להלן פסק דין בנושא ערעור על קולת העונש בבית המשפט לעניינים מקומיים: פסק - דין לפניי ערעורה של עיריית ראשון לציון על קולת העונשים לטענתה, שנגזרו על המשיבים בגזר דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים (כב' השופטת שירי רפאלי) מיום 2.10.05. המשיבים הואשמו (בכתבי אישום שונים) באי קיום צו שיפוטי המורה להם להרוס "סגירה" מחלונות זכוכית וגג פלסטיק של מרפסת פתוחה. מדובר בשני שכנים באותו בניין שביצעו את אותה סגירה, על ידי אותו קבלן, ופעלו במשותף להוצאת ההיתרים הנדרשים, כפי שיפורט להלן. כב' השופטת שירי רפאלי גזרה על כל אחד מהמשיבים קנס בסכום של 1,500 שקלים (או 3 ימי מאסר תמורתו) והתחייבות שלא לעבור על העבירה בה הורשעו בסכום של 7,500 ₪ לתקופה של שלוש שנים. המערערת טוענת כי העונש שהוטל על המשיבים חורג במידה ניכרת לקולא מרמת הענישה המקובלת והראויה בעבירות מסוג זה. 1. העובדות שלעניין למעשה אין מחלוקת על עובדות המקרה. המשיבים גרים בקומת הקרקע בבניין. אצל כל אחד מהם ארעו מספר פריצות ובשל כך החליטו לסגור את המרפסות ובכך, קיוו, למנוע פריצות נוספות. מר פייגרסון העיד כי לא היה מתחיל בבנייה לו היה יודע שמדובר בעבירה. אמנם אין בכך כדי להשפיע על עצם ההרשעה, אולם בהתנהלות המשיבים שפעלו, כפי שיפורט, מהתחלה על פי הוראות העירייה, בהחלט יש להשליך על מידת העונש. מכל מקום הם החלו בבנייה, והוגש נגדם כתב אישום (להלן: "האישום המקורי"). המשיבים הורשעו ונגזר על כל אחד מהם קנס בסכום של 1,800 ₪ (גזר הדין הראשון של השופט גולדס מיום 23.5.04). השופט גולדס ציין בגזר הדין כי הוא מתחשב בכך שהמשיבים פתחו בהליכים לקבלת היתר מיד עם הגשת כתב האישום. בגזר הדין הראשון ניתן צו הריסה ליום 31.12.04 ונקבע כי הצו לא יבוצע אם יהיה בידי המשיבים היתר בניה כדין. אין חולק כי הצו לא בוצע וכי עוד בטרם נכנס הצו לתוקף הצדדים פעלו על פי הנחיות העירייה להוצאת היתר. לצורך קבלת ההיתר, ועל פי הנחית העירייה, המערערת, הגישו המשיבים תב"ע שאושרה ע"י הועדה המקומית, ועברה לאישור הועדה המחוזית. בינתיים חלף מועד הארכה וצו ההריסה נכנס לתוקף. מחדלם היחידי של המשיבים, שאינם מיוצגים, היה שלא הגישו בקשה להאריך את מועד כניסתו לתוקף של הצו. על כן הועמדו לדין בפעם השניה, בגין הפרת הצו. 2. גזר דינו של בית משפט קמא בגזר דינו של בית משפט קמא, כב' השופטת שירי רפאלי (מיום 2.10.05), נשוא הערעור, התייסה השופטת לעובדה כי המשיבים פעלו על פי הנחיות העיריה. ב"כ המאשימה בדיון אישרה כי אכן הוגשה תב"ע שאושרה בועדה המקומית והועברה לועדה המחוזית. ב"כ המאשימה ביקשה בעצמה ארכה נוספת לביצוע הצו. ב"כ המאשימה אף הבהירה, לשאלת בית המשפט, כי הבקשה להיתר הוגשה לפני כניסת הצו לתוקף. במועד הדיון התברר כי המשיבים הגישו בקשה לדחית מועד הדיון בבית המשפט כיון שסברו בטעות כי כך עליהם לעשות. השופטת קמא ציינה בגזר הדין כי התרשמה שבטענת המשיבים שסברו כי די בדחיית מועד הדיון יש ממש. כלומר בית משפט קמא התרשם כי רק בשל טעות בתום לב של המשיבים הוגש נגדם כתב האישום השני. השופטת ציינה כי יש לקחת זאת בחשבון לעניין העונש אך גם לעניין הגשת כתב אישום. לדעתה, לא היה מקום להגיש כלל כתב אישום במקרה כזה בו המשיבים פעלו על פי הנחיות העיריה, שבעצמה ביקשה בדיון ארכה נוספת, ורק בשל טעות בתום לב לא ביקשו הארכה של כניסת הצו לתוקף, ארכה שהייתה ניתנת להם כדבר שבשגרה. 3. העונש הראוי בתיק זה העונש שגזר בית משפט קמא הינו עונש חמור בהתחשב בנסיבות. לו היה מוגש ערעור על חומרת העונש הייתי מקבלת ערעור כזה. אני מצטרפת לדברי השופטת קמא כי לא היה מקום להגיש כתב אישום כנגד הפרת הצו בנסיבות אלו, וודאי שלא היה מקום להגיש ערעור. לאחר הגשת כתב האישום המקורי ומשפעלו המשיבים על פי הוראות העיריה לאורך כל הדרך, לא ברור מדוע בחרה העיריה להגיש נגדם כתב אישום שני, במקום להדריך אותם לבקש להאריך את תוקף הצו. הדבר מקומם במיוחד לאור העובדה שבדיון בבית משפט קמא ביקשה נציגת המערערת בעצמה להאריך את תוקף הצו. היינו, לו היו המשיבים מבקשים הארכת תוקף הצו אין ספק כי העיריה הייתה מסכימה לכך. ב"כ המערערת אמרה בדיון לפניי שהנימוק להגשת הערעור הוא שהעונש הקל יחסית לא יהווה תקדים, שכן אי עמידה בצווים היא תופעה חמורה. אין ספק כי אי קיום צוים בנסיבות אחרות הינו חמור. אולם, לו העיריה הייתה נמנעת מהגשת כתב אישום במקרה זה, לא היה ניתן פסק דין מקל. השופטת קמא הייתה ערה לפסיקה המחמירה כאשר מדובר באי קיום צווים, אך ציינה במפורש כי לא היה מקום במקרה זה בכלל להגיש את כתב האישום, ובנסיבות העניין היא אף החמירה לטעמי. יש לזכור כי אחת הסיבות להפרת הצו היא התמשכות הליכי הרישוי. מדובר בסגירת מרפסת. אין מחלוקת שמייד לאחר הגשת כתב האישום המקורי פעלו המשיבים במרץ להשגת ההיתר (שהתקבל בסופו של יום). לו הליכי הרישוי היו נמשכים זמן סביר, כלל לא היו עומדים המשיבים במצב של הפרת צו. בתגובה לערעור ציין מר פייגלסון: "כאזרחים אשר מעולם לא עברנו עבירת חוק, וכשהבנו את הנושא, החילונו מיד בהליכים המתאימים, ומאז ועד היום הננו פועלים לקבלת אישור היתר בניה. הננו משתדלים לפעול במהירות המירבית לסיום ההליך וקבלת האישור ואנו עושים כל מה שנדרש מאתנו, לצערנו התהליכים אינם תלויים רק בנו והעיכוב לא נובע מאיתנו" למעשה הטעות שלהם נובעת מכך, שהם האמינו בתום לב, כפי שראוי היה שיקרה, לו היה מדובר בהליך מתוקן, כי בעודם פועלים על פי הנחיות העירייה, הם פועלים כדין. כך, העירייה גם עיכבה את הליכי הרישוי מעבר לשבעה חודשים וגם כשעיכוב זה גרם להפרת הצו לא העמידה את המשיבים על כך והנחתה אותם לבקש הארכה, אלא מיהרה והגישה נגדם כתב אישום. זו התנהגות לא ראויה של הרשות. המשיבים ציינו עוד בתגובה לערעור כי מדובר באזרחים שומרי חוק, וכי אין מקום להעמיד אותם לדין כדי להזהיר אחרים: "מר פייגרסון הינו ניצול שואה ששרד ועלה ארצה ועבד עד לפרישה כמהנדס והגב' שבת הינה מורה ומחנכת בישראל....האם אנו האנשים הקטנים מהווים עבור היועצת המשפטית של העיריה דוגמא ל"עבריני חוק", שאמורים לשמש "מודל מרתיע" לאנשים הבכירים שעוברים על החוק ולהם היא מניחה?" כיון שטיעונים אלו נטענו בערעור ולא בערכאה הראשונה, וממילא הם טיעונים לעניין העמדה לדין, אין מקום להיכנס אליהם במסגרת הערעור, מה גם שהמשיבים עצמם לא הגישו ערעור. עם זאת, ראוי לבחון במשנה זהירות, דווקא כשמדובר באזרחים שומרי חוק, כמו המשיבים, מתי יש להגיש כתב אישום ובאילו נסיבות. כאמור, לדעתי היה מקום להפחית את הקנס לקנס סמלי, אך משלא ערערו המשיבים על חומרת העונש כל שבידי לעשות הוא לדחות את הערעור. אני מקווה שהמחלקה המשפטית של העירייה המערערת תלמד את פסק הדין, כדי שבעתיד לא יוגשו כתבי אישום דווקא נגד אזרחים שומרי חוק. כיון שלא רציתי להטריד את המשיבים פעם נוספת לבית המשפט, קיבלתי את הסכמתם כי פסק הדין יישלח אליהם בדואר. בית המשפט לעניינים מקומייםערעור