תקנה 64(ו) לתקנות התעבורה קובעת כי נוהג רכב שנתיב נסיעתו מסתיים ועליו לסטות לנתיב סמוך, ייתן זכות קדימה לכלי רכב הנוסעים בנתיב שאליו הוא מבקש לסטות. הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות תאונת דרכים. בית המשפט פסק כי נהג רכב הקליאו נסע בנתיב הנסיעה היחיד בכביש, ואותת טרם שהתחיל בביצוע פעולת הכניסה לשטח הכיכר. הנתבע הגיח מאחוריו בחוסר זהירות ותוך אי שימת לב לסכנות האורבות בכניסה לשטח כיכר שאיננו פנוי, וזאת למרות שלדבריו הבחין ברכב הקליאו טרם כניסתו לשטח הכיכר, וזאת בניגוד להוראת תקנה 64(ו) לתקנות התעבורה. תקנה זו מטילה החובה על נהג רכב המבקש לסטות מנתיב נסיעתו אשר מסתיים אל נתיב הנסיעה הסמוך לבצע סטיה זו תוך שהוא נותן זכות קדימה לכלי הרכב הנוסעים בשטח הנתיב שאליו הוא מבקש לסטות. להלן פסק דין בנושא זכות קדימה כאשר נתיב הנסיעה נגמר: א. העובדות הצריכות לענין: 1. אלו הן תביעת רכוש ותביעת רכוש שכנגד בגין תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 27/11/06 (להלן: "התאונה"). 2. התובעת בתביעה העיקרית / נתבעת שכנגד מס' 1 הינה בעלים של רכב מסוג רנו קליאו מ.ר. 8734112 (להלן: "רכב הקליאו"). 3. הנתבע שכנגד מס' 2 הינו נהג רכב הקליאו. 4. הנתבעת שכנגד מס' 3 הינה חברת הביטוח אשר ביטחה את רכב הקליאו ביום התאונה. 5. הנתבע מס' 1 בתביעה העיקרית / התובע בתביעה שכנגד הינו בעלים של רכב מסוג רנו מ.ר. 8734110 (להלן: "רכב הרנו"). 6. הנתבעת מס' 2 בתביעה העיקרית הינה חברת הביטוח אשר ביטחה את רכב הרנו ביום התאונה. הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות התאונה. ב. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי במשפט האזרחי נטל ההוכחה נקבע ע"פ "הטיית מאזן ההסתברות". בפסה"ד בעניין ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598, נקבע בכל הנוגע למאזן הסתברויות זה כי "... דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...". באשר לשאלת נטל ההוכחה - יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות: בעוד נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות, הרי שנטל הבאת הראיות הינו החובה המשנית הנלווית לנטל השכנוע. בעוד שנטל השכנוע הינו קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט, הרי שנטל הראיות הוא דינאמי, והוא עשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (וראה לעניין זה ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, עמ' 8, קדמי "על הראיות" (חלק שלישי, 2003) 1506-1505; ע"א 6160/90 דרוקר נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124). לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיות, או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות (א. הרנון "דיני ראיות" חלק ראשון (1979) 188). במקרה זה מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על פני משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (פרשת גרשון שלעיל, עמ' 8; ע"א 7905/98 AEROCON C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז (5) 35, 46-45). הוראת ס' 54 לפקודת הראיות קובעת, כי עת מצוי בפני בית המשפט עניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה אך ורק אם יטעים זאת וינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה. עדותו של עד מעוניין, דהיינו - מי שיש לו עניין אישי בתוצאה, מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראיתי שמן הראוי לתת לדבריו. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה ( ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' זוטא פ"ד כז(1), 679, 681) אין צורך להסביר כי בעל דין נמנה באופן מובהק על העדים ה"מעוניינים". על כן, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, הדבר מחייב משנה זהירות כאשר באים להכריע את הדין על סמך עדות שכזו. בשל כך, על פי הוראת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 הכרעה על סמך עדות יחידה של עד מעוניין, מחייבת הנמקה מפורטת. פרשנות סעיף זה, על פי פסיקת בית המשפט העליון היא, כי אין צורך בסיוע - שהוא ראיה עצמאית נפרדת, תומכת - כפי שהיה בעבר, ודי בחובת הנמקה המוטלת על השופט כדי להסביר מדוע הוא מוכן לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, על אף הבעייתיות של עדות זו. ג. 1. נהג רכב הקליאו השייך לתובעת, הנתבע שכנגד מס' 2, טען בדיון כדלקמן: לדבריו, הוא נסע בנתיב הימני של הכביש, עד אשר הגיע לכיכר ללא תמרורים, וביקש לבצע פניה ימינה תוך כדי איתות על דבר כוונתו זו. בדיוק אותה עת הגיע מצידו השמאלי רכב הרנו, ואף הוא ביקש לבצע פניה ימינה, אך עשה זאת תוך כדי שפשוף ברכב הקליאו בו נהג. במענה לשאלות חברת הביטוח (הנתבעת שכנגד) ענה נהג הקליאו כי שני כלי הרכב עמדו במקביל, ואם רכב הרנו היה ממשיך בנסיעתו ישר, אזי לא היתה מתרחשת התאונה, אך בגלל שהוא ביקש לבצע פניה ימינה במקביל לרכב הקליאו שאף הוא החל בביצוע הפניה ימינה, אירעה התאונה. במענה לשאלות ביהמ"ש ענה הנהג ואמר כי הבחין בנתבע כשעמד עם רכבו במקביל אליו, כדקה לפני האירוע. 2. הנתבע בתביעה העיקרית / התובע שכנגד טען בדיון כדלקמן: לדבריו, הוא לא נסע כדברי התובע במקביל אליו אלא לפניו, שכן מדובר בנתיב נסיעה אחד שאליו מתמזגים שני נתיבי נסיעה. עוד הוא הוסיף וטען כי כלל לא התכוון לבצע פניה ימינה, כי אם להמשיך בנסיעתו ישר ואז לפנות שמאלה. באותו רגע ממש טרם הכניסה לשטח הכיכר שמע קול חבטה מרכב הקליאו ברכבו הוא. כן ציין כי הבחין ברכב הקליאו כדקה לפני האירוע. 3. נציג חברת הביטוח המבטחת את רכבו של התובע שכנגד טען בדיון כי מעיון בתצלומי נזקי הרכב אנו רואים כי ברכב התובע אין שפשוף ארוך כי אם נגיעה אחת, המלמדת על המסקנה כי רכב הקליאו ניסה להשתחל לנתיב הנסיעה, ואו אז פגע ברכב שנסע שם. ד. שמעתי את טענות הצדדים, אשר בין היתר, אף הדגימו לפני באמצעות רכבי הדגמה באופן מפורט ומדוקדק את אופן התרחשות התאונה, איש איש לגרסתו, על גבי שרטוט מסומן א'. התרשמתי מעדותם, עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הרכבים ומיקום הפגיעות ברכבים, עיינתי בכל הראיות שהציגו בפניי לרבות חוו"ד השמאי מטעם הצדדים, תצלומי זירת האירוע ותצלומי נזקי שני כלי הרכב. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי התביעה העיקרית מתקבלת במלואה וכי התביעה שכנגד נדחית. ה. 1. לפיכך, אני מקבלת את התביעה העיקרית, ודוחה את התביעה שכנגד והנימוקים הם כדלקמן: מקובלת עלי גרסת גרסת הנהג שנסע ברכב התובעת בתביעה העיקרית ביום התאונה. נהג רכב הקליאו נסע בנתיב הנסיעה היחיד בכביש, ואותת טרם שהתחיל בביצוע פעולת הכניסה לשטח הכיכר. הנתבע הגיח מאחוריו בחוסר זהירות ותוך אי שימת לב לסכנות האורבות בכניסה לשטח כיכר שאיננו פנוי, וזאת למרות שלדבריו הבחין ברכב הקליאו טרם כניסתו לשטח הכיכר, וזאת בניגוד להוראת תק' 64(ו) לתק' התעבורה. תקנה זו מטילה החובה על נהג רכב המבקש לסטות מנתיב נסיעתו אשר מסתיים אל נתיב הנסיעה הסמוך לבצע סטיה זו תוך שהוא נותן זכות קדימה לכלי הרכב הנוסעים בשטח הנתיב שאליו הוא מבקש לסטות. 2. כמו כן אני מבטלת החלטתי מיום 5/5/08 בעניין השתת ההוצאות על התובעת לאור אישור המחלה שהוצג בפני. 3. באשר לתביעה שכנגד - זו נדחית, מחמת שהתובע שכנגד לא הביא כל ראיה לנזקים שטען להם בכתב תביעתו. ו. 1. לעניין הנזק: הנני מקבלת מלוא חוו"ד השמאי המוסמך מאת התובעת בתביעה העיקרית, דהיינו סך 2,367 ₪, שכ"ט שמאי בסך 462 ש"ח ₪, וכן הוצאות בסך 800 ש"ח. סך כל נזקיה של התובעת בתביעה העיקרית שהתקבלו 3,629 ₪. 2. הנתבעים העיקריים ביחד ולחוד ישלמו לתובעת את הסכום בסך 3,629 ₪ תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישא סכום זה בהפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. ביהמ"ש מבקש להבהיר לצדדים, כי הצילומים ו/או המסמכים המקוריים אשר הוגשו ע"י הצדדים במהלך הדיון, יישמרו במעטפה מיוחדת במשך 20 יום בלבד מיום מתן פסק הדין במזכירות ביהמ"ש במידה ואחד הצדדים יבקש לקחתם. לאחר 20 יום מיום מתן פסק הדין, ייגרסו הצילומים והמסמכים באשר מדובר בתיק אלקטרוני ואין ביהמ"ש מחזיק צילומים ו/או מסמכים לאחר מועד זה. משפט תעבורהזכות קדימה