להלן פסק דין בנושא תביעה לפינוי נחלה: פסק דין ההליך 1. בפני תביעה, אשר הוגשה על ידי בן ואח, התובע, כנגד אחותו, הנתבעת מס' 1 (להלן - "האחות"), ואמו, הנתבעת מס' 2 (להלן - "הנתבעת"). 2. נשוא המחלוקת בין בעלי הדין הינה נחלה, הנמצאת בכפר ויתקין, הכוללת, בין השאר, את חלקה מס' .. בגוש ... (להלן - "הנחלה" או "המשק"). 3. בכתב התביעה עתר התובע, כי בית המשפט יעניק לו את הסעדים כדלקמן: כנגד האחות: לחייבה לפנות את הנחלה; לחדול מעשיית שינוי כלשהו במבני העזר החקלאיים בנחלה ומעשיית שימוש כלשהו בהם; ליתן צו מניעה, האוסר עליה או על מי מטעמה לעשות שינוי או שימוש כלשהו בנחלה ובמבנים שבה; לצוות עליה לסלק את כל החיות, מכל מין וסוג, שבחזקתה ו/או בחזקת צד ג' מהנחלה. כנגד הנתבעת: לחייבה לסלק את ידה ולפנות את מבני העזר החקלאיים שבנחלה; ליתן צו מניעה, האוסר עליה לעשות כל פעולה משפטית בבית המגורים שבנחלה; לאסור עליה להעביר את הזכויות הרשומות בשמה בנחלה ולחתום על מסמך, מכל סוג ומין, ו/או לייפות את כוחו של עו"ד שמעון לפידות לפעול בשמה ובמקומה ולהשלים את העסקה בהתאם להסכם שבין הצדדים לרבות החלקה למאן דהוא אחר או לעשות כל פעולה משפטית אחרת לרבות החלקה, במשק זה ובכלל זה להצהיר, כי המסמך, המכונה נספח א', הינו הסכם פנימי בין הצדדים ואינו מחייב את המינהל; לצוות עליה למשוך את המכתב ממנהל מקרקעי ישראל, אשר מעכב את השלמת העסקה שבין הצדדים. רקע עובדתי 4. בחלק זה של פסק הדין אפרט את העובדות המהותיות, הרלבנטיות לדיון בתובענה שבפני. בהמשך פסק הדין, עת אדון בנושאים מסוימים, אוסיף ואפרט עובדות נוספות, אשר אף הן הוכחו, הרלבנטיות לצורך הכרעה בנושאים אלה. 4.1 התובע הינו בנה של הנתבעת ואחיה של האחות. 4.2 הורי התובע, הנתבעת ובעלה המנוח, מ.ל. ז"ל (להלן - "האב"; הנתבעת והאב ביחד, להלן - "ההורים") היו, בתקופה הרלבנטית לתובענה, בעלי זכויות החכירה בנחלה, המהווה, כאמור, משק בכפר ויתקין. 4.3 הנחלה כללה, בין היתר, בית מגורים, בן שתי (2) קומות ומרתף, ששטחו הבנוי הוא 360 מ"ר (להלן - "הבית" או "בית ההורים"), בו התגוררו ההורים. 4.4 מאז שנת 1989 מתגוררים התובע ואשתו, הגב' ל.ל. (להלן - "אשת התובע"), וילדיהם בנחלה, במבנה, אשר יועד בעבר לשמש כרפת ואשר שופץ על ידי התובע ואשתו ושימש כבית מגוריהם (להלן - "בית התובע"). 4.5 במהלך השנים, מאז 1982-1983 (עמ' 72 לפרוטוקול), נקלעו ההורים לחובות כבדים לאגודת כפר ויתקין מושב עובדים להתיישבות חקלאית שתופית בע"מ (להלן - "האגודה"). 4.6 כתוצאה מחובות אלה נתערערו היחסים בין ההורים לבין האגודה, עד כדי ניהול הליכים משפטיים ממושכים ביניהם, לרבות הליכי בוררות. 4.7 ביום 14.1.90, במסגרת הליכי הבוררות כאמור, ניתן פסק בורר, בו נקבע, כי ההורים חייבים לאגודה סך של 401,924 ₪, נכון ליום 30.5.89. 4.8 ההורים ערערו על פסק הבורר (נספחים 22 ו - 33 לתצהיר התובע). 4.9 למרות פסק הבורר, ההורים לא פרעו את החוב הפסוק לאגודה, אשר איימה ואף הפסיקה את אספקת השירותים השונים לנחלה, אלא כנגד תשלום במזומן (נספחים 24-28 לתצהיר התובע). 4.10 בשנת 1993 הועבר הטיפול בחובות ההורים לאגודה לידי המשקם וזאת במסגרת חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי התשנ"ב-1992 (ראה, למשל, נספחים 23-26 לתצהיר עדות ראשית של התובע, (להלן - "תצהיר התובע"). 4.11 נכון ליום 31.10.94 הסתכם חובם של ההורים לאגודה בסך של 1,085,032.69 ₪. 4.12 במסגרת מגעים בין ההורים לבין האגודה הוצע להורים, בין השאר, לפצל את הנחלה, על מנת לאפשר את מכירתה, ללא בית המגורים, לכיסוי החוב (עסקה מסוג עסקת נחושתאי), תוך שהאגודה תשכיר לנתבעת את החממות לצורך פרנסתה (נספח 1 לכתב ההגנה). 4.13 ביום 20.3.95 נחתם בין ההורים לבין האגודה הסכם להסדרת חובם לאגודה (נספח 105 לתצהיר התובע). בהסכם זה נקבע, כי ההורים ישלמו למושב סך של 170,000$ בשקלים לפי שער הדולר היציג הידוע ביום התשלום וכן יעמידו לאגודה סככת הודים, שהיתה חלק מהנחלה, אשר תימכר על ידי האגודה ותמורתה תשמש גם היא לסילוק החוב. בכפוף לתשלום הסכומים האמורים תימחק יתרת החוב של ההורים והתובע לאגודה. כמפורט להלן, התובע הצטרף כצד להסכם, לצד ההורים וכחייב ביחד ולחוד עמם. ההסכם אושר על ידי האגודה. 4.14 להורים לא היה את הסכום הדרוש לצורך תשלום החוב בהתאם להסכם האמור. 4.15 במהלך חודש מאי 1995 התגלה אצל האב, אשר היה חולה במחלת הסרטן מאז שנת 1985, גידול סרטני ממאיר. האב אושפז בבית חולים ושוחרר ביום 30.5.95. 4.16 באותה עת היה התובע הבעלים של בית פרטי ב.. וכן של עסק... התובע הסכים להצטרף כצד להסכם האמור ולפרוע את חובם של ההורים לאגודה, אולם, התנה הסכמתו בכך שהזכויות במשק יועברו לשמו. 4.17 ביום 28.5.95 מסר התובע לאגודה, לצורך פירעון החוב, שיק מעותד, ע"ס 432,500 ₪ (סך של 170,000$ בש"ח), לפירעון ביום 5.6.95 (נספח 11 לתצהיר התובע; נספח 2 לכתב ההגנה; ראה גם עדות הנתבעת, עמ' 78). 4.18 ביום 30.5.95 נערכה פגישה בין התובע לבין ההורים אצל עו"ד ש. לפידות (להלן - "עו"ד לפידות"), במהלכה נחתמו מסמכים שונים, להעברת הזכויות בנחלה משם ההורים לשם התובע ואשתו, לרבות ייפוי כוח בלתי חוזר (נספח 6 לכתב ההגנה), בקשה של ההורים לאגודה לקבל את התובע ואשתו כחברים (נספח 75 לתצהיר התובע) ושטרי העברת זכות שכירות. 4.19 למחרת היום התעוררה מחלוקת חריפה בין ההורים לבין התובע ואשתו, ככל הנראה, על רקע העובדה שבמסמכים שנחתמו אצל עו"ד לפידות לא הובטחו זכויותיהם בבית. 4.20 בעקבות מחלוקת זו נחתם הסכם נוסף, אשר הצדדים לו היו התובע ואשתו, ההורים, האחות ואח נוסף, ר.א. (להלן - "ר."), אשר צורף כנספח א' לכתב התביעה (להלן - "ההסכם"). ההסכם נכתב על ידי האחות (תצהיר עדות ראשית של האחות (להלן - "תצהיר האחות") סעיף 12). 4.21 מפאת חשיבותו, אצטט את ההסכם במלואו, כפי שהוא: "בתאריך 31.5.95 נחתם אצל עורך דין לפידות מ.ל. וס.ל. - וע.ל. - א. חתמנו על ההסכם שע. ול. בן ממשיך ב. חתמנו על כל המסמכים שמיפים את כוחו להעברת המשק. אנו מתחייבים לחתום על כל מסמך בנושא העברת המשק לל. וע.ל. ע. ול. מודעים שכל המשק עם כל הזכויות למשק זה עוברים אלהם (צ.ל. אליהם - ח.ר.ר.). והם מצידם יודעים שהסכם זה מיוחד והוא ללא בית המגורים של ההורים בתוספת 800 מ"מ דונם אדמה מסביב. בית המגורים הוא בית על 2 קומות + מרתף. במידה ותתעורר בעיה בזכויות בניה להרחבת הבית של ע.ול. ההסכם יהיה גמיש לצד ע. ול. בית המגורים של ההורים שהוא בית דו קומתי בשלמותו לא למכירה. ידוע שבשלב הזה הוא חלק בלתי נפרד מהנחלה. אפשרות של מכירה תינתן במידה והמנהל יאפשר כך. הוצאות החלוקה יפלו על המעונין וע. לא ישלם ולא ישתתף בהוצאות החלוקה. כל תשלומי המיסים ישולמו מראש לשנה בציקים דחויים לשנה. על החתום מ (--) א .... ל (--) ס (--) ר (--) ע (--) ר.א. (--)". (יובהר "א" אינה חתומה על ההסכם - ח.ר.ר.). 4.22 כמו כן, חתמו ההורים על מכתב פנייה לאגודה, להכיר בתובע ובאשתו כבנים ממשיכים (נספח 91 לתצהיר התובע). 4.23 לאחר חתימת ההסכם, ביום 5.6.95, אכן נפרע השיק האמור ובכך פרעו ההורים את חובם לאגודה (ראה צוואת האב המנוח נספח 9 לכתב ההגנה). 4.24 עו"ד לפידות דיווח על העיסקה, בהתאם למסמכים שנחתמו אצלו, לרשויות המס ולמינהל מקרקעי ישראל (להלן - "המינהל"). 4.25 לצורך מימון תשלום החוב כאמור מכרו התובע ואשתו את ביתם בכפר יונה וכן את העסק האמור. 4.26 ביום 20.8.95 הודיעו הנתבעת ובעלה (האב) לעו"ד ש. לפידות, כי הם מבטלים את ייפוי הכוח שניתן לו (להעביר את הזכויות במשק לשם התובע ואשתו) וכי הם מבקשים ממנו להפסיק כל טיפול בעניין המשק. כמו כן, מסרה הנתבעת מכתב למינהל, בו היא עתרה למנוע מעו"ד לפידות לטפל בהעברת המשק והודיעה, כי ייפוי הכוח אינו בתוקף. 4.27 עוד קודם לכן, ביום 19.7.95, ערך האב צוואה, בה ציווה את זכויותיו בנחלה לנתבעת ואם וככל שהנתבעת לא תהיה בחיים בעת פטירתו - לילדיו, כדלקמן: לתובע - מחצית הזכויות בנחלה; לר. ולאחות - את המחצית השנייה (רבע לכל אחד); כמו כן ציוה האב לתובע את הזכויות במגרש נוסף ("הרחבה"), אם וכאשר יחולק על ידי האגודה. 4.28 ביום 20.8.95 נרשמה על ידי התובע הערת אזהרה על זכויות ההורים בלשכת רישום המקרקעין. 4.29 ביום 28.8.95 נפטר האב. 4.30 ביום 10.11.95 פנתה הנתבעת להנהלת האגודה וביקשה לייעד את מגרש ההרחבה לאחות ולא לתובע ואשתו (נספח 39 לתצהיר התובע). 4.31 ביום 11.12.96 אושר בישיבת ההנהלה של האגודה מינויים של התובע ואשתו "... כבנים ממשיכים בנחלת ל. מותנה ב: הוצאות שוטפות והסדר בטחונות לעתיד והתנתקות מקו הביוב של המחלבה" (נספח 54 לתצהיר התובע). 4.32 עד היום לא הועברו הזכויות בנחלה לשם התובע ואשתו; הנתבעות גם לא הציעו לתובע ולאשתו, כי יושבו לידיו הסכומים ששולמו על ידו לסילוק חובות ההורים לאגודה. 4.33 במהלך התקופה שקדמה להגשת התביעה, החלה האחות לשפץ מבנה עזר חקלאי, המצוי בנחלה, בסמוך לבית ההורים, במטרה להכשירו למגוריה. 4.34 במהלך תקופה זו גידלה האחות בנחלה חיות למיניהן, המשתייכות למשפחת הזוחלים. 4.35 כאמור לעיל, התובע תמך תביעתו והשתית אותה על ההסכם. טענות הצדדים 5. הנתבעות לא חלקו על עצם חתימת ההסכם, אולם העלו שורה ארוכה של טענות, כשהן מסיטות את עיקר המחלוקת למסמכים שנחתמו עובר לחתימת ההסכם אצל עו"ד לפידות, תוך שהן מעלות טענות ביחס לתוקפו של ההסכם, בין היתר, טענות בדבר הטעייה, מרמה כפייה וכיו"ב: 5.1. לטענת הנתבעות, ההסכם נחתם כתוצאה של הטעיה ומרמה מצד תובע, כמשמעותה בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן - "חוק החוזים"), עת התובע הטעה את בני משפחתו לסבור שכל המסמכים הדרושים להעברת הזכויות במשק לשמו נחתמו ואין הם יכולים לעשות דבר לשינויו. לטענתן, למעשה, כלל לא נעשה דבר אצל עו"ד לפידות וכלל לא נקשרה כל עיסקה; לפיכך, משהתובע גרם לצדדים להסכם להאמין, כי כן נקשרה עיסקה אצל עו"ד לפידות, הרי חתימתם על ההסכם היתה פרי הטעיה ותרמית. לטענתן, ההטעיה היתה כה קיצונית, עד כי לא נקשר כל חוזה וגם אם נקשר זכאית הנתבעת לבטלו מחמת ההטעיה. לטענתן, אין נפקות אם התובע האמין, כי נקשרה עיסקה אצל עו"ד לפידות, אם לאו, שכן לעניין סעיף 15 לחוק החוזים אין רבותא אם מצג השווא נעשה במרמה או בתום לב. 5.2 לטענת הנתבעות, ההסכם נכרת בנסיבות המהוות גם כפייה, כהגדרת ביטוי זה בסעיף 17 לחוק החוזים. לטענתן, עסקינן בכפייה כלכלית, היות ולטענתן ההורים חתמו על ההסכם נוכח מצבו הרפואי הקשה של האב ואיומים מצד התובע, כי הם, ההורים, יפסידו גם את הבית (בית ההורים) אם לא יחתמו על ההסכם, איומים אשר היוו המשך להליך חתימת המסמכים אצל עו"ד לפידות. לפיכך, לטענתן, ההסכם בטל ולחילופין ניתן לביטול. 5.3 לטענת הנתבעות, ההסכם נכרת גם בנסיבות המהוות עושק, כהגדרת ביטוי זה בסעיף 18 לחוק החוזים. לטענתן, התובע ניצל את מצוקתם הכלכלית והנפשית של ההורים לצורך קבלת את הזכויות במשק, בתמורה פחותה בהרבה משווי השוק של המשק במועד כריתת ההסכם. לטענתן, תנאי העיסקה, בנסיבות העניין, מצדיקים את ביטול ההסכם. 5.4 לטענת הנתבעות, למעשה, אין עסקינן בהסכם למכירת זכויות ההורים במשק לתובע, אלא בהתחייבות מצידם להעניק לו את הזכויות במשק במתנה. לפיכך, לטענתן, משהמתנה לא הושלמה ברישום, זכאים היו ההורים לחזור בהם מהתחייבותם האמורה והם אכן מימשו את זכותם כאמור, הן במסגרת הצוואה שערכו והן במכתב לעו"ד לפידות ולמינהל (נספחים 9 ו - 10 לכתב ההגנה). 5.5 לחילופין טוענות הנתבעות, התובע קיבל תמורה מלאה עבור הסך שניתן על ידו להורים, הן בכך שזכה במגרש ה"הרחבה" והן בשימוש שעשה בבית התובע, בו הוא מתגורר, כאמור, מאז שנת 1989, תוך שהוא נהנה מהתשלומים ששולמו על ידי הנתבעת לאגודה עבור שימוש זה. 5.6 הנתבעות הוסיפו וטענו, כי אין ממש בטענות התובע בדבר היותו "בן ממשיך" וכן חלקו על זכותו לסעדים להם עתר. 6. למותר לציין, כי התובע חלק על טענות אלה של הנתבעות (ועל כך בהמשך). מהימנות העדים 7. בטרם אדרש לבחינת טענות הצדדים לגופן, ראיתי לנכון לדון בשאלת המהימנות של העדים, נוכח השפעתה הרבה של התשובה לשאלה זו על תוצאותיה של התובענה שבפני. 8. אקדים ואציין לעניין זה, כי עדותה של הנתבעת בפני היתה בלתי מהימנה, אם לנקוט לשון המעטה. מעבר לסתירות רבות שהתגלו בעדותה, הנתבעת הרבתה להתחמק מלהשיב לשאלות שנשאלה, השיבה בצעקות ואף "איימה" להפסיק להעיד. הדברים הגיעו לידי כך שבא כוחה נאלץ לבקש להפסיק את שמיעת עדותה, על מנת לאפשר לו להסביר לעדה את חשיבות ההליך ואת הדרך בה עליה לנהוג בבית המשפט (עמ' 88 ועמ' 90 לפרוטוקול). 9. אביא מספר דוגמאות מובהקות לצורך קביעתי כאמור: 9.1 בתצהיר עדותה הראשית התייחסה הנתבעת לנסיבות שקדמו לחתימת ההסכם; לדבריה: "17. ב- 17.5.95 נודע לי כי בעלי המנוח מ.ל ז"ל כי הוא סובל מסרטן וימיו ספורים. 18. כאשר נודעה לנו עובדה זו הודעתי לכל הילדים כולל התובע ואשתו כי לאור מצב בעלי המנוח אני הולכת להסדיר את החוב עם האגודה למרות שבאותו הזמן התדינו עם המושב בפני המשקם לפי חוק גל." והנה, הוכח בפני, כי עוד ביום 20.3.95, כחודשיים לפני גילוי מחלת הסרטן אצל האב, חתמו ההורים והתובע על הסכם הפשרה עם האגודה, אשר אושר על ידי המשקם וניתן לו תוקף של פסק משקם (נספח 105 לתצהיר התובע). צא ולמד, במועד גילוייה של המחלה הסופנית אצל האב, כבר לא היתה התדיינות כלשהי אצל המשקם בין ההורים לבין האגודה. 9.2 סתירות מהותיות נתגלו גם באשר לנסיבות חתימת המסמכים במשרדו של עו"ד לפידות. בעניין זה פרשה הנתבעת שורה של גרסאות שונות - בתצהיר עדותה הראשית מצהירה הנתבעת, כי אצל עו"ד לפידות חתמו בעלה המנוח והיא אך ורק על ייפוי כוח בלנקו (סעיפים 51-46); והנה בחקירתה הנגדית על תצהירה זה, מתברר, כי לא כך הם פני הדברים וכי התובעת חתמה על שורה של מסמכים בפני עו"ד לפידות. כך, בעמ' 85: "ש: אז את אומרת שלא חתמת על המסמכים האלה ביום 31.5.96? ת: אני אומרת שבפעם הראשונה נודע לי בחקירה הקודמת שיש עוד ניירות, זה לא היה בכתב התביעה, זה לא היה בגילוי מסמכים, זה נכתב כך גם כתב ההגנה שלי ...". ובהמשך, בעמ' 86: "אני שואל אותך שאלה, תעני לי בבקשה בכן או לא. את חתמת על הבקשה להעברת זכות שכירות (ת/3). זאת חתימתך? ת: אני טוענת שזה מזוייף. ש: תסתכלי על החתימה שלך. עוד לא הסתכלת על המסמך וכבר את אומרת שזה מזוייף? ב"כ התובע: היא מפנה למסמך שסומן ת/4. ש: אני שואל אותך כל המסמך הזה ואת מפנה אותי למסמך אחר. ת: למה זה שייך, זה בא ביחד. ש: תעני לי על מה שאני שואל אותך ולא על דברים אחרים. ת/3 זאת חתימתך? ת: לא לא חתמתי. ש: זה זיוף? ת: כן. ש: על שטר העברת זכות שכירות - ת/ 4? ת: לא חתמתי אך ורק על נייר אחד שחשבתי שזה יפוי כח, גם לא קראתי אותו ולא היה לי אותו, הבאתי אותו ממינהל מקרקעי ישראל אחרי התביעה. ש: את אומרת שזו לא החתימה שלך? ת: אין לך מה לשאול אותי על חתימות. בשתי דקות החתימו אותי וזרקו אותי החוצה ויש לי משהו כאן שמעיד שכך זה היה ... ש: אני מפנה אותך לגב ת/4 כתוב: חתימת המעבירים, ס. ל. ויש כאן חתימה דומה מאוד לחתימה שאת מאשרת שחתמת על ייפוי הכח. מה אמת אומרת? זאת חתימתך?" (ההדגשות מכאן ולהבא שלי - ח.ר.ר.) עתה מעלה הנתבעת גירסה חדשה: "ת: אני עונה והיות ולא היו לי משקפיים ולא ראיתי שום דבר ולא הסבירו לי, דרשתי לרשום מייד דבר אחר אחרי 12 שעות. אני לא יודעת בכלל איך קרה דבר כזה. אני לא הלכתי לדבר כזה בכלל, בגלל זה נחתם משהו אחר, לא תיפקדתי בכלל. ש: זאת אומרת, ייתכן שבסערת הרוחות חתמת על המסמך הזה ייתכן. ת: אני חושדת ששמו נייר אחרי נייר, ואני חשבתי שזה העתק וזרקו אותי החוצה, מה חתמתי זה יכול להיות יותר מזה." ושוב גרסה נוספת: "לשאלת ביהמ"ש האם זו חתימתך? העדה משליכה את תיק המוצגים על דוכן ב"כ התובע וצועקת צעקות אשר לא ניתן לרשמם ... תוך כדי זה זורקת מסמך לעבר דוכן ביהמ"ש. ... ש: אני חוזר שוב לת/4. אחרי שדיברנו שייתכן שבסערת הרוחות לא שמת לב על מה את חותמת תסתכלי, תבדקי האם זו חתימתך. ייתכן שזה שורבב, את מזהה את החתימה שלך נכון? קחי את המשקפיים ותסתכלי. (העדה אוחזרת (צ"ל אוחזת) במשקפיים בידה אולם אינה חובשת אותם, ממאנת להסתכל על המסמך. ת: אני לא מוכנה להסתכל על המסמך כי זה לא רלוונטי ובעלי לא יכול להעיד כי הוא כבר מת." 9.3 כך, גם באשר לתשלום החובות למשקם על פי פסק המשקם (שם, עמ' 95): "ש: את שילמת? ת: לא. העדה: לא נכון. אני לא שילמתי? אז אפשר לתקן. אני אומרת עכשיו ששילמתי ...". 9.4 כך גם בעניין מגורי התובע ברפת, רצופה עדות הנתבעת סתירות. בעוד בסעיף 5 לתצהירה מצהירה הנתבעת: "באמצע שנת 1989 חזר התובע למשק ללא הודעה מוקדמת לנו והתחיל לשפץ את מבנה הרפת בכוונה להפוך אותה לבית מגורים לעצמו. פעולה זו נעשתה על ידו באופן חד צדדי מבלי לקבל רשיון בניה ומבלי להודיע לנו להוריו על כונתו זו וללא הסכמתנו המפורשת, כתוצאה מכך הוגשו נגדנו תביעות משפטיות בגין בניה בלי רשיון ושולמו הוצאות רבות לרבות הוצאות משפט קנסות וכו'." על גרסה זו חזרה הנתבעת גם בחקירתה בעמ' 63, כשעומתה עם העובדות כהווייתן (עמ' 63 עד 67), וטענה, כי בא כוח התובע מערבב בין אירועים ותקופות שונות. אולם, מהראיות שהוגשו לבית המשפט (ת/1), מתברר, כי בהליך קודם, אשר התנהל בבית המשפט השלום, בשנת 1989, בגין בנייה ושימוש לא חוקיים ברפת, טענה הנתבעת טענות שונות. כך, לדברי ב"כ ההורים בדיון, שם, ביום 19.6.89 (עמ' 1 לפרוטוקול): "עו"ד רוני שמואל: לשם הקיצור אני פורש בפני ביהמ"ש את הבעיה הניצבת בפני המשיבים, הבן במשפחה עומד להנשא ובשל מצבם הכלכלי הדחוק אינו מסוגל להקים לעצמו בית מגורים ובכוונתם היתה להשתמש במבנה כמקום מגורים זמני עד לקבלת היתר." גם בפני המשקם פרשה הנתבעת גרסה שונה מהגרסה שפורטה בתצהירה בנושא זה. כך, בסעיפים 24 ו- 25 לתגובת החייבים (ההורים) למשקם מיום 10.7.94 (נספח 86 לתצהיר התובע): "24. לעומת זה, חודשים ספורים לאחר קניית הטרקטור הפרה הנהלת הכפר את התחייבותה ופסקה מלספק עבודה לטרקטור. 25. בצר לנתבעים, כשנותרו ללא עבודה לטרקטור, בעוד הם נאלצים להשקיע בהעברת האל הלולים מחוץ למשק, פינו את הבן ע. מביתו. דירת הבן הממשיך, והשכירו את הדירה ע"מ לממן הלוואות הלול. הרפת אותה פסקו הנתבעים מלהפעיל, כשהתחילו לגדל פרחים, הפכה לבית מגורי הבן ...". (כן, ראה תגובת המשיבים [ההורים] לתגובת המבקש מיום 22.6.94 שהוגשה למשקם, נספח 89 לתצהיר התובע, סעיפים 1.ד.) ברור לחלוטין, כי הנתבעת בוחרת להעלות בפני כל מותב בו מתבררים ענייניה את הגירסה הנוחה לה באותה עת. כך בפני המשקם וכך גם בפני בית המשפט השלום בנתניה (ת/1). 9.5 גם באשר לרכישת הטרקטור והפעלתו נסתרה גרסת הנתבעת מיניה וביה, הן בעדותה והן הממסכים שהוגשו לבית המשפט. כך, בסעיף 4 לתצהירה הצהירה הנתבעת, כי: "למעשה כאשר השתחרר ע. מצה"ל בשנת 1982 קנינו לו טרקטור כדי שיעזור במשק ויעבוד גם במטעי האגודה גם הובטחה לו עבודה קבועה התובע לאחר שהסכים לכך התחרט והתחיל לעבוד עם הטרקטור במקומות אחרים מחוץ לכפר ויתקין כל אותו זמן היה גר בחולון והיה ממעט לבקר אותנו וכך היה המצב עד אמצע 1989 כמובן שאת תמורת העבודה שלשל התובע לכיסו בעקבות זאת ביטל המושב את הבטחתו לעבודה קבועה" בעוד בחקירתה (בעמ' 60 ואילך) התברר אחרת: "ש: סעיף 4 לתצהירך את אומרת שע. השתחרר מצה"ל בשנת 82', האם ביקשתם שחרור מוקדם של ע.? ת: לא. הוא התגייס בגיל 17 והשתחרר בגיל 20. ש: אף אחד לא ביקש שחרור מוקדם. ת: בגלל שקנינו את הטרקטור יכול להיות שהיתה פנייה לשחרור מוקדם ופרצה מלחמה והטרקטור עמד מספר חודשים, עברו 20 שנה ואני לא זוכרת בדיוק, היה משהו כזה. ש: אני מפנה אותך לסעיף 2 למוצג 89 בו כתוב נספח ג' "מכתב זה נכתב ע"י המבקש, ז"א ע"י המושב ... (מצטט). נכתב מכתב? ת: אם יש לך מכתב כזה אז כן. ש: אני אראה לך את המכתב... ת: אני מאמינה לך אין צורך בהצגת המכתב מכיוון שאמרתי לך שלא דובר בשחרור מוקדם. ש: אני מפנה אותך למוצג 68. ... ש: אני מראה לך את נספח 68. ת: אני לא מכחישה שום דבר, אני אומרת שבלבנו רצינו אותו וזה לא קרה, ושוב פעם זה בידיו. ש: שאלתי האם ביקשתם לשחרר אותו שחרור מוקדם ואת אמרת לא. ת: פרצה מלחמה, הוא התעכב כמה חודשים בשל מלחמת של"ג ולכן פנינו מכיוון שהשקענו סכומים נכבדים בטרקטור ותכננו שהוא יעבוד בטרקטור ולכן נעשתה הפנייה." ובעמ' 62: "ש: אני מפנה אותך למוצג 89 סעיף 3 את הכותבת: מדובר בטרקטור שנרכש בתחילה ע"י האגודה וע.? ת: יכול להיות שזו טעות ש: איפה הטעות? ת: זה אנחנו ... ש: איפה הטעות בכתב ההגנה או בתצהיר שנתת היום, איפה הטעות? ת: זו היתה התכנית שאנו קונים טרקטור, אני עונה לפי הזיכרון שלי, נקנה טרקטור עם תכנית מסוימת שע. יהיה שותף למשק וחצי אגודה וחצי אנחנו. יש מכתב שמסביר את זה. ש: את אומרת שהכפר הבטיח עבודה לטרקטור נכון? ת: כן. ש: את אומרת בסעיף 4 לתצהיר שלך שאת תמורת העבודה שלשל ע. לכיסו ובעקבות זאת ביטל המושב את הבטחתו לעבודה קבועה? ת: אני כותבת שביטל את הבטחתו. או קיי. בסדר. בעקבות מכתב ששלחנו ... ש: אמרתי לך שזה מה שכתוב בתצהיר שלך. את יודעת שתצהיר שלך זו עדות בשבועה בפני ביהמ"ש והדברים אמת, את חוזרת על כל מה שכתוב בתצהיר שלך? ת: אני נשבעת שאני אומרת אמת ורק אמת. ש: אז מה שבכתוב בסעיף 4 את אומרת שהמושב ביטל את ההבטחה לעבודה קבוע לטרקטור בגלל שע. שלשל את הכסף לכיס? ת: זה אני כתבתי דבר כזה, אולי, אז אני אסביר לך בדיוק מה שהיה. אני מודה בזה שפה ושם איזו מילה לא הובנה ע"י עו"ד. החקירה שלי עכשיו זה מדויק. " למען שלמות התמונה, אצטט את גירסת הנתבעת בפני המשקם בעניין זה, בתגובת ההורים לתגובת המבקש מיום 22.6.94 (נספח 89, סעיף ז. 3): "נספח ד: איננו נכון כלל. מדובר בטרקטור שנרכש בתחילה במשותף ע"י האגודה וע. הטרקטור נרכש בעסקת ליסינג. לאחר כ- 3 שבועות החליטה האגודה שלא לספק עבודה לע. במסגרת השותפות הנ"ל ..." 9.6 לעניין דרכה של הנתבעת להעלות גרסאות עובדתיות שונות בפני ערכאות שיפוטיות שונות, יפים דברי כבוד השופטת ד. בייניש, בע"א 4631/90 ג'ול נ. ג'ול, פ"ד מט(5) 656 (להלן - "פרשת ג'ול"): "סוגיית ההשתק החל על בעל דין המבקש לטעון טענה הסותרת טענה שטען בהליך שיפוטי קודם נדונה בהרחבה בע"א 513/89 INTERLEGO A/S נ' LINES BROS .S.A-EXIN ואח', פ"ד מח(4) 133, בפסק דינה של השופטת דורנר. באותו פסק דין הביאה השופטת דורנר סקירה מקפת של מקורות משפטיים שונים המובילים כולם למסקנה משפטית אחת: "סוגיה זו, שעניינה כוחו של בעל דין לטעון טענות סותרות בהליכים שונים, נדונה רבות בפסיקה האנגלית והאמריקנית, כבר חז"ל עסקו בה והיא גם זכתה להתייחסות בפסיקה בישראל. הכלל העולה ממקורות אלה כולם הוא, כי בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר (שבעניינו לא נוצר מעשה בית דין) ולטעון טענה הפוכה" (עמ' 194). הכלל מבוסס על כך שאין להתיר לצד לעשות שימוש לרעה בהליכי בית משפט, ואין לאפשר לו להשיג יתרון משפטי לאחר שכבר זכה וקצר בהליך קודם פירותיו של טיעון סותר." (ראה ע"א 1546/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ. לופו, פ"ד נד(2) 559; להלן - "פרשת לופו"; ע"א 1662/99 ח. חיים נ. א. חיים ואח' (לא פורסם) להלן "פרשת חיים"). פסק דינה של כב' השופטת ט. שטרסברג כהן פסקה 11). 10. אשר לעדות התובע, אכן, כטענת הנתבעות גם בעדותו של התובע נפלו אי דיוקים, אולם התרשמתי, כי עדותו, ברובה, במיוחד ככל שהתייחסה למהות ההסכם ונסיבות חתימתו, היתה מהימנה ואמינה וכי גם אם נפלו בעדותו אי דיוקים, הרי היו אלה אי דיוקים שוליים ויש להחיל לגביהם את ההלכה בדבר "פלגינן דיבורא", לפיה "אין זאת אומרת שבית-המשפט חייב לקבל כעובדות מוכחות כל מה שנאמר בהודעות אלה, בין לרעת הנאשם ובין לטובתו: ראיה היא, ושיקול היא צריכה. מעשה יום יום הוא בבתי-המשפט שהשופט בורר לו מתוך עדות אחת או מתוך הודעה אחת דברים שהוא מקבל ודברים שהוא דוחה" (ע"פ 439/73 לבנה נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 785). 11. זה המקום לציין, כי, מסיבות השמורות עימו, נמנע התובע מלחקור את האחות על תצהיר העדות הראשית אשר הוגש על ידה. אמנם, ב"כ התובע טען, כי אין בהימנעותו מחקירה כדי להוות משום הודאה בתוכן התצהיר, אולם, כטענת הנתבעות, בהצהרה כאמור אין די. עם זאת, אין בהימנעות מחקירה כדי להוביל למסקנה אחת ויחידה, כי כל האמור בתצהיר הוא אמת, אלא, יש לבחון את האמור בתצהיר אל מול שאר העובדות אשר הוכחו בפני בית המשפט (ע"א 16/89 |"ורדים" חברה לגידול פרחים בע"מ נ. החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ, פ"ד מה(5) 729). יתר על כן, על משקל עדותה של האחות בתצהירה בכל הקשור לנסיבות חתימת ההסכם ניתן ללמוד מהצהרתה שלה, לפיה אינה זוכרת במדויק את חילופי הדברים שהיו בבית, אך זוכרת היא, כי היתה שיחה קשרה "מלווה בצעקות ואיומים משני הצדדים" (סעיף 9 לתצהיר האחות). מהותו של ההסכם: האם התחייבות ליתן מתנה או שמא עיסקה בתמורה 12. הנתבעות אינן חולקות על כך שהתובע שילם את מלוא חובות ההורים לאגודה, אשר הסתכמו בסך של 170,000$. עם זאת, לטענתן, התחייבות ההורים להעביר את המשק לתובע הינה התחייבות ליתן מתנה. הנתבעות סמכו טענה זו, בין השאר, על המסמכים שנחתמו אצל עו"ד לפידות, בהם צויין, כי ההעברה היא ללא תמורה (עדות התובע עמ' 22-23 לפרוטוקול). 13. אקדים ואציין, כי השם, אותו העניקו הצדדים לעסקה אשר נחתמה ביניהם, אין בו כדי לקבוע את מהות העסקה ובבוא בית המשפט לדון בעסקה על בית המשפט לבחון את מהות העסקה. בע"א 490/80 ברקוביץ נ. קלימר, פ"ד לו(4) 57 (להלן - "פרשת ברקוביץ"), דן כבוד השופט א. ברק (כתוארו אז) בשאלת סיווגה של העסקה אותה ערכו בעלי הדין וקובע (פסקאות 14 ו - 15): "מהו החוזה אותו עשו הצדדים? התשובה על שאלה זו אינה קלה כלל ועיקר. מקורו של הקושי נעוץ, בראש ובראשונה, בכך, שבצד ההבחנה החדה שבין מכר ("הקניית נכס תמורת מחיר") לבין מתנה ("הקניית נכס שלא בתמורה") קיימים מצבי ביניים, כגון מתנה המטילה חיוב, אשר חוק המתנה רואה בה מתנה. ההבחנה בין מתנה שכזו לבין "מכר" אינה קלה כלל ועיקר. ההבחנה בין תנאי לבין תניה במסגרת חוזה המתנה אינה פשוטה אף היא. לא פעם ניתן להשקיף על אותו אירוע עצמו הן כתנאי והן כתניה. ההכרעה בכל השאלות הללו נעשית על- פי כוונתם של הצדדים, כפי שניתן ללמוד עליה מתוך נסיבות העניין. מה היתה כוונת הצדדים בענייננו. השאלה הראשונה היא אם לפנינו חוזה מתנה אם לאו. האם היתה כוונת הצדדים להעשיר אחד מהם (הבת ובעלה), ליתן לו יתרון, בלא כל תמורה או גמול לנותן, למשיבה, אם כי מתוך הטלת מגבלות מסוימות על המקבל?". בהמשך, בקובעו, כי באותו מקרה זה היתה עיסקת מתנה, מציין כבוד השופט א. ברק, כי: "לא הייתה זו עיסקה, שבה עומדות תמורה כנגד תמורה, מחיר כנגד מחיר, גמול כנגד גמול. הייתה זו נדיבות לב ורצון עזרה של המשיבה, תוך רצון להבטיח את מגוריה שלה. בנסיבות אלה נראה לי, כי אין לראות בחוזה שלפנינו "חוזה בתמורה" אלא חוזה מתנה." 14. לא כך הם פני הדברים בענייננו. 14.1 אין כל ספק, שלא כבפרשת ברקוביץ, כי בענייננו ההורים לא התכוונו ליתן לתובע את הזכויות במשק במתנה, על מנת להיטיב עמו ולשפר את תנאי חייו; נהפוך הוא, עסקינן בהתחייבות להעביר את הזכויות במשק על שם הבן, התובע, כנגד תמורה וכנגד התחייבותו לפרוע את חובות ההורים לאגודה. הנתבעת עצמה העידה, כי לאחר החתימה על הסדר החובות שקלה אם לבצע את ההסדר עם האגודה או עם התובע ולבסוף החליטה לעשות זאת עם התובע. כך, לדבריה (עמ' 77): "ש: את אומרת שלמרות שנחתם ההסדר עוד שקלת את העניין אם באמת לבצע אותו. ת: ברגע שחתמנו היה ברור שצריך לברר אבל השאלה היתה עם מי, עם האגודה או עם הבן. לביהמ"ש: ואז החלטת לעשות את זה עם הבן? ת: כן." 14.2 יש לדחות את טענת הנתבעות, כי שווי המשק היה גבוה בהרבה מהתמורה שנקבעה בין הצדדים להסכם, מה גם שבכל מקרה, אפילו היה מוכח כך, לא היה די בכך כדי לחייב את המסקנה, כי המדובר דווקא בהתחייבות ליתן מתנה. ראשית, המדובר בטענה עובדתית, אשר כלל לא הוכחה; לעניין זה הפנו הנתבעות לחוות דעת שמאי מקרקעין מטעמן, לפיה שווי המשק בשנת 1998 היה כ - 1,000,000$. דא עקא, אין בחוות-דעת זו כדי להעיד על שווי המשק בתקופה הרלבנטית, דהיינו, בשנת 1995. יש לדחות את טענת הנתבעות, כי יש בחוות דעת זו כדי להעיד גם על שווי המשק בשנת 1995, באשר, לטענתן, "ידוע", כי שוויו של המשק לא השתנה בהרבה מאז שנת 1995 ועד לשנת 1998. בכל הכבוד, לא ברור כלל, מה המקור ה"ידיעה" הנטענת ומדוע לא נתמכה טענה זו בחוות-דעת שמאי המקרקעין ומה מנע בעדו מלחוות דעתו באשר לשווי המשק בשנת 1995. נראה, כי הימנעות השמאי מטעם הנתבעות לעשות כן מצביעה דווקא על המסקנה ההפוכה, לפיה שווי הנחלה בשנת 1995 היה נמוך משווייה בשנת 1998, באופן משמעותי, אשר השליך אף הוא על העסקה שבין התובע לבין ההורים (לעניין הימנעות מהבאת ראיה, ראה י. קדמי, על הראיות (מהדורת תשנ"א-1991, חלק שני) 917 ואילך). אמנם, מספר ימים לפני מועד ישיבת ההוכחות האחרונה, ביקשו הנתבעות להגיש חוות דעת משלימה בעניין זה, אולם, כמפורט בהחלטתי מיום 21.2.00, בשים לב למועד הגשת הבקשה ואופן הגשתה, נדחתה הבקשה. לעניין זה נשמעה לי מהימנה דווקא עדות התובע (בעמ' 56-57), בדבר שוויים של משקים אחרים במושב. לפי עדותו, באותה עת (1995) נעשו עסקאות במשקים אחרים לפי שווי של 200,000$ (ללא הבית) עד 300,000$ (עבור משק כולל בית). יודגש, כי התובע התייחס בעדותו האמורה ל"עסקת נחושתאי", אליה התייחסה גם הנתבעת בעדותה, מבלי שפירטה את סכום התמורה ששולם באותה עסקה. שנית, יש לבחון את מכלול התנאים בהן נעשתה העסקה. בפני בית המשפט הוכח, כי ההורים עמדו לאבד את זכויותיהם במשק, אם לא ישלמו את חובותיהם לאגודה, וכי לא היו להם כל מקורות מימון לתשלום חובם למשק (עדות הנתבעת, עמ' 77). בנסיבות אלה, משהתחייב התובע לקחת על עצמו את פירעון החוב לאגודה, הסכימו ההורים להעביר לו את זכויותיהם במשק, בכפוף לזכות שביקשו לשייר לעצמם בבית המגורים, כמפורט בהסכם. לדעתו של המלומד מ. א. ראבילו, בספרו חוק המתנה, תשכ"ח-1968 (פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים, מהדורה שנייה, תשנ"ז -1996), 201: "... במקרה של מכר במחיר נמוך במידה ניכרת מערכו של הנכס אובייקט החוזה (או כמובן במקרה של תשלום מחיר גבוה במידה ניכרת מערכו של הנכס), יש לברר האם המוכר התכוון לתת נכס בעל ערך גבוה יותר מן התמורה המוסכמת ואם התכוון להעניק חינם את ההפרש בין המחיר לבין ערך הנכס. במקרה שהתשובה תהיה חיובית, תהיה העסקה עסקה מעורבת עם מתנה; אך לא תהיה זו מתנה אם יתברר, כי המוכר נאלץ למכור את הנכס באותו המחיר או אם טעה בערך הנכס עצמו." כך, גם ספרם של פרופ' ד. פרידמן ופרופ' נ. כהן דיני חוזים ("אבירם" הוצאה לאור בע"מ, תשנ"א -1991, כרך א') 479-480: "עמדנו על כך שתמורה סמלית איננה הופכת עסקת מתנה לחוזה רגיל. שונים הדברים, אם מדובר בפער גרידא בתמורה שנותנים הצדדים זה לזה. אם פלוני מוכר נכס במחיר הנופל ברבע או בשליש מערכו, אין זו עסקת מתנה, אלא חוזה בגדר חוק החוזים." (ראה גם דברי כב' השופט א. מצא בע"א 380/88 טוקאן נ. אלנששיבי, פ"ד מה(5) 410, 431). כאמור, בענייננו, לא הוכח, כי התמורה נפלה, בוודאי שלא באופן משמעותי, מערכה של נחלה דומה באותה עת, במיוחד אם ניקח בחשבון את מצבת חובות ההורים לאגודה ואת ההליכים בפני המשקם. 14.3 לפיכך, סבורני, כי בפני עיסקה בתמורה וכי אין להחיל עליה את חוק המתנה. 14.4 בהעדר טיעון לעניין זה מצד בעלי-הדין, לא אתייחס לשאלת אי-החוקיות של ההצהרות לרשויות המס, בדבר היות העסקה, כביכול, עסקת מתנה וללא תמורה, אם כי, משוכנעת אני, כי הצהרות אלה נעשו לצורך חסכון במס בלבד ולפיכך (ובהתחשב בקביעתי לעיל, כי עסקינן בעסקה בתמורה), בכוונתי להורות על העברת פסק-הדין לרשויות המס, על מנת שייבדק על ידן, האם יש מקום לחייב במס את מי מהצדדים ובכמה (לעניין זכותו של צד לחוזה לאכיפת החוזה, על אף אי החוקיות שדבקה בו, ראה ע"א 533/80 אדרעי נ. גדליהו, פ"ד לו (4 ) 281; ע"א 710/87 ביהם נ. בן יוסף, פ"ד מד (1) 1). 14.5 משקבעתי, כי עסקינן בעסקת מכר ולא בהתחייבות ליתן מתנה, אין גם מקום להידרש לטענות הנתבעות בדבר זכותם של ההורים לחזור בהם מהתחייבותם בהתאם להוראות חוק המתנה. 14.6 למעלה מהדרוש אציין, כי ספק בעיני אם יכלו ההורים לחזור בהם מהמתנה, הן נוכח ייפוי הכוח הבלתי חוזר אותו חתמו בפני עו"ד לפידות והן ובמיוחד נוכח שינוי מצב לרעה אצל התובע (למשל, מישכון הבית בכפר יונה ומכירת עסקו לצורך תשלום חוב ההורים לאגודה), באופן שנתמלא התנאי המופיע בסעיף 5(ב) לחוק המתנה, המסייג את זכות הנותן לחוזר בו מהמתנה. יתרה מזו, איני סבורה, כי הוכח, כי התנהגות התובע כלפי הוריו, לאחר חתימת "מסמכי ההתחייבות", היתה בגדר "התנהגות מחפירה". נהפוך הוא, התרשמתי, כי דווקא הנתבעת היא זו אשר נהגה כלפי התובע בהתנהגות מחפירה, עת מיד לאחר שפרע את חובותיה לאגודה ניסתה להתנער מהתחייבויותיה היא כלפיו. כמו כן, לא הוכח, כי חל שינוי לרעה במצבה הכלכלי של הנתבעת. תקפות המסמכים שנחתמו אצל עו"ד לפידות 15. הנתבעות העלו שורת טענות כנגד תקפותם של המסמכים, אשר נחתמו אצל עו"ד לפידות, בעניין העברת הזכויות במשק לשם התובע ואשתו, וטענו, כי חל ביחס לחתימת מסמכים אלה הכלל של "לא נעשה דבר". 16. משמעותה של טענת "לא נעשה דבר" הובהרה על ידי השופטת א. פורקצ'יה בע"א 36/99 יפה נ. עזבון המנוחה חנה גלזר ז"ל פ"ד נה(3) 272, 287 (להלן - "פרשת יפה"): "טענת "לא נעשה דבר" מבקשת לקעקע את יסודות קיומו של החוזה אף שהנתבע הטוען לה חתם עליו. היא באה לסתור את החזקה כי החותם על מסמך, קרא, יודע ומבין את תוכן הדברים האמורים בו. ככזו היא מרחיקת לכת ובעלת משמעות "קיומית" לחוזה. רק סביר הדבר כי בנסיבות אלה מידת ההוכחה שתידרש לביסוס הטענה תהיה מידה משמעותית, מעבר לזו הנדרשת דרך כלל לגבי טענות הגנה אחרות המועלות כנגד תביעה חוזית. נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על הטוען לכך. כדברי השופטת ד. דורנר בע"א לופו, עמ' 570: 'הנטל להוכחת טענת "לא נעשה דבר" הוא כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים, שכן בדרך כלל דין הוא שאדם החותם על מסמך בלי לדעת את תוכנו לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאור הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא... על המעלים טענת אפסות, לסתור חזקה זו ולהוכיח את גרסתם בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה ...'". כך, למשל, בפרשת יפה נדחתה טענת "לא נעשה דבר", לאחר שבית המשפט קבע: "קשה לומר כי הראיות מתיישבות יותר עם המסקנה כי המשיבה לא הבינה על מה חתמה מאשר עם מסקנה הפוכה כי היא ידעה והבינה את תוכן העיסקה לה נתנה חתימתה, במיוחד לאור החזקה הקיימת כי החותם על מסמך מוחזק כיודע את תוכן הדברים האמורים בו." לפיכך "בהינתן מידת ההוכחה המשמעותית הנדרשת לביסוס טענת "לא נעשה דבר", מתבקשת המסקנה כי נטל ההוכחה המוטל על המשיבה לא הורם, והספק שנותר הוא כזה שאינו מצדיק קבלת טענת הגנה זו". 17. בענייננו, טענו הנתבעות בכתב ההגנה, כי מטרת הפגישה אצל עו"ד לפידות היתה ייעוץ בלבד וכי במהלכה החתים עו"ד לפידות את ההורים על ייפוי כוח בלתי חוזר "בלנקו", מבלי שקראו את האמור בו ותוך שהם סוברים, כי המדובר בחתימה על ייפוי כוח לטפל בבעיות שהביאו בפניו ולא בייפוי כוח בלתי חוזר; לפיכך, לטענתן, ייפוי הכוח בטל. על גרסה זו חזרה הנתבעת בתצהיר עדותה הראשית (סעיפים 45-63), תוך שהיא מוסיפה ומצהירה, כי "לדעתי באותו ערב חתמנו רק על מסמך ייפוי הכוח ולא על שום מסמך אחר ואכן התובע לא צרף מסמך נוסף בעניין זה לתצהיר עדותו." 18. הוכח, כי אין ממש בטענה זו. 18.1 ראשית, די לעיין בנוסחו של נספח א', כדי ללמוד, כי, אכן, הנתבעת ובעלה (ההורים) חתמו אצל עו"ד לפידות על הסכם להעברת המשק ועל כל המסמכים להעברת הדרושים לצורך ביצוע ההעברה. כך, למשל, נאמר ברישת נספח א', אשר נכתב על ידי הנתבעת עצמה: "בתאריך 31.5.95 נחתם אצל עורך הדין לפידות מ.ל. ו-ס.ל. ו-ע.ל. א. חתמנו על ההסכם שע. ול. בן ממשיך ב. חתמנו על כל המסמכים שמייפים את כוחו להעברת המשק." בפני בית המשפט הוכח, כי נספח א' נחתם למחרת היום בו נחתמו המסמכים אצל עו"ד לפידות. 18.2 שנית, בחקירת הנתבעת הופרכה גרסתה לחלוטין. כאמור לעיל, עדות הנתבעת בנושא חתימת המסמכים אצל עו"ד לפידות היתה בלתי מהימנה אם לנקוט לשון המעטה. למעשה, בחקירתה הנגדית, אישרה הנתבעת, ולו מכללא, את חתימת המסמכים אצל עו"ד לפידות (עמ' 82): "גם אם אולי חתמתי לדעתי זה מבטל את החתימה הראשונה זה כמו בצוואה. הוא בא 12 שעות אח"כ." בהמשך בעמ' 83: "ש: החתימה שלך על פני שטר העברת שכות (צ"ל זכות - ח.ר.ר.) שכירות זה את חתמת? ת: אני לא רוצה לענות לך נשבר לי, מפני שאם הוא חתם יום אחרי זה הכל מבוטל וזה מרגיז, בשביל מה הוא חתם למחרת אם זה כל כך רלוונטי, למה הוא הסכים לדברים אחרים. אני מדברת בנספח שבא 12 שעות אח"כ, מה אתה מנפנף בזה, תנפנף בנספח א'. כל מה שנעשה באותו ערב אני לא אחראית כי לא עלה בדעתי למה אנחנו הולכים זה היה הסכין האמיתי." בחקירתה, בדיון מיום 21.2.00, שבה הנתבעת וטענה, בתחילה, כי לא חתמה על המסמכים, אולם, בהמשך מסרה גרסאות שונות אודות חתימתה על המסמכים. כך, בעמ' 86, העידה הנתבעת כי: "לא חתמתי אך ורק על נייר אחד שחשבתי שזה יפויי כח ..." בהמשך (עמ' 87): "אני חושדת ששמו נייר אחרי נייר, ואני חשבתי שזה העתק וזרקו אותי החוצה, מה חתמתי זה יכול היה להיות יותר מזה." עדות זו, כמובן, שאינה מתיישבת עם נוסחו של נספח א', הנוקט לשון רבים לעניין המסמכים שנחתמו אצל עו"ד לפידות. ובהמשך (עמ' 88): "בגלל שלא ידעתי מה חתום, היינו דקה וזרקו אותי החוצה, היתה סערה ולכן דרשתי את נספח א'. דרשתי גם ללכת למשטרה ואז הוצע לרשום משהו אחר." יצוין, הנתבעת העידה, כי גם לפני חתימת המסמכים אצל עו"ד לפידות, לאחר חתימת ההסכם עם האגודה, היא התלבטה, האם לעשות עיסקה עם האגודה או עם בנה. כך, לדבריה (עמ' 77): ש: את אומרת שלמרות שנחתם ההסדר עוד שקלת את העניין אם באמת לבצע אותו. ת: ברגע שחתמנו היה ברור שצריך לברר אבל השאלה היתה עם מי, עם האגודה או עם הבן. לביהמ"ש: ואז החלטת לעשות את זה עם הבן? ת: כן." 18.3 גם בטענותיהן הנוספות של הנתבעות, באשר לחתימת המסמכים אצל עו"ד לפידות, לא היה ממש. כך, למשל, יש לדחות את טענת הנתבעות, כי יש ללמוד על חוסר נפקותה המשפטית של העסקה גם מהעובדה שבמסמכי ההעברה צוין, כי הנכס המועבר הוא זכויות ההורים בחלקה .. בלבד, על אף ששטח הנחלה מצוי בשתי חלקות: חלקה .. בגוש ... וחלקה .. בגוש ... עיון בייפוי הכוח, שנחתם על ידי ההורים, מצביע, כי הוא מתייחס לשתי החלקות. לפיכך, אפילו נפל פגם כאמור במסמכים האחרים עליהם חתמו ההורים והתובע בפני עו"ד לפידות, המדובר בטעות סופר בלבד ואין בה כדי להוליך לביטול העסקה או לייחודה לחלקה .. בלבד, שהרי אין מחלוקת, כי כוונת הצדדים היתה לבצע העברה של הזכויות בנחלה כולה (ראה עדות הנתבעת עצמה, עמ' 93 לפרוטוקול). 19. בנסיבות אלה, סבורני, כי לא עלה בידי הנתבעות להרים את הנטל הכבד המוטל על הטוען טענת "לא נעשה דבר" ויש לדחותה. פגמים בכריתת החוזה - האם אכן ? 20. כאמור, הנתבעות טענו גם לשורה של פגמים שנפלו, לטענתן, בכריתת ההסכם ולמעשה הן מנו את מרבית הפגמים המנויים בפרק ב' לחוק החוזים. איני סבורה, כי נפל ולו פגם אחד בכריתת החוזה ואפרט. הטעייה 21. לטענת הנתבעות, התובע רימה את משפחתו, עת טען, כי, למעשה, העיסקה הושלמה בעת חתימת המסמכים אצל עו"ד לפידות, בעוד, לטענתן, אצל עו"ד לפידות "לא נעשה דבר". מרמה זו של התובע היא אשר גרמה לנתבעות, לטענתן, לטעות ולסבור, כי המסמכים שנחתמו אצל עו"ד לפידות מחייבים ולחתום על ההסכם. 22. משקבעתי, כי טענת הנתבעות, כי אצל עו"ד לפידות "לא נעשה דבר" חסרת כל בסיס, ניטל, למעשה, הבסיס מטענת הנתבעות, כי הוטעו על ידי התובע ולפיכך, אין כלל מקום להידרש ולבחון אם נתקיימו יסודותיה של עילת הביטול הנטענת. 23. בכל מקרה, בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע, כי נטל הראיה להוכחת הטעייה או תרמית מוטל על הטוען לכך וכי המדובר בנטל כבד אשר קשה להרימו (ראה, למשל, ע"א 604/77 מוברמן נ. סגל, פ"ד לב(3) 85, פסקה 10 לפסק הדין). מהראיות שבפני עולה תמונה אחרת מזו שמבקשות הנתבעות להציג ואני קובעת, כי לא עלה בידי הנתבעות להרים את הנטל המוטל עליהן לעניין זה. כפיה 24. לטענת הנתבעות, התמלאו בענייננו יסודות סעיף 17 לחוק החוזים, בדבר חוזה אשר נכרת עקב כפיה ולהורים קמה הזכות לבטלו בשל כך. לטענתן, הכפיה היתה בהצגת מצג שווא, לפיו בחתימת המסמכים אצל עו"ד לפידות הועבר המשק על שמו של התובע ולפיכך, לטענתן, לא היתה ברירה בידיהם, אלא להיכנע לתכתיביו של התובע ולחתום על נספח א'. לטענתן, משנה תוקף מיוחד מקבלים הדברים נוכח העובדה שבעת חתימת המסמכים שכב אבי התובע כאשר הוא גוסס וכל המשפחה מצפה למותו הקרוב. גם טענה זו חסרת ממש. 25. סעיף 17 לחוק החוזים קובע: "(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה. (ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה." סעיף קטן (א) מונה, איפוא, שלושה יסודות מצטברים, אשר בהתקיימם קמה למתקשר בחוזה הזכות לבטלו, והם: התקשרות בחוזה, קשר סיבתי וכפיה. 26. מושג הכפיה לא הוגדר בחוק. בפסק הדין בע"א 1569/93 יוסי מאיה נ. פנפורד (ישראל) בע"מ ואח', פ"ד מח(5) 705, ניתח כב' הנשיא מ. שמגר את משמעות "כפיה" לעניין סעיף 17 לחוק החוזים בקובעו: "הכפיה היא פגם ברצונו של המתקשר (פרידמן וכהן, חוזים, כרך ב', עמ' 889) - "מי שנתון לכפיה פועל בידיעת הנתונים אך הלחץ המופעל עליו שולל ממנו את חופש הפעולה." ככלל חוזה זוכה לגושפנקא משפטית בשל היותו ביטוי לרצון הצדדים ... חופש הרצון מתפרש בצורה רחבה כאשר נבחנים פגמים ברצונו של צד לחוזה, לחצים שונים (כלכליים, חברתיים, פסיכולוגיים וכיוצא בזה), אינם פוגמים ככלל בחופש הרצון החוזי. אך ורק לחצים כבדים, אשר חותרים תחת עצם הרצון המינימלי ייחשבו כפגמי רצון. כדי שתוכר עילת כפייה חייבת להיווצר פגיעה חריפה בחופש הרצון החוזי של המתקשר. מבלי למצות אפשר לומר כי חופש רצון חוזי הוא מצב בו ניצבת לפי המתקשר ברירה סבירה אחרת, אם ישנה ברירה סבירה, הרי שאין לומר כי נפגם הרצון החוזי." 27. נטל ההוכחה, כי התקיימו יסודות עילת הכפיה מוטל על הטוען לכך. ראה פרופ' ג. שלו בספרה דיני חוזים (דין הוצאה לאור בע"מ, ירושלים, תש"ן) עמ' 240-241). 28. איני סבורה, כי הנתבעות הרימו את נטל ההוכחה בעניין זה. כאמור לעיל, שוכנעתי, כי אין ממש בטענת הנתבעות בדבר חוסר נפקותם המשפטית המוחלטת של המסמכים אשר נחתמו אצל עו"ד לפידות. בנסיבות אלה נשמט גם הבסיס לטענת הנתבעות, לפיה הוצג בפני המשפחה מצג שווא אשר פגם ברצון המשפחה להתקשר בהסכם. 29. יתר על כן, אין ספק, כי בעת חתימת ההסכם עמדו בפני ההורים ברירות סבירות נוספות. כך, למשל, הנתבעת עצמה העידה, כי היתה לה הברירה להעביר את הזכויות במשק לאגודה, עמ' 77-76: "ש: את אומרת בסעיף 71 שבמאי החלטת להגיע להסדר עם האגודה כאשר כבר במרץ חודשיים לפני זה נחתם ההסדר להסדר החוב? ת: נחתם. אתה חושב דברים אתה לא עושה זאת ביום אחד, התלבטו עם הכפר, יש זמן בין החלטה לבין מעשה. ברור שהיו צריכים להחליט על משהו, יש עניין שאנחנו אצל המשקם ואז צריך להחליט מה לעשות, זה לא לקח הרבה זמן. ש: את רוצה להגיד שמבחינתך חתימה על החוזה לא מחייב? ת: מה זאת אומרת. ש: זה ההסדר. ת: את זה אני זוכרת אבל לא ברור לי מה זה קשור. ש: את אומרת בתצהירך שבמאי החלטת להגיע להסדר עם האגודה, אבל על ההסכם חתמת כבר במרץ, איך זה יכול להיות שחודשיים אחרי החתימה על ההסדר החלטת להגיע להסדר. ת: יש החלטה מצד המשקם. ש: את אומרת שלמרות שנחתם ההסדר עוד שקלת את העניין אם באמת לבצע אותו. ת: ברגע שחתמנו היה ברור שצריך לבצע אבל השאלה היתה עם מי, עם האגודה או עם הבן. לביהמ"ש: ואז החלטת לעשות את זה עם הבן? ת: כן. ש: אני אומר לך כפי שהשבת עכשיו שקודם כל ע. ניהל את המוח"מ (צ"ל המו"מ) והגיע לסכום המוסכם. ת: כן, זה כולל למכור את הלולים וכולל מחיקה של החובות בעקבות חוק גל. ש: לאחר שהגיעו להסכמה על הסכום הסכמתם ביחד שע. ישלם את זה והוא יקבל את המשק במקום האגודה. ת: פה הנקודה, היו לנו ויכוחים, היו המון ויכוחים, אמרתי לו דבר ראשון אני לא מוכנה לקבל פחות ממה שהאגודה מציעה לי. ש: מה הציעה לך האגודה? ת: האגודה הציעה שלא נוגעים לי בבית בכלל ...". וכך גם בהמשך בעמ' 78: "... הנקודה ברורה, רציתי אותו אבל בגלל התנהגותו הדברים השתנו." ומובן גם, כי ההורים יכלו להתייעץ עם עו"ד נוסף. יש להדגיש, ההורים היו מעורבים שנים רבות בהליכים משפטיים ופנייה לייעוץ משפטי לא היתה זרה להם. כך, בע"א 8/88 רחמים נ. אקספומדיה, פ"ד מג(4) 95, קבע כב' השופט י. מלץ: "...כעקרון, האפשרות לפנייה לערכאות להשגת סעד סותרת את קיומה של עילת כפייה. לעניין זה, אין זה משנה אם הצד הנפגע סבור, על סמך ייעוץ משפטי שניתן לו, כי הסיכוי שבית המשפט ייתן את הסעד המבוקש הוא קטן. בכך אינני מסכים עם השופט המלומד. מה שקובע הוא עצם קיומה של אפשרות מעשית לפנות לערכאות למנוע את הפעלת האיום." 30. גם אם, כטענת הנתבעות, היתה המשפחה בלחץ, בשל הצורך לעמוד בהתחייבויותיה בהסכם עם האגודה ובשל מחלת האב, אין באלה כדי לבסס זכות ביטול בעילה של כפיה כמשמעותה בפסיקה, בה נקבע, כי הכפיה והלחץ צריכים להיות מופעלים מצד הצד השני להסכם או אחר מטעמו. בענייננו, הלחץ נבע לא מצידו של התובע, אלא ממקור אחר והוא חששם של ההורים מתוצאות אי עמידתם בהסכם בו התקשרו עם האגודה ואשר אושר על ידי המשקם. בנסיבות אלה לא נתמלאו יסודות הסעיף (ראה ע"א 1912/93, שחם נ. מנס, פ"ד נ"ב(1) 119, פסקה 10 לפסק הדין; ראה גם ד. פרידמן ונ.כהן, חוזים (חלק שני) 962). 31. בכל מקרה, בראי הקביעה בפרשת מאיה נ. פנפורד, אפילו היו מתקבלות טענות הנתבעות, אודות מצג שווא שנעשה, כטענתן, על ידי התובע, לא היה ניתן על סמך זאת לייחס לתובע הפעלת "לחץ כבד", ה"חותר תחת עצם הרצון המינימלי" והיוצר "פגיעה חריפה בחופש הרצון החוזי של המתקשר", באופן אשר היה בו כדי להקים עילת ביטול בטענת כפיה. סבורני, כי, לכל היותר, ניתן ליחס לאמירות התובע אודות מהות המסמכים שנחתמו אצל עו"ד לפידות ולדרישתו, על סמך אמונתו, כי מסמכים אלה מחייבים, כי ההורים יחתמו על נספח א', אמירה המהווה "אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות" וזו, כקבוע בסעיף 17(ב) לחוק החוזים, "אינה בגדר איום לענין סעיף זה". הודעתו של התובע, כי יימנע מלפרוע את חובותיהם לאגודה, אם לא יעמדו בהתחייבויות הקבועות במסמכים שנחתמו אצל עו"ד לפידות, אינה עולה כדי "איום אסור", אלא, מהווה "אזהרה" בתום לב על הפעלתה של זכות. כפי שמציינת פרופ' שלו בספרה, "אזהרה בתום לב היא אזהרתו של מי שסבור בכנות, אם גם שלא בצדק, כי הוא בעל הזכות". התראה בדבר נקיטת הליכים למימוש הזכות כמו גם נקיטת צעדים חוקיים אחרים, כעיכוב בתשלום וכיו"ב, ייחשבו כאמצעים לגיטימיים ולא יפלו בגדר כפיה. לא רק זאת אף זאת, כעולה מהשוואת המסמכים שנחתמו בפני עו"ד לפידות ונספח א' דווקא התובע הוא זה שנעתר לדרישות הנתבעת והסכים להוציא מכלל הזכויות המועברות אליו את בית המגורים והשטח מסביבו. עושק 32. לטענת הנתבעות, התמלאו בענייננו גם יסודותיו של סעיף 18 לחוק החוזים. לטענתן, הוכח, כי המשפחה היתה במצוקה קשה בעקבות האירועים אצל עו"ד לפידות. לטענתן, למשפחה לא היה ניסיון קודם במכירת נכסים. לטענתן, בנסיבות אלה, הענקת הזכויות במשק לתובע, אשר שוויין, לטענתן, היה אז 1,000,000$ (תמורת תשלום בסך של 170,000$), מהווה הענקת מתנה, באופן שקמה להורים הזכות לבטלה מכוח הוראות סעיף 18 לחוק האמור. 33. סעיף 18 לחוק החוזים מציב, למעשה, שלושה תנאים מצטברים, אשר בהתקיימם קמה עילת העושק, והם: א. מצבו של העשוק - דהיינו קיומה של מצוקה או חולשה שכלית או גופנית או חוסר נסיון של המתקשר; ב. התנהגותו של העושק - ניצול המצוקה; ג. העדר איזון סביר בין הערכים המוחלפים בין העשוק לבין עושקו. (ע"א 403/80 סאסי נ. קיקאון, פ"ד לו(1) 762; להלן - "פרשת סאסי"). כפי שנאמר ביחס לנטל המוטל לעניין הוכחת הפגמים האחרים שנטענו, אף בעילת העושק נטל ההוכחה, כי התקיימו התנאים לעיל, מוטל על הטוען לכך. יפים לעניין זה דברי כב' השופט ד. לוין בע"א 146/81 נשאף נ. נשאף, פ"ד לח(3) 309 (פסקה 6 לפסק הדין): "נטל ההוכחה, כי מתקיימים תנאי סעיף 18, מוטל על מי שטוען כי מוקנית לו עילת ביטול מכח סעיף זה ... בטרם יכיר בית המשפט באפשרות ביטול חד- צדדי של החוזה מכוח סעיף 18, עליו להשתכנע כי המצוקה, החולשה הגופנית או השכלית או, חוסר הנסיון היו כבדי משקל, והסיטו את שיקול דעתו של העשוק סטייה של ממש מנתיבו הנכון (ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון פ"ד ל"ו(1) 762, 767)." (וכן ראה ע"א 226/87 אחמד זועבי נ. עבוד ניקולא, פ"ד מג(1) 714; ע"א 3156/98 בן ישי נ. ויינגרטן, פ"ד נה(1) 939 להלן - "פרשת בן ישי"). 34. כאמור לעיל, לטענת הנתבעות, המשפחה היתה במצוקה בעקבות חתימת המסמכים אצל עו"ד לפידות. התובע ידע על המצוקה ויצר אותה. 35. בפרשת סאסי מביא כב' השופט י. טירקל את ההלכה במשפט העברי לעניין זה, לפיה "אונס הבא מצד המתקשר הנפגע בעצמו, הקרוי בתלמוד "אונס דנפשיה" (בבא בתרא מז, ע"ב), כגון במקרה שאדם מוכר דבר לחברו עקב מצוקה, אינו נחשב אונס כל עיקר". הן בכתב ההגנה מטעמן והן בהליכים שבפני, בכל הקשור לטענת המצוקה, ניסו הנתבעות למקד את טענותיהן לעניין חתימת המסמכים במועד מסוים; בעשותן כאמור מתעלמות הנתבעות מהתמונה הכוללת, כפי שהצטיירה בפני בית-המשפט. אין לאמץ דרך זו. לפי התמונה הכוללת מצטייר מצב בו התובע התגייס לסייע להוריו, הנתבעת ובעלה המנוח, לשמר את הנחלה בידי המשפחה, לאחר שבמשך שנים רבות התנהלו הליכים ממושכים, משפטיים ואחרים, בין ההורים לבין האגודה, אשר בסיומם (לפחות במועד בו עשה התובע כאמור) צפויים היו ההורים לאבד את נחלתם או לפחות חלק ניכר ממנה, בהתחשב בחובם לאגודה, שהוערך אז בכמיליון ₪. אמנם, חוב זה, בהתאם להסכם עם האגודה, שאושר על ידי המשקם, הועמד, לצורכי פשרה, על סך של 170,000$, אולם ברור היה לכל, כי היה והוא לא ישולם יאלצו ההורים להיגרר להליכים משפטיים נוספים עם האגודה. צא ולמד, המצוקה לא נבעה ממעשה של התובע, אלא דווקא ממעשיהם של ההורים. לעניין זה יפים דברי כב' השופט א. ריבלין בפרשת בן ישי: "המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית של המתקשר, כמו גם חוסר נסיונו, חייבים להיות כבדי משקל "ועל בית המשפט להשתכנע שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון (השופט י. טירקל בע"א 403/80 הנ"ל) "מצוקה משמע מצב של חומרה ושקיעה ולא אך קושי ארעי או חולף" המשנה לנשיא מ. אלון בע"א 719/78 איליט בע"מ נ. אלקו בע"מ, פ"ד לב (4) 673 בעמ' 685). אין די בעובדה שהמתקשר נתון ללחץ חברתי- משפחתי וללחץ אישי- פנימי המעמידים אותו במצב רגשי ונפשי לא קל (השופט י. קדמי בע"א 4839/92 גנז נ. כץ, פ"ד מח (4) 749, בעמ' 756). 36. בנסיבות אלה יש לדחות את טענת הנתבעות בדבר המצוקה שנוצרה בעקבות חתימת המסמכים אצל עו"ד לפידות. יוצא, איפוא, כי לא נתקיים היסוד של "מצוקת המתקשר". לפיכך, משלא התקיים אחד התנאים לקיומה של עילת העושק, נשמט הבסיס לקיומה של עילה זו. 37. מעבר לדרוש אציין, כי לא הוכח בפני גם קיומו של התנאי הנוסף והוא, כי תנאי החוזה גרועים במידה סבירה מן המקובל (ראה סעיף 14 לעיל, שם דחיתי את טענת הנתבעות, כי שווי המשק היה באותה עת 1,000,000$). יתר על כן, הנתבעות נמנעו מלהוכיח גם מה היה קורה אילמלא שילמו ההורים (בכספי התובע) את החוב שנקבע בפסק המשקם במועד שנקבע. גם בעניין זה יש להחיל את הכלל לפיו דין הימנעות מהבאת ראייה כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה היא היתה פועלת לחובת הנמנע (י. קדמי, על הראיות (תשנ"א-1991, חלק שני) 917; ראה גם ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ באמצעות בנין דור בע"מ נ. פרץ רוזנברג, ואח', פ"ד מז(2) 605, פסקה 15 לפסק הדין). 38. הנה כי כן, נדחו אחת לאחת כל טענות הנתבעות, אודות פגמים, אשר נפלו, לטענתן, בהתקשרות בין ההורים לבין התובע. 39. הנתבעות העלו טענות שונות בדבר טעות שנפלה בציון החלקות נשוא ההסכם והעובדה כי טעות זו גורעת מהיקף העיסקה ומתוקפה. גם אם נכונה הטענה, איני סבורה, כי יש באמור כדי לגרוע מתקפות העיסקה. הוכח, כי משמעות העיסקה והיקפה היו ברורים לכל המעורבים בה. כך, למשל, העידה הנתבעת (עמ' 94): "ש: את מתכוונת לפיצול הנחלה פיצול הבית שלך מיתר המשק? ת: דיברנו זה ברור שהוא יכול לקבל את המשק, הבית שלי שאי אפשר לגעת בו?" בפסק הדין בע"א 380/88 טוקאן נ. טוקאן, פ"ד מה(5) 410, קובע כב' השופט ג. בך: "... אך, מצד שני, כאשר ניתן להתגבר על מכשול ראשוני זה, וכאשר מוכח בבירור, שהצדדים אכן התכוונו להתקשר בהתקשרות משפטית פורמאלית ..., אזי עשויה הקרבה המשפחתית בין הצדדים לפעול בכיוון ההפוך ולאפשר ויתור על הצורך בקביעת תנאים מפורטים ונוקשים לשם הבטחת המסוימות הדרושה." "בן ממשיך" 40. לטענת הנתבעות, התובע לא היה בן ממשיך, כטענתו, ואינו בן ממשיך גם כיום. 41. בטרם אבחן הטענה לגופה, אקדים ואציין, כי גם בעניין זה ממשיכה הנתבעת בדרכה ובוררת את טענותיה בהתאם להליך בו היא נדרשת לטענה. כך, בתגובת ההורים לתגובת האגודה מיום 22.6.94 בפני המשקם (נספח 89 לתצהיר התובע) טענו ההורים (סעיף 1ד): "יצוין, כי ע. ל. (התובע - ח.ר.ר.) הוא בן ממשיך ולו זכות כדין לגור ללא תמורה על חלקת הוריו". (לעניין נפקות טענת טענות עובדתיות סותרות בהליכים שונים ראה כאמור לעיל בפרשת ג'ול). 42. לגופם של דברים. לשאלה, האם התובע הינו בן ממשיך, אם לאו, אין רלבנטיות לצורך הכרעה בתביעה שבפני. יש להבחין בין מוסד "הבן הממשיך", הנוגע לנושא חברותו של אדם באגודה שיתופית, לבין זכותו הקניינית של אותו אדם במשק. מעמדו של הבן הממשיך ושאלת קיום תנאי תקנון האגודה ביחס אליו רלבנטית ליחסים שבין הבן הממשיך לבין האגודה בלבד. אולם, מהות הזכויות המוענקות לבן על ידי הוריו נבחנת על פי היחסים שבין הבן לבין ההורים וההסכם שביניהם. משההורים העבירו או התחייבו להעביר את הזכויות הקנייניות במשק לבן לאלתר, כבענייננו, אין ביכולתם לשלול את זכויותיו אלה תוך היתלות בהוראות תקנון האגודה המתייחסות ל"בן הממשיך" (ע"א 5136/91 קוגלמס נ. קוגלמס, פ"ד מט(2) 419, פסקה 10 לפסק הדין; פרשת חיים). אשר לסעדים 43. הסעדים להם עתר התובע פורטו בהרחבה בפתח פסק הדין. אבחן איפוא את זכאות התובע לסעדים האמורים, אם כי לא בסדר בה עתר להם התובע: 43.1 כאמור לעיל, התובע עתר, בין השאר, כי יינתן צו מניעה, האוסר על הנתבעת לעשות כל פעולה משפטית בבית המגורים שבנחלה לאסור עליה להעביר את הזכויות הרשומות בשמה בנחלה ולחתום על מסמך, מכל סוג ומין, ו/או לייפות את כוחו של עו"ד שמעון לפידות לפעול בשמה ובמקומה ולהשלים את העסקה בהתאם להסכם שבין הצדדים, לרבות החלקה, למאן דהוא אחר או לעשות כל פעולה משפטית אחרת, לרבות בחלקה, במשק זה ובכלל זה להצהיר, כי המסמך, המכונה נספח א', הינו הסכם פנימי בין הצדדים ואינו מחייב את המינהל; בסיכומיהם נמנעו בעלי הדין מלהתייחס לעניין זה. לאור מסקנתי האמורה לעיל ולאמור להלן סבורני, כי התובע זכאי לסעד המבוקש. מלשון ההסכם עולה בבירור, כי הצדדים הסכימו, כי הזכויות שבנחלה תועברנה בשלמות לתובע ולאשתו, תוך הכרה בזכויות הנתבעת לבית ולשטח של 800 מ"ר עד 1 דונם מסביבו. ברי היה לצדדים, כי העברת הזכויות באופן שישקף את זכויות הנתבעת בבית אינה אפשרית בשלב זה וכי הבטחת זכויות הנתבעת ברישום תלויה במינהל ובגורמים אחרים. עם זאת, אין ספק, כי במסגרת היחסים שבין בעלי הדין לבין עצמם, הסכימו הצדדים, כי יינתן תוקף מלא להתחייבויותיהם, על אף המגבלות האמורות, מתוך תקווה, כי בבוא העת ניתן יהיה להתגבר על המכשולים בביצועם הפורמלי כלפי הרשויות, ואין בעובדה, שלא ניתן לבצע את רישום זכויות הנתבעת בפועל, כדי לגרוע מתוקפן של ההתחייבויות ביחסים שבין בעלי הדין לבין עצמם. לעניין זה ניתן ללמוד היקש ואנלוגיה מפסק הדין שניתן לאחרונה בפרשת חיים. בפרשה זו התחייב האח, הבן הממשיך, במקביל למינויו כבן ממשיך, לאפשר לאחיו להתגורר בבית מגורי אמו לאחר אריכות ימיה וחייה של האם, וזאת על אף שהיה ברור לכל, כי, לאור ה"הסכם המשולש", התחייבות זו אינה ניתנת לאכיפה כלפי האגודה וכלפי המנהל. דעת הרוב, מפי כב' השופטת ט. שטרסברג כהן וכב' הנשיא א. ברק, קבעה, כי הבן הממשיך מנוע מלטעון כנגד תקופתה של התחייבותו האמורה ואין בעובדה, כי למוסדות המיישבים טענות כנגד ההסכם כדי להקנות לבן הממשיך זכות לטעון לבטלות התחייבותו. בדומה, בענייננו זכאי התובע, כי הזכויות בנחלה תועברנה לשמו במלואן וכי יינתן פסק דין המצהיר, כי התחייבויותיו כלפי הנתבעת בכל הנוגע לבית המגורים תקפות ביחסים שבינו לבין הנתבעת ובמישור זה בלבד. 43.2 אשר לסעד של סילוק ידה של האחות מהחלקה - לאור מסקנתי, כי התובע זכאי להירשם כבעל הזכות הקניינית בנחלה, הרי, לכאורה, זכאי הוא לעתור לסילוק ידה של האחות מהנחלה. עם זאת, נוכח העובדה שההסכם שייר לנתבעת זכויות בבית והשטח של 800 - 1000 מ"ר מסביבו ולא הגביל את השימוש שייעשה בו על ידה, סבורני, כי כל שיכול התובע לעתור הוא לסילוק ידה של האחות מכל שטח אשר נמצא בשטח שמעבר לשטח של 800 - 1000 מ"ר מסביב לבית המגורים בלבד. 43.3 אשר לסעד של סילוק ידה של הנתבעת או מי מטעמה ממבני העזר החקלאיים שבחלקה - כאמור לעיל, הזכויות ששוירו לנתבעת בנחלה הוגבלו לבית המגורים ולשטח של 800 - 1000 מ"ר מסביבו; בנסיבות אלה זכאית הנתבעת להשתמש במבני העזר החקלאיים אשר בשטח האמור בלבד ואילו לגבי מבני עזר חקלאיים אשר חורגים משטח זה זכאי התובע לסעד המבוקש על ידו. עם זאת, לאור התחייבות הנתבעות, כי "במידה ותתעורר בעיה בזכויות הבניה להרחבת הבית של ע. ו-ל. ההסכם יהיה גמיש לצד ע. ו-ל.", הרי אם וככל שיהיה בשימוש במבני העזר האמורים (לדוגמא - למגורים) כדי לפגוע בזכויות התובע, יהיה על הנתבעת או מי מטעמה להסיר כל מכשלה שיהיה בה כדי לגרוע מזכויות התובע על פי ההסכם וככל שיידרש אף לסלק ידה ממבנים אלה. 43.4 אשר לסעד של חיוב האחות לסלק את החיות אותן היא מגדלת - שוב, זכות זו מוגבלת לשטח בו זכאי התובע לשימוש ייחודי ואין הוא יכול להגביל את השימוש שייעשה בשטח שיוחד לשימושה של הנתבעת, מה גם שכטענת הנתבעת הוכח, כי בעבר הסכים התובע לשימוש זה. 44. בטרם אסיים, ברצוני להביע התנצלותי בפני הצדדים על משך הזמן שארך מאז הגשת הסיכומים ועד למתן פסק הדין בתובענה. עיכוב אשר נבע, בין השאר, בשל העובדה שהתיק הועבר אלי לכתיבת פסק דין כשנה לאחר הגשת הסיכומים, בשל העובדה שסיכומי התובע לא כללו כמעט כל התייחסות לטענות הנתבעות בכתב ההגנה ובסיכומיהן, אשר השתרעו על פני כשבעים עמודים ובשל ריבוי הפלוגתאות שעוררו הנתבעות. ס י ו ם 45. אשר על כן הנני מורה כדלקמן: 45.1 ניתן בזה צו מניעה, האוסר על הנתבעת להעביר את הזכויות הרשומות בשמה בנחלה או לעשות כל פעולה משפטית אחרת בזכויותיה האמורות לרבות בבית המגורים, למעט על פי פסק דין זה. 45.2. ניתן בזה צו, המורה לנתבעת לעשות כל מעשה ופעולה, הדרושים לצורך השלמת העברת הזכויות בנחלה לשם התובע, לרבות "משיכת" המכתב שנשלח למינהל; ככל שיידרש הדבר, יהיה התובע זכאי להיעזר בייפוי הכוח שהופקד בידי עו"ד לפידות. 45.3 האחות תסלק ידה מכל שטח אשר מעבר לשטח של 800 - 1000 מטר מסביב לבית המגורים בלבד, לרבות ממבני העזר אשר אינם בשטח זה. 45.4 הנתבעת תסלק ידה ממבני העזר החקלאיים אשר מעבר לשטח של 800-1000 מטר מסביב לבית המגורים. היה ויוכח כי מבני עזר חקלאיים הנמצאים בשטח האמור (800-1000 מ"ר מסביב לבית המגורים) פוגעים בזכויות התובע על פי ההסכם כאמור לעיל יהיה על הנתבעת או מי מטעמה להסיר כל מכשלה שתידרש לצורך מימוש זכויות התובעת כאמור. 45.5 הנתבעות תשלמנה לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. התשלום ישולם תוך 30 יום מיום קבלת פסה"ד. פיגור בתשלום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.תביעת פינוימושבים נחלות ומשקיםפינוי