הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות תאונת הדרכים נשוא כתב התביעה. בית המשפט ציין כי מדובר בנסיון הונאה משותף לתובע ולנתבע מס' 1, כפי שנעשה בעבר בין התובע לבין בת דודו בקשר עם תאונה לכאורית קודמת, אשר אף בה ניזוק הרכב של התובע, למרבה הפלא - בדיוק באותם מקומות ואותם נזקים. גם לגבי התאונה הקודמת חברת הביטוח קבעה כי מדובר בתביעת שקר. להלן פסק דין בנושא תביעת שקר: א. העובדות הצריכות לענין: זוהי תביעת רכוש בגין תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 7/10/08 (להלן: "התאונה"). התובע היה בעת התאונה בעלי רכב מסוג פורד מ.ר. 9415205 (להלן: "רכב הפורד"). הנתבע מס' 1 היה בעת התאונה נהג רכב מסוג פונטיאק מ.ר. 6607308 (להלן: "רכב הפונטיאק"). הנתבעת מס' 2 היתה מבטחת רכב הפונטיאק בעת התאונה. הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות תאונת הדרכים נשוא כתב התביעה. ב. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי במשפט האזרחי נטל ההוכחה נקבע ע"פ "הטיית מאזן ההסתברות". בפסה"ד בעניין ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598, נקבע בכל הנוגע למאזן הסתברויות זה כי "... דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...". באשר לשאלת נטל ההוכחה - יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות: בעוד נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות, הרי שנטל הבאת הראיות הינו החובה המשנית הנלווית לנטל השכנוע. בעוד שנטל השכנוע הינו קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט, הרי שנטל הראיות הוא דינאמי, והוא עשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (וראה לעניין זה ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, עמ' 8, קדמי "על הראיות" (חלק שלישי, 2003) 1506-1505; ע"א 6160/90 דרוקר נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124). לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיות, או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות (א. הרנון "דיני ראיות" חלק ראשון (1979) 188). במקרה זה מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על פני משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (פרשת גרשון שלעיל, עמ' 8; ע"א 7905/98 AEROCON C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז (5) 35, 46-45). הוראת ס' 54 לפקודת הראיות קובעת, כי עת מצוי בפני בית המשפט עניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה אך ורק אם יטעים זאת וינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה. עדותו של עד מעוניין, דהיינו - מי שיש לו עניין אישי בתוצאה, מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראיתי שמן הראוי לתת לדבריו. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה ( ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' זוטא פ"ד כז(1), 679, 681) אין צורך להסביר כי בעל דין נמנה באופן מובהק על העדים ה"מעוניינים". על כן, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, הדבר מחייב משנה זהירות כאשר באים להכריע את הדין על סמך עדות שכזו. בשל כך, על פי הוראת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 הכרעה על סמך עדות יחידה של עד מעוניין, מחייבת הנמקה מפורטת. פרשנות סעיף זה, על פי פסיקת בית המשפט העליון היא, כי אין צורך בסיוע - שהוא ראיה עצמאית נפרדת, תומכת - כפי שהיה בעבר, ודי בחובת הנמקה המוטלת על השופט כדי להסביר מדוע הוא מוכן לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, על אף הבעייתיות של עדות זו. ג 1. נהג רכב הפורד טען בדיון כדלקמן: לדבריו, הנתבע הוא אחיו. כן ציין כי בעת התאונה רכבו חנה בחניית בית הוריהם, ולמשמע קול חבטה, יצא מהבית, והבחין כי רכב הנתבע פגע ברכבו, באופן שחזיתות שני כלי הרכב צמודים האחד לשני. במענה לשאלות נציג הנתבעת מס' 2 ענה התובע ואמר כי תיאור התאונה כפי שנמסר בכתב התביעה הוא פרי השמועה דהיינו, זו הגירסה שנמסרה לו ע"י אחיו אודות התאונה. כמו כן ציין כי הוא ואחיו גרים בסמיכות, וכי לאחר התאונה התגודדו בזירת האירוע אנשים רבים. לאחר שנחשפו נזקים קודמים ברכבו הודה התובע כי שנה לפני התאונה הנטענת נפגע רכבו באותו מקום בעקבות תאונה שאירעה לו עם רכב בת דודתו, וכי נזקי אותה תאונה תוקנו, אך אין הוא יכול להמציא חשבונית על דבר התיקון. 2. נהג רכב הפונטיאק טען בדיון כדלקמן: לדבריו, רכב התובע חנה בחניה אשר איננה שייכת לו, אלא לנתבע, ומשלא ציפה כי רכב כלשהי יחנה בחנייתו, וכן לאור החשיכה ששררה באותה עת וריבוי העצים המקיפים מקום החניה, לא הבחין בעמידתו של רכב בחניה, ונכנס לחניה באופן שהביא לפגיעה ברכב התובע. בנוסף ציין הנתבע כי הרכב כלל איננו שייך לו. במענה לשאלות נציג הנתבעת מס' 2 ענה הנתבע מס' 1 ואמר כי למרות שבכתב ההגנה טען כי במקום היו עצים אשר הסתירו את החניה, בפועל כיום אין עצים, מאחר שהוא גזם אותם שלושה חודשים לאחר קרות התאונה. 3 החוקר מטעם חברת הביטוח, מר אמגד ביסאן, טען בדיון כי לאחר שבדק זירת האירוע, וחקר הצדדים, עלה חשד כבד כי התאונה מבויימת. לדבריו, רכב התובע היה מעורב מספר חודשים עובר לתאונה הנטענת כאן בתאונה אחרת אשר הנזקים בעקבותיה היו זהים לנזקים הנטענים כאן. אף תאונה אחרת זו עוררה חשדה של חברת הביטוח, ונפתחה חקירה לבירור אמיתות התאונה. חשד הביום עלה הן בגלל זהות הנזקים בשתי התאונות, הן בגלל מגוריהם המשותפים של התובע ושל הנתבע, וכן לאור אי הוכחת תיקון הנזקים בעקבות התאונה הקודמת. במענה לשאלות נציג חברת הביטוח ענה החוקר ואמר כי עת ביקר בזירת התאונה הנטענת נראו עצים במקום, אך הם ממש לא מסתירים את דרך הגישה לחניה. ד. שמעתי את טענות הצדדים, אשר בין היתר, אף הדגימו לפני באמצעות רכבי הדגמה באופן מפורט ומדוקדק את אופן התרחשות התאונה, איש איש לגרסתו, על גבי שרטוט מסומן א'. התרשמתי עדותם ומעדות החוקר מטעם חברת הביטוח, עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הרכבים ומיקום הפגיעות ברכבים, עיינתי בכל הראיות שהציגו בפניי לרבות חוו"ד השמאי מטעם בעלי רכב הפורד, תצלומי נזקי שני כלי הרכב וחוו"ד החוקר מטעם חברת הביטוח. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי תביעת בעלי רכב הפורד מתקבלת אך ורק כנגד הנתבע מס' 1, ונדחית כנגד הנתבעת מס' 2. ה כאמור, אני מקבלת את תביעת בעלי רכב הפורד אך ורק כנגד הנתבע מס' 1 , ונדחית לגבי נתבעת 2, והנימוקים הם כדלקמן: 1. עיון בממצאי החקירה שהוגשו ע"י חברת הביטוח אני קובעת כי מדובר בנסיון הונאה משותף לתובע ולנתבע מס' 1, כפי שנעשה בעבר בין התובע לבין בת דודו בקשר עם תאונה לכאורית קודמת, אשר אף בה ניזוק הרכב של התובע, למרבה הפלא - בדיוק באותם מקומות ואותם נזקים. גם לגבי התאונה הקודמת חברת הביטוח קבעה כי מדובר בתביעת שקר. 2. כמו כן, הסתבר כי הרכב המבוטח כלל איננו רשום על שמו של הנתבע, אלא הוא שייך, פורמאלית לפחות, לפלונית אחרת. מהחקירה עלה כי הרכב היה מצוי בשימושו הבלעדי של הנתבע מס' 1, ולאחר התאונה הוא אף רכש אותו ממנה, אם כי לא טרח להעביר הבעלות עליו עדיין. נקבע כמו כן בדו"ח כי נסיבות התאונה מפוקפקות, וכי לא ייתכן ששני המעורבים בתאונה, אשר כאמור גרים בסמיכות זה לזה ומכירים היטב החניה, לא נזהרו כאשר מדובר בחשיכה ועצים המסתירים שדה הראיה באיזור החניה. כמו כן נקבע כי הרכב לא עבר תיקון מהתאונה הקודמת, ומכאן שמטרת תביעה זו הוא לנסות ולהשית על הנתבעת מס' 2 את האחריות לתאונה, ולזכות כך בכספיה. אני מקבלת מלוא מסקנות הדו"ח. 3. לעניין הנזק: הנני מקבלת את חוו"ד השמאי המוסמך מאת בעלי רכב הפורד בסך 8,449 ₪ בתוספת שכר טרחת השמאי בסך 950 ש"ח. סך כל נזקי התובע שהתקבלו 9,399 ₪. ו הנתבע מס' 1 ישלם לבעלי רכב הפורד את הסכום בסך 9,399 ₪ תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישא סכום זה בהפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. ז. כמו כן על התובע לשלם לנתבעת מס' 2, הוצאות בסך 500 ₪ בתוך 30 יום מהיום. ח. ביהמ"ש מבקש להבהיר לצדדים, כי הצילומים ו/או המסמכים המקוריים אשר הוגשו ע"י הצדדים במהלך הדיון, יישמרו במעטפה מיוחדת במשך 20 יום בלבד מיום מתן פסק הדין במזכירות ביהמ"ש במידה ואחד הצדדים יבקש לקחתם. לאחר 20 יום מיום מתן פסק הדין, ייגרסו הצילומים והמסמכים באשר מדובר בתיק אלקטרוני ואין ביהמ"ש מחזיק צילומים ו/או מסמכים לאחר מועד זה. תאונת דרכיםפוליסהתביעת ביטוח