נטען כי במסגרת הליכי עיקול פרצו בריונים לביתם של התובעים איימו, עקרו טלוויזיה מהקיר, חיבלו במחשב, ושדדו חפצים. כמו כן הם טוענים כי אין כל מידתיות בעיקולם והוצאתם של מיטלטלין. להלן פסק דין בנושא התפרצות מעקלים לדירה: התובע 2 החנה את רכבו מספר פעמים במקומות חניה מוסדרים בתחומיה של עיריית פתח תקוה, בלא ששילם את אגרת החניה הנדרשת. התובע 2 חויב לשלם קנסות, אותם לא שילם, ולפיכך, בסופו של דבר, ננקטו כנגדו הליכים לפי פקודת המסים (גביה). התובעים (היינו, בעל הרכב, התובע 2, ובתו, התובעת 1) טוענים בתביעתם כי ביום 27/11/07 פרצו בריונים לביתם ברמת גן, איימו על התובעת 1, שהיתה אותה שעה בבית, עקרו טלוויזיה מהקיר, חיבלו במחשב, ושדדו חפצים. התובעים מעלים בכתב התביעה (המתוקן) טענות בענין חוקיותו של "כתב ההרשאה" שניתן עפ"י סע' 4, 5 לפקודת המסים (גביה), וטענות נוספות בענין חוקיות ביצוע ההליך. כמו כן הם טוענים כי אין כל מידתיות בעיקולם והוצאתם של מיטלטלין בשווי 14,000₪, בגין חוב של 2,000₪ בלבד. תביעתם היא לחייב את הנתבעים לשלם את שווי המיטלטלין, 14,000₪, וכן פיצוי בסך 3,000₪ בגין הצער, הבושה ובזבוז הזמן שנגרמו להם לטענתם. הדס, חברת עורכי דין, היא חברה העוסקת בין השאר בגביית חובותיה של רשות החניה בעיריית פתח תקוה. הנתבעים 1, 3 הינם בעלי מניות בחברת הדס. הנתבעת 2 הינה עובדת בחברת הדס, והינה "גובת מס" עפ"י מינוי מטעם עיריית פתח תקוה. הנתבעת 4 היא עיריית פתח תקוה. הנתבע 5 הוא "גובה המס" אשר ביצע, יחד עם אחרים, את הליך העיקול נשוא התובענה. טענת הנתבעים, בתמצית, היא, כי ההליך כולו בוצע באופן חוקי למהדרין, ללא כל פגיעה או נזק לתובעים, וכי דין התביעה להידחות. יש להדגיש כי התובעים אינם תוקפים בהליך שבפניי את חוקיות הקנסות והודעות התשלום, ואינם מבקשים לבטלם. על כן, טענת העירייה כי שלחה לאורך כל השנים את דו"חות החניה וההתראות לתשלום באופן שוטף וכדין לכתובת התובעים, היא טענה בלתי רלוונטית בהליך זה. עילת התביעה של התובעים היא עילת נזיקין, והיא נסבה בעיקר על האופן שבו בוצע הליך העיקול בשטח. הוראת סעיף 4 לפקודת המסים (גביה) קובעת כי, אדם שלא שילם את המס שנדרש ממנו, "יתן פקיד גביה כתב הרשאה לגובה מסים, ובו יצטווה לדרוש מאת החייב לשלם מיד את הסכום המגיע ממנו ולגבותו, אם לא ישלמנו, על ידי תפיסתם ומכירתם של נכסי המטלטלים של החייב, באופן המותנה להלן". במקרה דנן, אכן ניתן ונחתם כתב הרשאה לפי סע' 4, 5 לפקודה, וכתב ההרשאה מסמיך את גובה המס, הוא הנתבע 5, לגבות את הסכום הנקוב בו, בדרך של תפיסת המיטלטלין של החייב, ומכירתם. אולם, כתב ההרשאה נחתם ע"י מר ניסים חנגל, והטענה היא כי מר ניסים חנגל איננו "פקיד גביה", ועל כן, כתב ההרשאה חסר כל תוקף חוקי. "פקיד גביה" מוגדר בסעיף 2(1) לפקודה כ"עובד ציבורי ששר האוצר מינהו, בהודעה ברשומות, להיות פקיד גביה". שר האוצר, בהודעה שנתפרסמה בילקוט הפרסומים ביום 3/8/00 (יה"פ 4907, התש"ס, עמ' 4400), מינה את מנהל אגף הגביה בעיריית פ"ת, לתפקיד "ממונה על הגביה", ואת סגן מנהל אגף הגביה בעיריית פ"ת, לתפקיד "פקיד גביה". מר ניסים חנגל הוא מנהל אגף הגביה בעירייה. אמנם, הוא נושא גם בתפקיד "הממונה על הכנסות העירייה", אך הנתבעת 4 בסיכומיה מסבירה כי מדובר למעשה באותו תפקיד. כך גם הוברר עם מר חנגל עצמו במהלך הדיון (פרו', עמ' 9, ש' 23 - 24), הגם שהוא לא העיד בביהמ"ש. מכיון שמר חנגל הוא מנהל אגף הגביה בעירייה, הרי שהוא גם "הממונה על הגביה" לפי פקודת המסים (גביה). בתפקידו זה, הוא המוסמך למנות "גובה מסים", שכן, הגדרת "גובה מסים" היא: "לרבות מוכתר וכל שמינהו ממונה על הגביה לשמש בתפקידי גובה מסים". הנה כי כן, ניסים חנגל, מתוקף תפקידו כ"ממונה על הגביה" היה אכן מוסמך למנות את הנתבע 5 לתפקיד "גובה מס". ובאשר להוראת סעיף 4 לפקודה כי כתב הרשאה צריך להינתן ולהיחתם בידי "פקיד גביה" דווקא, בא סעיף 12ג' לפקודה וקובע, כי "סמכויותיו של פקיד הגביה לפי פקודה זו יהיו נתונות גם לממונה על הגביה". מכאן שניסים חנגל, בתפקידו כ"ממונה על הגביה", היה מוסמך ליתן את כתב ההרשאה לגובה המס, לפי סעיף 4 לפקודה. לסיכום, אני דוחה את הטענה בדבר אי חוקיותו של "כתב ההרשאה" לפי סע' 4, 5 לפקודת המסים (גביה). טענתם הבאה של התובעים היא כי סעיף 5(4) לפקודת המסים (גביה) מאפשר לגובה המס להתפרץ לתוך ביתו או חצריו של החייב, על מנת לבצע את העיקול, אולם הדבר מותר רק בשעות היום, ואילו כאן הדבר נעשה לטענת התובעים בסביבות השעה 18.00 - 18.30; ורק במעמד שוטר, ואילו כאן הדבר נעשה (בתחילה) ללא נוכחות שוטר. הטענה היא כי הנתבע 5 התפרץ לחצר הבית בכך שלא הפעיל פעמון, לא קיבל אישור כניסה, פרץ בכח את שער הברזל של חצר הבית, נכנס ללא אישור לחצר, והגיע עד דלת הבית. אינני מקבל את הטענה כי כניסה ללא רשות לחצר הבית היא בגדר "התפרצות". כניסה לחצר ביתו של אדם, גם מבלי לצלצל בפעמון, לא תיחשב בד"כ כ"התפרצות". ואם דרושה ראיה לכך אצטט מנספח י"א לכתב התביעה המתוקן, שם מתארת התובעת 1 עצמה, כי "היום, 27/11/07, בסביבות השעה 17.45, נכנסו לחצר בית הורי שני ברנשים, שצלצלו בדלת, ואמרו שהם מעיריית פ"ת ושאפתח להם את הדלת". היא ממשיכה ומפרטת את המשך ההשתלשלות בפרוטרוט, תוך שהיא טוענת כי הם התפרצו לבית. גם בדעתה שלה לא עלה (אז) לטעון כי עצם הכניסה לחצר הבית היא בגדר "התפרצות". מוסיפים התובעים וטוענים, כי הנתבע 5 ביצע התפרצות לבית, וכי התפרצות זו היא בלתי חוקית הואיל ולא נעשתה בשעות היום, וכי הנתבע 5 גם איים על התובעת 1 בכך שלחץ ו"שיחק" עם ידית הדלת, והפעיל מקדחה. אינני מקבל טענה זו. "משחק" עם ידית הדלת איננו "התפרצות", והטענה בענין המקדחה לא הוכחה: הנתבע 5 העיד, כי לא הפעיל כל מקדחה (פרו', עמ' 19 ש' 31), והתובעת 1 אישרה בעדותה כי לא היו כל סימני פריצה וקדיחה בקיר (עמ' 14, ש' 24 - 28). התובע 2 כלל לא היה במקום, בעת האירוע. אולם בהמשך עדותה מתארת התובעת כי "באתי לסגור מאחורי את הדלת, ולעלות להביא מכשיר כתיבה. בעודי עומדת בדלת, ומנסה לסגור את השער, אדון מיטראני שם את רגלו כחוצץ, כך שלא אוכל לסגור את הדלת, ואמר שהדלת הזאת לא תיסגר היום... ניסיתי לשמור את הדלת שלא תיפתח יותר, אך מיטראני הדף את הדלת ונכנס פנימה. תוך שניה הוא עמד אצלי בבית במסדרון, ואח"כ היה במעלה המדרגות, לכיוון חדר הוריי" (פרו', עמ' 11, ש' 25 - 29). עדותה זו של התובעת היתה מהימנה בעיניי. היא גם תואמת במדויק את התיאור שתיארה ורשמה, ממש ביום האירוע, ואשר צורף כנספח י"א לכתב התביעה המתוקן. אני נותן אמון מלא בנכונות עדותה של התובעת 1 בנקודה זו, ומעדיף את עדותה על פני עדותו הסותרת של הנתבע 5 (פרו', עמ' 20, ש' 3 - 4, ש' 8 - 11). ושלא כדעתו של הנתבע 5, דעתי היא כי הפעולה המתוארת היא אכן בבחינת "התפרצות" לבית (על אף שהתובעת פתחה את הדלת), שכן, היה כאן מרכיב של התגברות בכח על התנגדותה של התובעת, הדיפת הדלת בכח, וכניסה לבית בעל כורחה ובניגוד לרצונה. למותר לציין כי אינני עוסק בשאלה האם הפעולה שנעשתה במקרה דנן ע"י הנתבע 5 היא בבחינת "התפרצות" במובן סעיף 405 לחוק העונשין תשל"ז-1977. ההגדרה שם כוללת, בין היתר, מי שפותח דלת בדחיפה או בכל דרך אחרת, ונכנס לבנין. ייתכן (אינני מביע דעה על כך) כי מה שנעשה כאן עשוי אולי להיחשב התפרצות גם לענין זה. כאמור, לא זו השאלה שבפניי. כאן עוסקים אנו בפקודת המסים (גביה), ולא בחוק העונשין. בפקודה זו אין הגדרה להתפרצות, ולדעתי לא יהיה זה מופרך לומר שהנתבע 5 אכן התפרץ לדירתה של התובעת. נכון שהיא פתחה את הדלת, אולם היא התכוונה, וגם ניסתה בפועל, לסגור את הדלת, והנתבע 5 מנע את הדבר בכח, ע"י הנחת כף רגלו כחוצץ, באופן שמנע את סגירתה. לאחר מכן, דחף את הדלת, פתח אותה לרווחה, נכנס לבית בניגוד לרצונה של התובעת, ועלה לקומה העליונה. כאמור, דעתי היא שלענין החוק הנדון כאן, התקיימה כאן "התפרצות". פעולה זו היתה בלתי חוקית, ראשית, משום שלא היה בידי הנתבע 5 "כתב הרשאה לפרוץ לביתו או לרשותו של חייב", בהתאם לסעיף 5(4) לפקודה, ותקנה 22 וטופס 8 לתקנות (הנתבע 5 עצמו העיד כי לא היה ברשותו כתב הרשאה לפרוץ: פרו', עמ' 20, ש' 1 - 2, ש' 14- 19). ושנית, משום שהפעולה נעשתה בסביבות וקצת לאחר השעה 18.00 (כך עולה מדו"ח הפעולה של השוטר, שהגיע למקום בשעה 18.00, והפעולה הנ"ל, שהשוטר דרך אגב לא מצא לנכון לציין אותה, אירעה לאחר הגעתו), משמע - לא בשעות היום, כדרישת סעיף 5(4) לפקודה, ותקנה 22(ד) לתקנות. אמנם, סעיף 10 לכתב התביעה המתוקן (סעיף העוסק בין היתר בשעת הפריצה לבית) נמחק מכתב התביעה בהחלטתי מיום 7/12/08, אולם החלטה זו היא שגויה, שכן, הנושא של שעת הפריצה נכלל במפורש גם בכתב התביעה המקורי, סע' 6. עפ"י ההלכה הפסוקה, ביהמ"ש רשאי בכל עת לתקן החלטת ביניים שנתן, אם התברר לו כי מוטעית היא (ע"א 3604/02 פד"י נ"ו (4) 505, בעמ' 508, רע"א 909/07 דינים עליון כרך צ"א, 773). אני מתקן אפוא, חלקית, את החלטתי מיום 7/12/08 (פרו', עמ' 10) וקובע כי סעיף 10(ב) לא נמחק מכתב התביעה המתוקן. לחלופין, גם אם מחיקתו של סעיף 10(ב) בעינה עומדת, הרי כל העדים העידו ונחקרו בהרחבה ביחס לענין שעת האירוע (ראה פרו', עמ' 12, עמ' 19, עמ' 20), ובכך יש לראות משום הסכמה ל"שינוי חזית", ולא ניתן לכן לטעון כיום כי נושא זה הוא מחוץ לגדר הפלוגתאות שבין הצדדים. ומכל מקום, העיקר הוא, כמובן, לא הענין של שעת האירוע, אלא עצם ביצוע ההתפרצות, ללא כתב הרשאה לפרוץ, וענין זה - בוודאי ובוודאי נכלל בין הפלוגתאות (סעיף 9 לכתב התביעה המתוקן). לסיכום עד כאן, הנתבע 5 ביצע לדעתי פעולה בלתי חוקית, היינו, פעולה של "התפרצות" לבית, בלא שהיה בידיו כתב הרשאה לעשות כן, ועל אף שלא היתה זו שעת יום, ובתוך כך גרם לתובעת 1 בכי ועגמת נפש. אכן, בתיק ת.ק. (ת"א) 3883-12-07 הגיע ביהמ"ש למסקנות שונות משלי, ביחס לאותו אירוע (שם התביעה היתה תביעתו של התובע 2 שבפניי, כנגד ראש העיר אישית). אולם, ראשית, ההכרעה שם התבססה על העדר אחריות אישית של הנתבע (ראש העיר), וכל יתר המסקנות שם הן בבחינת אימרת אגב. ושנית, וחשוב יותר, המסקנות שם היו על יסוד עדותו של התובע 2 בלבד, שלא היה נוכח ולא היה עד לאירוע, ואילו התובעת 1 לא העידה בתיק הנ"ל. הוצאת המעוקלים בפעולה בלתי חוקית, כאמור, תוצאתה היא לכאורה כי התובעים זכאים להחזרת המעוקלים לידיהם ללא תנאי. אלא שאינני מורה על כך, ראשית, משום שסעד זה כנראה אינו בגדר סמכותו של בית משפט זה (ראה סעיף 60 לחוק בתי המשפט), ושנית, משום שזה איננו הסעד המבוקש בתובענה, והתובעים אף הבהירו כי אינם מעוניינים לקבל לידיהם את הציוד שעוקל, מכיון שכבר רכשו ציוד אחר תחתיו (פרו', עמ' 7, ש' 23). תביעתם היא לדמי נזק בלבד, ואדון אפוא להלן בשאלת הנזק. התובעת 1 העידה כי כאשר היא נמצאת בפתח ביתה ואינה מאפשרת למאן דהוא להיכנס והוא נכנס בכח (ואוסיף: וללא הרשאה חוקית לעשות כן) זוהי התנהגות ברוטלית, שפגעה בה להמשך התיפקוד שלה באותו יום, וגרמה לה עגמת נפש (פרו', עמ' 1, ש' 20 - 21). לדבריה, "אני הרגשתי פגיעה עצומה. הייתי צריכה ללמוד באותו יום למבחן, ולא יכולתי לעשות שום דבר. אני פשוט ישבתי ובכיתי... אני תובעת כי אני נפגעתי מאותה כוחנות ואלימות שננקטה כלפיי, ומחוסר הביטחון שהיה לי להמשיך ולהישאר בדירה הזאת אח"כ לבד, ושלא יכולתי להמשיך לעבוד" (פרו', עמ' 15, ש' 9 - 14). התובעים דורשים בתביעתם, בראש נזק זה, סך של 3,000₪. אני סבור כי הפיצוי הראוי בנסיבות תיק זה הוא 2,000₪, וכך אני קובע. פיצוי זה ישולם לתובעת 1, ולא לתובע 2, שלא היה נוכח באירוע. ראש הנזק השני הוא ערך הפריטים ש"נשדדו", בסך של 14,000₪. בענין זה, אינני רואה עין בעין עם התובעים. העירייה רשאית היתה לפי החוק למכור את המעוקלים, לכסות בדמי הפדיון את החוב, ואת ההפרש - להחזיר לתובעים (סעיף 5(3) לפקודה ותקנה 20(א) לתקנות). אילו נמכרו המעוקלים (ששוויים, כנטען, 14,000₪, בעוד שסך החוב הוא 2,000₪) מבלי לשלם את היתרה לתובעים, או תוך תשלום יתרה נמוכה מאד ובלתי סבירה, ייתכן מאד שהיתה לתובעים, במקרה כזה, טענה ראויה. אלא שבמקרה דנן, המעוקלים לא נמכרו עד היום, ועל כן לא נגרם לתובעים נזק בשווי המעוקלים. כל שהיה על התובע 2 לעשות הוא לשלם לעירייה את החוב - שהוא איננו כופר בו כיום - ולקבל המעוקלים בחזרה לידיו. אפילו דמי אחסנה לא היו נדרשים ממנו (פרו', עמ' 7, ש' 20, עמ' 8, ש' 2, ש' 10). הנה כי כן, לא היה נגרם לתובעים כל נזק כספי שהוא. אלא שהתובעים, בצעד בלתי סביר ובלתי מובן, בחרו לא להקטין את הנזק, אלא להגדילו: הם רכשו מיטלטלין חדשים, במקום אלה שעוקלו, ועתה הם דורשים כי ישולם להם שווי המיטלטלין שעוקלו. אני דוחה דרישה זו. היה על התובעים לפעול בתום לב ובסבירות להקטנת נזקם, ולא להגדיל באופן בלתי סביר את נזקם, ולצפות שהקופה הציבורית (העירייה) תממן את פעולתם. כאמור לעיל, לא נגרם לתובעים נזק, בוודאי לא בשווי המעוקלים שעוקלו. הם יכולים היו לקבל המעוקלים לידיהם, ובלבד שישלמו את החוב שבגינו הוטל עיקול (ושלגביו אין הם מעלים כיום, וגם אינם רשאים להעלות, בערכאה זו, כל טענה שהיא). טוענים התובעים, בנוסף, כי אין זה מידתי ואין זה ראוי להטיל עיקול על ציוד ששוויו 14,000₪, בגין חוב בסך 2,000₪ בלבד. תשובתי לכך היא, כי אין מניעה בדין להטיל עיקול על נכס ששוויו רב, ולהעמידו למכירה, אף בגין חוב נמוך יחסית, כל עוד לא הוכח כי המעקל פעל בזדון או בחוסר סבירות קיצונית, דבר שלא הוכח במקרה דנן (השווה בר"ע (ב"ש) 530/06 תק-מח 2006 (3) 7874, בפיסקה 4 שם). התובעת 1 טוענת גם, כי חלק מהציוד (מסך מחשב דק) הוא בבעלותה, ולא ניתן היה לעקלו, הואיל ולה אין כל חוב לעירייה. התובעת 1 לא הביאה הוכחה כלשהי לטענתה זו, ואני דוחה אותה. מי שנושא באחריות כלפי התובעת 1 הוא, בראש ובראשונה, הנתבע 5, בגין פעולתו שלו, ועמו נושאת באחריות גם העירייה, אם מכח סעיף 15(4) לפקודת הנזיקין, אם מכח סעיף 15(3) לפקודה, ואם מכח סעיף 15(5) לה (ואולי גם מכח סעיף 14 לפקודה). אשר לנתבעים 1 - 3, לא הוברר מכח מה נושאים הם באחריות, וסבורני, כי אין הם נושאים באחריות. הטענה היחידה שנטענה כלפיהם בכתב התביעה המתוקן (סעיף 3) היא, כי המעקלים טענו שנשלחו (גם) ע"י נתבעים אלה. בהחלטות קודמות בתיק זה ציינתי, כי אם תוכח טענה זו אפשר שתוטל על נתבעים אלה אחריות שילוחית. אלא שהטענה לא הוכחה. התובעת 1 העידה כי המעקלים אמרו לה שהם באו מעיריית פתח תקוה (פרו', עמ' 11, ש' 9 ועמ' 12, ש' 16). לא מאת הנתבעים 1 - 3, או מי מהם. סיכום (א) אני מקבל את תביעת התובעת 1 נגד הנתבעים 4, 5. אני מחייב את הנתבעים 4, 5, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת 1 סך 2,000₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 26/12/07 ועד התשלום בפועל, ובצירוף הוצאות המשפט בסך 400₪, צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. (ב) תביעת התובעת 1 נגד הנתבעים 1 - 3 נדחית. (ג) תביעת התובע 2 נדחית. (ד) התובעים ישלמו לנתבעים 1 - 3 הוצאות משפט בסך 750₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. מקרקעיןעיקול