאי, והוא המשך קיום החיים המשותפים של הצדדים ושימוש הבית לבני המשפחה. טענת התובע, לפיה המתנה שהעניק כפופה לתנאי מפסיק דינה להדחות. אמנם, קיומו של תנאי מפסיק יביא את חוזה המתנה לידי סיומו (ר' סעיף 27(א) לחוק החוזים) ואו אז, תינתן לתובע זכות להשבה. (ר' ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר, תק-על 82(3)1367). ואולם, לא הוכח כי התובע התנה את המתנה בתנאי כלשהו, וחזקה עליו כי לו היתה כוונתו להתנותה הרי שהיה מעלה זאת על הכתב בעת עריכת תצהירי המתנה. הנה כי כן, טענתו בע"פ של התובע סותרת מסמך בכתב. עוד ר' לעניין זה ע"א 343/87 פרי נ' פרי, מד (2) 154, שם נפסק: - "מי שמבקש להתנות מתנה בתנאי מפסיק או מי שמבקש להצמיד חיוב למתנה אשר אותה העניק, צריך לעשות זאת בצורה ברורה הניתנת לזיהוי... בהיעדר ראיות - אין מקום לטעון לקיומו של תנאי ואין ליצור חיוב שלא גובש מעיקרו בעת מתן המתנה. ההנחה היא שמתנה שהוקנתה היא סופית ובלתי הדירה, והעובדה שתקוות לעתיד מתבדות, אינה כשלעצמה, עילה לראייתה של מתנה כבטלה". (ההדגשות שלי - ו.פ.) ובהמשך: - "אין באירועו של משבר בחיי הנישואין כדי לגלגל אחורה כל שנעשה וניתן, וכדי להפוך את המתנות שהוחלפו במשך חיי הנישואים לבטלות". יצוין כי בין המדובר במתנה אם לאו, "כבר נקבע כי לאשם היחסי בפירוק הנישואין אין ולא כלום עם הזכויות ברכוש המשותף, ואין המשיב מאבד זכויות קניין שרכש במהלך הנישואין אף אם הוא, לצורך ההנחה, האשם היחיד בפירוק השיתוף". (ר' ע"א 384/88 זיסרמן נ' זיסרמן פ"ד מג (3) 205, עמ' 209-208). וכן נפסק בע"א 246/77 דרור נ' דרור, פ"ד לב (2) 829: - "נטישת הבית או בגידה עשויות ליצור קרע בין בני הזוג ובדרך זו לשים קץ לשיתוף, אך אין נענשים עליהם למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף". לאור האמור לעיל, אני מקבלת את טענת הנתבעת להיות המתנה בלתי הדירה. הכלל שנקבע בפסיקה הינו כי מתנה שניתנה לבן זוג, דינה כמתנה רגילה, ואין בהתנהגות בן הזוג מקבל המתנה, או בשינויים בהתנהגותו, כדי לבטל את המתנה. ר' לעניין זה ע"א 384/88 זיסרמן נ' זיסרמן, פ"ד מג (3) 205, עמ' 208, שם נפסק:- "הסקתו של תנאי מפסיק מכללא במתנה בין בני זוג היתה הופכת כמעט כל מתנה להדירה, וזאת בניגוד מוחלט לאמור בחוק המתנה תשכ"ח - 1968". ז. טענת טעות/הטעיה סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 קובע כדלקמן: - "14. טעות (א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה. (ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה. (ג) טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השני הודיע, לפני שבוטל החוזה, שהוא מוכן לעשות כן. (ד) "טעות", לעניין סעיף זה וסעיף 15 - בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה". סעיף 14 לחוק החוזים כאמור, מבחין בין טעות יסודית הידועה לצד השני לבין טעות יסודית שאינה ידועה לצד השני. במקרה הראשון רשאי הטועה לבטל את החוזה. במקרה השני, מסורה הסמכות לביטול לבית המשפט. אני מקבלת את טענת הנתבעת, לפיה התובע לא הוכיח טענתו זו. התובע, בסיכומיו, אינו מתייחס לשאלה האם הנתבעת ידעה על דבר הטעות, שכן, אם לא ידעה על דבר הטעות, הרי שכאמור, הכוח לביטול החוזה מסור לבית המשפט. מנגד, באם ידעה רשאי התובע לבטלו. ואולם, מעבר לכך, צודק ב"כ הנתבעת בטענתו, כי בקיומו של משבר בחיי הנישואין, המביא לקיצם, לאחר שחלף יותר מעשור ממועד הקניית המתנה, אין כדי להעיד על טעות היורדת לשורש העסקה, המצדיקה את ביטולה. טוען התובע, כי יש לבטל את ההסכם בגין טעות המסכלת את מטרתו, שכן כוונתו במתנתו זו לנתבעת, היתה כי תמלא אחר חובותיה כלפיו כרעייתו, וכי הדירה תשמש את הצדדים וילדיהם לשם ובמשך ניהול חיי המשפחה המשותפים (ר' סיכומי התובע). אם כן, טעות התובע היתה, לפי טענתו, ההנחה המוטעית בדבר המשכיות עתידית של יחסיהם. לדבריו, "אם הכל היה בסדר, וחיי המשפחה היו תקינים, וחיי הזוגיות היו תקינים, לא היתה סיבה לבטל את המתנה" (ר' פרוטוקול הדיון, עמ' 2, ש' 11-10). דינה של טענה זו, אף היא, להדחות ר' לעניין זה גבריאלה שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, עמ' 189: - "אמונה לגבי העתיד איננה בגדר טעות אלא תוחלת שנכזבה או תקווה שנתבדתה. ... התבדותה של אמונה זו איננה טעות בגדר סעיף 14, אלא ציפייה שנכזבה. הדין מבחין איפוא בין טעות, המתייחסת למצב העובדתי או המשפטי הקיים בעת כריתת החוזה, לבין אמונה מוטעית המתייחסת לעתיד.... סעיף 14 מכיר רק בסיכון של טעות הנוגעת למצב העניינים הקיים בעת עריכת החוזה, ולא בסיכון של אירועים עתידיים". (ההדגשות שלי - ו.פ.) לפיכך, טענתו זו של התובע, בדבר קיום המשך חיי נישואין לצורך הקניית המתנה, וקיומה של טעות בהקשר זה אינה יכולה לעמוד. מאותם נימוקים אני דוחה אף את טענת ההטעיה. משטענת הטעות אינה עומדת עוד, הרי שהפסיקה, המכירה, בנסיבות מסוימות, בביטול מתנה שנסתיימה ברישום מחמת טעות, אינה רלוונטית עוד לענייננו. ח. טענה בדבר הפעלת לחץ ע"י הנתבעת טוען התובע, כי הנתבעת הפעילה עליו לחץ ליטול משכנתא על הדירה לצורך השלמת השיפוצים בבית וכלכלת המשפחה. בעדותו מיום 11.6.02 מעיד התובע: - "ש. מדוע היה פער זמנים כזה? ת. ב- 84' כשחתמתי על החוזה לקבל משכנתא (צ"ל תצהירי מתנה), לא הייתי שלם עם זה, ומשכתי את החוזה אצלי בכיס עד למועד לקיחת המשכנתא ממש. מהתחלה זה היה אמור להיות חוזה למראית עין, וזה לא עלה יפה, לא צלח. בנוסף, לא הצטרכתי עדיין את הכסף לשיפוצים". (ר' פרוטוקול הדיון, עמ' 13 ש' 11-8). עדות זו אינה עולה בקנה אחד עם טענתו של התובע (ר' סעיף 5 לכתב התביעה), לפיה העברת מחצית הזכויות בבית במתנה לנתבעת נעשתה מתוך מטרה ליטול משכנתא בלבד, שהרי תצהירי המתנה נחתמו בשנת 84', בעוד המשכנתא נלקחה ע"י הצדדים רק בשנת 86'. לא זאת בלבד, אלא שחתימה על תצהירי מתנה הינו מהלך כמעט בלתי הפיך והתנאים לחזרה ממנו דווקניים (ר' סעיף 5 לחוק המתנה, כלל לא נטען לקיומם של תנאים אלה). סביר כי אדם שלא גמר אומר בדעתו, לפחות בכל הקשור בעניין המשכנתא, לא היה חותם על תצהיר שכזה. מה גם שעוה"ד אשר ניסחה את התצהירים, החתימה את הצדדים עליהם ואשרה אותם הינה חברה של אחות התובע. יתרה מזאת, סכום המשכנתא שנטלו הצדדים עמד על 3,000 ₪ בלבד. יש להניח כי סכום פעוט זה לבדו, לא היה מהווה תמריץ לתובע להעביר לנתבעת, בניגוד לכוונתו ולרצונו, את מחצית הזכויות בבית. לפיכך, אני מקבלת את טענת הנתבעת, לפיה אין קשר בין העברת הזכויות על שמה לבין ההחלטה ליטול המשכנתא, ודוחה את טענת התובע בדבר הפעלת לחץ מצד הנתבעת עליו. ט. שיהוי הנתבעת טוענת בסיכומיה, כי יש לדחות את התובענה גם מחמת שיהוי. נחה דעתי כי יש לקבל טענה זו. ההליכים המתנהלים בין הצדדים החלו בשנת 96, עת הגישה הנתבעת תביעה לפירוק שיתוף בדירה. ואולם, רק לאחר שניתן צו לפירוק השיתוף בנכס התכבד התובע להגיש תביעה זו, זאת לאחר, שכאמור, כבר ניתן צו לפירוק השיתוף, וכ- 14 שנים לאחר ביצוע העברת הזכויות ע"ש הנתבעת. מצופה היה כי טענותיו של התובע ייטענו בהזדמנות הראשונה, ומיום שידע התובע על "טעותו", ראוי היה שיגיש תובענה לביטול המתנה. יודגש, כי אין די בטענות התובע כפי שבאו (בלשון רפה) בכתב ההגנה, ומצופה היה כי טענה כה משמעותית בדבר "טעות" תטען, בדרך של הגשת כתב תביעה, בהזדמנות הראשונה, דהיינו - מייד לאחר פרוץ הסכסוך בשנת 1996. י. המסקנה מכל האמור לעיל עולה, כי התביעה חסרת כל בסיס, ודינה להידחות. המדובר במתנה שהסתיימה ברישום לפני שנים רבות. מצב משפטי זה לכשעצמו מונע את ביטול המתנה. אם לא די בכך, השקעותיהם המשותפות של הצדדים בנכס, והרחבתו, מעגנות עוד יותר (ולמעלה מהנדרש) את זכויותיה של הנתבעת בנכס, מכוחה היא, מכח השיתוף בחיי הנישואין, ומעבר למתנה. העלאת טענות התובע בשלב כה מאוחר, יש בה כדי לחזק את המסקנה, כי כל טענותיו - טענות שווא הן. ולפיכך, דין התובענה להידחות מכל וכל. מאחר וביהמ"ש העמיד את התובע עוד בתחילת הדיונים על הקושי שבטענותיו, יש לחייבו בהוצאות ריאליות, שכן הנתבעת נגררה להליכים משפטיים ולהוצאות - לשווא. יא. סוף דבר סוף דבר, אני קובעת כדלקמן: - א. התביעה נדחית. ב. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל.זכויות בדירהפסק דין הצהרתי