ההלכה לעניין עתירות המופנות כלפי החלטות בתי המשפט הצבאיים בעניין גילוי ראיה חסויה כי התערבות כאמור מתוחמת לשאלות שאינן במדרג הערעורי הרגיל, כמו חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק, או מקרים חריגים אחרים המצדיקים מתן סעד מן הצדק. להלן פסק דין בנושא עתירה לגילוי ראיה חסויה: פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. עתירה נגד החלטת בית המשפט הצבאי לערעורים מיום 13.6.10 ב-ב"ש 1339/10 (כבוד השופט סא"ל נ' בנישו) בעתירה להסרת חיסיון. 2. נגד העותר מתנהל משפט פלילי בבית המשפט הצבאי בשומרון. בכתב האישום, הכולל 19 פרטי אישום, מיוחסות לו עבירות ביטחוניות שונות. בין היתר, מואשם העותר במעורבות בפיגוע התאבדות ברחוב אלנבי בתל-אביב בשנת 2002. ביום 28.5.09 הוגשה תעודת חיסיון שנחתמה על ידי מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון. התעודה הוצאה מכוח סעיף 9א לצו בדבר הוראות ביטחון (יהודה והשומרון) (מס' 378), תש"ל-1970 (כיום סעיף 87 לצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב] (יהודה ושומרון) (מס' 1651), התש"ע-2009 (להלן - הצו בדבר הוראות ביטחון)). בגדר התעודה נכללו, בין היתר, מקורות המידע, שיטות הפעולה, יכולות ואמצעים טכניים, נהלי עבודה ודרכי איסוף המידע בשירות הביטחון הכללי בדרך כלל, ולרבות כאלה הנוגעים לנאשם ולעדים המעידים בעניינו. בשל תעודת החיסיון האמורה, סירב אחד מעדי התביעה שהינו חוקר בשירות הביטחון הכללי להשיב לשאלה שהופנתה כלפיו במהלך חקירה נגדית. אותו חוקר שב"כ הינו זה שחקר את אחד מעדי התביעה המרכזיים בפרשה. החוקר נשאל האם בוצעה הקלטה של חקירת העד. הוא השיב כי הוא מנוע מלענות על השאלה, שכן התשובה חוסה תחת תעודת החיסיון שהוצאה. 3. על רקע הדברים הללו, פנה העותר לבית המשפט הצבאי לערעורים בעתירה לגילוי ראיה חסויה. העותר ביקש מבית המשפט לערעורים לקבל לידיו הקלטה המתעדת את חקירת העד. למצער ביקש העותר כי יינתן מענה לשאלה האם בוצעה הקלטה של החקירה. נטען, כי די בעצם חשיפת קיומה של הקלטה כדי להצמיח תועלת לעותר וזאת אף אם אין בתוכן ההקלטה כדי לסייע להגנתו. בית המשפט הצבאי לערעורים ערך דיון במעמד הצדדים ביום 15.4.10 ושלושה דיונים במעמד צד אחד בהם נשמעו הסברים של נציגי שב"כ. ביום 13.6.10 דחה בית המשפט הצבאי לערעורים את העתירה. בהחלטה נקבע, כי התועלת העשויה לצמוח להגנה מהתייחסות לחיוב או לשלילה לשאלת קיומה של הקלטה כאמור אינה שקולה לפגיעה הביטחונית שעלולה להיגרם מחשיפה שכזו. על החלטה זו מלין העותר בפנינו. 4. בפי העותר מספר טענות. בין היתר נטען, כי החלטת בית המשפט הצבאי לערעורים שלא לחשוף את שאלת עצם קיומה של הקלטה פוגעת בהגנתו. זאת מאחר שהתשובה לשאלה זו, תהא אשר תהא, עשויה לסייע להגנה: מקום בו חקירת העד לא הוקלטה אזי המשקל שיש לתת לתוכן זיכרון הדברים של חוקר השב"כ הוא נמוך יותר. מן הצד השני, היה וחקירת העד אכן הוקלטה, הרי שיש להגיש את ההקלטה על פי כלל הראיה הטובה ביותר ואין להסתפק בהגשת זיכרון הדברים של חוקר השב"כ. העותר טוען, כי החלטת בית המשפט לערעורים נוגדת את ההלכות שנקבעו בבית המשפט העליון בסוגיית הסרת חיסיון שכן היא אינה שוקלת כראוי את התועלת הפוטנציאלית שעשויה לצמוח להגנת הנאשם באם יוסר החיסיון ומתירה חשיפת חומר חסוי רק כשיהא בו כדי להוביל לזיכוי. בהקשר זה נטען, כי גישתו של בית המשפט הצבאי לערעורים "איננה משקפת את המצב המשפטי השורר, שכן אין צורך כי הראייה החסויה אשר הוא מתבקש להורות על חשיפתה תוביל באופן ישיר לזיכויו של הנאשם ומספיק כי הנאשם יוכיח בפניו כי ראייה זו עשוייה לסייע לו בהגנתו". לגישת העותר, הראייה אותה הוא מבקש לחשוף הינה ראייה משמעותית "שיש בה כדי לסלק מעל לסדר היום אחת העדויות המשמעותיות" שהוגשו לצורך הרשעתו באחד מן האישומים. זאת אף אם אין בה כדי להוביל לזיכויו באופן ישיר. כן נטען, כי בית המשפט לא נימק כראוי מהי אותה פגיעה ביטחונית שבעטייה לא הותרה הסרת החיסיון. בנוסף לכך, תוקף העותר אמירות וקביעות שונות בפסק הדין. בין היתר מלין העותר על קביעת בית המשפט לפיה זיכרון הדברים משקף באופן מהימן את אשר התרחש בחקירה. קביעה זו, לגישת העותר, מאשרת למעשה את דבר קיומה של ההקלטה ומצמיחה לתביעה יתרון שאין לו יכולת להתמודד עימו. נטען עוד, כי בית המשפט התעלם "התעלמות מוחלטת" מטענות פרטניות שהעלה באשר לתרומת הראייה להגנתו ונימק את הותרת החיסיון בהנמקה כללית. כן נטען כי בחקירת עד תביעה אחר באותו תיק חשפו חוקרי השב"כ את דבר הקלטת החקירה ועל כן אין מקום להותרת החיסיון וכי "כולם מניחים כי בידי השב"כ קיימים האמצעים הטכנולוגיים" המאפשרים הקלטת חקירה. 5. דין העתירה להידחות על הסף. הלכה היא מימים ימימה, כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט הצבאי לערעורים (למשל, בג"ץ 2375/99 שריף מיסק נ' בית המשפט הצבאי לערעורים (לא פורסם, 12.5.99)). זו היא ההלכה גם לעניין עתירות המופנות כלפי החלטות בתי המשפט הצבאיים בעניין גילוי ראיה חסויה (בג"ץ 2528/09 חריזאת נ' השופט יורם חניאל, סא"ל (לא פורסם, 22.3.09)). התערבות כאמור מתוחמת לשאלות שאינן במדרג הערעורי הרגיל, כמו חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק, או מקרים חריגים אחרים המצדיקים מתן סעד מן הצדק (בג"ץ 10416/05 אלחרוב נ' בית המשפט הצבאי ביהודה (לא פורסם, 24.5.07); בג"ץ 3450/06 דויב נ' המפקד הצבאי (לא פורסם, 12.2.08)). בעתירה דנא לא נטען לקיומה של אחת מעילות ההתערבות החריגות הנזכרות. עניינו של העותר נבחן בבית המשפט הצבאי לערעורים על פי הוראות הצו בדבר הוראות ביטחון ועל פי הפסיקה הרלוונטית בנושא הסרת חיסיון, וזאת בניגוד לנטען בעתירה. החלטת בית המשפט הצבאי לערעורים כללה נימוקים הן במישור הכללי והן במישור הפרטני, תחת המגבלות המובנות מאליהן בתיקים ביטחוניים מעין זה. טענות העותר כולן הינן טענות ערעוריות רגילות ואין מקום כי בית משפט זה יידרש להן. 6. לאור האמור נדחית העתירה על הסף בלא שנתבקשה תגובה. משכך, אין צורך להידרש לבקשה לצו ביניים לעיכוב הדיון בהליך הפלילי. גילוי ראיותראיות חסויותמשפט צבאיצבא