להלן פסק דין בנושא החזר אגרת חינוך: התובע בתיק לפני הינו תושב העיר נשר, ועניינה של התביעה אותה הגיש, הינה דרישתו כי עיריית נשר (להלן - העירייה; או הנתבעת) תשיב לו כספים ששילם, בשנת 2008, בגין אגרות חינוך לשנים 1999-2004. בשנים אלה, למדו ילדיו של התובע במערכת החינוך העירונית. בתאריך 16/2/08 קיבל התובע, בדואר רשום, דרישת תשלום חוב מאת הנתבעת, על סך של 2,078.80 ₪. לאחר בירור שערך, התברר לתובע, כי מדובר בחוב שמקורו באגרות חינוך לשנים 1999-2004. לטענת התובע, ואקדים ואומר כי נתתי אמון בדבריו אלה, הוא מעולם לא קיבל כל דרישת תשלום בנדון עד לאותו מועד, ולו היה מודע לחוב היה משלמו במועד. בתאריך 2/3/08, פנה התובע, באמצעות בא כוחו, לעירייה וטען כי הוא מוכן לשלם את החוב לשנים 2001-2004 בלבד. מדובר היה בסכום, נומינלי, בסך 304 ₪. בא כוחו של התובע הוסיף וציין, כי לשיטתו, החוב שקדם לתקופה זו, בנוגע לשנים 1999-2000, התיישן. מדובר בחוב, נומינלי, בסך 714 ₪. לאחר שהנתבעת דחתה את טענת ההתיישנות לעיל, היא הסכימה להפחית את הדרישה לסכום של 1,500 ₪, וביום 5/3/09 שילמו התובע. התובע טען, כי נאלץ לשלם את הסכום לעיל, משום חששו כי באם לא יעשה כן, ימשיך החוב ויתפח. התובע העלה, במסגרת הדיון בפני, שתי טענות: הראשונה, כי לא היה כל בסיס, מלכתחילה, לחיובו באגרת החינוך. אגרה זו, יועדה ברובה להשאלת ספרי לימוד, בעוד שהתובע טען כי הוא רכש לילדיו, בכספו, את ספרי הלימוד לאורך שנות לימודיהם. אציין, כי לא מצאתי ממש בטענותיו אלה של התובע, שלא גובו, ונטענו בעלמא. השניה, בה אתמקד להלן, כי החוב לשנים 1999-2000 התיישן. לאחר שבחנתי את ראיות וטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש ממש בטענת התובע לגבי התיישנות החוב, כאמור לעיל. עמדת התובע בנדון, נסמכת על טענתו, כי הפעם הראשונה שבה נודעה לו דרישת הנתבעת, היתה בתאריך 16/2/08, עם קבלת המכתב הרשום, וכי מעולם לא קיבל כל מכתב בנדון. מנגד, טענה העירייה כי נשלחו לתובע, במהלך השנים, מכתבים בתחילת כל שנת מכתבים (ר' דברי נציג העירייה, עמוד 1, שורות 21-22 לפרוטוקול). יחד עם זאת, הנתבעת הצליחה להצביע רק על מכתב אחד, מתאריך 1/5/06, שנשלח לתובע, בו הוא יודע כי חובו עומד, נכון לאותה תקופה, על סכום של כ 1,700 ₪ (המכתב צורף לכתב ההגנה, ומכתב זה הוא היחיד אשר מוזכר במכתב הנתבעת, שנשלח לנציבות תלונות הציבור, אשר צורף אף הוא לכתב ההגנה). מדובר במכתב יחיד, שנשלח בדואר רגיל, בשיהוי ניכר מהמועד בו החל להיווצר החוב, בשנת 1999. כמו כן, ניתן לציין את התקופה הארוכה יחסית (כשנתיים), שחלפה מאז שליחתו של מכתב זה, ועד שליחתו של המכתב הרשום בתאריך 16/2/08. כפי שציינתי לעיל, מקובלת עלי עדות התובע, כי לא קיבל מעולם כל מכתב, עובר למכתב הרשום, ופעולותיו המיידיות להסדרת החוב, מייד לאחר קבלת אותו מכתב הרשום, מחזקות מסקנתי זו. בנסיבות אלה, איני יכול לראות במכתב שנשלח ביום 1/5/06, כדרישה לתשלום החוב, העוצרת את מרוץ ההתיישנות . מכאן, יש לקבוע כי החוב שקדם לשנת 2001 התיישן. מדובר בחוב המתייחס לשנת 1999, בסך של 458 ₪; וחוב המתייחס לשנת 2000, בסך של 256 ₪. סה"כ, נומינלית 714 ₪. מסקנתי לעיל אינה מהווה סוף לדיוננו זה, שכן, כאמור לעיל, התובע שילם לעירייה, בתאריך 5/3/08, סכום של 1,500 ₪ בגין כל תקופת החוב, ובכלל זאת, בגין השנים 1999-2000. לכאורה, יש לראות בפעולה זו כויתור על טענת ההתיישנות, אך מנגד, במכתבו של בא כוח התובע, מתאריך 2/3/08 (צורף לכתב התביעה) הוא העלה את טענת ההתיישנות, ולכן לא ניתן לראותו כמי שויתר על טענת ההתיישנות (ור' בנדון הסיפא - הגדרת "הודאה" - שבס' 9 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958; להלן חוק ההתיישנות). עוד ניתן היה להבין מטיעוני הנתבעת, כי התובע מושתק מלטעון את טיעוניו לאחר ביצוע התשלום לעיל. איני יכול להסכים לטיעון זה. לא ניתן לראות, באותו תשלום, כהסכם במובנו הרגיל, אשר נעשה מרצון, והמבטא מפגש אמיתי של רצונות, או אינטרסים (והשווה בנדון עם ע"א 7664/00, אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' עיריית חולון, פ"ד נו (4), 117). משקבעתי כי חלק מהחוב ששולם על ידי התובע התיישן, מתבקשת השאלה האם דיני ההשבה חלים על חוב שהתיישן. חובת ההשבה נגזרת, באופן כללי, מדיני עשיית עושר ולא במשפט הקבועים בחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן - החוק). סעיף 1 (א) לחוק קובע כדלהלן: "(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן -הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה. (ב) אחת היא אם באה הזכייה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת." סעיף זה קובע, כי חובת ההשבה הינה בנוגע לנכס שהתקבל "שלא על-פי זכות שבדין", נשאלת השאלה - האם גביית חוב שהתיישן (ושגבייתו היתה מוצדקת, אלמלא ההתיישנות) הינה כְּדין מי שקיבל נכס שלא על פי זכות בדין. כידוע, טענת התיישנות הינה טענה דיונית, ואינה משליכה על הזכות המהותית (ר' בנדון ס' 2 לחוק ההתיישנות). זאת ועוד, טענה זו, ככלל, הינה טענת הגנה. ויפים לעניין זה, הדברים שנאמרו בע"א 522/71, מוריס בנין נ' אלברט בנין, ואח', פ"ד כח(2) 309, 326, שם נקבע, בין היתר, כי:" . . תנאי מוקדם להעלאת טענת ההתיישנות הוא - הגשת תובענה על תביעה שהתיישנה. באין תובענה כזו, אין טענת התיישנות." יחד עם זאת, כבר נקבע, כי הגם שטענת ההתיישנות הינה טענה הגנה במהותה, הרי שאין לחסום, במקרים מתאימים, מתובעים, את העלתה. כך, למשל, כאשר מגיש נישום תובענה לסעד הצהרתי כנגד הרשות, בנוגע לגביית חוב (ור' בנדון, את ה"פ (מחוזי חיפה) 30340/97, בתי זיקוק לנפט בע"מ נ' המועצה האזורית זבולון, ניתן בתאריך 15/3/01, על ידי כבוד השופט ד"ר דן ביין; וכן עת"מ (נצרת) 1043/05, אחים גרונפלד בע"מ נ' מועצה מקומית משהד, ניתן בתאריך 27/11/06 על ידי כבוד השופט אהרון אמינוף). יפים לעניין זה, דבריו של ד"ר דן ביין בפסק דינו לעיל, שם צוין כי: ". . . לשון אחרת, התיישנות אינה יכולה לשמש עילת תביעה אלא מדובר בטענת הגנה, אך השאלה אם מדובר בעילת תביעה או הגנה אינה נבחנת לדעתי במישור החיצוני הפורמאלי אלא לפי מהותם הפנימית של הדברים. . . . במקרה הנדון, מי שהוא מבחינה מהותית "המוציא מחברו" היא המשיבה, התובעת מן המבקשת חוב ארנונה. העובדה שעומדים לימינה אמצעי גבייה מינהליים שאינם מזקיקים אותה להליך שיפוטי אינה מעלה ואינה מורידה." גם במקרה דנן, בו התובע שילם את חובו, ורק לאחר מכן הגיש את תביעתו לבית המשפט לתביעות קטנות, אין מקום לחסום אותו בטענה כי היה צריך, לדוגמה, לבחור בהליך אחר, דוגמת פניה לבית המשפט התביעה לסעד הצהרתי, עובר לתשלום החוב. מדובר בחוב קטן יחסית, ויחסי הכוחות בנדון הינם ברורים, ואינם פועלים לטובת התובע. התוצאה המעשית של האמור לעיל, הינה כי יש להורות על השבתו של החוב שהתיישן. התובע - מר לובנסקי, שילם סך של 1,500 ₪ הכוללים את סכומי החוב שהתיישנו. סכום החוב היחידי, שמר לובנסקי, מחויב לשלמו לעירייה, הוא סך של 250 ₪ בגין שנת 2001, וסך של 54 עבור השנים 2002-2004, היינו סך של 304 ₪. אין מקום לפטור את התובע מהצמדת הסכום, אשר יוצא, בקירוב, 350 ₪. לפיכך, על הנתבעת להחזיר לתובע את יתרת הסכום (1,150= 1,500-350). בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות בסך 850 ₪. סך הכל, תשלם הנתבעת לתובע סכום כולל של 2,000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום, ולאחר מכן ישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק. זכות בקשת רשות ערעור מבית המשפט המחוזי תוך 15 יום, מקבלת פסק הדין. דיני חינוךאגרה