זכות קדימה ביציאה מחניה

ע"פ הוראת תקנה 64(ב)(2) לתקנות התעבורה נהג הרכב המעוניין לצאת ממקום העמדת רכבו, חייב לתת זכות קדימה לכלי רכב אחרים הנוסעים בכביש בו מתכוון הוא להשתלב, טרם הוא משתלב בו. הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות תאונת הדרכים נשוא כתב התביעה. בית המשפט פסק כי הנתבע העיקרי נסע אמנם באיטיות אך מצד שני נע וזע ולא ניתן היה לצפות תגובותיו: מחד העמיד רכבו בצד הכביש על מנת להחנותו, ובכך הציג מצג לפיו סיים מלאכת החנית הרכב, אך מאידך מיד עם העמדת הרכב בצד הכביש, נמלך בדעתו, ויצא ממקום חניה זה, וחזר לתוך נתיב הנסיעה, עת בה רכב הטויוטה כבר היה במקביל לו, לאחר שהסתמך על המצג הראשון שיצר הנתבע. אילו ביקש הנתבע לחזור בו מהעמדת רכבו במקום בו החנהו לראשונה, היה עליו להמתין עד אשר כלי הרכב שנסעו אחריו יחלפו ונתיב הנסיעה ישוב להיות ריק, ורק אז היה עליו לצאת ממקום העמדת רכבו, ולהתשלב בנתיב הנסיעה, תוך שהוא ממזער סיכוי הפגיעה בכלי הרכב אחוריים אלו. ##להלן פסק דין בנושא זכות קדימה ביציאה מחניה:## א. העובדות הצריכות לענין: 1. בפני תביעות רכוש הדדיות בגין תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 30/11/07 (להלן: "התאונה"). 2. התובע / הנתבע שכנגד מס' 1 הינו בעלי רכב מסוג טויוטה מ.ר. 6245519 (להלן: "רכב הטויוטה"). 3. הנתבע/ התובע שכנגד הינו בעלי רכב מסוג וולבו מ.ר. 6571123 (להלן: "רכב הוולבו"). 4. הנתבעת שכנגד מס' 2 הינה מבטחת רכב הטויוטה ביום התאונה. 5. הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות תאונת הדרכים נשוא כתב התביעה. ב. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי במשפט האזרחי נטל ההוכחה נקבע ע"פ "הטיית מאזן ההסתברות". בפסה"ד בעניין ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598, נקבע בכל הנוגע למאזן הסתברויות זה כי "... דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...". באשר לשאלת נטל ההוכחה - יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות: בעוד נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות, הרי שנטל הבאת הראיות הינו החובה המשנית הנלווית לנטל השכנוע. בעוד שנטל השכנוע הינו קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט, הרי שנטל הראיות הוא דינאמי, והוא עשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (וראה לעניין זה ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, עמ' 8, קדמי "על הראיות" (חלק שלישי, 2003) 1506-1505; ע"א 6160/90 דרוקר נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124). לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיות, או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות (א. הרנון "דיני ראיות" חלק ראשון (1979) 188). במקרה זה מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על פני משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (פרשת גרשון שלעיל, עמ' 8; ע"א 7905/98 AEROCON C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז (5) 35, 46-45). הוראת ס' 54 לפקודת הראיות קובעת, כי עת מצוי בפני בית המשפט עניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה אך ורק אם יטעים זאת וינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה. עדותו של עד מעוניין, דהיינו - מי שיש לו עניין אישי בתוצאה, מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראיתי שמן הראוי לתת לדבריו. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה ( ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' זוטא פ"ד כז(1), 679, 681) אין צורך להסביר כי בעל דין נמנה באופן מובהק על העדים ה"מעוניינים". על כן, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, הדבר מחייב משנה זהירות כאשר באים להכריע את הדין על סמך עדות שכזו. בשל כך, על פי הוראת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 הכרעה על סמך עדות יחידה של עד מעוניין, מחייבת הנמקה מפורטת. פרשנות סעיף זה, על פי פסיקת בית המשפט העליון היא, כי אין צורך בסיוע - שהוא ראיה עצמאית נפרדת, תומכת - כפי שהיה בעבר, ודי בחובת הנמקה המוטלת על השופט כדי להסביר מדוע הוא מוכן לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, על אף הבעייתיות של עדות זו. ג 1. נהג רכב הטויוטה טען בדיון כדלקמן: לדבריו, הוא נסע בכביש מאחורי רכב הוולבו. לפתע נהג הוולבו הסיט רכבו ימינה בכדי להחנותו לצד הדרך, מקום בו החניה אסורה (אבני השפה צבועות אדום - לבן). טרם החנה רכבו כמתוכנן, חזר בו מכוונתו זו, תוך שהוא מסיט רכבו שנית שמאלה אל שטח נתיב הנסיעה, דבר שגרם להתנגשות בין הפינה השמאלית קדמית של רכב הוולבו עם דופן ימין של רכב טויוטה. במענה לשאלות הנתבע ענה התובע ואמר כי בעקבות הפגיעה של רכב הוולבו ברכבו, נעקר הפגוש של הוולבו ממקומו. 2. נהג רכב הוולבו טען בדיון כדלקמן: לדבריו, לאחר שחלף על פני הכיכר כשהוא נוסע באיטיות, מחפש מקום חניה לצד המדרכה וחלף על פני מספר מכוניות חונות. לפתע הגיח מאחור משמאלו רכב הטויוטה, ופגע בפגוש הקדמי של רכבו. מיקום הפגיעה היה בפינה השמאלית קדמית של רכב הוולבו עם דופן ימין של רכב הטויוטה. לגישתו, נהג רכב הטויוטה נסע במהירות, וביצע פניה ימינה באופן חד, אשר הוביל לקרות התאונה. במענה לשאלות נציג חברת הביטוח ענה נהג הוולבו ואמר כי נהג רכב הטויוטה הגיע מאחוריו, ופגע בו. כן הוסיף וציין כי זירת האירוע מוכרת לו, וכי ברכבו אותה עת ישבה עמו אשתו, אך בגלל שהגיע לדיון על מנת להגיע להסדר עם הצד שכנגד, לא הביאה להעיד לטובתו. כמו כן טען נהג הוולבו כי ילדיו של נהג הטויוטה אשר נסעו עצו הפריעו לנסיעתו התקינה - צעקו, השתוללו, וזאת בנוסף לקול רדיו חזק שבקע מהרכב בעת התאונה. 3. בסיכומי התובע ומבטחתו טוענים הם כי נהג הוולבו סתר עצמו באשר למיקום רכב הטויוטה ביחס לרכבו הוא - מחד אמר כי הטויוטה נסעה מאחוריו, ומאידך טען כי לא כך היה. כמו כן מבקשים הם להאיר תשומת לב בית המשפט לנזקים הכבדים שקרו לרכב הטויוטה בעוד נזקי הוולבו זעומים. בנוסף מציינים התובע והנתבעת שכנגד כי הנתבע עשה דין לעצמו בכך שלא זימן למתן עדות את אשתו, אשר ישבה עמו בעת התאונה ברכבו. באשר לנזק טוענים התובע והנתבעת שכנגד כי הנתבע לא ביסס כדרוש את תביעתו הכספית, ונקב סכומים הגבוהים מאלו שנקב בהם השמאי מטעמו, וזאת, כאמור, בלא כל ביסוס שהוא. 4. בסיכומי הנתבע טוען הוא כי תביעתו של התובע איננה מבוססת כלל כולל הסכומים אותם הוא תובע לקבל. עוד הוסיף הנתבע וטען כי רכב הטויוטה לא נסע אחריו, אלא הוא עצמו היה בנסיעה איטית בחיפוש אחר חניה, ולפתע פתאום הגיח רכב הטויוטה, והתנגש בפגוש רכבו, ועקרו ממקומו. באשר לטענת התובע כי הנתבע עשה דין עם עצמו באי העדת אשתו כעדה מטעמו, חזר הנתבע על דבריו מפרוטוקול הדיון, ואמר כי לא ראה טעם להעיד אשתו, בגלל שלא התכוון כלל להגיע לכל דיון משפטי עם התובע ועם הנתבעת שכנגד אלא קיווה לסיים ההתדיינות ביניהם באמצעות הסדר ופשרה. ד. 1. שמעתי את טענות הצדדים, אשר בין היתר, אף הדגימו לפני באמצעות רכבי הדגמה באופן מפורט ומדוקדק את אופן התרחשות התאונה, איש איש לגרסתו, על גבי שרטוט מסומן א'. התרשמתי מעדותם, עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הרכבים ומיקום הפגיעות ברכבים, עיינתי בכל הראיות שהציגו בפניי לרבות חוו"ד השמאים מטעם הצדדים, תצלומי נזקי שני כלי הרכב, ותצלומי זירת האירוע. 2. לאחר ששקלתי בכובד ראש טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל בס' 1(1), אני קובעת כי התביעה העיקרית מתקבלת במלואה, ואילו התביעה שכנגד נדחית. ה 1. לפיכך, אני מקבלת התביעה העיקרית, ודוחה התביעה שכנגד, והנימוקים הם כדלקמן: 2 הצדדים הביאו גירסתם ועובדתית נצמדו השניים לאמת. הניתוח המשפטי מביא אותי לקביעות כדלקמן: הנתבע העיקרי נסע אמנם באיטיות אך מצד שני נע וזע ולא ניתן היה לצפות תגובותיו: מחד העמיד רכבו בצד הכביש על מנת להחנותו, ובכך הציג מצג לפיו סיים מלאכת החנית הרכב, אך מאידך מיד עם העמדת הרכב בצד הכביש, נמלך בדעתו, ויצא ממקום חניה זה, וחזר לתוך נתיב הנסיעה, עת בה רכב הטויוטה כבר היה במקביל לו, לאחר שהסתמך על המצג הראשון שיצר הנתבע. אילו ביקש הנתבע לחזור בו מהעמדת רכבו במקום בו החנהו לראשונה, היה עליו להמתין עד אשר כלי הרכב שנסעו אחריו יחלפו ונתיב הנסיעה ישוב להיות ריק, ורק אז היה עליו לצאת ממקום העמדת רכבו, ולהתשלב בנתיב הנסיעה, תוך שהוא ממזער סיכוי הפגיעה בכלי הרכב אחוריים אלו. ע"פ הוראת תק' 64(ב)(2) לתק' התעבורה נהג הרכב המעוניין לצאת ממקום העמדת רכבו, חייב לתת זכות קדימה לכלי רכב אחרים הנוסעים בכביש בו מתכוון הוא להשתלב, טרם הוא משתלב בו. 2. לעניין הנזק: הנני מקבלת את חוו"ד השמאי המוסמך מאת בעלי רכב הטויוטה בסך 1,195₪ וכן את שכר טרחת השמאי בסך 400 ₪, ומוסיפה הוצאות משפט בסך 800 ₪. סך כל נזקי התובע העיקרי שהתקבלו הינו 2,395 ₪. ו הנתבע העיקרי ישלם לבעלי רכב הטויוטה את הסכום בסך 2,395 ₪ תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישא סכום זה בהפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. ביהמ"ש מבקש להבהיר לצדדים, כי הצילומים ו/או המסמכים המקוריים אשר הוגשו ע"י הצדדים במהלך הדיון, יישמרו במעטפה מיוחדת במשך 20 יום בלבד מיום מתן פסק הדין במזכירות ביהמ"ש במידה ואחד הצדדים יבקש לקחתם. לאחר 20 יום מיום מתן פסק הדין, ייגרסו הצילומים והמסמכים באשר מדובר בתיק אלקטרוני ואין ביהמ"ש מחזיק צילומים ו/או מסמכים לאחר מועד זה. משפט תעבורהתאונת דרכיםתאונה ביציאה מחניהזכות קדימהחניה