בית המשפט ציין כי בדיון נתגלו סתירות רבות בין גרסתם של התובע והנתבע בינם לבין עצמם (לגבי שעת התאונה, נסיבות מזג האוויר, חושך מול ערפל וכן מיקום הרכבים עצמם). יש להדגיש כי צורת הפגיעה אינה מתאימה לגרסתם לגבי אופן אירוע התאונה: צורת הפגיעה מתאימה להתנגשות עם חלק חד כגון וו גרירה, ולא עם פגוש שטוח. להלן פסק דין בנושא סתירות בגרסה לתאונת דרכים: פסק דין א. העובדות הצריכות לענין: זוהי תביעת רכוש בגין תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 19/7/08 (להלן: "התאונה"). התובע היה בעת התאונה בעלי רכב מסוג מזדה מ.ר. 7306827 (להלן: "רכב המזדה"). הנתבע היה בעת התאונה נהג רכב מסוג טרנזיט מ.ר. 1559308 (להלן: "רכב הטרנזיט"). הנתבעת מס' 2 היתה בעת התאונה מבטחת רכב הטרנזיט. התובע והנתבע מצד אחד וחברת הביטוח מצד שני חלוקים באשר לעצם קרות תאונת הדרכים כפי שתוארה בכתב התביעה. ב. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי במשפט האזרחי נטל ההוכחה נקבע ע"פ "הטיית מאזן ההסתברות". בפסה"ד בעניין ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598, נקבע בכל הנוגע למאזן הסתברויות זה כי "... דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...". באשר לשאלת נטל ההוכחה - יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות: בעוד נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות, הרי שנטל הבאת הראיות הינו החובה המשנית הנלווית לנטל השכנוע. בעוד שנטל השכנוע הינו קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט, הרי שנטל הראיות הוא דינאמי, והוא עשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (וראה לעניין זה ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, עמ' 8, קדמי "על הראיות" (חלק שלישי, 2003) 1506-1505; ע"א 6160/90 דרוקר נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124). לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיות, או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות (א. הרנון "דיני ראיות" חלק ראשון (1979) 188). במקרה זה מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על פני משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (פרשת גרשון שלעיל, עמ' 8; ע"א 7905/98 AEROCON C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז (5) 35, 46-45). הוראת ס' 54 לפקודת הראיות קובעת, כי עת מצוי בפני בית המשפט עניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה אך ורק אם יטעים זאת וינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה. עדותו של עד מעוניין, דהיינו - מי שיש לו עניין אישי בתוצאה, מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראיתי שמן הראוי לתת לדבריו. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה ( ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' זוטא פ"ד כז(1), 679, 681) אין צורך להסביר כי בעל דין נמנה באופן מובהק על העדים ה"מעוניינים". על כן, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, הדבר מחייב משנה זהירות כאשר באים להכריע את הדין על סמך עדות שכזו. בשל כך, על פי הוראת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 הכרעה על סמך עדות יחידה של עד מעוניין, מחייבת הנמקה מפורטת. פרשנות סעיף זה, על פי פסיקת בית המשפט העליון היא, כי אין צורך בסיוע - שהוא ראיה עצמאית נפרדת, תומכת - כפי שהיה בעבר, ודי בחובת הנמקה המוטלת על השופט כדי להסביר מדוע הוא מוכן לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, על אף הבעייתיות של עדות זו. ג 1. התובע, נהג רכב המזדה, טען בדיון כדלקמן: לדבריו, הוא העמיד רכבו במתחם החניון הצמוד לביתו של אחי הנתבע, בו חנו בנוסף כלי רכב אחרים. בעודו נמצא בביתו של אחי הנתבע, יצר עימו קשר הנתבע, והודיע לו, כי פגע בטעות ברכבו, והסב לו נזקים. כשיצא התובע לבדוק מה אירע לרכבו, הבחין כי רכב הטרנזיט של הנתבע חונה רחוק יותר ממנו ולא צמוד לרכבו. 2. הנתבע מס' 1, נהג רכב הטרנזיט, טען בדיון כדלקמן: לדבריו, כלי הרכב עמדו גב אל גב, ורכבו התנגש ברכב התובע בגלל ערפל שהיה אותו יום במקום. במענה לשאלות נציג חברת הביטוח ענה התובע, נהג המזדה, ואמר כי התאונה אירעה בין השעות 19:00 -21:00, והנזק ברכב הטרנזיט של הנתבע היה במגן הברזל המצוי בחלקו האחורי. כן ציין כי לא הבחין אם נשבר פנס רכב הטרנזיט בעקבות התאונה. התובע לא הסביר כיצד זה שהפגיעה בחלקו האחורי של רכבו נראית יותר כמו פגיעה מוו גרירה מאשר ממגן הברזל השטוח המצוי בחלקו האחורי של הטרנזיט, ורק חזר והתגונן בכך שלא היה בזירת האירוע בעת התאונה. במענה לשאלות נציג חברת הביטוח ענה הנתבע מס' 1, נהג הטרנזיט, ואמר כי התאונה אירעה בשעת לילה. תשובתו לשאלת נציג חברת הביטוח כיצד זה שבטופס ההודעה שלו לחברת הביטוח ציין כי התאונה אירעה בשעת 23:00 בעוד התובע טען אחרת, ענה ואמר כי יש לו בעיות זיכרון. יש לציין כי בבוא הנתבעת להדגים ברכבי ההדגמה את אופן קרות התאונה הוא שינה את מצג המכוניות המעורבות בתאונה, כפי שהועמדו ע"י התובע קודם. 3. החוקר מטעם חברת הביטוח, מר אדי אבוטבול, הגיש דו"ח חקירה (אשר הוצג לעיונם של התובע ושל הנתבע) והעיד כי הוא נפגש הן עם התובע והן עם הנתבע, וניסה לשחזר עמם את התאונה לה את טוענים. עוד הוסיף החוקר ואמר כי הנזק ברכב התובע מתאים לנזק הנגרם כתוצאה מהתנגשות וו גרירה, ולא מהתנגשות בין מדף אחורי שטוח של רכב לבין פגוש אחורי של רכב אחר. נקודה נוספת שציין החוקר הוא עניין הפנס השבור - לדבריו, מנסיונו גם זמן רב לאחר התנגשות בה נשבר פנס, רואים בזירת האירוע רסיסים של פנס שבור, אך במקום לא נראו כל רסיסים אלא על הכביש נמצאו שני שברים גדולים של פנס, דבר המעיד על הנחתם מראש במקום ע"י המעורבים לכאורה בתאונה, סמוך וטרם בואו. ד. 1. למדתי מסמכי בי-הדין, שמעתי את טענות הצדדים, אשר בין היתר, הדגימו לפני באמצעות רכבי הדגמה באופן מפורט ומדוקדק את אופן התרחשות התאונה, איש איש לגרסתו, על גבי שרטוט מסומן א'. שמעתי את החוקר מטעם חברת הביטוח - נתבעת מס' 2 ועיינתי בדו"ח החקירה שערך. התרשמתי מעדותם, עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הרכבים ומיקום ואופי הפגיעות ברכבים, עיינתי בכל הראיות שהוצגו בפניי. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי התביעה מתקבלת לגבי נתבע מס' 1 ונדחית עם צו להוצאות לגבי נתבעת מס' 2 - חברת הביטוח "הראל". ה. הנימוקים לכך כדלקמן: 1. אני מקבלת במלואה את עדות החוקר וחוות דעתו. כמו כן, גם בדיון בביהמ"ש נתגלו סתירות רבות בין גרסתם של התובע והנתבע בינם לבין עצמם (לגבי שעת התאונה, נסיבות מזג האוויר, חושך מול ערפל וכן מיקום הרכבים עצמם). יש להדגיש כי צורת הפגיעה אינה מתאימה לגרסתם לגבי אופן אירוע התאונה: צורת הפגיעה מתאימה להתנגשות עם חלק חד כגון וו גרירה, ולא עם פגוש שטוח. כמו כן יש לציין את העדר ההתאמה בגרסאות התובע והנתבע מס' 1 לעניין מיקום הנזק ברכב התובע ולצורתו, וזאת לאור אופיו של הרכב הנטען כפוגע וכן לעניין מיקומם בתאונה. אני קובעת כי לא חלה חבות על המבטחת בגין הנזקים מאחר שהתובע והנתבע הציגו מצג שווא מתוך כוונה לרמות את נתבעת מס' 2 ולקבל ממנה פיצוי כספי שלא כדין. לעומת זאת הנתבע מס' 1 הודה כי פגע בתובע, ומכאן חבותו לשלם לתובע בגין נזקיו כמתואר בכתב התביעה. ו 1. לעניין הנזק: הנני מקבלת את חוו"ד השמאי המוסמך מאת בעלי רכב המזדה בסך 6,907 ₪, וכן את שכר טרחת השמאי מטעם התובע בסך 650 ₪, וכן את ירידת הערך של רכב התובע בסך 1,080 ש"ח . סך כל נזקי התובע שהתקבלו 8,637 ₪. 2 הנתבע מס' 1 בלבד ישלם לבעלי רכב המזדה את הסכום בסך 8,637 ₪ תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישא סכום זה בהפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. 3. כמו כן אני מורה כי התובע ישלם הוצאות בגובה 800 ש"ח לטובת הנתבעת מס' 2 בתוך 30 יום מהיום ואם לא כן ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למעד התשלום בפועל. ביהמ"ש מבקש להבהיר לצדדים, כי הצילומים ו/או המסמכים המקוריים אשר הוגשו ע"י הצדדים במהלך הדיון, יישמרו במעטפה מיוחדת במשך 20 יום בלבד מיום מתן פסק הדין במזכירות ביהמ"ש במידה ואחד הצדדים יבקש לקחתם. לאחר 20 יום מיום מתן פסק הדין, ייגרסו הצילומים והמסמכים באשר מדובר בתיק אלקטרוני ואין ביהמ"ש מחזיק צילומים ו/או מסמכים לאחר מועד זה. גרסאות לתאונהגרסאות סותרותתאונת דרכים