טענת התובעת מחד, כי הנתבעים אישית ביקשו עזרתה בערבות ובשעבוד תוכנית החסכון. היא חתמה על מסמכי הבנק מתוך שהאמינה לנתבעים כי לא תינזק. מאידך, טענת הנתבע, כי מעולם לא ביקש, לא הוא ולא רעייתו, מהתובעת , כי תשעבד את תוכנית החסכון וכפועל יוצא לא התחייבו בפני התובעת, התחייבות אישית כלשהי, בהקשרו של השעבוד הנטען. להלן פסק דין בנושא שעבוד תוכנית חיסכון: פסק דין א. מבוא בפני תביעת התובעת כנגד הנתבעים להשבת סך של כ-17,000 ₪ בקרן, כספים אותם הילוותה לטענתה, לנתבעים. לכאורה, תובענה רגילה להשבת כספים, אלא שהתובעת הנה אמה של הנתבעת 2 וחמות הנתבע 1. שעות רבות הקדיש ביהמ"ש, כדי להביא את הצדדים לפשרה, שהרי מדובר באם ובבת, אך לשווא. זו אוחזת בדעתה מחד ואלה אוחזים בדעתם מנגד. צר לי, כי הצדדים הביאו עצמם לאן שהביאו. צר לי, כי כספי המחלוקת עומדים ביניהם כבירא עמיקתא וצר כי, ביהמ"ש נדרש להכריע, סופו של דבר, בפלוגתא שבין האם לבתה וחתנה, הכרעה שתשאיר את הקרובים, רחוקים עוד יותר. ב. תחילת ההליך 1. ביום 12.10.99 הגישה התובעת תביעה כספית כנגד הנתבעים, על סך של 17,362.05 ₪ בהליך של סדר דין מקוצר, בבית משפט השלום בתל-אביב. 2. מטעם הנתבעים הוגשה בקשת רשות להתגונן, כשבבקשה תומך תצהיר הנתבע 1 בלבד, כשהוא מציין, כי תצהירו ניתן בשמו ובשם הנתבעת 2. 3. במסגרת התצהיר טען הנתבע 1, כי התביעה הוגשה על ידי התובעת כנגד בתה וחתנה ובנסיבות אלה, הסמכות העניינית לדון בתובענה מסורה לביהמ"ש לענייני משפחה. 4. בדיון שהתקיים בפני כב' הרשם משה סובל (כתוארו אז) הוסכם על העברת התובענה לבית משפט זה ובהחלטת ביהמ"ש מיום 5.6.00 הורה ביהמ"ש על העברת התובענה לבית משפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב. 5. בהליך שהתנהל בפני הפכה התביעה בסדר דין מקוצר,לתביעה בהליך הרגיל ובקשת רשות להתגונן על תצהירה, הפכה לכתב הגנה. כידוע, בביהמ"ש לענייני משפחה אין דנים בתובענות בסדר דין מקוצר. ג. העובדות שנפרשו בכתב התביעה 6. ע"ש התובעת התנהלה תוכנית חסכון בבנק דיסקונט שמספרה ___ (להלן: תוכנית החסכון). 7. ביום 16.2.94 שיעבדה התובעת את תוכנית החסכון לטובת הלוואה שנלקחה ע"י הנתבעים בחשבונם. 8. התובעת שעבדה את כספה מתוך ידיעה והבטחה שתוכנית החסכון תשמש כערבון בלבד והנתבעים יחזירו את כספי ההלוואה שנטלו כפי שהתחייבו, כלפי הבנק, ולטענתה, אף כלפיה. 9. השעבוד ניתן באופן אישי לנתבעים על בסיס אמון וקרבה משפחתית. 10. חרף הבטחתם והתחייבות הנתבעים, לא שילמו אלה, את חובם לבנק וביום 5.6.98 מומשה תוכנית החסכון ע"ס של 17,362.05 ₪. 11. פניות התובעת לנתבעים בכתב, כמו גם פניות בא כוחה, כי ישיבו את הכספים, נותרו ללא מענה ולפיכך הוגשה בלית ברירה, תובענה זו. לכתב התביעה צורפו הנספחים הבאים: (א) נספח א' - תמצית חשבון לפיה, נמשך חסכון "מטחית המשך" בסך של 17,362.05₪ ביום 5.6.98. (ב) מכתב מיום 15.3.98 שנשלח מטעם התובעת לבנק בו נדרש הבנק להמציא לתובעת אישור, כי כספי החסכון הועברו לחשבון הנתבעים, להם חתמה התובעת על ערבות כדי שתוכל לפנות לערכאות. (ג) מכתב בנק דיסקונט המופנה לחברת פלונית בע"מ לפיו, מומשה תוכנית חסכון של התובעת והכספים הועברו לחשבון__ של החברה. (ד) פירוט תוכניות חסכון. (ה) אסופת מכתבים משנת 1999 שנשלחו ע"י ב"כ התובעת דאז עו"ד גלרט לנתבעים לפיהם, הם נדרשים להחזיר את החוב. ד. העובדות שנפרשו בכתב ההגנה 12. כאמור, ככתב ההגנה שימש תצהירו של הנתבע 1, בבקשתו למתן רשות להתגונן. לטענתו, תוכנית החסכון של התובעת שועבדה לטובת החברה פלונית בע"מ (להלן: "החברה"). לפיכך, הנתבעת הרלוונטית הנה החברה ולא הנתבעים, בהיות החברה ישות משפטית עצמאית. 13. טענות התובעת בכל הנוגע לפניותיה, לנתבעים לפתור את הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט, חסרות שחר שכן מאז נישאה התובעת לבעלה השני ניתקה כל מגע עם הנתבעים. ניסיונות הנתבעים ליצור קשר עם ב"כ לא צלחו והתובעת ביכרה הגשת התביעה על פני הידברות מחוץ לכותלי ביהמ"ש. 14. האשראי שהועמד ע"י בנק דיסקונט לטובת חשבון___ לא ניתן עבור הנתבעים אלא, עבור החברה, ומכאן שלא נוצרה זיקה ישירה או עקיפה בין שעבוד תוכנית החסכון לבין הנתבעים. ה. ההליך הדיוני 15. בישיבת יום 8.11.00 הודיע ב"כ התובעת, כי התובענה מתנהלת בין התובעת לנתבעים אישית וכי איננו מבקש לתקן את כתב התביעה באופן שתצורף כנתבעת, החברה פלונית בע"מ. 16. בישיבת יום 23.1.01, לאחר שכשל ניסיון נוסף להביא את הצדדים הניצים לפשרה, ניתנה החלטתי במסגרתה, הורתי על הגשת תצהירי עדות ראשית, אליהם יצרפו בעלי הדין את כל המסמכים שבכוונתם להסתמך עליהם. 17. ביום 31.1.01 הוגש תצהיר עדותה הראשית של התובעת אליו צורף תדפיס רשם החברות על פיו, בעלי המניות בחברה הנם הנתבעים וכי החברה מחזיקה מאז 10.7.98. 18. ביום 7.2.01 הוגש תצהיר מטעם הנתבע. לתצהיר צורפו המסמכים הבאים : (א) תדפיס רשם החברות. (ב) צו ירושה לפיו, ירשה התובעת את בעלה המנוח. (ג) פירוט תוכניות חסכון מיום 23.11.90 לפיו, מרבית החסכונות התנהלו ע"ש בעלה הראשון של התובעת. (ד) פירוט תוכניות חסכון מיום 15.5.91 ממנה עולה, כי התוכניות הועברו ע"ש התובעת. (ה) מכתבים ששלח ב"כ התובעת דאז לנתבעים. 19. מהמסמכים שצורפו לכתב התביעה ולתצהירי העדות הראשית עולות העובדות כדלקמן: א. מנספח א' לכתב התביעה עולה, כי ביום 5.6.98 נמשכה תוכנית החסכון בסך של 17,362.05 ₪. ב. מנספח ב' לכתב התביעה עולה, כי כספי תוכנית החסכון הועברו לחשבון ____ המתנהל ע"ש חב' פלונית בע"מ. ג. מתדפיס רשם החברות שצורף לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע עולה, כי בעלי המניות בחברה היו הנתבעים כשהנתבע 1 היה מנהל החברה. עוד עולה כי החברה נמחקה ביום 14.7.98. ד. מפירוט החשבונות שצורף כנספח ג' לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע עולה, כי מרבית החסכונות התנהלו ע"ש מ' י' ז"ל, בעלה הראשון של התובעת ואביה של הנתבעת 2 (להלן : המנוח). מנספח ד' לתצהיר עולה, כי תוכניות אלו הועברו על שם התובעת עוד בשנת 1991. ד. עוד עולה מן הנספחים כי תוכנית החסכון בה עסקינן לא היתה משועבדת לטובת החברה. לא בעת שהיה המנוח בחיים ולא ביום 15/5/91, כשהועברו החשבונות ע"ש התובעת. ו. הפרק העובדתי 20. אין מחלוקת, כי בעלה הראשון של התובעת נפטר בשנת 1989 וכי התובעת נישאה בשנית למר ז' מ', בשנת 1994. 21. אין מחלוקת, כי התובעת ירשה את מלוא עזבון בעלה המנוח כעולה מצו הירושה שניתן בבית הדין הרבני ביום 30.5.89. 22. לביהמ"ש, הוצג מוצג שסומן נ/4,שטר מכר לפיו העבירה התובעת בהעברה ללא תמורה, לנתבעת 2 דירה בתל-אביב, בשנת 1993. 23. הנתבע 1 לא הכחיש במפורש, בשום שלב משלבי הדיון, כי תוכנית החסכון נפדתה וכי הכספי החסכון הועברו לחשבון ___ בבנק דיסקונט, לחשבון החברה. 24. התובעת לא המציאה את העתק מסמכי ההלוואה ולא עתרה להזמנת המסמכים מהבנק. ז. תצהיר עדותה הראשית של התובעת 25. בתצהיר עדותה הראשית, טוענת התובעת, כי את הערבות והשעבוד עשתה לבקשת הנתבעים, שפנו אליה לטענתה ואמרו שהם זקוקים לערבות. לטענתה, לקחו אותה הנתבעים לבנק לאחר שנתנה את הסכמתה לכך. עוד טוענת התובעת, כי בבנק הוחתמה על טפסים ומאחר ואינה קוראת עברית ואיננה מבינה בחוזים ובמשפטים לא קראה כלל על מה היא חותמת, שכן סמכה על דברי בתה וחתנה. 26. לטענת התובעת, נאמר לה בבנק, בנוכחות הנתבעים, שאין די בערבות וצריך בטחונות. היא נשאלה אם היא מוכנה לשעבד את תוכנית החסכון כערבות להלוואה והיא נתנה הסכמתה לכך. 27. התובעת, חוזרת וטוענת, כי מעולם לא דובר עימה על חברה כלשהי, כי מעולם לא נאמר לה, שהערבות ניתנת לחברה. נהפוך הוא, הנתבעים הבהירו לה , כי מדובר בעזרה להם ועזרתה נתנה לבקשתם, לאחר שהבטיחו לה, כי אין לה מה לדאוג והם אחראיים כלפיה לבטחון כספה. 28. אלמלא הבטחתם המפורשת של הנתבעים, לא היתה התובעת מסכנת את כספה, שכן איננה אשה עשירה והיא איננה מסכימה לשלם את חובותיהם למרות הקירבה המשפחתית. זאת, מבלי שתתייחס ליחסם הרע כלפיה. ח. תצהיר עדותו הראשית של הנתבע 29. בתצהיר עדותו הראשית, טוען הנתבע בקצירת האומר, כי מעולם לא ביקש, לא הוא ולא רעייתו, מהתובעת, כי תשעבד לטובתם תוכנית חיסכון כל שהיא. 30. לטענתו, במהלך שנות השבעים צורף ע"י המנוח לעסקי הבניה שלו, שהתנהלו באמצעות חברת "ב' בע"מ" עם שותפים אחרים. בתחילת שנת 83' הסתמנה מגמה בקרב השותפים לפרוש מעסקי החברה ועל כן הקים עם רעייתו את חב' פלונית בע"מ, אשר בעלי המניות בה, היו כאמור הנתבעים. 31. טוען הנתבע, כי עם הקמת החברה נענה המנוח לבקשת הנתבעים לסייע ולתמוך בחברה ועל כן הורה לבנק דיסקונט סניף בן סרוק , לשעבד כמה מתוכניות החסכון שהתנהלו על שמו לטובת חשבונה של החברה, כאשר לאחר תקופה מסויימת נותרה רק תוכנית אחת משועבדת לחברה. לטענת הנתבע, נכונות המנוח לסייע לא הפתיעה נוכח יחסי הקרבה והאהבה העמוקים ששררו בין הנתבעים לבינו וכן נוכח רצונו לפצות את הנתבעים על חלקם בחברת "ב' בע"מ". 32. הנתבע מודה, כי לאחר פטירת המנוח הודיעה התובעת לסניף הבנק, כי הנתבע רשאי לקבל מידע בכל הנוגע למצב החשבונות, עבורה וכך קיבל לרשותו את תדפיסי המידע ובהם פירוט החסכונות אותם צירף לתצהירו. לטענתו, מעידים התדפיסים, כי התוכנית המשועבדת נפתחה עוד בחייו של המנוח, על שמו בלבד. 33. לאור צו הירושה שניתן לאחר מות המנוח, ביקש המנוח להעביר את תוכניות החסכון ע"ש התובעת, כיורשת עזבון המנוח ואכן הוא הפנה את הבקשה לתובעת וזמן קצר לאחר מכן הועברו תוכניות החסכון, על שמה. 34. הנתבע חוזר וטוען, כי אין לנתבעים כל ידיעה על פעולת השעבוד שביצעה התובעת בתוכנית החסכון לטובת חשבון החברה. להם ידוע כי התוכנית שועבדה עוד ע"י המנוח ואם העבירה התובעת את השיעבוד לתוכנית חיסכון אחרת או ביצעה פעולה אחרת, הרי שהדבר נעשה שלא בידיעתם ולא עפ"י בקשתם. 35. באותה עת, כבר הייתה קיימת מתיחות מסויימת בין התובעת לבינם על רקע התרקמות נישואיה עם מר מ' ז' ולכן אין כל שחר לטענה, כי באותה עת ביקשו לשעבד את תוכנית החסכון. בנסיבות אלה, לא התחייבו הנתבעים, לא בפני התובעת ולא בפני הבנק, התחייבות כלשהי בהקשר לשיעבוד. ט. גדר המחלוקת 36. גדר המחלוקת, לאור האמור לעיל, טענת התובעת מחד, כי הנתבעים אישית ביקשו עזרתה בערבות ובשעבוד תוכנית החסכון. היא חתמה על מסמכי הבנק מתוך שהאמינה לנתבעים כי לא תינזק. מאידך, טענת הנתבע, כי מעולם לא ביקש, לא הוא ולא רעייתו, מהתובעת , כי תשעבד את תוכנית החסכון וכפועל יוצא לא התחייבו בפני התובעת, התחייבות אישית כלשהי, בהקשרו של השעבוד הנטען. י. עדות התובעת 37. התובעת נחקרה בחקירה נגדית בדיון מיום 12/2/01. התובעת העידה, כי למיטב ידיעתה, כל חשבונות בעלה המנוח וכל תוכניות החסכון שהתנהלו על שמו, היו משותפים. עוד אישרה בעדותה, כי התוכניות הועברו על שמה לאחר שנפטר. (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 12/2/01) התובעת לא ידעה על שעבוד תוכנית החסכון לאשראי חשבון החברה, ע"י המנוח והעידה: "זה לא נכון. לא הייתה שום חברה. הייתה פעם חברה אך זה היה עוד בחיים שלו והם נפרדו מייד חיינו 38 שנים משותפים ולא היו שום סכסוכים. הוא אכל את החיים של בעלי ועכשיו הם אוכלים את החיים שלי".(שם עמ' 3 סייפא) התובעת, אשה מבוגרת וניכר שאיננה מבינה בתדפיסי הבנק. יחד עם זאת חזרה על גירסתה לפיה - "הבנק הודיע לי שהוא לקח את הכסף כי הוא לא שילם, הכוונה לר' וא'.. מאיפוא אני יודעת איפוא המסמך. אני זוכרת שאחרי שהוא נפטר הם באו אלי וביקשו שאתן להם הלוואה מבנק דיסקונט ואני הלכתי אתם לבנק עם שניהם...כן. חתמתי על מסמכים בבנק" (עמ' 4) התובעת העידה כי איננה זוכרת מתי בדיוק חתמה וכדבריה - "אני לא זוכרת. אבל אני יודעת דבר אחד שהם באו אלי ואנו הלכנו לבנק דיסקונט ובבנק אמרו שאני צריכה לתת גרנטיה. ש. האם זה היה בשנת 90 ? ת. בדיוק מתי זה היה אני לא זוכרת. אני רק זוכרת שבעלי לא היה בחיים. ש. אולי היה בשנת 91 ? ת. אני אומרת לך שאני לא זוכרת. אני יודעת דבר אחד שבעלי לא היה בחיים. הם היו שניהם אצלי ואני הייתי לבד, אחרת בעלי היה הולך לחתום ולא אני". (עמ' 5) 38. עוד העידה התובעת, כי ביקשה את מסמכי ההלוואה מהבנק ואלה לא נמסרו לה. "אני הלכתי לבנק לקבל את המסמכים אבל הסניף עבר למקום אחר והם לא מצאו את המסמכים המקוריים שביקשתי.." (עמ' 5 סיפא לפרוטוקול) התובעת לא ידעה להסביר מדוע לא ביקשה הזמנת המסמכים מהבנק במסגרת ההליך. התובעת אף לא זיהתה את המכתב שנכתב לבנק דיסקונט ושצורף כנספח א' לתביעתה. נספח זה זוהה ע"י בעלה הנוכחי שהעיד כי הוא נכתב בכתב ידו. 39. עדותה של התובעת מהימנה עלי. התובעת, אשה מבוגרת ובאותה עת,אלמנה. מעדותה , עליה חזרה פעמים מספר עלה, כי מי שעסק בענייני הכספים היה המנוח. היא העידה, כי לו היה בחיים, היה הוא הולך לבנק עם הנתבעים. עם פטירתו, בגילה המבוגר, נאלצה להתמודד עם ענייני הכספים בהם עסק המנוח, משך שנות נישואיהם. התובעת, אף לא ידעה טרם מותו של המנוח, על שם מי היו תוכניות החסכון רשומות בבנק והעידה : "אני זוכרת שכל החשבונות היו ע"ש שנינו"(עמ'2) במצב זה , טבעי כי התובעת סמכה על בתה וחתנה וגם לטענת הנתבע, הורתה לבנק לאפשר לו מידע בכל הנוגע לתוכניות החסכון. הנתבע עצמו העיד בעמ' 8 לפרוטוקול מיום 12/2/01 - "ש. אני מבין מתצהירך שלאחר מות המנוח בקשה ממך הגב' מ’ (צ.ל. מ’. ט.ק.פ) שאתה תבדוק את החשבונות שלה מדי פעם. ת. כן. ש. היא סמכה עליך? ת. כן." הנה כי כן, שררו יחסי אמון בין התובעת לנתבעים , אותה עת. הנתבע הורשה לבדוק את חשבונות הבנק מטעם התובעת ולעקוב אחר הנעשה בהם והוא אף עשה כן. יא. עדות הנתבע 40. עדות הנתבע הייתה פתלתלה ומתחמקת. בתצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן, לא הציג הנתבע כל גירסה למעט, טענת חוסר היריבות, כי לא נוצרה כל זיקה ישירה או עקיפה בין התובעת לנתבעים. 41. בישיבת יום 8/11/00, בתשובה לשאלות בית המשפט, הודה הנתבע, כי התובעת העמידה כבטוחה לאשראי החברה שהוא מנהלה, תוכנית חסכון וזו נפדתה ע"י הבנק. באותו דיון העיד הנתבע 1, בנוסף, כי לא ביקשו את הבטוחה מהתובעת, אלא; "לא, ביקשנו את הבטוחה מאביה של אשתי הנתבעת 2 ... ש. מתי האב נפטר? ת. לפני עשר שנים, בסוף 89'. ש. תוכנית החסכון שועבדה ב-2/94 הכיצד זה מתיישב עם טענתך, כי האב שיעבד את תוכנית החיסכון וכי ביקשתי ממנו, מאחר והוא נפטר למעלה מ-4 שנים לפני שהתוכנית שועבדה. ת. היא למעשה העבירה את התוכנית לתוכנית חיסכון אחרת ששועבדה ע"י האב. ש. ומי ביקש ממנה להעביר את זה? ת. אני " (שם עמוד 2 לפרוטוקול). הנתבע הודה כי תוכנית החסכון משועבדת וכי הוא זה שביקש מהתובעת להעביר את תוכנית החסכון , לטענתו לתוכנית חסכון אחרת ששועבדה ע"י המנוח. 42. לאחר ישיבת יום 8/11/00 הוגש מטעם הנתבע, תצהיר עדות ראשית ובו פירוט עובדתי, שזכרו לא בא במסגרת תצהירו התומך בבקשת רשות להתגונן. בסעיף 11 לתצהיר נאמר : "אין לנו כל מושג או ידיעה כלשהי על פעולת שיעבוד אשר ביצעה, כביכול, התובעת בתאריך 16/02/94 בתוכנית חיסכון ____ לטובת חשבון ____ ע"ש פלונית בע"מ. לנו, ידועה כאמור, שיעבודה של התוכנית המשועבדת ע"י חמי ז"ל. אם בשלב זה או אחר, העבירה התובעת את שיעבודה של התוכנית המשועבדת לתוכנית חיסכון אחרת, הרי שהדבר נעשה שלא בידיעתנו ולא ע פ"י בקשתנו" עיננו הרואות, כי עדותו בביהמ"ש איננה מתיישבת עם האמור בתצהיר עדותו הראשית, לפיו אם הועברה תוכנית החיסכון לתוכנית חיסכון אחרת נעשה הדבר ללא ידיעתו ולא על פי בקשתו. אם בתחילה טען להיעדר זיקה כלשהי, הרי שבישיבה ראשונה הודה, כי אכן התוכנית שועבדה לטובת החברה, אמנם על ידי המנוח, אך התובעת העבירה את תוכנית החיסכון לתוכנית החיסכון המשועבדת וכי הוא עצמו ביקש ממנה לעשות כן. 43. בתצהיר העדות הראשית שהוגש לקראת שלב ההוכחות, כבר גובשה גירסה מלאה יותר, לפיה, שיעבד המנוח תוכניות חיסכון לטובת החברה, בשל יחסיו החמים עם הנתבעים ומתוך שרצה לסייע בידם ועל פי בקשתם. עוד מוסיף הנתבע כאמור, כי המנוח ביקש לפצות את הנתבעים בדרך זו. אלא, שגם גירסה זו אינה מתיישבת, עם המוצגים שהוצגו בפני ובעת שנחקר על תצהירו הלכה עדותו והפכה מהימנה פחות ופחות. 44. אכן, מנ/1 עולה, כי תוכנית חיסכון "הכנסה חודשית" היתה משועבדת בעת שתוכניות החיסכון, התנהלו ע"ש המנוח, אך מדובר בתוכנית חיסכון אחרת וכעולה מנ/1 תוכנית החיסכון בה עסקינן, לא היתה משועבדת כלל. משנחקר הנתבע 1 בעניין זה העיד, בעמ' 9 לפרוטוקול, כי אכן מדובר בשתי תוכניות וכי תוכנית החסכון בה עסקינן, שלטענתו היתה שייכת למנוח, נמשכה ביום 5/6/98 לחשבון "שלי.ז"א של חברת פלונית בע"מ." 45. במהלך עדותו טען הנתבע 1, כי החסכונות ששועבדו ע"י המנוח, לטובת החברה לא מומשו וכי המנוח שיעבד את חסכונותיו כפיצוי לכך שבזמנו, הובטחה לנתבעים מחצית דירה בראשל"צ אך התברר, כי הדירה הועברה ע"י ההורים בשלמותה לאחות הנתבעת 2. הנתבע העיד, כי הדירה הועברה ; "כדי שיהיה שם לבן של הבת הבכורה ולכן העבירו לה את הדירה. כשבאתי לעבודה הבעל המנוח אמר לי א' אני מעביר לו סכום כסף ענק כי אחרת הוא לא רוצה להתחתן ואמא לוחצת" (עמ' 10) עוד העיד; "ש. לא היתה כוונה שהעזרה תהיה במימוש השיעבוד? ת. אני בטוח כמעט שגם השיעבוד האחרון לא מומש. ש. האם היתה כוונה שהשיעבוד ימומש? ת. לא. לא היתה שום כוונה. ... ש. לאחר מות המנוח מסתבר לך שהמנוח "סידר אותך" נכון? ת. כן. הוא לא סידר אותי אבל הוא עשה דברים ללא ידיעתי, הוא הבטיח לי פיצוי על זה. ש. אתה ידעת על כך אחרי שהוא נפטר נכון? ת. כן. ש. איך הוא הבטיח לך פיצוי על מה שלא ידעת? ת. טעיתי זה לא פיצוי על הדירה שלא קיבלתי אלא פיצוי על החברה." (עמ' 11) מכאן, שגם טענת הנתבע, כי הביטחונות שועבדו ע"י המנוח כפיצוי לנתבעים, אין בה ממש שכן אף לטענת הנתבע, ידע על מעשי המנוח, מעשים בגינם, לטענתו, הובטח לו פיצוי, רק לאחר מות המנוח. 46. אם בכך לא די ניתן לעיין בעמוד 9 לפרוטוקול שם הודה הנתבע, כי הוא ורעייתו אכן הלכו עם התובעת לבנק לאחר פטירת המנוח. לטענתו, כדי שתשנה את השמות. "זה היה אחרי כמה ימים שהוא נפטר". תוכניות החסכון עברו ע"ש התובעת כזכור, רק בשנת 1991. בשלב מאוחר יותר של החקירה הודה הנתבע, כי ; "ש. בסעיף 6 אתה כותב שחמך נפטר בפבר' 89 האם זה מדויק? ת. לא זכרתי בע"פ את התאריך. ש. האם טעית בחקירה? ת. כן." (עמ' 11) משנחקר הנתבע בקשר לחסכונות ששועבדו ע"י המנוח, לטענתו בשנת 83', ומשהתברר בחקירה כי התדפיסים שהמציא הם משנת 90', לאחר מות המנוח השיב, כי איננו זוכר חשבונות מלפני עשר שנים וכי המסמכים אינם ברשותו, אלא ברשות בעלה של התובעת. (עמ' 12 לפרוטוקול). יצויין, כי על פי המסמכים שהמציא הנתבע, מוצגים נ/1 ו- נ/2, עולה, אכן, כי תוכנית אחרת היתה משועבדת לאשראי ב- 11/89 כשהמנוח נפטר ב- 2/89. 47. כשהחל הנתבע סותר את גרסתו שבתצהיר העדות הראשית ומשנתברר כי בין הצדדים היו הליכים נוספים והתובעת אף העבירה לנתבעת דירה כאמור (ראה נ/4), העיד הנתבע, כי אלו העצות שקיבל מעורך הדין וכי קיבל תדרוך (עמ' 13 לפרוטוקול). תקצר היריעה מלתאר את מסכת העובדות שנסתרה ואת אופן תשובותיו של הנתבע בביהמ"ש. כל המעיין בפרוטוקול יקל עליו להבין מדוע לא היתה עדות הנתבע מהימנה עלי ומדוע העדפתי באופן ברור את עדות התובעת ואת הגירסה שהובאה מטעמה. ב. הדיון המשפטי 48. מנספח ב' לכתב התביעה עולה כאמור, כי תוכנית החסכון מומשה והכספים הועברו לחשבון החברה. טוען ב"כ הנתבעים בסיכומיו, כי היה על התובעת לתבוע את החברה. אין מחלוקת, כי החברה, כאמור, מחוקה ואין מחלוקת, והנתבע העיד עוד ביום 8.11.00 שהחברה לא פעילה מספר שנים והפסידה את כל הונה (עמ' 2 לפרוטוקול) התובעת עמדה על טענתה, כי הנתבעים פנו אליה באופן אישי והיא שיעבדה את תוכנית החסכון מתוך כוונה לסייע להם אישית. האמנתי כאמור לגרסתה ובמערכת היחסים שבין האם לבתה וחתנה נדרשו הנתבעים לגילוי מפורט ומלא של הסיכונים הכרוכים בשעבוד תוכנית החסכון באופן בו שועבדה, דהיינו, שעבוד לטובת אשראי של חברה. על הנתבעים הייתה מוטלת חובת גלוי נאות כלפי התובעת של המצב המשפטי, לפיו מדובר בחשבון חברה שהנה אישיות משפטית נפרדת והיה עליהם להבהיר לתובעת באופן ברור, כי אינם ערבים באופן אישי להשבת הכספים במידה ותוכנית החסכון תמומש. הנתבע חזר מספר פעמים על טענתו, כי הוא זה שביקש את שעבוד התוכנית מהמנוח. הוא העיד על כך שביקש מהתובעת להעביר את תוכנית החסכון לתוכנית המשועבדת לטובת החברה. הנתבע לא פרט ולא ציין, כי הבהיר לתובעת, חמותו, אישה מבוגרת, את העובדה, כי תוכנית החסכון אינה משועבדת לאשראי חשבונם הפרטי של הנתבעים, אלא לחשבונה של החברה. 49. סעיף 12 לחוק החוזים מטיל את החובה לנהוג בכל שלב מהמפגש או הקשר הראשון שבין הצדדים ועד לסיום גיבוש ההסכמות, בתום לב ובדרך מקובלת. סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 - קובע "כי בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה". סעיף 61 (ב) לחוק החוזים קובע כי "הוראות חוק זה יחולו ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחוייבים גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה" סעיף זה החיל את הוראות החובה לנהוג בגילוי מלא ובתום לב על כל הפעולות המשפטיות וראה לעניין זה דברי כב' המשנה לנשיא הש' מ' אלון (כתוארו אז) בעניין ע"א 700/81 פז , פ"ד לח (2) 736 בעמ' 742 כי עקרון תום הלב בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, מצודתו פרושה מכח הוראות סעיף 61 (ב) של חוק החוזים על כלל המערכת המשפטית בישראל. התובעת נעתרה לבקשת בתה וחתנה ושעבדה את תוכנית החסכון, מבחינתה - לצדדים. על הנתבעים הייתה מוטלת החובה להבהיר לתובעת את המצב המשפטי לאשורו ואת העובדה, כי במידה והבטחון ימומש לא תוכל לתבוע מהם את השבת כספה. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע, כי : "מבחנו של עקרון תוך הלב הוא בעקרו אוביקטיבי, במובן זה שעניינו בצורת התנהגות הנקבעת לפי אמות מידה כלליות, שעל פיהן מסיקים מהי ההתנהגות הראויה שיש לצפות לה מצד לחוזה". וראה לעניין זה ספרה של ג' שלו דיני חוזים (דין הוצאה לאור בע"מ ירושלים, תש"ן עמוד 46). ובעמ' 49 - "תחום תחולה מובהק ושכיח של חובת תום הלב במשא ומתן הוא תחום הגילוי. הפרת החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב במשא ומתן לובשת צורה של אי גילוי עובדות, כאשר על פי הנסיבות היה מקום לצפות לכך שהאדם המנהל משא ומתן יגלה אותן לצד השני. בתחום זה חובת תום הלב היא אקטיבית ומטילה חובת עשייה. חובת תום הלב כוללת חובה לגלות לצד השני לפני כריתת החוזה עובדות חשובות, ואפילו עובדות שהצד השני היה יכול לגלותן בכוחות עצמו, כאשר גילוי זה מתחייב ממהות העסקה ומנסיבות המקרה". החובה לפיכך, הייתה מוטלת על הנתבעים להבהיר לתובעת את משמעות שיעבוד תוכנית החסכון לטובת אשראי חשבון החברה ואת העובדה כי מדובר בחשבון חברה ולא בחשבונם הפרטי. לא הוכח בפני, כי עשו כן. נהפוך הוא, הנתבע עצמו העיד, כי ביקש אישית את התובעת, לטענתו, להעביר את תוכנית החסכון לתוכנית חסכון אחרת שהייתה משועבדת לחברה. הנתבע העיד בנוסף, כי תוכניות חסכון שועבדו לחברה ע"י המנוח וכי מעולם לא הייתה כוונה שהתוכניות ימומשו, דהיינו, לא הייתה כוונה ליתן כספים אלה מבלי שתתבע השבתם. העובדה, כי הנתבעים נמנעו מהשבת הכספים שמומשו וטענות הנתבע 1 בפני מלמדת על חוסר תום לב הן בשלב פנייתם לתובעת, עובר לשלב חתימת התובעת על המסמכים ועד למימוש תוכנית החסכון בפועל. גם אופן ניהול ההליך המשפטי בפני, מלמד על חוסר תום לבם של הנתבעים. החיוב שבין התובעת לנתבעים נוצר שלא על רקע פעילותה הכלכלית של החברה אלא על בסיס של אמון וקירבה בין התובעת לנתבעים. התובעת מבחינתה העמידה את האשראי לטובת הנתבעים ואלה לא העמידוה בשום שלב על טעותה. סעיף 40 לחוק החוזים קובע, כי "חיוב יכול שיקויים בידי אדם שאיננו החייב, זולת אם לפי מהות החיוב או לפי המוסכם בין הצדדים, על החייב לקיימו אישית". גם אם לטענת הנתבעים החיוב להשיב את הכספים הנו של החברה הרי חיוב זה יכול שיקויים בידי הנתבעים וזאת בשל נסיבות ההתקשרות שבין הצדדים. 50. לסיכום פרק זה, נדחית טענת היעדר היריבות הנטענת ע"י הנתבעים. ההתקשרות נעשתה על בסיס אישי בין התובעת לנתבעים ואני מקבלת את טענת התובעת בעניין זה. סעיף 54 לפק' הראיות (נוסח חדש) קובע כהאי לישנא: "פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו... (2) העדות היא של בעל דין..." טוען ב"כ הנתבעים בסיכומיו, כי גם אם הכחשות הנתבע לא היו מהימנות אין די בכך כדי לשמש סיוע לעדות המשיבה. ומביא לעניין זה את דברי כב' הש' ח' כהן, כתוארו אז, בע"א 357/72 עזיז נ' בצל ציוני, פ"ד כז (1) 741, 747. אכן יתכן, כי אין די בעדותו הסותרת של הנתבע כדי לבסס את פסק הדין על עדותה של התובעת ואולם סיוע לטענות התובעת ניתן למצוא בבחירת הנתבעת 2 שלא להתגונן, לא להגיש תצהיר מטעמה ולא להיחקר. 51. על התובעת לעמוד במאזן ההסתברות "זוהי מידת ההוכחה המוטלת על התובע במשפט אזרחי, מקום שהוא נושא בנטל השכנוע ומשמעותה היא הבאת ראיות המצביעות על גרסתו של התובע "כאפשרות קרובה" לאמת... ובדרך כלל יספיק הדבר, שאותה גרסה הנה יותר קרובה לאמת מזו המתחייבת מן העובדות שהוכחו ע"י הצד שכנגד". (יעקב קדמי על הראיות, חלק שלישי, הדין בראי הפסיקה, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"ט - 1999 עמוד 1236). מהראיות שהוצגו בפני עולה גרסתה של התובעת כאפשרות הקרובה לאמת יותר, הרבה יותר, מהגרסה שהועלתה ע"י הנתבע 1. הימנעות הנתבעת 2 ממתן תצהיר וממתן עדות משמשת חיזוק לדברי התובעת (שם, עמ' 1373). הנתבעת 2, בתה של התובעת נמנעה מלפרוש גרסתה. היא איננה חתומה על תצהיר תומך בבקשת הרשות להתגונן, היא לא הגישה תצהיר עדות ראשית ובחרה שלא להעיד. הלכה פסוקה היא, כי "הימנעותו של בעל דין ממתן עדות, כאשר יש בידיו כדי לסייע להבהרת הדברים, עשויה אמנם לשמש חיזוק לדברי יריבו..." ראה לעניין זה, דברי כב' הנשיא שמגר, כתוארו אז, בע"א 455/88 חד ואח' נ' א. דהן חב' לבניין בע"מ , פ"ד מח (5) 655, 658 - 659. וראה לעניין זה אף את דברי כב' הש' קיסטר בע"א 268/71 עזבון שמחה מרגוליס נ' מינה לינדו, פ"ד כו (2) 761, בעמ' 762 לפסק הדין; "כלל ידוע הוא, כי בשתיקה ובהעדר הכחשה כאשר היה לצפות לתשובה יש לראות משום הודאה, או לפחות, יש בכך משום חיזוק לטענותיה של הכותבת...כאן, הממצא של הרעת תנאים הוא בידיעתו הממשית של ראובן מרגוליס, בנו של המנוח, שהוא הנתבע כאן כמנהל העזבון, ואם אינו מוצא לנכון להעיד, יש בכך משום "הודאה במקצת" בנכונות גרסתה ש המשיבה ועל כל פנים יש בכך חיזוק ניכר לדבריה". וראה לעניין זה, גם את ע"א 548/78 שרון, פ"ד לה (1) 736, 748. לטענת התובעת פנו אליה שני הנתבעים וביקשו ממנה לשעבד את תוכנית החסכון. לטענתה, הייתה עם שני הנתבעים בבנק והימנעותה של הנתבעת 2 מליתן גרסתה ומלהעיד מחזקת את טענות התובעת. אמת, כי הנתבע 1 ציין בתצהירו, כי תצהירו ניתן אף בשמה של הנתבעת 2 אך בכך אין די. שומה היה על הנתבעת 2 ליתן את גרסתה המלאה והעובדה, כי נמנעה מכך ונמנעה מלהעיד מדברת בעד עצמה. יג. סוף המסע 52. קבעתי, כי עדותה של התובעת הייתה מהימנה עלי. הימנעותה של הנתבעת 2 מלהמציא גרסתה ולהעיד יחד עם הסתירות שנתגלעו בעדות הנתבע 1 די בם לטעמי, לבסס את עילת התביעה, כשמדובר ביחסים שבין אם לחתנה ובתה. 53. הנתבעים ישלמו איפוא לתובעת את הסכום הנתבע בסך של 17,362.05 ₪ צמודים למדד ונושאי ריבית כחוק מיום 12.10.99 ועד למועד התשלום בפועל. בנוסף, ישאו הנתבעים בהוצאות התביעה בסך של 7,000 ₪ בצירוף מע"מ. סכום זה ישולם עד ליום 1.10.02 ומיום זה ואילך ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום בפועל. תוכנית חיסכוןשעבוד