פטור ממס שבח דירה בפירוק

להלן פסק דין בנושא פטור ממס שבח דירה בפירוק: פסק דין השאלה שבמרכז הערר היא האם על דירה שקיבל העורר תמורת מניות, אגב פירוק מרצון של איגוד מקרקעין, לפי סעיף 71 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), התשכ"ג-1963 (להלן- החוק), חל פטור ממס שנקבע בהוראת שעה משנת התשנ"ב- 1992, במכירתה. עובדות הצריכות לענין 1. העורר, עו"ד שרגא בירן, החזיק בחלק ממניות גני מרחביה בע"מ, שהיתה איגוד מקרקעין כהגדרתו בחוק (להלן- "החברה). העורר רכש מניות של החברה ועל רכישת המניות הוא דיווח לרשויות המס. 2. החברה היתה בעלת זכות במקרקעין שנבנה עליהם פרויקט של דירות מגורים בירושלים. 3. בפירוק החברה קיבל העורר, תמורת מניותיו, תשע דירות שהחברה החזיקה, ובכללן הדירה, נשוא ערר זה (להלן- הדירה). דיווח על הדירות האמורה נמסר לרשויות מס שבח מקרקעין. 4. ביום 9.12.1996 מכר העורר את הדירה ועל כך מסר דיווח לרשויות המס על המכירה המכירה. ראוי לציין, כי הדירה היא דירה שניה שמכר העורר באותה שנה. 5. המשיב הוציא ביום 6.11.1997, שומה לענין הדירה, שבה נתקבלה הצהרת העורר על זכאותו לפטור חלקי ממס, לפי סעיף 2 (א) לחוק מס שבח מקרקעין (פטור במכירת דירת מגורים) (הוראת שעה), התשנ"ב-1992 (להלן- "הוראת השעה"). בהתאם לכך, שילם העורר מס חלקי שבו הוא חויב. 6. ביום 28.11.2000, על סף חלוף ארבע שנים ממועד השומה, החליט המשיב לתקן את השומה על בסיס סעיף 85 לחוק (נספח א- לכתב הערר) בשל "טעות בשומה". 7. העורר השיג ביום 3.1.2001 על החלטת המשיב, והמשיב דחה, ביום 7.1.2002, את ההשגה (נספח ב ו-ג לכתב הערר) על החלטת המשיב הוגש ערר זה. החלטת המשיב 7. המשיב נתן שתי החלטות - אחת, בידי סגן מנהל מיסוי מקרקעין, מר עוזי הלוי, ביום 28.11.2000. שניה, בידי השמאי המחוזי מר יצחק ירושלמי, ביום 7.1.2002, שבה נדחתה ההשגה. בהחלטה הראשונה בענין תיקון השומה, נאמר, שלא ניתן לאשר פטור לפי סעיף 2(א) להוראת-שעה, משום שהפטור אינו חל על דירת מגורים שהמוכר קיבל ללא תמורה, בתקופה הקובעת, בהתאם לסעיף 71 לחוק. המשיב מבסס את החלטתו על פסק הדין בעמ"ש 1583/96 שור ואח' נ' מנהל מס שבח- מיסים יג(ד), 25 (להלן- "ענין שור"). בהחלטה על דחיית ההשגה, מציין המשיב, כי הפטור ניתן בשל טעות (פרשנית) שמנהל מיסוי מקרקעין בירושלים פעל לפיה, שלא כמו בסניפים אחרים בארץ, וכי בעקבות פרשנות זו, שיסודה בטעות, בא פסק הדין שור ותיקן את המצב. תיקון השומה מחמת טעות שכזו אפשרי, כפי שנקבע בפסק הדין בענין "נתיבי סוכני גז" (עמ"ש 3074/98 נתיבי סוכני גז בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, ת"א, מיסים טו-2 (1.4.2001 ה-24) להלן- "ענין סוכני פז"). המשיב דחה את טענת "ההסתמכות", וחזר על טענתו בהחלטתו על תיקון השומה, שלפיה מניות אינן מהוות תמורה בעד זכות במקרקעין. פסק הדין בענין שור והפיכתו בבית המשפט העליון 8. החלטת המשיב לתקן את השומה, לפי סעיף 85 לחוק, והחלטתו בהשגה, הסתמכו על פסק הדין בענין שור, שנתנה ועדת הערר במחוז תל אביב. הנימוק לתיקון השומה ולחיוב העורר במלוא המס, ולא במס חלקי, לפי סעיף 2(א) להוראת השעה, היה קבלת הדירה על ידי העורר, ללא תמורה. לשון אחר, המשיב דחה את טענות העורר, שלפיה הדירה הזו ודירות אחרות ניתנו לו- תמורת מניותיו. 9. בענין שור, דעת הרוב בועדת הערר סברה, כי הוויתור על המניות בפירוק האיגוד אינו "תמורה", ואפילו הוא "מעין תמורה" אין בו כדי לשלול את הפטור שלפי סעיף 71 לחוק, המותנה בהעדר תמורה. משום כך סבר הרוב, שאין להחיל את הפטור שלפי הוראת השעה. לעומת דעת הרוב, סבר המיעוט, כי גם אם ערך המניות אפסי, הרי שיש לו ערך, ובסעיף 71 מתעלם המחוקק, במודע, מערך זה. דעת המיעוט סברה, כי התיבה "ללא תמורה" כוונתה למתנה ולא למכר ללא תמורה, כדעתו של פרופ' הדרי (בספרו: מיסוי מקרקעין, כרך א, עמ' 422). 10. פסק הדין בענין שור ניתן ביום 12.4.1999. אולם, ביום 9.2.2003, נתן בית המשפט העליון פסק דין בע"א 5773/99, צבי סובול ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין ת"א, תק-על 2003 (1), 1434, שבו הפך את קביעתה של ועדת הערר בענין שור. לשאלה אם "מכירת דירת מגורים, שנתקבלה בידי המוכר במסגרת פירוק איגוד מקרקעין, בהתאם לתנאי סעיף 71 לחוק מיסוי מקרקעין, עשויה (בהתקיים תנאי הפטור) להיות פטורה ממס על פי הוראות חוק מס שבח מקרקעין... הוראת השעה", משיב בית המשפט כי זו שאלה של פרשנות הוראת מס, וכי השוני התכליתי בין סעיף 2 (ב) להוראת השעה ובין סעיף 71 מחייב את המסקנה, כי שתי התיבות הנזכרות בכל אחד מהסעיפים צריכים להתפרש באופן שונה- כל אחת על פי הקשרה והתכלית העומדת בבסיסה. ועוד זאת: "כללו של דבר בהתיקו את הוראת סעיף 2(ה) להוראת השעה, לא כיוון המחוקק להוראת סעיף 71 (2) לחוק מיסוי מקרקעין. יש לפרש, אפוא, את סעיף ב(ה) להוראת השעה באופן שהסייג הקבוע בו אינו שולל, כשלעצמו, את הזכאות לפטור ממוכר דירת מגורים שקיבל אותה לידיו במסגרת פירוק איגוד מקרקעין בתנאי סעיף 71 לחוק מיסוי מקרקעין". 11. הנה כי כן, מקובלת עלינו גישתו של בא-כוח המשיב, כי השאלה שיש לבחון בערר זה היא, האם יש להבחין את ענייננו מענין סובול, וכי אם אין הבדל ביניהם, הרי שיש לקבל את הערר. אולם, דעתנו היא שגם אם קיים הבדל, יש לבחון את מהותו ולקבוע, לפי תכלית החקיקה, אם התוצאה בענייננו צריכה להיות שונה. בחינה זו צריכה להיעשות במישור העובדתי ובמישור המשפטי. עמדת העורר 12. העורר טוען, כי המשיב אחז בפסק הדין בענין שור, כשקביעותיו היו נוחות לו, ומשנהפכה הקביעה בבית המשפט העליון, המשיב מנסה לאחוז ב"שוני" שבין המקרים, וזונח את הסתמכותו על ענין שור. מכל מקום, כך לטענת העורר, ההבחנה בין המקרים היא מלאכותית. ועוד זאת, בעדותה של גב' תרצה גרוטלר, מטעם המשיב, מעלה נימוקים אחרים ושונים מאלה שהעלה המשיב בהחלטותיו, ולא בא זכרם, כלל ועיקר, בהחלטות. בכל מקרה טוען העורר, כי משקל עדותה של גב' גרוטלר כמשקל נוצה אשר תיצפנה רוח קלה. על כל פנים, ההלכה בענין סובול היא המחייבת, בין שבבסיס החלטת המשיב, בענייננו, פסק הדין בענין שור, ובין אם לאו. השאלה העיקרית היא - אם מכירת דירת מגורים שקיבל מוכרה בפירוק איגוד מקרקעין, לפי תנאי סעיף 71 ל חוק פטורה ממס לפי הוראת השעה, בהתקיים תנאי הפטור. זו השאלה וזו תשובתה, כפי שהשיב בית המשפט העליון, כשאלה של פרשנות, ומשהשיב בית המשפט בענין סובול, כפי שהשיב, תשובה זו חלקה גם בענייננו. לפיכך, כך עמדת העורר, קבלת דירה בגדר סעיף 71 לחוק- אינה נתינה ללא תמורה, ולכן לא יחול, בנסיבות הענין, הסייג שנקבע בסעיף 2(ה) להוראת השעה. עמדת המשיב 13. המשיב סבור שיש להבחין את ענייננו מענין סובול, שבו התקיים מצב כלכלי לגיטימי, שלא עמדה מאחוריו מטרה של הפחתת-מס. סעיף 2(ה) להוראת השעה נועד למנוע ניצול העברה של דירה ללא תמורה ממי שאינו זכאי לפטור למי שזכאי לפטור, כדי שהזכאי ימכור את הדירה בפטור שהראשון היה לא זכאי לו. כך ראה בית המשפט העליון את תכלית הדין בענין סובול, והדגיש את נסיבותיו. במיוחד, הודגשה עמדה זו בהערותיו של הנשיא ברק, תוך הסכמתו לחוות דעתו של השופט ריבלין. להערתו של הנשיא יש חשיבות נוכח הסכמת השופטת שטרסברג כהן להערות הנשיא. 14. ומה השוני בנסיבות? המשיב סבור כי קיים שוני מהותי, בין האיגוד המתפרק לבין בעלי מניותיו. האיגוד היה גוף עסקי שנהנה מהטבות רבות בחר שכזה, ודרכו נהנו גם בעלי המניות מהטבות שקיבל האיגוד. משהוחל על מכירת הדירות, התפרק האיגוד העסקי. מלאי הדירות של האיגוד, שהיה חב במס בעת מכירתו על ידי האיגוד, התבקש פטור בעת מכירת הדירות בידי יחדי בעלי המניות. 15. המשיב מעלה הבדלים בין ענין סובול לענייננו, ואלה הם: א. אם האיגוד היה מוכר את הדירות בעצמו, המכירה היתה טעונה תשלום מס, ואם יינתן פטור, הרי שמדובר בהפחתת מס; ב. ככל שהאיגוד עסקי יותר ,מתחדדת ההבחנה בין המקרקעין, האיגוד ובעלי המניות ,והאיגוד עוד אינו "חברת גוש-חלקה", אלא איגוד שזכה להטבות-מס ניכרות בשל מהות עסקה; ג. האיגוד זכה בהטבות ובהקלות מס לפי "חוק עידוד השקעות הון", החזיקה בדירות תוך קבלת הקלות ,כמו "פחת מואץ", ושילמה מסים מופחתים לאורך השנים. נוצר, אפוא, שוני גדול בין בניות הדירות באמצעות האיגוד, ובין יחידי בעלי המניות, ואין זהות בין בעלי המניות למקרקעין, כמו בענין סובול; ד. המספר הגדול של הדירות בפרויקט (79 דירות לעומת 6 דירות בענין סובול), ומספר קטן של בעלי מניות שמחזיקים במספר גדול של דירות. כל אלה הם הבדלים משמעותיים, שמבחינים את הענין דנן מענין סובול. 16. משום כך, ההגיון שבהלכת סובול, לפיה הזהות בין בעלי המניות והאיגוד מלמדת על זכאות לפטור במכירת דירה, אינה קיימת בענייננו, שיש בו הבחנה ברורה בין היחיד לבין החברה. טענות מקדמיות 17. ביום 10 בינואר 2005, החלטנו לדחות את בקשת העורר לקבלת הערר בשלב המקדמי, ועוד לפני שלב הבאת הראיות, נוכח ההלכה שיצאה מבית המשפט העליון בענין סובול. אמרנו לאפשר למשיב להביא ראיות ולהראות כי קיימות הבחנות, ככל שהן קיימות, לפיהן אין דומה ענייננו לענין סובול, לאמור: ”אפשר שהטעות "ביישום החוק" כדברי העדה גורטלר, היא שהביאה להזדרזות "לדוג" כל דירה שלא חלף המועד לתיקון השומה לגביה. עם זאת, יש לאפשר למשיב להראות, כי חרף הפיכתו של פסק דין שור בהלכת סובול, יש לעשות אבחנות, אם הן קיימות, למקרה דנן. השאלה היא אם ענין שור או סובול שונה עובדתית מהמקרה של העורר. מלאכתו של המשיב אינה קלה, לכאורה, אך יש לאפשר לו להביא את טענותיו בפני הועדה, ואין לסגור בפניו את שערי בית המשפט בשלב המקדמי הזה". עוד אמרנו: "בין שהיה פסק דין שור מול עיניהם של פקידי המשיב, ובין אם לאו, קשה להבין מדוע לא נהגו פקידי המשיב בשקידה סבירה לתיקון השומה, והמתינו עד "הרגע האחרון". אולם, ענין זה לא יקבע אם המשיב רשאי לתקן את השומה, אם לאו". עדויות מטעם המשיב 18. גב' תרצה גורטלר העידה מטעם המשיב, ביום 10.3.2004, ביום 3.11.2004 וביום 8.6.2005. היא היתה העדה היחידה מטעם המשיב, מי שחתם על ההחלטה לתקן את השומה ומי שדחה את ההשגה, מטעם המשיב- מר הלוי ומר ירושלמי- לא העידו בפני הועדה. העדה היא זו שיזמה את תיקון השומה, משום שסברה שהחלטת המשיב למתן פטור במכירת הדירה, יסודה בטעות בשומה, לאמור "טעות ביישום הוראות החוק" העדה סבורה, כי לפסק הדין בענין שור לא היתה השפעה על המלצתה לתקן את השומה, הגם שפסק דין מוזכר במפורש בהחלטת המשיב. ועוד זאת, העדה אומרת, כי הפטור ניתן בשני מקרין אחרים שאינם נוגעים לעורר (פרוטוקול 3.11.2004, עמודים 14-15). בעדות קודמת אמרה העדה, כי היא רואה את ההבחנה העיקרית בין מקרה סובול לענייננו, בכך שבענין סובול דובר על חלקה קטנה שיש עליה 6 או 8 דירות, ואילו כאן מדובר ב- 71-79 דירות (פרוטוקול 10.3.2004 עמוד 19). 19. העדה השיבה לשאלת הועדה, כי ההבחנות לענין פעילות החברה ועסקיה, נעשו בדיעבד, ולאחר שהמשיב החליט על תיקון השומה, לפי סעיף 85 לחוק. נימוקים אלה לא עמדו לפניו שעה שהחליט על תיקון השומה ופתיחת הדיון בה, כעבור כמעט ארבע שנים מהיות השומה לסופית (פרוטוקול 8.6.2005, בעמ' 4). העדה מסבירה את אזכור פסק דין שור בהחלטה על תיקון השומה, כך: "הערה זו באה להצביע על העובדה שאנו חושבים שמדובר בטעות, ועובדה שאין פטור באופן כללי וגורף, , עובדה שהתיק הגיע לערכאות בנסיבות דומות, לא זהות". (פרוטוקול 3.11.04, בעמ' 15). אנו סבורים, כי דמיון, שוני והבחנות- לא עמדו בפני המשיב שעה שהחליט על תיקון השומה. פשיטא, שמשהוסבה שימת לבו לפסק דין שור, ולהתייחסות לסוגיה זו של פטור לפי הוראת השעה, בסניפים אחרים של מיסוי מקרקעין, הוחלט על "פתיחת השומה" לפי סעיף 85 לחוק, בהסתמך על פסק דין שור. לא ניתן להתעלם מכך שהלכת שור ששררה אז היא הגורם לפתיחת השומה. מסקנות 20. אנו סבורים כי ההבחנות בדיעבד בין המקרה דנן לבין ענין סובול, הן הבחנות לא מהותיות ואפשר אף מלאכותיות. השאלה שהעמיד בית המשפט העליון להכרעה בענין סובול היתה שאלה של פרשנות הדין. בית המשפט לא העמיד לדיון את היקף העסקים של האיגוד ואת מספר הדירות שהועברו לבעלי המניות. בית המשפט דן בשאלת התמורה בעד הדירה, לאמור: קבלת זכויות בדירה בגדר סעיף 71 לחוק - אם היא העברה ללא תמורה, ותחולת הסייג שלפי סעיף 2(ה) להוראת השעה. אם המסקנה היא שהדירה התקבלה ללא תמורה, כי אז יחול הסייג שבסעיף 2(ה) להוראת, ואם בתמורה- יחול הפטור. בית המשפט, וכך גם בענייננו, השאלה הפרשנית היא אם בנסיבות המקרה העברת הדירה היתה בתמורה או ללא תמורה. 21. בית המשפט העליון קבע במפורש, כי התמורה שאליה כיוון סעיף 2(ה) להוראת השעה שונה מן ה"תמורה" שאליה מכוון סעיף 71 לחוק. בעוד שבסעיף 71 מדובר בתמורה כספית, הרי שסעיף 2(ה) להוראת השעה אינו דורש זאת, כי אם כוונתו למתנה. הוראת סעיף 2(ה) להוראת השעה, כך קבע בית המשפט, היא הוראה "אנטי תכנונית", שאין לה נגיעה לפירוק איגוד מקרקעין. ועוד: ”בסעיף 71 הנ"ל כיוון המחוקק את המלים "לא ניתנה תמורה בעד הזכות" למצב של פירוק איגוד בו בעל הזכויות באיגוד מוותר על זכויותיו באיגוד וכנגד זאת מקבל לידיו את מקרקעין האיגוד, בלא שניתנה תמורה כספית" (ענין סובול הנ"ל). לא כך בהוראת השעה שכוונות המחוקק בה שונה. 22. התכלית של הוראת השעה היתה לעודד מכירת דירות שהצטברו בידי נישומים ולא מכרו אותן, בשל אי-זכאות לפטור לפי החוק (וראו: הדרי, שם בעמ' 415). הוראת השעה הוסיפה סייג שבסעיף 2(ה) לענין אי-תחולת הפטור על דירת מגורים שהמוכר קיבל ללא תמורה בתקופה הקובעת. בית המשפט העליון התייחס, בענין סובול, לתכלית ההוראה שבסעיף 2(ה) להוראת השעה, ואמר, כי נראה שהמחוקק ביקש למנוע העברת זכויות במקרקעין מנישום אחד למשנהו "באופן מלאכותי, ללא תמורה , ומכירתן על ידי המקבל בפטור ממס. פטור כזה לא היה ניתן אילו נמכרו הזכויות על ידי נותן המתנה...". הנשיא ברק אומר בחוות דעתו בענין סובול, כי תכלית סעיף הסייג למתן פטור שבסעיף 2(ה) להוראת השעה, כפי שעולה מלשון הסעיף וההיסטוריה החקיקתית, היא מניעת ניצול לא לגיטימי של הפטור על פי הוראת השעה באמצעות העברת דירות מגורים ללא תמורה, ממי שאינו זכאי לפטור למי שזכאי לפטור, כדי שהאחרון ימכור את הדירה בפטור, שלא היה מגיע אילו נמכרה על ידי הראשון. זו נורמה תכנונית ספיציפית שבאה להתגבר על תכנון המס שתואר ולמנוע הפחתה בלתי לגיטימית של המס. 23. כשם שהסייג לא חל בענין סובול, נראה לנו, כי אין הוא חל בענייננו. המשיב מפרש את הסייג שבסעיף 2(ה) להוראת השעה, והעברה "ללא תמורה" כאל העברה לפי סעיף 71, ולא כך פירש בית המשפט את הענין, ודעתנו, בכל הענווה, אינה שונה. בענין סובול ובענייננו, מתקיימת העברת זכויות לנישום העורר בדירה, בגדר סעיף 71 לחוק. הנישום הוא בעל מניות באיגוד מקרקעין, שבפירוקו הועברה לו הדירה, שניתנה לעורר כנגד מניותיו ותמורתן, יהיה אשר יהיה ערכן ושוויין, כך בענייננו וכך בענין סובול. המשיב רואה את ההבחנה העיקרית בענין דנן מענין סובול, במספר הדירות שבאיגוד, ששם זה 8-6 דירות, וכאן "הרבה דירות וזכויות בניה", וכי בענייננו האיגוד נהנה מחוק עידוד השקעות הון. (פרוטוקול 10.3.04 ופרוטוקול 3.11.04). העדה גורטלר אומרת כי לצידה "וככל שהדבר היה תלוי בי וככל שהנסיבות היו מאפשרות"- לא היתה נותנת אפשרות ליהנות מהוראת השעה אולם, לא לפי תחושותיה אלה נפרש את הדין. אם ענין ההנאה מהטבות לפי חוק עידוד השקעות הון היה חשוב לו למחוקק הרי שהיה כולל סייג נוסף לפטור, שהתייחס להטבות שקיבל איגוד המקרקעין במסגרת זו או אחרת. אולם, לא מצאנו זכר לכך, ולא נכניס לחוק מה שאין בו. גם מספר הדירות לא בא זכרו בסייג למתן הפטור, ואין אנו רואים לקבוע הבחנה זו לענין הוראת השעה. גם אין בסיס בדין "לאופי העסקי של פעילות באיגוד". הוראת השעה היא שקובעת את התנאים שעל הנישום לעמוד בהם כדי לזכות בפטור. עמדה בדיעבד, שמבקשת למצוא הבדלים והבחנות, שאף לא עמדו בבסיס החלטתו של המשיב אין אנו יכולים לקבל. 23. ב"כ המשיב צירף לסיכומיו את מאמרה של העדה גורטלר (מיסים יז/2 (4/2003), א-179) בענין "פירוק איגוד מקרקעין והפטור לדירת מגורים...". בסוגיית התמורה, כעולה מפסק הדין בענין סובול, מביעה העדה הסתייגות מפרשנות בית המשפט, לאמור שבית המשפט התעלם מהוראתו המפורשת של סעיף 1 להוראת השעה (שלכל מונח תהיה המשמעות שיש לו בחוק, זולת אם נקבע במפורש אחרת). עם זאת, העדה מבינה היטב את אשר קבע בית המשפט בענין התמורה, לאמור: "בסוגית התמורה בית המשפט העליון פסק, כי את המונח "ללא תמורה" הנזכר בסעיף 2(ה) לחוק יש לפרש כמתייחס למתנות ולא להליך קבלת נכס במסגרת פירוק חברה והעברת הנכס לידי בעלי המניות, בהתאם להוראת סעיף 71 לחוק" (שם, עמוד181). זו הפרשנות הנכונה, ולדעתנו אין להוסיף עליה. כאמור, בהוראות השעה לא נקבע שיש להביא בחשבון השיקולים את מספר הדירות, ואת ההטבות שקיבל האיגוד, ואילו המחוקק רצה לעשות כן, היה קובע בחוק הגבלות נוספות. משלא קבע את אלה אין אנו רואים להכניס בחוק את מה שאין בו, תהיה דעתה של העדה אשר תהיה. העדה ערה לכך שאין לדעתה זו עיגון בדין, אלא זו נקודת המבט שלה והשקפותיה, וכך אמרה בעדותה. 24. וגם זאת, בענין סובול קבע בית המשפט, כי מכירת דירת מגורים שהיתה בבעלות איגוד מקרקעין יש בו משום תמריץ מיסוי המקדם את המטרה של הגברת הניוד והגדלת ההיצע של דירות מגורים בשוק. תכלית זו אדישה, אפוא, לשאלה אם הדעה באה לבעליה עקב פירוק איגוד מקרקעין ואם לאו". לפיכך, ההבחנות שעשתה העדה אינם נוגעים לענייננו, שהרי מטרת הפטור היתה לעודד מכירת דירות מגורים להגדלת ההיצע בשוק ולהגברת הניוד. 25. עיקר חשוב לענייננו הוא, קיומו או העדרו של תכנון-מס בלתי לגיטימי, כתנאי להחלטת סעיף 2(ה) להוראת השעה. בענין דנן לא מצאנו כי העברת הדירה או הדירות לעורר נעשתה לצורך תכנון מס בלתי לגיטימי. פירוק האיגוד נעשה קודם להוראת השעה, ועל המשיב כמו על הועדה הזאת, לבדוק אם העברת הדירות לבעלי המניות , ובענייננו, הדירה, נשוא הערר, נועדה לתכנון פטור ממס. תשובתנו על כך- בשלילה. 26. נימוק המשיב לפתיחת השומה ולתיקונה נעוץ בסעיף 71 לחוק, לאמור ההעברה ללא תמורה, כך לדברי העדה גורטלר. אולם, הפעלת אותם מבחנים במקרה זה הביאו את המשיב שלא להפעילם במקרה אחר באותו פרויקט, הוא עניינו של העורר- עו"ד טפרברג (ערר-ו"ע 5005/02). על ענין טפרברג אמרה העדה, שמדובר בשתי דירות, כאשר לגבי אחת מהן "חלה התישנות" ולגבי השניה הגיעו הצדדים להסדר. ושוב, אין להוראת השעה ענין במספר הדירות, וניתן בענייננו להחיל אותם מבחנים שהוחלו בענין סובול. הפעלת סעיף 85 לחוק-טעות משפטית 27. העורר טוען להסתמכות וודאות משפטית וסופיות החלטת המשיב, בעוד שהמשיב מעלה טענה, כי ההחלטה לתיקון השומה לפי סעיף 85 לחוק, באה משום שבמחוזות אחרים של מיסוי מקרקעין פעלו אחרת שלא כמו בירושלים, שפעלו על יסוד טעות משפטית. המשיב מסתמך על פסק הדין בענין עמ"ש 3074/98 נתיבי סוכני פז בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין- בענין "סוכני פז" לא נקבע שהשינוי בא בעקבות "שינוי הלכה", כפי שנטען בעניננו. לעומתו, העורר אומר, כי הלכה מאוחרת תחול מכאן ואילך, באופן פרספקטיבי, ומשום כך מה שנקבע בענין שור לא היה יכול לחול על ענייננו, והמשיב לא היה מוסמך לתקן את השומה. בענין זה מזכיר העורר את פסק הדין בעמ"ש 629/90 טל נ' מנהל מס שבח, מסים ז/1, ה21 עמ"ש 153/90 אצאפל נ' מנהל מס שבח מסים --- , ה-192), וכן ע"א 736/87 יעקובוביץ נ' מנהל מס שבח נצרת, פד"א יט, עמוד 248. 28. בענין אחר ו"ע 9028/04 כנעני נ' מנהל מיסוי מקרקעין, ירושלים אמרנו כי "טעות משפטית" היא בגדר "טעות בשומה" שלפי סעיף 85(3) לחוק, וניתן לדון במסגרת זו בטענה אם שינוי הלכה חל למפרע, אם לאו. עוד אמרנו כי תחולתה של הלכה חדשה היא מכאן ואילך, ואין שינוי ההלכה חל למפרע, אלא אם כן נקבעה הוראת דין מיוחדת, כפי שנאמר בענין מעגלים לפיקוח ובקרה מיטב בע"מ נ' --- (1973) הנדסת מיזוג אוויר בע"מ ואחר, תק-מח 2004 (1), 2446, כי ההלכה המשנה את הדין באופן מהותי צריכה לחול מכאן ואילך, ולא למפרע. סיכום 29. העולה מן המקובץ הוא, שאין אנו רואים הבחנה מהותית בין ענין סובול לענייננו, ודין הערר להתקבל. 30. המשיב ישלם לעורר שכר טרחת עורך דין בסכום של 2,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל.מיסיםמקרקעיןמס שבחפטור ממס