בסעיף 7א' לחוק מגן דוד אדום תש"י - 1950 שהוסף לחוק מד"א בסוף שנת 2002, נקבע כי התשלומים עבור השירותים שמד"א נותנת יהיו בבחינת אגרה ויגבו על פי פקודת המיסים גביה, בשיעור שיקבעו שר הבריאות ושר האוצר. כן נאמר בהמשך הסעיף כי תחילתו של סעיף זה ביום 1.3.2003 וכי עד לאותו יום תגבה מד"א בעד השירותים שהיא נותנת, סכומים בגובה הסכומים שגבתה ערב תחילתו של התיקון האמור לחוק. הנתבעים טענו כי בעקבות התיקון לחוק מד"א אשר נכנס לתוקפו בתחילת חודש מרץ לשנת 2003, הרי שעל מד''א לגבות את התשלומים המגיעים לה מכוח פקודת המיסים (גבייה) ולא בדרך הגשתה של תביעות משפטיות אזרחיות בבתי המשפט ולו רק מטעם זה מן הדין למחוק את התביעה. להלן החלטה בנושא גביית חוב למגן דוד אדום: ה ח ל ט ה רקע מונחת בפני בקשה למחיקת תביעה על הסף או לחילופין, מתן רשות להתגונן. התאגיד מגן דוד אדום בישראל (להלן: "התובעת" או "מד"א") הינו על פי חוק, מוסד ללא כוונת רווח. בתאריך ה - 02/05/07 הגישה התובעת תביעה זו בסך 461 ₪ כנגד עזבון המנוח ז"ל וכן כנגד יורשו של המנוח הנתבע (להלן: "הנתבע", יחדיו: "הנתבעים") וזאת בגין שירות שסיפקה התובעת למנוח בתאריך ה - 17/05/00 ואשר לא שולם לה. לדידה, "על אף התראות חוזרות ונשנות טרם סילקו הנתבעים את חובם כלפי התובעת". משכך, לא נותר לתובעת כל ברירה אלא מלהגיש תביעה זו תוך דרישה לחייב את הנתבעים בתשלום מלוא הקרן, בצירוף מלוא הוצאותיה המשפטיות אשר ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. מנגד ביקש הנתבע בשמו ובשם הנתבע 1 למחוק את התביעה על הסף או לחילופין ליתן רשות להתגונן. בתצהיר התומך בבקשה זו טען הנתבע לגופו של עניין. התביעה הוגשה בשיהוי ניכר של כמעט שבע שנים. בניגוד לטענותיה לא פנתה הנתבעת אל מי מהנתבעים כלל למעט מכתב התראה אחד אשר התקבל בראשית חודש אפריל לשנת 2007. במכתב זה דרשה התובעת לא פחות מ - 1,087 ₪ מלי לצרף כל אסמכתא לדרישה זו. הנתבע פנה לתובעת בבקשה כי תמסור לידיו את ההתחייבות לתשלום בכדי שיוכל לדעת במה מדובר. התחייבות זו הומצאה לנתבע בתאריך ה - 27/05/07, לאחר שתביעה זו כבר הוגשה לבית המשפט בפועל. ההתחייבות האמורה אף צורפה לכתב התביעה כנספח א'. שם ניתן ללמוד כי עלות השירות שסופק, הסעה מביתו של המנוח אל בית החולים עלה 247 ₪. יחד עם זאת, הגישה התובעת את תביעתה בסך של 461 ₪. לדידו של התובע, כל מטרתה של התובעת הינו "לנפח" את הוצאותיה בכדי לעשוק את הנתבעים. בנוסף, טען הנתבע בתצהירו, כי המנוח אושפז בבית החולים עם קבלתו ומספר ימים לאחר מכן אף נפטר באותו בית חולים. לפי הנהלים המוכרים, כאשר אדם מאושפז בבית החולים לאחר קבלת השירות על ידי התובעת, הרי שעל קופת החולים המבטחת אותו נושאת בעלות השירות. משכך, הרי שאין הנתבעים חייבים דבר. בהקדמה של תצהירו של הנתבע וכן בסעיף 9 לתצהיר עצמו ציין הנתבע כי עצם הגשת התביעה על ידי התובעת הינה התנהגות נפסדת ואיננה על פי הדין. בעקבות התיקון לחוק מד"א אשר נכנס לתוקפו בתחילת חודש מרץ לשנת 2003, הרי שעל התובעת לגבות את התשלומים המגיעים לה מכוח פקודת המיסים (גבייה) ולא בדרך הגשתה של תביעות משפטיות אזרחיות בבתי המשפט ולו רק מטעם זה מן הדין למחוק את התביעה. בין היתר ציין הנתבע כך - "הגשת התביעה לבית המשפט מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט והיא מגדילה באופן משמעותי את ההוצאות המושתות על החייבים ומטילה עומס מיותר על מערכת בתי המשפט וההוצאה לפועל." טענה זו מבוססת בעיקרה על פסק דינו של כב' הש' א' סטולר בת.א (ת"א) 701138/04 מגן דוד אדום נ' ניר עזרא (קטין) ואח', פ"מ תשס"ד (3) 529 (להלן: "מקרה עזרא"). דיון בתאריך ה - 03/09/07 התקיים בפני הדיון בבקשת הנתבעים. שעיקרה, בעצם, חוסר סמכות עניינית. לעניין מקרה עזרא טענה ב"כ התובעת כי פסק הדין למעשה בוטל בבית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור. מעבר לכך, הרי ששאר טענות הנתבעים לעניין העדר יריבות וכי היה על קופת החולים לשלם את התשלום האמור, הרי שאין בהן כל טענת הגנה. משכך, ביקשה ב"כ התובעת לדחות את הבקשה וליתן פסק דין כנגד הנתבעים על מלוא סכום התביעה. ב"כ הנתבעים השיב לטענות בכך בשני מישורים: ראשית, מקרה עזרא לא בוטל באופן מהותי בבית המשפט המחוזי אלא הוא בוטל בהסכמת הצדדים כאשר עניין ההוצאות שנפסקו בו נותרו לטובת המשיבים. שנית, פסק דין בבית המשפט המחוזי איננו מחייב את בתי משפט השלום אלא מהווה אך "פסיקה מנחה" אשר אין כל חובה לעקוב אחריה. ב"כ הנתבעים המשיך ותיאר בפרוטרוט כיצד התנהלותה של התובעת איננה חד פעמית במקרה זה אלא חוזרת על עצמה שוב ושוב. כיצד מקרה עזרא מפרט את ההלכות הקיימות וכיצד לאורך מלוא פסק הדין האמור עולה העובדה כי התובעת פשיטא מסרבת לפעול כפי שנקבע בחוק ולו רק מן הטעם כי הגשת תביעות אישיות בבתי המשפט מעלה את ההוצאות והריביות לאחר שהתביעות מתקבלות. בסוף דבריו תמצת ב"כ הנתבעים את התנהלותה של התובעת כך - "7 שנים פחות חודש לא נעשתה שום פניה וכל השתלשלות העניינים מראה שמד"א לא רצתה 247 ₪ אלא רצתה להגיש תביעה. הם מיהרו להגיש התביעה בבית המשפט. גם בניסיונות לדבר איתם, הם רצו 2000 ₪ וכו'." בהחלטתי בסוף הדיון הבהרתי כי לדידי אין קביעת בית המשפט המחוזי מחייבת ובשל כך, עלי לעיין בטיעוני הצדדים וליתן הכרעה לגופה של הבקשה. המצב החוקי כיום משמעותו ונפקותו בפתח דברי אבקש לציין שאינני מקבל את דבריו המלומדים של כב' הש' סטולר במקרה עזרא. עברתי על החומר המצוי בתיק ודחיתי את כתיבת ההחלטה במשך שבועות רבים, ייתכן ואף מעבר לראוי בבקשה "קטנה" בתיק "קטן" כמו זה, לאור ההשלכות שיכולות להיות בהחלטתי זו לתיקים רבים אחרים המתבררים בפניי באותו עניין. ב"כ התובעת המלומדת פתחה את סיכומיה בהיא לישנא אשר מצאתי לנכון להביא אותם דכאן במלואם - "א. השאלה השנויה במחלוקת: 1 . בסעיף 7א' לחוק מגן דוד אדום תש"י - 1950 (להלן: "חוק מד"א") שהוסף לחוק מד"א בסוף שנת 2002, נקבע כי התשלומים עבור השירותים שמד"א נותנת יהיו בבחינת אגרה ויגבו על פי פקודת המיסים גביה, בשיעור שיקבעו שר הבריאות ושר האוצר (להלן: "השרים"). כן נאמר בהמשך הסעיף כי תחילתו של סעיף זה ביום 1.3.2003 וכי עד לאותו יום תגבה מד"א בעד השירותים שהיא נותנת, סכומים בגובה הסכומים שגבתה ערב תחילתו של התיקון האמור לחוק. 2 . עד יום כתיבת סיכומים אלו לא קבעו השרים את שיעור האגרה וכן תקנות נוספות על מנת לאפשר את ביצועו של התיקון לחוק. 3 . השאלה הצריכה לענייננו היא האם ס' 7א' לחוק מד"א חל רטרואקטיבית גם בגין שירותים שניתנו בטרם תיקונו של חוק מד"א כאמור, ועל כן בגין שירותים שניתנו לפני יום 1.3.2003 אין למד"א הסמכות לפנות לביהמ"ש המוסמך בתביעה אזרחית, אלא עליה לפנות לפקודת המיסים גביה ולגבות את השירותים כאגרות עפ"י סעיף 7א' לחוק." (הדגשות במקור - מ.ק) ב"כ התובעת המלומדת מבחינה בשתי שאלות עיקריות אשר יש ליתן עליהם את הדעת. ראשית, לשיטתה של התובעת, בהעדר קביעה של שר האוצר ושל שר הבריאות את האגרות, הריביות והקנסות בגין שירותי ההסעה, הרי שאין לתובעת כל יכולת לבצע את הליך הגביה בהתאם לפקודת המיסים (גביה). שנית, עולה השאלה האם סעיף 7א' הנ"ל קובע את אופן הגבייה רטרואקטיבית. המצב האמור אינו רצוי כלל שכן אם הסעיף חל רטרואקטיבית, בהעדר קביעה מפורשת של השרים האמורים, הרי שנוצר וואקום ביכולת הגבייה של התובעת ולא נראה כי זוהי מטרת החוק אשר יכולה להוביל את התובעת לפשיטת רגל. סעיף 7א' לחוק מגן דוד אדום, תש"י - 1950 (להלן: "החוק") קובע כך - "(א) האגודה תגבה ממי שקיבל ממנה שירותים הניתנים לפי חוק זה או ממבטחו, אגרה בשיעור שיקבעו שר הבריאות ושר האוצר; השרים רשאים לקבוע חיוב בתשלום ריבית והפרשי הצמדה והטלת קנס פיגורים במקרה של אי תשלום במועד של האגרה, כולה או מקצתה. (ב) האגרה, הריבית, הפרשי ההצמדה והקנס ייגבו על פי פקודת המסים (גביה), כאילו היו מס כמשמעותו באותה פקודה." עד למועד חקיקתו של הסעיף ןגם לאחר חקיקתו ועד לעצם היום הזה, גבתה התובעת את חובותיהם של מקבלי השירות באמצעות תקנה 50 לתקנון מגן דוד אדום, תשנ"ב - 1992 אשר קובע בין היתר כך - "לאגודה יהיו סמכויות עזר כמפורט להלן: (1) לממן את פעולות האגודה על ידי גביית תשלומים בעבור שירותים בסכומים שיאשר מפעם לפעם משרד הבריאות ועבור אספקת אמצעי עזר לשירותים;" הלכה למעשה, התובעת סומכת ידיה לכל עניין גביית החובות ממקבלי השירות, באמצעות בתי המשפט האזרחיים דרך תקנה זו. זאת, במיוחד לאור העובדה כי לגובה, לא הותקנו כל תקנות אחרות אשר "יפעילו" את סעיף 7א'. יצויין, כי התובעת עצמה איננה מתנגדת להחלתו של סעיף 7א'. ההפך הוא הנכון כפי שציינה זאת ב"כ התובעת המלומדת בסיכומיה בסעיף 10 - "מדברי ההסבר להצעת החוק ניתן להבין כי כוונת המחוקק איננה יצירת "וואקום" משפטי בו, החל מהיום האמור (ה - 01/03/03 - מ.ק) לא תעמוד למד"א הזכות לגבות תשלום כלשהו בגין שירותיי החירום אותם היא מספקת לתושבים, כל עוד השרים לא יקבעו את גובה התשלום (אגרה), את שיעור הריבית, הפרשי ההצמדה וקנס הפיגורים. ההפך הוא הנכון: תיקון 4 לחוק מד"א, מטרתו להיטיב עם מד"א. הוא מקנה למד"א את הזכות לגבות תשלום בגין שרות בדרך היעילה יותר - באמצעות הוראות פקודת המיסים (גביה). פרשנות הפוכה, על פיה לא תעמוד למד"א הזכות לגבות תשלום כלשהו בגין שירותי החירום אותם הוא מספק לתושבים, כל עוד השרים לא יקבעו את גובה התשלום (אגרה), את שיעורי הריבית, הפרשי הצמדה וקנס הפיגורים - איננה נתיישבת עם כוונת המחוקק, כפי שניתן לה ביטוי בדברי ההסבר לחוק ההסדרים (אשר דרכו תוקן החוק - מ.ק), וכפי שעולה מהגיונם הפנימי של הדברים." (הדגשות במקור - מ.ק) ב"כ התובעת אף חיזקה את דבריה לעניין תוקפה של תקנה 50(1) לתקנון באמצעות סעיף 23 לחוק הפרשנות, התשמ"א - 1981 אשר קובע כי - "משבוטל חיקוק, בטלים עמו התקנות והמינויים שנעשו מכוחו; אולם מקום שהחיקוק המבטל קובע הוראות במקום המבוטלות - התקנות והמינויים שנעשו מכוח ההוראות המבוטלות יעמדו בתקפם עד שיבוטלו בתקנות ובמינויים מכוח החיקוק המבטל" לשיטתה של התובעת, נהירה היא העובדה כי כל עוד לא הותקנו תקנות חדשות בהתאם לסעיף 7א' לחוק, תקנה 50(1) עודנו בתוקף ודרך הגבייה נשמרת. ניתוח משפטי זה הוביל את התובעת למסקנה המשפטית לפיה תקנה 50(1) היא המחייבת לעניינינו וכך אף צויין בסוף סיכומיה - "18 . אין ספק שהמצב שבו חוק ייקבע תחולה של פקודת המיסים (גבייה) לתאריך מסוים, במקרה דנן: התאריך הקובע - 1.3.2003, מחד גיסא וקבע כי לא ניתן להפעיל את החוק בתאריך הקובע אלא אם השרים יתקינו תקנות מאידך גיסא הוא מצב מיוחד ולא בריא. אך העובדה היא, שאכן השרים נמנעו עד היום מלהפעיל סמכותם ולק קבעו את שיעור האגרה שמד"א רשאי לגבות. 19 . ברי כי אין מצב זה בהכרח יוצר "וואקום". פרשנות נכונה של החוק על רקע חוק מד"א כולו ומטרות מד"א, ועפ"י התכלית החקיקתית, מחייב להגיע למסקנה, שהסמכות של מד"א לפי ס' 50(1) לתקנון מד"א, נשארת התוקפה על עוד לא ניתן למד"א להפעיל את סמכותו לגביית אגרות. לא רק שההיגיון מחייב פירוש זה, אלא שבדיקה של מטרת תיקון מס' 4 לחוק מד"א מראה כי כולו בא להקל על מד"א לגבות תשלומים ולבטח לא לשלול ממד"א זכות לגבות תשלומים כלשהם בעד שירותים שמד"א נותן, וחייב לתיתם מכוח החוק. 20 . גם לפי הוראות חוק הפרשנות, ולא רק מכוח עקרונות פרשנות כלליים, כל עוד לא הותקנו התקנות מכוח החוק החדש (תיקון מספר 4 לחוק מד"א) ממשיכות לחול התקנות הישנות, דהיינו, במקרה דנן, ס' 50(1) לתקנון מד"א. 21 . אשר על כן רשאי מד"א להמשיך ולגבות תשלומים בגין השירותים שהוא נותן, בכפוף להוראות הדין שחל ערב התאריך הקובע." שואל אני, מהו הדין? שואל אני, האם טענות התובעת ישארו בעינם, אם התקנות שמעולם לא הותקנו, והאגרות שמעולם לא הוסדרו, והריביות שמעולם לא נקבעו - היו מותקנות, היו מוסדרות והיו נקבעות? לכאורה, העלאת שאלה שכזו, במיוחד לפי טיעוני התובעת בפני הינו אך שאלה "תיאורטית" ואיננה מתאימה לקביעה פרקטית. ואולם, לא מדובר בתיאוריה כלל וכלל. תקנה 57ב' לפקדות הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971 קובע כך - "כל דין הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, אם אין הוראה אחרת משתמעת." תקנות מגן דוד אדום (אגרות הסעת חירום באמבולנס), תשס"ו - 2006 נחתמו על ידי שרי הבריאות והאוצר (דאז), מר יעקב אדרי ומר אהוד אולמרט, בתאריך ה - 04/04/06. התקנות פורסמו ברשומות - תקנות כלליות מיום 27/04/06 ק"ת תשס"ו מס' 6479 בעמוד 748. תקנות אלו אף תוקנו ביום 17/08/06 ק"ת תשס"ו מס' 6511 בעמוד 1116 (להלן: "התקנות"). עובר לתקנות עצמן מצויה ההקדמה הבאה - "בתוקף סמכותנו לפי סעיף 7א לחוק מגן דוד אדום, התש"י-1950, ובהתאם לסעיף 30 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985, אנו מתקינים תקנות אלה" התקנות מתייחסות לעניין האגרות, הקנסות, ההצמדה והריביות החלות על מי שנזקק לשירותי התובעת. לשיטתי, כאשר התקנות הותקנו ונקבעו האגרות, הרי שטענת התובעת כי איננה יכולה לבצע את הגבייה באמצעות פקודת המיסים (גביה) מאבדת ממשקלה. כך גם טענותיה לעניין שאלת הפרשנות של הסעיף. זאת, משום שגם לשיטתה של התובעת סעיף 50(1) אינו יכול להיות בתוקף באם הותקנו התקנות דנן. התקנות האמורות חלות על כל חוב שנוצר עקב קבלת שירות החל מיום 01/01/03 (להלן: "התאריך הקובע"). החוק עצמו איננו מבחין בתאריך ה - 01/01/03 כתאריך אשר ממנו והלאה יש לפעול על פי פק' המיסים גביה וכל חוב שנוצר לפניו איננו יכול להיות משולם לפי הסעיף, אך התקנות שהותקנו נתנו מענה לשאלה זו. סבורני כי לפי החוק, על התובעת לפעול לגביית כל חוב שנוצר לאחר ה- 1.1.03, בהתאם לסעיף 7א' ואין לה כל זכות להגיש תביעות אזרחיות לבית המשפט בגין חובות הנ"ל. בשולי דברי אבקש לציין, כי טענותיו של הנתבע וב"כ המלומד הינם, בלשון המעטה, תמוהות. סעיף 7א' הינו סעיף, שכפי שציינה ב"כ התובעת, מיטיב עמה ולא פוגע בה. להיפך: סעיף זה פוגע באזרחים רבים, אשר תחת היכולת להתגונן בבית המשפט בהליך אזרחי רגיל, ימצאו את עצמם בוקר אחד עם הליכי גבייה מנהליים, לעיתים דרקונים, עם עיקולים בחשבונותיהם, בביתם, במשכורותיהם, מבלי שניתן פסק דין בעניין ומבלי שהושמעו טענותיהם (ראה לעניין זה למשל את עפא (ת"א) יהודה דרורי נ' עירית תל אביב-יפו) וכשעניין התיישנות לא יעמוד לימינם ולמרות זאת, נאחז ב"כ הנתבע ברצונו שתחת הגשת תביעה אזרחית יוגש נגד לקוחו ושאר חייבי מד"א הליכי גבייה מנהליים. עקב כל האמור לעיל, מן הדין לדחות את הבקשה למחיקת התביעה על הסף בבש"א 165731/07 שכן המדובר בחוב שנוצר בשנת 2000. לעניין ההוצאות: תקנות 511 ו 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעות כי בתום הדיון בכל הליך יחליט בית המשפט לעניין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן: "הוצאות") לטובת בעל דין אחר, אם לאו. סכומים אלו, נקבע, יזקקו לשיקול דעתו של ביהמ"ש לאחר שזה שמע ועיין בטענותיהם של הצדדים. בין שיקוליו אלו ייבחן ביהמ"ש את שווי הסעד השנוי במחלוקת, התעריף המינימלי שנקבע לענין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין, והדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון. כלל ראשון לכללי פסיקת ההוצאות הוא שבאין נסיבות מיוחדות, המצדיקות לשלול מבעל-דין שזכה את הוצאותיו (כולן או מקצתן), יהא אותו בעל-דין זכאי לפסיקת הוצאות (ראה: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה שישית, בעריכת ש' לוין, 1990) בעמ' 508-507 וכן: ע"א 1986 ,1894/90 שמואל פלאטו-שרון נ' ז'ק אסולין . פ"ד מו(4), 822 ,עמ' 829-830). וזאת בהתחשב בהליכי התנהלות המשפט ובהתנהגות הצדדים עובר וטרם להליכים אלו. לדידי, מקרה זה הינו מקרה בעל "נסיבות מיוחדות". התובעת בסיכומיה ובטענותיה בפניי, כשלה כשלון חרוץ עת הציגה מצג חוקי שאיננו נכון נורמטיבית וניתבה את ביהמ"ש לטיעונים שלא מן העניין, אשר מתעלמים מחקיקה משנה החלה עליה. הדבר נוגד את הצפוי מכל אדם המתדיין בפני בית המשפט ועל אחת כמה וכמה, כשהמדובר ברשות ציבורית. אי לכך ועקב כל האמור לעיל הנני מוצא לנכון שלא לזכות את התובעת בהוצאות. לפנים משורת הדין, לא יושתו עליה הוצאות לטובת אוצר המדינה. סוף דבר התובעת תודיע תוך 30 יום מהיום, האם ברצונה להגיש ערעור על החלטתי זו. בהעדר כוונה כזו, תרכז את כל התביעות המתנהלות בבית משפט זה ואשר מתייחסות לחובות שנוצרו לאחר תאריך 1.1.03 ותגיש בקשות למחיקת ההליכים האזרחיים. בקשר לתיק הנוכחי, מוצע לצדדים להגיע להסדר ולפיו, לסילוק כל טענות התובעת כלפי הנתבעים, מכל מין וסוג שהוא, ישלמו הנתבעים סך של 500 ₪ לידי התובעת. הצדדים יודיעו את עמדתם, בכתב, בקשר להצעת בית המשפט תוך 14 יום. גביית חובמגן דוד אדוםחוב