בית המשפט פסק כי הנתבע נסע בלא ששמר על מרחק ראוי בין רכבו לבין רכב האאודי, וזאת בניגוד להוראת תקנה 49(א) לתקנות התעבורה המחייבת שמירה על מרחק ראוי בכל עת באופן שיפאשר עצירה פתאומית אם וכאשר יהא צורך לכך בלא לגרום נזק לאדם ולכלי רכב אחרים. להלן פסק דין בנושא תקנה 49 לתקנות התעבורה - שמירת מרחק: א. העובדות הצריכות לענין: 1. זוהי תביעת רכוש בגין תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 24/1/08 (להלן: "התאונה"). 2. התובעת הינו בעלת רכב מסוג אאודי מ.ר. 3703185 (להלן: "רכב האאודי"). 3. הנתבעת מס' 1 הינה חברת הביטוח אשר ביטחה את הרכב הפוגע ביום התאונה. 4. הנתבע מס' 2 הינו נהג הרכב הפוגע ביום התאונה. 5. הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות הנזקים שנגרמו בעקבות תאונת הדרכים נשוא כתב התביעה. ב. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי במשפט האזרחי נטל ההוכחה נקבע ע"פ "הטיית מאזן ההסתברות". בפסה"ד בעניין ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598, נקבע בכל הנוגע למאזן הסתברויות זה כי "... דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...". באשר לשאלת נטל ההוכחה - יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות: בעוד נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות, הרי שנטל הבאת הראיות הינו החובה המשנית הנלווית לנטל השכנוע. בעוד שנטל השכנוע הינו קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט, הרי שנטל הראיות הוא דינאמי, והוא עשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (וראה לעניין זה ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, עמ' 8, קדמי "על הראיות" (חלק שלישי, 2003) 1506-1505; ע"א 6160/90 דרוקר נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124). לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיות, או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות (א. הרנון "דיני ראיות" חלק ראשון (1979) 188). במקרה זה מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על פני משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (פרשת גרשון שלעיל, עמ' 8; ע"א 7905/98 AEROCON C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז (5) 35, 46-45). הוראת ס' 54 לפקודת הראיות קובעת, כי עת מצוי בפני בית המשפט עניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה אך ורק אם יטעים זאת וינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה. עדותו של עד מעוניין, דהיינו - מי שיש לו עניין אישי בתוצאה, מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראיתי שמן הראוי לתת לדבריו. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה ( ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' זוטא פ"ד כז(1), 679, 681) אין צורך להסביר כי בעל דין נמנה באופן מובהק על העדים ה"מעוניינים". על כן, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, הדבר מחייב משנה זהירות כאשר באים להכריע את הדין על סמך עדות שכזו. בשל כך, על פי הוראת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 הכרעה על סמך עדות יחידה של עד מעוניין, מחייבת הנמקה מפורטת. פרשנות סעיף זה, על פי פסיקת בית המשפט העליון היא, כי אין צורך בסיוע - שהוא ראיה עצמאית נפרדת, תומכת - כפי שהיה בעבר, ודי בחובת הנמקה המוטלת על השופט כדי להסביר מדוע הוא מוכן לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, על אף הבעייתיות של עדות זו. ג 1. נהג רכב האאודי טען בדיון כדלקמן: לדבריו, בעודו נוסע בשטח כיכר, נאלץ לבצע בלימת חירום כתוצאה מסטייה שביצע הרכב שנסע לפניו אשר הפתיעה אותו, ובעקבות בלימה זו התנגש הרכב הפוגע בחלקו האחורי של רכבו, דבר שגרם לקרות כל אותם נזקים המנויים בכתב התביעה. במענה לשאלות נציג הנתבעת מס' 1 ענה נהג האאודי וטען כי המרחק בין רכב האאודי לבין הרכב שנסע לפניו (רכב לימודי נהיגה) היה כ - 100 מ', ועם כניסתו לשטח הכיכר האט מהירות נסיעתו עד כדי 30-40 מ'. עוד המשיך לטען נהג האאודי כי לרכב הפוגע בו לא היה כל נזק. כמו כן הוסיף ואמר כי לרכבו לא היו כל נזקים עובר לתאונה. נציג חברת הביטוח ניסה לעמת נהג האאודי עם תצלומי הרכב על מנת לעמוד על טיב הנזקים שנגרמו לרכב בעקבות התאונה. 2. העדה, הגב' חן בורמן, אשר נסעה עם נהג רכב האאודי ברכבו טענה בדיון כי בעת שנכנסו לשטח הכיכר, רכב לימודי הנהיגה ביצע סטיה פתאומית, אשר בעקבותיה, ועל מנת שלא להתנגש בה בלם נהג האאודי את רכבו, וכתוצאה מבלימת פתע זו התנגש הרכב הפוגע בחלקו האחורי של האאודי. במענה לשאלות נציג הנתבעת מס' 1 ענתה העדה ואמרה כי בתוך שטח הכיכר הם נסעו במהירות של 20 קמ"ש. 3. השמאי מטעם התובעת, מר בועז, טען בדיון כי כתם החלודה המצוי בחלק האחורי של רכב התובע איננו קשור לתאונה נשוא כתב תביעה זה. כמו כן ציין כי בדו"ח השמאות שלו לא התייחס לעובדה זו. במענה לשאלות נציג הנתבעת מס' 1 ענה השמאי ואמר כי הנזק בפנס האחורי הימני אכן מקורו בתאונה, ולכן הוא התייחס אליו בדו"ח השמאי. כן ציין כי מחירון יצחק לוי לוקח בחשבון נזקים בכלי רכב, ואלו משוקללים בתהליך תמחור כלי הרכב, ולכן ערך הרכב בו נקב בדו"ח השמאי, 8,000 ₪, הינו ערך הרכב ע"פ מחירון יצחק לוי. ומכאן שהקביעה נכונה ומבוססת. 4. נהג הרכב הפוגע טען בדיון כדלקמן: לדבריו, הוא נסע מאחורי רכב האאודי במשך 20 דקות, עד אשר נעצר רכב האאודי בפתאומיות באמצע שטח הכיכר, דבר שחייב אף אותו לעצור בפתאומיות. הנתבע ציין כי המרחק בינו לבין רכב האאודי היה כ - 3 מ'. 5. נציג חברת הביטוח טען בדיון כי, האחריות משותפת הן לנתבע והן לתובע, שכן הוא בלם בלימת חירום בלתי מתוכננת. עוד הוסיף נציג הנתבעת מס' 1 ואמר כי ברכב הנתבע אין כל נזק שהוא, ולכן לא סביר שהנזקים המצויים ברכב האאודי מקורם בתאונה נשוא כתב תביעה זה, אלא הם נזקים אשר התרחשו עובר לתאונה. נציג הנתבעת ביקש עוד לציין כי דבריו של השמאי לפיהם ערכי הרכב המדריך לוי יצחק לוקחים בחשבון נזקים בכלי רכב, אינם נכונים, וכי במדריך יצחק לוי מצויין ערך הרכב כשהוא יאנו משקלל נזקים קודמים. באשר לתשלום שכר הטרחה ששילם התובע לשמאי, ואשר את השבתו הוא תובע, טען נציג חברת הביטוח כי אין כל מקום לפצותו בסכום מעין זה, שכן הסכום הינו מופרז ולא פרופורציונאלי כלל וכלל, ואף מצביע על אופן הבדיקה השמאית אותה ביצע השמאי. ד. 1. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, התרשמתי מעדויותיהם, עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הרכבים ומיקום הפגיעות ברכבים, עיינתי בכל הראיות שהוצגו בפניי לרבות חוו"ד השמאי מטעם בעלי רכב האאודי, תצלומי נזקי שני כלי הרכב, שקלתי טענות הצדדים, בדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי תביעת בעלי רכב האאודי מתקבלת בחלקה. ה 1. לפיכך, אני מקבלת את תביעה בעלי רכב האאודי בחלקה, והנימוקים הם כדלקמן: מקובלת עלי גרסת נהג רכב האאודי אשר הותירה עלי רושם אמין ומהימן. הנתבע נסע בלא ששמר על מרחק ראוי בין רכבו לבין רכב האאודי, וזאת בניגוד להוראת תק' 49(א) לתק' התעבורה המחייבת שמירה על מרחק ראוי בכל עת באופן שיפאשר עצירה פתאומית אם וכאשר יהא צורך לכך בלא לגרום נזק לאדם ולכלי רכב אחרים. 2. באשר לנושא הנזק - מקובלת עלי גרסת נציג חברת הביטוח באשר לאופן תמחורו של כלי רכב כזה או אחר במחירון יצחק לוי. מחירון זה נקבע בלא לקחת בחשבון נזקים ופגמים המצויים בכלי הרכב, אלא כאשר הרכב הוא במצב תקין לחלוטין. רכב התובעת הינו ישן משנת 1985, וניכר כי עבר כמה וכמה תאונות עובר לתאונה נשוא כתב תביעה זה. לאור זאת אני קובעת יש להעמיד את ערך הרכב בניכוי הנזקים הקודמים על סך 5,500 ₪ בלבד. באשר לשכר טרחת השמאי מטעם התובע אני קובעת כי השכר אותו קיבל השמאי הינו גבוה ומופרז, וכי יש להעמידו על סך 600 ₪ בלבד. מן הראוי כי השמאי ישיב לתובע סך 670 ₪ אותם קיבל ממנו. באשר לסעיף אובדן ימי העבודה - התובעת לא הוכיחה בראיות נזק לכאורי זה, ולכן אני קובעת כי דין הבקשה לפצותה בגין ראש נזק זה להידחות. כמו כן אני קובעת כי הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות משפט בסך 500 ₪. סך כל נזקי התובעת שהתקבלו 6,600 ₪. ו הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לבעלת רכב האאודי את הסכום בסך 6,600 ₪ תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישא סכום זה בהפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. ז. ביהמ"ש מבקש להבהיר לצדדים, כי הצילומים ו/או המסמכים המקוריים אשר הוגשו ע"י הצדדים במהלך הדיון, יישמרו במעטפה מיוחדת במשך 20 יום בלבד מיום מתן פסק הדין במזכירות ביהמ"ש במידה ואחד הצדדים יבקש לקחתם. לאחר 20 יום מיום מתן פסק הדין, ייגרסו הצילומים והמסמכים באשר מדובר בתיק אלקטרוני ואין ביהמ"ש מחזיק צילומים ו/או מסמכים לאחר מועד זה. משפט תעבורהתאונת דרכיםשמירת מרחקתקנות התעבורה