להלן פסק דין בנושא נזקים לרכב אחרי עיקול: פסק דין מבוא 1 . בפני תביעה בגין נזקי רכוש אשר על פי הנטען, נגרמו לרכב מסוג "רנו אקספרס" מ.ר. 5505206 (להלן: "הרכב"), שהינו בבעלות התובע, וזאת שעה שהרכב עוקל על ידי הנתבעת, בעת העיקול. 2. לטענת התובע, ביום 4.11.99 סמוך לשעה 00:30, עוקל רכבו ע"י הנתבעת, נגרר ואוחסן במחסני" נעמן "בקריות, וזאת בגין אי תשלום קנס מינהלי אשר הוטל על התובע בגין העסקת עובדים זרים. לטענת התובע, הקנס המנהלי שהוטל עליו הנו בטל בהיותו בלתי חוקי, וזאת בהתאם לפסק הדין אשר ניתן ביום 27.2.2000 במסגרת בש"א 1005/99 ובש"א 1003/99 בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת, ואשר בעקבותיו הוחזר רכבו של התובע אליו, כשהוא ניזוק בחלקים שונים, נזקים אשר על פי הנטען נגרמו בעטייה של הנתבעת, כתוצאה מגרירת הרכב ואחסונו, במהלך הליך העיקול שבוצע. 3. הנתבעת אינה חולקת באשר להליך העיקול שבוצע לשם תפיסת הרכב, אלא היא חלוקה באשר לאחריות לגרימת הנזקים אשר על פי הנטען, נגרמו לרכבו של התובע בעת תפיסת הרכב ואחסונו. כן טוענת הנתבעת, כי ביום 28.7.97 מפקח של שירות התעסוקה הטיל על התובע קנס מינהלי בסך 8,000 ₪ בגין העסקת ארבעה עובדים זרים שלא כדין. מאחר והתובע לא שילם את הקנס במועד כנדרש, הועבר הקנס לטיפולה של הנתבעת. על פי הנטען, נשלחו לתובע שתי דרישות לתשלום החוב, האחת מיום 3.9.98 והאחרת מיום 21.10.98. ביום 14.3.99 החלה הנתבעת בהליך הגבייה אשר במסגרתו עוקל רכבו של התובע, עיקול ברישום. ביום 4.11.99, לאחר כעשרה חודשים מיום העיקול ברישום, אשר במהלכם לא נתקבלה כל תגובה מצד התובע, עוקל רכבו של התובע, עיקול בביצוע. עוד טענה הנתבעת, כי בעת תפיסת הרכב, מולאה תעודת אחסנה אשר מכילה פרטים אודות מצב הרכב כפי שהיה בעת התפיסה, לרבות הפגיעות והפגמים שהיו ברכב. 4. ביום 2.8.04 נשלחה הודעת צד ג' לחברת א.ג.ח. כרמל בע"מ (להלן: "צד ג'") בטענה, כי הליך התפיסה והאחסון של הרכב נעשה בפועל על ידי צד ג', כאשר בין הנתבעת לבין צד ג' נחתם הסכם מיום 12.7.99 ולפיו, צד ג' מחויב לכל נזק אשר ייגרם כתוצאה מפעולת תפיסה ואחסון של מיטלטלין. טיעוני התובע: 5. לטענת התובע, הליך העיקול בוצע בשעת לילה מאוחרת עת הופיעו מעקלים מטעם צד ג' לפי הוראה מאת הנתבעת והעמיסו את רכבו, מבלי לדווח על כך לתובע או למי מטעמו ומבלי לבקש קודם את מפתחות הרכב, וכי הדבר נודע לתובע אך באמצעות שכניו. התובע טוען עוד, כי כאשר קיבל את רכבו, הוא מצא שהוא ניזוק בחלקים רבים ובמצב לא שימושי. אך בכוחות עילאיים הביא התובע את רכבו למוסך בנצרת, שם ובטרם יבוצעו התיקונים, הזמין שמאי מטעמו אשר בדק את הרכב ונתן את חוות דעתו בצירוף צילומים המתארים את הנזקים שנגרמו לרכב על ידי המעקלים, או מי מטעמם. 6. התובע טען עוד, כי אין מחלוקת שהמעקלים תפסו את הרכב מבלי להשתמש ו/או לבקש את מפתחות הרכב. כן טען, כי אין מחלוקת על כך שהרכב שוחרר לאחר החלטה שיפוטית שניתנה ולפיה, צו עיקול הרכב ניתן שלא כדין. בהקשר זה הדגיש, כי משהוכח, כי צו העיקול אינו כדין, אין הנתבעת יכולה לטעון כנגד חוקיות הפעולה שהתבררה בבית הדין האזורי לעבודה. 7. באשר לעדותו בבית המשפט טען התובע, כי זו הייתה אמינה ונתמכה במסמכים שצורפו, וכן בגרסתו של צד ג' באשר לאופן תפיסת הרכב וגרירתו והעמסתו, בטרם יגיע התובע. כן הפנה לחוות דעת השמאי ולעדות השמאי, אשר הובא כעד מטעמו. 8. אשר על כן טוען התובע, כי האחריות לגרימת הנזקים ברכבו רובצת לפתחם של הנתבעת ושל צד ג', ביחד ולחוד, ולפיכך, עותר התובע לקבלת התביעה ולחיובם במלוא סכום התביעה בתוספת ריבית והצמדה כחוק. כן עותר התובע לחיוב הנתבעת וצד ג' בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בתוספת מע"מ כחוק. טיעוני הנתבעת: 9. לטענת הנתבעת, התובע לא הצליח להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו להוכחת טענותיו. 10. באשר לנזקים הנטענים טענה הנתבעת, כי לרכבו של התובע לא נגרם כל נזק כתוצאה מהליך העיקול וכי כל הנזקים הנטענים, אשר מופרכים כשלעצמם, נגרמו בעטיים של אירועים אחרים שאינם נוגעים להליך העיקול. כן הוסיפה וטענה, כי התובע כאמור, לא הצליח להוכיח את נזקיו ואף לא את הקשר הסיבתי שבין נזקים אלו, אם אירעו, לבין הליך העיקול שבוצע. 11. כן טענה הנתבעת, כי כל הנזקים הקשורים לפנים הרכב, אין להם כל נגיעה להליך העיקול ולפעולת גרירת הרכב ואין קשר כלשהו בין פעולת העיקול והגרירה לבין נזקים נטענים אלו. עוד טוענת הנתבעת, כי בבואו להכריע בשאלת החבות בגין הנזקים הנטענים, על בית המשפט לקחת בחשבון כי בשל חלוף הזמן ותיקון הנזקים הנטענים, הרי שלא ניתן היה לבדוק את הרכב ובכך נגרם לנתבעת נזק ראייתי בלתי הפיך אשר פגע בהגנתה. עובדה זו, יש לזקוף לחובתו של התובע. בהקשר זה הדגישה הנתבעת, כי אין באפשרותה לבחון האם נזקים אלו נגרמו לרכב במהלך התפיסה והאחסון של הרכב, אם לאו, ואם כן, מהו אומדנם, וזאת מן הנימוקים הבאים: ראשית, חוות דעת השמאי אשר הוגשה מטעם התובע ניתנה ביום 14.12.99 ומיד לאחריה תוקן הרכב. משכך, לא ניתנה לנתבעת ההזדמנות לבחון את מצב הרכב עובר לשחרורו מהתפיסה והאחסון. יתרה מזאת, התביעה דנן הוגשה כארבע שנים לאחר האירוע הנטען. משכך, ברור הוא, כי מצב הרכב כיום אינו משקף את מצבו כפי שהיה בזמן הרלוונטי לנטען בתביעה זו. 12. באשר לראיות שהוצגו מטעם התובע טוענת הנתבעת, כי חוות דעת השמאי נערכה אך ביום 14.12.99, כשבועיים לאחר שחרור הרכב ממחסני נעמן. שיהוי זה, פועל לחובת התובע ומנתק את הקשר הסיבתי בין הליך העיקול לבין הנזקים הנטענים. גם טענת התובע ולפיה, לרכב נגרמו נזקים פנימיים, לרבות פגיעה במושבים ובתא הכפפות, דינה להידחות, וזאת לאור אופי ביצוע העיקול ואי גרימת הנזקים הנטענים כתוצאה מהעיקול. שכן, כפי העולה מעדותו של מבצע העיקול אשר לא נסתרה, הרכב הועמס על הגרר במשיכה או ע"י מזלג. לפיכך, במקרה בו הרכב הועמס ע"י מזלג, הרי שלא הייתה כל חדירה לפנים הרכב.גם במקרה בו הגרירה נעשתה באמצעות משיכה, הרי שכל מעשיו של המעקל במקרה כזה, מסתכמים בפתיחת דלת הנהג והורדת בלם היד. 13. כן טענה הנתבעת, כי עדותו של התובע נמצאה מלאת סתירות ותמיהות. כן הדגישה, כי כפי העולה מעדות השמאי אשר הובא להעיד מטעם התובע, הנזק לרכב נגרם כתוצאה מחבלה ולאו דווקא כתוצאה מגרירה. כן עולה, כי אין ביכולתו של השמאי לדעת האם הנזקים הנטענים נגרמו כתוצאה מהגרירה ומתי אירעו האירועים שגרמו לנזקים אלו. בהקשר זה הפנתה הנתבעת לעדותו של השמאי. משכך, הרי שהתובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו להוכחת קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לבין הליך העיקול. 14. עוד טוענת הנתבעת, כי לא ניתן ע"י התובע כל הסבר באשר לשיהוי בהגשת תביעתו. זאת ועוד, למרות ההליכים המשפטיים אשר התנהלו לביטול הקנס המנהלי שהוטל עליו לאחר שחרור הרכב, נמנע התובע מלהעלות טענה כלשהי לעניין הנזקים ברכב, ולראשונה העלה טענותיו אלו אך בשנת 2004, קרי כארבע שנים לאחר האירוע הנטען, עת הוגשה התביעה כאן. הימנעות התובע מלהעלות כל טענה באשר לנזקים הנטענים במסגרת הדיונים לביטול העיקול, אשר נמשכו אף לאחר שחרור הרכב, מלמדת לדידה, כי לרכב לא נגרמו כל נזקים כתוצאה מהעיקול וכי כל טענות התובע באשר לנזק שנגרם לרכב אינן אלא ניסיון התובע להתעשר שלא כדין ע"י קשירת הנזקים ברכב, לאירוע העיקול. בהקשר זה ציינה עוד הנתבעת, כי לא ניתנו ע"י התובע הסברים המניחים את הדעת באשר לאי נקיטת פעולה כלשהי לתבוע את הנזקים הנטענים, עוד בטרם הגשת התביעה כאן ובסמוך למועד שבו שוחרר הרכב, כמפורט לעיל. 15. לחילופין, טענה הנתבעת, כי באם טענות התובע לרבות לעניין הקשר הסיבתי שבין אירוע העיקול לבין הנזקים הנטענים יתקבלו, הרי שבמצב כזה יש לחייב את צד ג' בתשלום הפיצוי לתובע. שכן, הליך התפיסה והאחסון של הרכב נעשה כאמור, על ידי צד ג', כאשר בין הנתבעת לבין צד ג' קיים הסכם מיום 12.7.99 לפיו, צד ג' מחויב לשפות את הנתבעת בגין כל נזק אשר ייגרם כתוצאה מפעולת התפיסה והאחסון של מיטלטלין, כמפורט לעיל. עוד הדגישה את העובדה, כי צד ג' לא הכחיש את נוסח ההסכם הנ"ל בינו לבין הנתבעת ומשכך, יש בכך כדי להוות הודאה מטעם צד ג' באשר לכל האמור בהסכם זה. 16. לסיכום מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי ממסכת הראיות אשר הוצגה מתבקשת המסקנה, כי התובע לא הצליח להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו להוכחת הנזקים הנטענים וכי אלה נגרמו כתוצאה מהליך העיקול. מנגד, הצליחה הנתבעת להטיל ספק רב בקיום הקשר הסיבתי בין הנזקים הנטענים, לבין הליך העיקול. 17. אשר על כן ולאור כל שפורט לעיל, עתרה הנתבעת לדחיית התביעה ולחיוב התובע בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד כחוק. לחילופין עתרה הנתבעת, לחייב את צד ג' בתשלום פיצוי התובע בגין הנזקים שנגרמו, ככל שייפסק פיצוי כזה. דיון: 18. כאמור, בפניי תביעה כספית בגין נזקי רכוש אשר על פי הנטען, נגרמו לרכב התובע, במהלך הליך עיקול אשר בוצע מטעם הנתבעת, כמפורט לעיל. 19. מטעם התובע העיד התובע עצמו והשמאי מר עלי מנאדרה (להלן: "השמאי"). כן הוגשו חוות דעת שמאי ומסמכים נוספים. מטעם הנתבעת, העיד מר ארז אלחנן וכן הוגשו מסמכים שונים. מטעם צד ג' העיד מר אלי לניאדו וכן הוגשו מסמכים שונים. 20. לאחר שבחנתי את ראיות הצדדים, עיינתי בחוות דעת השמאי ובכל המסמכים שהובאו לעיוני, באתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להידחות, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן. 21. ראשית ,אציין, כי מצאתי את עדותו של התובע בלתי מהימנה,וככזו אשר נמצאו בה סתירות ותמיהות היורדות לשורשו של עניין, כפי שיפורט להלן. כך לדוגמא נשאל התובע אודות שחרור הרכב והנזקים אשר לטענתו, נתגלו ברכב לאחר שחרורו. בהקשר זה ראה עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 15.3.07 (משורה 16 ואילך), שם העיד התובע כדלקמן: "ת. דווקא אחרי שזכינו והלכנו לשחרר את האוטו, אני הייתי ואני זוכר את זה במדויק, בגלל שהיינו עובדים באזור המרכז, רחוק, רצינו לעשות לו טסט לפני המקרה כמה ימים, עשינו לו בדיקה והכנה לטסט. היינו צריכים להכניס אותו למוסך ולעשות טסט. הכנו אותו. אחרי 3-4 חודשים בלי הנעה, בלי שום דבר, הוא במחסן, שחררנו אותו, והאוטו היה על הפנים. ראינו ואמרו תלכו תתלוננו. לא היה לנו כתובת, היו מזלזלים בנו, לא התייחסו. . . . לקחתי את האוטו למוסך בכוחות עצמי, לא גררתי אותו, היה לי בלגן בכביש, לקח לי הרבה. העיקר שהגעתי למוסך, שם קראתי לשמאי, שיבוא ויצלם הכול לפני שיעשו בו שום דבר, כי הייתי עצבני והעניין היה איפה שהיה מחסן ולא התייחסו. אמרתי להם איפה הסמל? מה עם הכיסאות?לקחתם את האוטו, מה עשיתם בכיסאות? האוטו היה סגור, איך פתחתם את הדלתות?" מעדותו של התובע הנ"ל עולה, כי עם שחרורו של הרכב, הוא לקח את הרכב בכוחות עצמו למוסך לשם בדיקתו והכנתו לטסט, שם נבדק הרכב ע"י השמאי. על כך, שב וחזר התובע בהמשך עדותו, והעיד כי לקח את הרכב למוסך מיד באותו היום שבו שוחרר, לאחר שראה את הרכב והבין כי מצבו אינו תקין (ראה עמ' 4 לפרוטוקול משורה 5 ואילך). כאשר נשאל התובע אודות מועד בדיקת הרכב ע"י השמאי העיד התובע, כי בדיקת השמאי נעשתה או באותו היום ,או למחרת, או בטווח של ימים ספורים, מאחר והתובע היה "לחוץ על האוטו", כהגדרתו (ראה עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 15.3.07, שורות 10 - 13). דא עקא, שהרכב שוחרר ממחסני נעמן ביום 1.12.99, שעה שבדיקת השמאי נעשתה אך ביום 14.12.99, קרי שבועיים לאחר שחרור הרכב. בהקשר זה, הרי שמעדותו של התובע עולה סתירה מהותית באשר למועד בדיקת הרכב ע"י השמאי, כאשר התובע העיד וחזר והעיד, כי הרכב נבדק ביום שחרורו או יום למחרת, ובפועל, בדיקת השמאי נעשתה כאמור, שבועיים לאחר שחרור הרכב. כאשר נשאל התובע בעניין זה,הוא נמנע מלתת כל הסבר המניח את הדעת.בהמשך עדותו ,ובניגוד גמור לעדותו כמפורט לעיל ,העיד התובע בהקשר זה,כי הוא כלל אינו זוכר את מניין הימים. ראה בעניין זה עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 15.3.07 משורה 4 ואילך, שם נאמר בין היתר כדלקמן: "ש. הרכב שוחרר ממוסך נעמן ב-1.12.99. הרכב נבדק על ידי שמאי ב-14.12.99. גם התמונות מצולמות בתאריך הזה. איך אתה מסביר את המרווח של השבועיים? ת. אני לא זוכר את הימים. זה ב-99'. אמרתי לך שאני הייתי ממהר בגלל שהייתי לחוץ בגלל העבודה, יום ויומיים ושבוע זה מוסך, המוסך לא בנוי רק בשביל האוטו שלי. ש. שאלתי אותך קודם אם באותו יום לקחת אותו למוסך ואמרת לי שלא. המוסך באותו יום מזמין שמאי. ת. אני לא זוכר." זאת כאמור, בניגוד גמור לעדותו של התובע תחילה, כפי שפורט לעיל. סתירה זו היורדת לשורשו של עניין, נותרה ללא הסבר מניח את הדעת מאת התובע. 22. זאת ועוד, התובע ציין בעדותו כי עובר למועד עיקול הרכב, היה הרכב במצב טוב, שכן עבר בדיקה והכנה לקראת טסט ואף הוכנס למוסך לשם הכנתו ל"טסט" (ראה עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 19-20 וכן עמ' 4 לפרוטוקול שורות 21 - 29). בעניין זה נמנע התובע מלהציג כל ראיה אודות הטיפול שנעשה לרכב במוסך בטרם בוצע העיקול, ראיה אשר יכול והיה בה כדי לחזק את טענותיו בדבר מצב הרכב בטרם בוצע העיקול. דא עקא, ששום ראיה בהקשר זה לא הוצגה. העובדה שהתובע ציין, כי ברשותו קבלה או אישור כלשהו, לרבות פירוט הטיפולים שנעשו ברכב ולמרות זאת, הוא נמנע מהלציג ראיה זו, מעלה תמיהה. בעניין זה, תצויין משמעות הימנעות בעל דין מלהביא ראיה אשר יש בה כדי לפעול לטובתו. ראה בהקשר זה ספרו של כב' השופט קדמי, "על הראיות", חלק שלישי, עמ' 1649, שם נאמר בין היתר כדלקמן: " וזהו הכלל: "אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד שיש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד"; ובהמשך, ציטוט מ-ע"א 548/78: ". . . כלל נקוט בידי בתי-המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית-המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו. . . הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית-המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר, נגד מי שנמנע מהצגתה." 23. זאת ועוד, השמאי אשר הובא להעיד מטעם התובע העיד, כי הנזקים הפנימיים אשר נתגלו ברכב התובע הינם נזקים אשר על סמך ניסיונו, יכולים להיגרם כתוצאה מחבלה ולאו דווקא כתוצאה מגרירה (ראה בעניין זה עמ' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 8.7.07, שורות 1-2). עוד עולה מעדותו של השמאי, כי אין ביכולתו לקבוע מתי אירעו האירועים אשר גרמו לנזקים, שכן אין הוא יכול להבדיל בין נזק שנגרם לרכב חודש לפני בדיקתו או שבוע לפני הבדיקה (ראה עמ' 18 לפרוטוקול, משורה 21 ואילך). מה גם שמעיון במסמך נ/3 אשר הוגש לעיוני ושעניינו תעודת אחסנה של הרכב אודות מצבו כפי שהיה בעת תפיסתו עולה, כי כבר בעת תפיסת הרכב ואחסונו, נתגלו פגיעות ופגמים ברכב שכבר היו קיימים קודם לתפיסתו ואיחסונו על ידי מי מטעם הנתבעת. כך לדוגמא וכפי העולה מהמסמך נ/3, היו פגיעות בפח הרכב (ראה סעיף "סימון פגיעות חיצוניות ברכב" למסמך נ/3). 24. לא זו אף זו, אלא שהתובע השתהה בהגשת התביעה דנן וגם בעניין זה, לא עלה בידו ליתן הסבר המניח את הדעת באשר לשיהוי זה. שכן, הנזקים הנטענים נגרמו לכאורה, בחודש דצמבר 1999, בעוד שהתביעה דנן הוגשה אך בחודש פברואר שנת 2004. כאשר נשאל התובע בהקשר זה, כל שטען היה, כי הוא רצה לתבוע, וכי שאלה זו יש להפנות לעורך דינו (ראה עמ' 5 לפרוטוקל משורה 26 ואילך). עם כל הכבוד, אינני מקבלת הסבר זה של התובע. שכן, התובע בעצמו בוודאי הבחין וראה, כי במשך 4 שנים לא נעשה דבר עם רצונו לתבוע בגין הנזקים שנגרמו כטענתו, ובכל זאת בחר לשבת בחיבוק ידיים ולא לעשות דבר בהקשר זה. 25. נוכח כל האמור לעיל, הרי שמצאתי את עדותו של התובע ככזו המלאה בסתירות ותמיהות היורדות לשורשו של עניין וככזו אשר לא ניתן לבסס עליה ממצאים , ומשכך אני רואה לדחותה. 26. מנגד, מטעם הנתבעת העיד בפני מר ארז אלחנן, מרכז עיקולים אצל הנתבעת. מצאתי את עדותו של מר אלחנן מהימנה, עקבית ואמינה ושעה שגולל אותה בפניי, אותות האמת עלו הימנה ומשכך, אני רואה לסמוך עליה ולאמצה. 27. מטעם צד ג'העיד מר אלי לניאדו, כאמור. מר לניאדו העיד באשר לאופן ביצוע העיקול והתפיסה של הרכב דנן. מר לניאדו העיד,כי הרכב הועלה על הגרר והוסע משם ללא מגע יד אדם , כאשר אף אדם לא נהג ברכב ולא נכנס לתוכו.מר לניאדו העיד באופן ברור ומפורש , כי לא גרם כל נזק לרכב.כן העיד מר לניאדו , כי במהלך הגרירה , איש הגרר פותח את דלת הנהג, משחרר את בלם היד, מחבר את כבל המשיכה בקדמת הרכב והרכב מועלה על הגרר ללא נזק(ראה עמודים 11-14 לפרוטוקול). מצאתי את עדותו של מר לניאדו מהימנה, סדורה ועיקבית ושעה שגולל אותה בפני אותות האמת עלו הימנה. לפיכך אני רואה לסמוך עליה ולאמצה. 28. נוכח כל האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובע להרים את נטל ההוכחה הרובץ לפתחו באשר לנזקים הנטענים ובאשר לקשר הסיבתי הנטען בין נזקים אלו לבין הליך העיקול אשר בוצע מטעם הנתבעת ע"י צד ג', ומשכך דין התביעה להידחות. 29. למעלה מן הצריך יצוין, כי נוכח מסקנתי כי לא הוכח בפניי קיומו של קשר סיבתי בין הליך העיקול ותפיסת הרכב, לבין הנזקים הנטענים, הרי שכלל אינני נזקקת להכרעה בסוגיה האם עיקול הרכב ותפיסתו היו כדין, אם לאו, בשים לב למהות התביעה המונחת בפניי, וקביעותי כפי שפורטו לעיל. 30. נוכח כל שאמור לעיל,הרי שדין התביעה להידחות ,וכך אני מורה. 31. בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות. רכבעיקולנזק לרכב