להלן פסק דין בנושא בקשת רישום תושב מזרח ירושלים: פסק דין 1. בעתירה זו מתבקש בית המשפט להורות למשיבים 2-1 להעניק לעותר, הרשום כתושב האזור, מעמד של תושב קבע בישראל, ולחלופין, ליתן לו רשיון תושב ארעי, וכן למחוק את רישומו בתעודת הזהות כתושב כפר דקו (שבנפת רמאללה) ולהחליפו ברישומו כתושב מזרח ירושלים. כן מבקש העותר להורות למשיב 3 ליתן לו היתר לשהייה בישראל למטרת עבודה או ניהול עסק. 2. העותר, יליד 1945, הינו הבעלים של מסעדה במערב ירושלים, שאותה הוא גם מנהל ומפעיל, מזה כעשרים שנה. במפקד האוכלוסין שנערך בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, נרשם העותר כתושב כפר דקו שבנפת רמאללה. מאז ועד היום רשום העותר כתושב האזור. במהלך שנות התשעים החל העותר להיתקל בקשיים במעברו ממזרח ירושלים למערבה (כך, נאלץ העותר להשיג היתרי יציאה מהאזור, כדי להימנע ממעצרו האפשרי בכל עת שעבר למערב העיר; כך גם נאלץ להתעכב מדי יום במחסום, בדרך לעבודה; ועוד). בעקבות זאת, שב ופנה לרשויות השונות, כמו גם לאנשי ציבור, בניסיונות להסדיר את מעמדו כתושב ירושלים. בכלל זה, חזר והגיש, החל משנת 1995, עתירות לבית המשפט העליון (בג"ץ 4158/95, בג"ץ 6257/95, בג"ץ 2228/98, בג"ץ 3301/99), שבסופו של דבר נמחקו כולן בהסכמה. כן פנה לשרי הפנים השונים (שהתחלפו במהלך השנים), למשרד הפנים, לגורמים בעיריית ירושלים ועוד. ביום 19.12.00 הודע לעותר כי שר הפנים דחה את בקשתו לקבלת רשיון ישיבה בישראל, בין היתר, בנימוק ש"לא הומצאו כל ראיות מוצקות הסותרות את ההנחה כי מקום מגוריו של המבקש בתקופה הרלוונטית היה באזור יו"ש בו אף התפקד בשנת 1967" (ראו ע/17). פניית העותר לוועדת חריגים לא הועילה, מן הטעם שאין היא מהווה ערכאת ערעור על החלטות השר עצמו, שכן השר הוא "האינסטנציה הבכירה" בעניין (ראו תשובת פרקליטות המדינה מיום 28.12.00; ע/19). 3. העותר טוען כי נולד בירושלים, וכי החל משנת 1960 הוא מתגורר בעיר, עובד בה ומקיים בה מרכז חיים פעיל, בכל היבטי החיים. לטענתו, במהלך השנים שהה לעתים, לתקופות קצרות, בכפר דקו, לביקורים משפחתיים, וכך איתרע מזלו שבמפקד שנערך בשנת 1967 נרשם כתושב הכפר. הוא מוסיף, כי בסמוך לאחר המלחמה, אחרי שחזר לירושלים, פנה לשלטונות הצבאיים למען יתקנו את רישומו, ובתגובה נאמר לו כי הדבר יטופל וכי עליו להמתין. כן הוא טוען, כי עד לאמצע שנות התשעים סבר בתום לב כי אינו צריך לפנות לשם כך לגורמים המוסמכים, וכי נרמז לו ואף הובטח לו (מפי גורמים שונים ברשויות המדינה, הקשורים במי שהייתה שותפתו לניהול המסעדה) "כי עניינו מטופל בדרגים הגבוהים ביותר". משנתבדו תקוותיו, החל העותר לפעול במרץ אל מול הרשויות השונות, כמתואר בפסקה 2 לעיל. העותר טוען עוד, כי בשעתו, עת נרשם כתושב האזור, לא יכול היה לדעת את משמעות הרישום בעתיד, וכי אילו היה חוזה את משמעותו, היה דואג להירשם בירושלים. לטענתו, מאחר שהעביר לירושלים את מרכז חייו עוד לפני 1967, יש לראותו כתושב העיר. העותר מוסיף, כי הינו שומר חוק, המנהל עסק ברשיון שניתן לו כדין, משלם מסים וארנונה כחוק, מעולם לא נחשד בפלילים ולא היה מעורב בדרך כלשהי בעבירה, פלילית או בטחונית, וקשר את גורלו ואת גורל משפחתו במדינה. לפיכך, כך העותר, אי הענקת המעמד המבוקש הינה שרירותית ומנוגדת לצדק ולדין, שוללת ממנו את זכויותיו הבסיסיות להמשיך ולנהל את חייו בעיר, ומציבה אותו תחת סיכון מתמיד של מעצר ואף העמדה לדין בשל שהייה בלתי חוקית. לטענת העותר, מתן רשיון לישיבת קבע לתושבי מזרח ירושלים עשוי לנבוע מנסיבות העניין, ואינו צריך להישען על מסמך פורמאלי דווקא. כמו כן, מפנה העותר לחריגים שבחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003 (להלן - הוראת השעה), המאפשרים למשיבים ליתן לו היתר שהיה בישראל למטרת עבודה, ואף רשיון לישיבת קבע או אזרחות. העותר סבור כי הוא עומד בחריגים אלו, נוכח העובדה שהוא מזדהה עם מדינת ישראל ועם יעדיה ופועל פעולה של ממש לקידום כלכלתה, באמצעות הפעלת המסעדה, המושכת אליה גם תיירים, בכך שהוא משלם מסים, ובכך שהוא מעסיק עובדים. 4. המשיבים, לעומתו, סבורים כי יש לדחות את העתירה על הסף. ראשית, טוענים הם לחוסר תום לבו של העותר ולניצול לרעה של הליכי בית משפט. זאת משום שלאחר מחיקת עתירותיו הקודמות בבג"ץ, כאמור, הוא שב ועותר בפני בית המשפט, מבלי להעלות כל טעם חדש על אלו שכבר העלה בעתירות שנמחקו ביוזמתו. שנית, טוענים המשיבים, כי פנייתו של העותר למשרד הפנים, לראשונה בשנת 1995, לוקה בשיהוי כבד, ודין עתירתו להידחות אף בשל התיישנות. שלישית, טוענים הם לחוסר נקיון כפיו של העותר, בציינם כי חלק מהראיות שהציג אינן אותנטיות (כפי שיפורט בהמשך). המשיבים סבורים כי דין העתירה להידחות גם לגופה. לטענתם, העותר נולד בכפר דקו שבאזור (ולא בירושלים), והם מצביעים על כך שבשנת 1976, עת ביקש להנפיק לו תעודת זהות חדשה, ציין כי כתובתו בכפר דקו. לטענת המשיבים, בשנת 1968 נישא העותר ברמאללה, והוא ובני משפחתו - לרבות ילדיו שנולדו בשנים 1979-1971 - רשומים כולם במרשם האוכלוסין של האזור, ואף קיבלו לאורך השנים שירותים ממינהל האוכלוסין של האזור. בכל אלה, כך המשיבים, יש כדי להראות שלא זו בלבד שהעותר התפקד בשנת 1967 באזור, אלא שהמשיך להתגורר שם גם לאחר מכן. הם מוסיפים, כי אף אם העותר אכן התגורר בירושלים שנים לאחר מכן, אין בכך כדי להעניק לו בדיעבד מעמד של תושב, ובוודאי שלא כאשר ישיבתו בירושלים בכל אותה עת הייתה שלא כדין. לטענתם, העותר אינו עומד במבחן הכפול והמצטבר לקבלת מעמד, דהיינו, הוכחה כי הבית בו הוא מתגורר מצוי בשטח המדינה, וכי גר בו עובר לשנת 1967. הם ממשיכים וטוענים, כי קיים אמנם חריג, בהתאם להסדר מדיני משנת 1998, לפיו מי שהוכיח מגורים רצופים בירושלים החל מסוף שנת 1972 זכאי לקבל אישור שהייה זמני, אך לטענתם אף זאת לא הוכיח העותר. לדבריהם, העותר הציג אך ורק ראיות המתייחסות "לתקופה מאוחרת" (שנות התשעים ואילך), שלגביה כלל אין מחלוקת, בעוד הראיות היחידות שהציג בנוגע לשנים עברו הינם חוזי שכירות "בלתי-אותנטיים בעליל", הנחזים להיות חוזי שכירות לשנים 1986-1961, אך למעשה נכתבו על טפסים סטנדרטיים המיועדים לחוזים משנות התשעים. אשר לחריגים שבהוראת השעה, טוענים המשיבים, כי העותר כלל לא פנה אליהם טרם עתירתו, וכי מכל מקום, אין בהפעלת המסעדה של העותר כדי "קידום הכלכלה", כדרישת החוק. ולבסוף, טוענים המשיבים, כי החלטת שר הפנים לדחות את בקשת העותר לקבלת מעמד, הינה החלטה סבירה, המבוססת על כל המסמכים שהגיש העותר, ואין להתערב בה. 5. העותר משיב על טענות אלו וטוען, כי פניותיו החוזרות לבית המשפט אינן בבחינת חוסר תום לב, אלא "מאבק מתיש וארוך" על זכויותיו, וכי פניותיו אינן לוקות בשיהוי ובהתיישנות, נוכח ההבטחות שניתנו לו לאורך השנים ולפיהן הסדרת מעמדו "תטופל". אשר לטענת המשיבים נגד האותנטיות של חוזי השכירות שהציג, טוען העותר כי אלו אכן הוצאו רק בשנות התשעים, מאחר שבמועדים הרלוונטיים לא נערכו הסכמים בכתב. הוא מוסיף, כי יוכל לאמת את טענותיו באמצעות יורשיו של המשכיר. ובאשר לטענה כי ילדיו רשומים במרשם האוכלוסין באזור וכי קיבל שירותים מהמינהל באזור, טוען העותר, כי אין בכך כל ראיה לקיום מרכז חייו באזור, ומדובר אך בהשתקפות של רישומו משנת 1967 בכפר דקו, שנעשה על ידו בהיסח הדעת, והרי את הרישום השגוי הזה הוא מבקש לתקן באמצעות עתירתו. 6. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי אין בידי לקבל את העתירה. 7. ככל שהעתירה מבקשת להורות על הענקת רשיון לישיבת קבע בישראל לעותר ועל החלפת רישום תושבותו בתעודות הזהות, בהתאמה, הרי שדין העתירה להידחות. שר הפנים דחה בקשה זו של העותר ביום 27.11.00 (החלטה שהודעה לעותר ביום 19.12.00). הלכה היא, כי לשר הפנים מוקנה שיקול דעת רחב בנושא מתן מעמד (למשל, בג"ץ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כז(1) 113, 117; בג"ץ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 520; וראו לאחרונה, עת"מ (י-ם) 364/07 ג'אלב נ' שר הפנים, ניתן ביום 14.6.07, פסקה 11). די בכך שהעותר נרשם באזור, ושלא הביא כל ראיה לכך שהתגורר בירושלים לפני שנת 1973 (פרט לחוזי השכירות, שלדבריו הוא נערכו רק בדיעבד), כדי שלא ניתן יהיה לקבוע כי החלטת השר שלא ליתן לעותר רשיון לישיבה בישראל אינה סבירה. עם זאת, אין בכך כדי למנוע מהעותר לשוב ולפנות למשיבים, בהימצא ראיות חדשות, ואף תוך הבאת ראיות שהיו קיימות, אך שמסיבה כלשהי טרם הוצגו בפני המשיבים (השוו עע"מ 10811/04 סורחי נ' משרד הפנים, ניתן ביום 17.3.05, פסקה 13(ג), מפי כבוד הנשיא ברק). 8. אשר לסעדים המבוקשים בעתירה - כי המשיב 2 ייתן לעותר רשיון ישיבה בישראל מכוח סעיף 3ג להוראת השעה, ולחלופין, כי המשיב 3 ייתן לעותר היתר שהייה (קבוע או זמני) לפי סעיף 3ב או 3ג להוראת השעה - לא ראיתי להיעתר להם. בנסיבות העניין, אין מקום להורות כמבוקש, ולו מן הסיבה הפשוטה, שהעותר הגיש את העתירה בטרם פנה למשיבים בעניין זה. "הלכה היא, כי קודם לפנייתו של עותר לבית משפט זה, עליו למצות את ההליכים המינהליים ולפנות אל הרשות המוסמכת עצמה לשם קבלת הסעד המבוקש" (דברי השופטת פרוקצ'יה בבג"ץ 4842/06 פלוני נ' שר הפנים, ניתן ביום 11.4.07, פסקה 10; שם הדברים התייחסו לעתירה בבג"ץ, אך הדברים יפים, בהתאמה, לבית המשפט לעניינים מינהליים; ראו, למשל, עת"מ (י-ם) 305/06 אבו עצבה איבתיסאם נ' שר הפנים, ניתן ביום 31.1.07, פסקה 13, מפי הנשיאה ארד). אמנם העותר פנה, ולא פעם אחת, אל שרי פנים שונים, וגם לגורמים אחרים, אך לא ציין בפניותיו את הבסיס לבקשתו - שני החריגים שבהוראת השעה - ודאי לא בפניות שקדמו לחקיקתה. 9. בנסיבות אלו, דין העתירה להימחק. צו הביניים, המורה למשיבים שלא לגרש את העותר מן הארץ, יעמוד בתוקפו עד 45 יום לאחר המצאת תשובות המשיבים לבקשות העותר, בתנאי שבקשותיו יוגשו למשיבים בתוך 45 יום מהיום. אם העותר יימנע מלפנות אל המשיבים בתוך 45 יום, יפוג תוקפו של צו הביניים בתוך 60 יום מהיום, וכך גם במקרה שבו כבר פנה אל המשיבים (לאחר הגשת העתירה), וקיבל כבר מהם תשובות שליליות. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. משרד הפניםתושבותירושליםמזרח ירושלים