זכויות פלסטיני נשוי לתושבת קבע בישראל

להלן פסק דין בנושא זכויות פלסטיני נשוי לתושבת קבע בישראל: פסק דין 1. העותרים דורשים מהמדינה להעניק לעותר 2 (להלן: "העותר"), מעמד במדינת ישראל (סעיף 33 לעתירה). ביתר פירוט סבורים העותרים שיש להעניק לעותר אזרחות ישראלית או רישיון ישיבה בישראל. ברקע הכללי בעתירה מציין בא כוח העותרים כי עותרת 1 (להלן: "העותרת"), הינה אשה ערבייה מוסלמית, תושבת קבע של ישראל, המתגוררת בבאר שבע. באפריל 98 נישאה העותרת לעותר. הלה נתין הרשות הפלסטינית ויליד כפר בנפת חברון. בשנת 1999, נולד לעותרים בן. העותרים ביקשו לאחד את המשפחה על פי הוראות חוק הכניסה לישראל. בקשה זו נדחתה. בשנת 2002 הוגשה בקשה מחודשת אשר נדחתה על הסף. העותרים הגישו בשנת 2003 עתירה לבית המשפט המנהלי בבאר שבע, אשר נידונה בפני חברתי, כב' סגנית הנשיא ר.אבידע. הצדדים הגיעו להסכם דיוני, אשר קיבל תוקף של פסק דין (עת"מ 263/03), לפיו יגישו בקשה חדשה לאיחוד משפחות לפי סעיף 3ג' לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג - 2003. וזהו לשון הסעיף: "...רשאי שר הפנים להעניק אזרחות או לתת רשיון לישיבה בישראל, לתושב אזור, ...אם שוכנעו כי תושב האזור מזדהה עם מדינת ישראל ויעדיה וכי הוא או בן משפחתו פעלו פעולה של ממש לקידום הביטחון..." לטענת העותרים סעיף זה חל על העותר הואיל ואביה של העותרת נרצח על ידי ארגונים עויינים למדינת ישראל בשל היותו סייען של כוחות הביטחון. העותרים הגישו בקשה כאמור. העותר קיבל היתר שהייה ולינה כדין בתחומי מדינת ישראל. היתר זה היה בתוקף לתקופה קצובה של שישה חודשים. העותרים ביקשו לחדש את ההיתר. בקשתם זו נדחתה תוך ציון שהאישור הקודם ניתן בטעות. מעיון בטענות העותרים עולה שראוי להידרש לשלושה נושאים עיקריים: א. תחולת סעיף 3(2) לחוק אזרחות והכניסה לישראל על העותר; ב. נפקות וכנות הודאת המדינה בטעות במתן היתר לתקופה של שישה חודשים; ג. קיומו של סיכון לחיי העותרת. אתייחס לנושאים אלה על פי סדרם. 2. לשונו של סעיף 3(2) שהובא לעיל ברורה. תנאי לתחולת הסעיף הוא שהעותר ובן משפחתו פעלו פעולה של ממש לקידום הביטחון. בן משפחה בסעיף האמור מוגדר כ - "בן זוג, הורה, ילד". בענייננו, עסקינן בהורה של העותרת ולא של העותר. מכאן הסעיף אינו חל על העותר. קריאת בא כוח העותרים לפיה יש "להרחיב את תחולת סעיף 3 לחוק" אינה בסמכותו של בית משפט זה. העותרים מטילים ספק באמור בכתוב במסמך מטעם המדינה, לפיו נפלה טעות במתן היתר השהייה בארץ. לא מצאתי בסיס עובדתי או טעמים בסברה, מדוע יש לפקפק בעמדת המדינה. שאלה אחרת היא נפקות הטעות. בא כוח העותרים רואה את העניין כהבטחה שלטונית, וככזו על המדינה לכבדה. שתי תשובות לטענה זו. האחת, במסמך שהעניק את ההיתר צויין כי מסמך זה "אינו מהווה אישור לבקשה האחמ"ש על פי הנוהל המדורג". המסמך מציין שהוגשה בקשה לאיחוד משפחות בישראל ו"כחלק מההליך הוחלט לאשר לנ"ל לשהות בישראל לתקופה של שישה חודשים" (ראה נספח נ4' לעתירה) צא ולמד שההבטחה השלטונית להמשך היתר או היתר של קבע לא ניתנה. קל וחומר לא ניתנה הבטחה להעתר בחיוב לבקשה לאיחוד משפחות. התשובה האחרת לטענה הינה ברמה העקרונית. מעמדו המיוחד של השלטון מוביל לשני כללים לגבי הבטחותיו. כלל אחד הוא שהשלטון מחוייב לעמוד במילותיו, במובנים שונים ורבים יותר מהאזרח הרגיל. הכלל השני הוא שהשלטון אינו חייב לעמוד בכל הבטחה מנהלית, אם הדבר עלול לפגוע באינטרס הציבור, לרבות יצירת מצב של אפליה שאין להשלים עמה. אמנם המצב של נסיגה מהבטחה שלטונית הינו חריג, אך הוא קיים, גם כדי לתקן טעות של הרשות המנהלית (ראה ספרו של פרופ' זמיר, הסמכות המנהלית, כרך ב', עמודים 1001 - 1007). שני כללים אלו נגזרים מרציונל אחד והוא שהרשות המינהלית אינה מייצגת רק את עצמה אלא בעיקר את הציבור. בענייננו, כוחם המצטבר של שתי התשובות לטענת העותרים שמדובר בהבטחה שלטונית מחייבת - לאמור: אופי ההחלטה הלא סופית, במקרה הפרטני, והכלל המנחה ברובד העקרוני - מחזק את המסקנה שלא די באישור שניתן להנציח את תוקפו. כפי שהדגישה באת כוח המדינה בסיכומיה, מהותו של ההליך המדורג הינו לאפשר למדינה לשקול את עמדתה לאורך זמן. אי לכך, ההחלטה הזמנית אינה מבטיחה את עמדת המדינה לגבי הבקשה לאיחוד משפחות. המדינה לא חזרה בה מהחלטתה בדבר השהייה של העותר בארץ כפי שנקבע, אך מכאן ועד החלטה או הבטחה לבקשת העותרים לאיחוד משפחות, רב המרחק. זוהי תשובתי לטענת העותרים שהמדינה העניקה תעודת זהות חדשה לעותרת, על פיה שם משפחת העותרת שונה לשם משפחתו של בעלה וילדיה נרשמו בנספח. התעודה מאשרת את הנישואים בין העותרים, וכן שהוגשה בקשה לאיחוד משפחות שנידונה. עוד מדגישה המדינה ששם המשפחה של העותר אינו מצויין כשם המשפחה של הילדים שמופיעים בספח. נדמה ששוב רואים העותרים סוף פסוק, מקום שישנה אתנחתא לכל היותר. באשר לטענת העותרת שחייה יהיו בסיכון אם תחיה עם בעלה בשטחי הרשות הפלסטינית הודיעה באת כוח המדינה, שבדקה את העניין ולא מצאה בחשש כל ממש. ברם, יתרה מזו, וזה העיקר, ציינה באת כוח המדינה כי אם עומדים העותרים על טענה זו, "הרי פתוחה בפניהם הדרך לפנות לוועדת מאוימים בעניינו של העותר 2". המסלול המוצע נועד לבחון את טענת העותרת שהיא מאויימת ועל כן יש להעדיפו מבחינת כללי המשפט המינהלי. בטרם אסיים, ראוי להזכיר את טענת העותרים כי יש להעתר לבקשה בשל שמירת התא המשפחתי, מכוח זכויות אדם בסיסיות. באת כוח המדינה השיבה כי אין מניעה שהעותרים יחיו ביחד, אך לאו דווקא בשטחי מדינת ישראל. בא כוח העותרים לא הצביעו על פסק דין שתומך במסקנתו שהפסיקה הישראלית תומכת במתן איזון לשיקולים של שמירה על תא המשפחה מול שיקולים אחרים, באופן שמוצע. מעבר לכך, עניין זה לא הובא לדיון כנדרש בפני הרשות המנהלית. כידוע בית משפט מנהלי אמור להתמקד בביקורת מנהלית על החלטות שניתנו על ידי הרשות על פי העתירה שהוגשה בפניה. 3. סוף דבר הנני מורה על דחיית העתירה. החלטת הרשות המנהלית אינה נופלת מחוץ למתחם הסבירות. בנסיבות העניין, אמנע מעשיית צו להוצאות. פלסטינים