התובע עבד כחלק מצוות שעסק בעבודות תפסנות ותפקידו היה לשרת את הצוות, להביא דברים ולבצע הוראות והכל כדי לאפשר לצוות לצקת עמודי בטון. סמוך לשעה 8.30 בבוקר "עף" לפתע קרש לא קשור, שהיה מונח במאוזן על גליל גבוה, פגע בפניו של התובע, גרם לנפילתו לאחור ולמעידתו לתוך בור. להלן פסק דין בנושא אחריות לתאונת עבודה באתר בניה: פסק דין תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף עקב תאונת עבודה מיום 3.3.03 [להלן - "התאונה"]. הצדדים חלוקים על החבות ועל הנזק. רקע ועובדות שאינן במחלוקת 1. התובע יליד 1974, עלה לישראל מאתיופיה ב - 1991. התובע בוגר 10 שנות לימוד, מהן שנתיים בפנימייה בישראל, דובר אך אינו קורא או כותב בעברית. התובע שירת משך כשנתיים בצה"ל ולאחר מכן עבד בעבודות מזדמנות קצרות מועד, בין היתר באמצעות חברת כוח אדם. התובע סיים קורס חרטות אך לא רכש ניסיון ולא עבד בפועל במקצוע זה. 2. התובע התקבל לעבודה אצל הנתבעת 1 [להלן - "מקורות"] תחילה דרך חברת כוח אדם [הצדדים חלוקים האם אירע הדבר מס' חודשים או שבועות לפני התאונה] אך אין חולק כי יום לפני התאונה הפך התובע מעובד קבלן לעובד של מקורות המועסק ישירות על ידה. עוד אין חולק כי התובע הוגדר במקורות כ"עובד כללי" ולא הוכשר בכל עת רלוונטית לעבודות תפסנות או עבודות ספציפיות אחרות. 3. עובר לתחילת עבודתו, מסרה מקורות לתובע ספרון המכונה "קובץ הנחיות והוראות בטיחות לעובד מקורות" [ת/1], כתוב עברית והדריכה אותו לעבוד עם אמצעי מגן כגון נעליים, קסדה ואפוד. הקובץ עצמו אינו מכיל התייחסות לעבודות תפסנות או כל הוראה רלוונטית אחרת לתביעה שלפני. 4. וכך מגיעים אנו ליום התאונה. התובע הגיע לאתר העבודה שבתחנת אשקלון קצ"א בשעות הבוקר המוקדמות של יום 3.3.03. התובע עבד כחלק מצוות שעסק בעבודות תפסנות ותפקידו היה לשרת את הצוות, להביא דברים ולבצע הוראות והכל כדי לאפשר לצוות לצקת עמודי בטון. סמוך לשעה 8.30 בבוקר "עף" לפתע קרש לא קשור, שהיה מונח במאוזן על גליל גבוה, פגע בפניו של התובע, גרם לנפילתו לאחור ולמעידתו לתוך בור [להלן - "הבור"] [הצדדים חלוקים על עומקו של הבור] . כתוצאה מכך נגרמו לתובע שבר בעצם הלחי ושבר בשורש כף יד ימין. אמנם מקורות הכחישה את עצם קרות התאונה בכתב הגנתה אך לא הביאה עדים מטעמה, לא הציגה גרסה נגדית ולא חזרה על הכחשתה בסיכומיה. מכאן - שמקורות מודה בעצם קרות התאונה. אחריות - טענות הצדדים 5. התובע מסכים כי מקורות סיפקה לו אמצעי בטיחות באתר אך בכך לטענתו אינה יוצאת ידי חובתה, שכן היה עליה לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לוודא שאמצעי בטיחות וסביבה בטוחה מתבצעים בפועל בעת העבודה והכל תוך פיקוח והדרכת העובדים. באופן קונקרטי טוען התובע כי מקורות לא דאגה להסרת הסיכון הגלום בקרש או להרחקת העובדים מסביבתו, כי לא דאגה להסרה או לגידור של הבור וכן כי עובר לתאונה לא נכח באתר העבודה מנהל עבודה מטעם מקורות, לא ניתנה הדרכה בפועל ואיש מטעם מקורות, לרבות עובדים ותיקים, לא הוצמד לתובע ולא ווידא שהתובע הבין והפנים את הוראות הבטיחות. 6. עוד טוען התובע כי עבודות הקשירה של הקרשים לא נעשו על ידו, אלא על ידי התפסנים וכי מקורות הפרה חובתה לוודא כי קשירת הקרשים נעשתה כדבעי. לטענתו, גם אם נשבה באתר העבודה בעת הרלוונטית רוח חזקה, הייתה זו חובתה של מקורות לדאוג להפסקת העבודה, בפרט נוכח הסיכון שקרשים שאינם קשורים "יעופו" וייצרו סיכון [שהתממש בפועל]. 7. מקורות מצידה טוענת כי עמדה בכל חובותיה כלפי התובע, כי הדריכה אותו, כי אף מסרה לידיו את הספרון ת/1. לטענתה, התובע הכיר והיה עליו להכיר את האתר על מגבלותיו, שכן עבד בו מספר שעות עובר לתאונה. כך היה על התובע להיות מודע לאפשרות פגיעה מקרשים לא קשורים. אשר לבור, טוענת מקורות כי התובע הכיר אותו ואת מיקומו וכי בכל מקרה, היה עומקו נמוך מ - 2.5 מטרים ועל כן לא ניתן לייחס לה הפרת חובה או סיכון עובדים לפי כל דין. 8. אשר לקרש, טוענת מקורות כי אף אם התובע לא עסק עובר לתאונה בעבודות התפסנות עצמן, הרי היה חלק מצוות שתפקידו היה לקשור את הקרשים, כך שאינו יכול להלין על תאונה שנגרמה כתוצאה מאי קשירת הקרשים. מקורות אף טוענת כי עבודת התפסנות נעשתה בנוכחות מנהל עבודה מטעמה. מקורות ניסתה לחזור בה בסיכומיה מהודאתה בסעיף 8 [ב] לכתב הגנתה בדבר נשיבת רוח חזקה באתר ולטעון כי לא הוכח משב וכי לא הוכחה עוצמת הרוח. לא אוכל לקבל ניסיון זה שכן מדובר בשינוי חזית מול הודאה ברורה בעובדה. כבר עתה אני קובעת כי אין חולק כי באתר נשבה רוח חזקה ביום התאונה. אינני נזקקת נוכח ממצאי להלן לקבוע את עוצמת הרוח. ממצאים, חובות זהירות וקשר סיבתי 9. לגבי נסיבות התאונה נתתי אמון בעדות התובע. אמנם מדובר בעדות יחידה של בעל דין, אך ככל הנדרש, מקורות לא הביאה ולו עד או ראיה אחת לסתירה. מקורות אף חתמה על גבי הודעות מעביד למוסד לביטוח לאומי ובהן פירטה את הנסיבות המרכזיות של התאונה. 10. כאמור כבר בסעיף 8 [ב] לכתב הגנתה הודתה מקורות בעובדה כי ביום התאונה נשבה רוח חזקה ביותר באתר העבודה, רוח אשר העיפה את הקרש שפגע בתובע. אציין כי מיקום הקרש עובר לתאונה ו"איזונו" באופן מסוכן על גבי עמוד גבוה, הודגם בתמונות שצילם התובע - ת/2 ובפרט ת/2 (1), בעדותו ובשרטוטו [עמ' 10, ש' 7 - 10]. הן התובע והן מקורות מסכימים כי הקרש כמו קרשים נוספים הונחו במקום על מנת לאפשר באמצעותם, יצירת תבניות ליציקות של עמודי בטון. מתקשה אני להבין מדוע היה צורך מלכתחילה להניח את הקרש בצורה מסוכנת ו"לאזנו", כביכול לצורך עבודות אלה, על גבי עמוד גבוה ומדוע לא הונחו העובדים להניח את הקרש על הקרקע, בפרט כאשר באתר נשבה רוח חזקה. לגבי משך נשיבת הרוח מצאתי כי מדובר במצב מתמשך, "ביום האירוע" ולא במשב פתאומי ובלתי צפוי. עוד מצאתי, בהיעדר ראיה לסתור מטעם מקורות, כי באתר לא נכח עובר לתאונה ובמהלכה מנהל או מפקח עבודה מטעם מקורות. במצב דברים זה, לא היה מי שידריך את העובדים בפועל להניח את הקרש בצורה בטוחה על הקרקע [אף אם לא ניתן כבר היה באותה עת לקשור אותו]. לו נכח באתר אדם כזה ולו נתן את ההוראות המתאימות, הייתה נמנעת חשיפתו של התובע לסיכון והתאונה הייתה נמנעת. אמנם מקובלת עלי טענת מקורות בסיכומיה כי סביבת עבודה אינה יכולה להיות "סטרילית". אין בין טענה זו לבין החובה למנוע התממשות סיכונים צפויים ונגלים לכל מעסיק ואדם סביר - דבר. 11. למעלה מהדרוש, אדגיש, כי התובע לא היה תפסן מקצועי ותפקידו עובר לתאונה התמצה במתן שירות עזר לתפסנים. הספרון ת/1, הכתוב בעברית, שפה אותה התובע אינו קורא כלל, אינו מתייחס או עוסק בהוראות בטיחות לתפסנים, לעוזרי תפסנים או לעובדים לצד עמודים גבוהים וכדומה. דומני כי אף לו היה התובע תפסן מקצועי, הרי חובתה של מקורות להגן על עובדיה ולהרחיקם מסיכון שנוצר במהלך העבודה, חלה גם על עובדים מקצועיים וטענותיה בסיכומיה בעניין זה - נדחות. 12. לטעמי אין חשיבות של ממש לעומקו של הבור כמו גם להיכרות מוקדמת של התובע עם הבור ומיקומו. כאשר פגע הקרש בפניו של התובע, לא הייתה לתובע יכולת בחירה של ממש באשר למקום נפילתו. בפועל גרמה הנפילה אל הבור, יהא אשר יהא עומקו - שבר בכף ידו של התובע וכל אלה נגרמו כמובן כתוצאה מהפגיעה הראשונית של הקרש בפניו של התובע. באותה מידה יכול היה התובע להיפגע מנפילה גרועה על רצפה נעדרת עומק. עדיין הייתה זו השתלשלות טבעית ונגררת מעצם הפגיעה הראשונית של הקרש כאמור. 13. הממצאים והקביעות לעיל תואמים את הדין ואת ההלכות הפסוקות. אין חולק כי מעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובדיו לפי סעיפים 35 - 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. במסגרת זו על המעביד חלה החובה להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך ולפקח על עבודת עובדיו, באופן כזה שלא תרבוץ לפתחם סכנה [ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה ואח', פד"י מב[1] 415, 420]. חובה זו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע [ע"א 707/79 הנר את טיקו ואח' נ' אמסלם, פד"י לה (209,211,212]. זאת בין השאר על יסוד הרעיון שהמעביד הוא זה המופקד על העבודה שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו [ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון נ' מרציאנו ואח', פד"י לו [2] 592, 604]. 14. המעביד אינו מתפרק מחובתו בעצם ההסתמכות המלאה על נקיטת אמצעי זהירות על ידי העובד עצמו, כשהינו עסוק בביצוע עבודתו ומרוכז בה. [ת"פ (חיפה) 3926/04 מדינת ישראל נגד אפעל מתכת בע"מ ואח' תק -של 2006 (2) 2490]. 15. אני סבורה כי על המעביד לקיים פיקוח ולדאוג גם לסילוק מפגעים, ודאי מפגעים בולטים מסביבת העבודה וודאי למנוע הנחת חומרי עבודה בצורה מסוכנת ומסכנת באתר העבודה. זאת אף ללא קשר לאפשרות התערבות של איתני הטבע. הדברים יפים בפרט כאשר "נכנסים" איתני הטבע לפעולה. "כניסה" זו הינה בגדר סיכון "חדש" המתרחש בסביבת העבודה ותוך כדי עבודה ו"טוען" את המפגעים או הסיכונים הקיימים בה ממילא בכוח ממשי לגרימת נזק. בהיעדר נתונים חריגים שבחריגים, עדיין מדובר בסיכון ניתן לצפייה, שניתן על נקלה ובאמצעים זולים ופשוטים להסירו או להרחיקו. אפשרות הצפייה כמו גם קלות נטרול הסיכון ואי נטרולו בפועל, מקימים למעביד חבות נזיקית או אם תמצא - חובת זהירות קונקרטית. זאת ועוד, התממשותו של הסיכון בסופו של יום מבססת את הקשר הסיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק. 16. כך נפסק בע"א 2757/93 לאה שרון נ' או. אר. אס. כוח אדם בע"מ, פד"י מט (2) 781, 790] כי משב רוח פתאומי וחזק אינו שולל את החבות הנזיקית שקמה מעצם הנחת שער בצורה מסוכנת, חשיפתו לנפילה כתוצאה מהפעלת כוח ואפשרות גרימת נזק לאדם לאור משקלו הכבד. ואכן השער נפל ומחץ עובד שנשלח לתקנו. כל אלו היו ניתנים לצפייה גם אם לא לפרטיהם ודי בכך [שם, 791]. עוד נפסק שם כי מאחר ואין דרכם של שערים להתעופף או ליפול מעצמם, הרי עצם התעופפות השער מעמידה לחובת המזיק הנחה שרק עקב רשלנותו בהנחת השער קרתה התאונה . בעניין אחר בוססה חבות המעביד בגין נפילת לוחות אסבסט מגג מטווייה של המעביד על העובד, על כללי "הדבר מדבר בעדו" ועל ההנחה כי אין דרכם של גגות ולוחות להתעופף מעצמם [ע"א 750/70 אמזלג נ' סולל בונה בע"מ ואח', פד"י כו (1) 7 ]. 17. וכך גם בענייננו - התובע אינו נזקק כלל להפעלת הנחות או חזקות לחובת מקורות שכן מוטלת עליה חובה חד משמעית להפעיל פיקוח ממשי על בטיחות סביבת העבודה וכן לצפות את נפילת או "התעופפות" הקרש, למנוע אותה ואת פגיעתה באמצעים פשוטים שבפשוטים, מה שלא עשתה. ברור כי מקורות לא יצאה ידי חובתה באספקת קסדת מגן, אפוד, נעלי עבודה כמו גם הספרון ת/1 . 18. די לי בקביעות אלה על מנת לבסס את אחריות מקורות ואינני נזקקת להכרעה בעניינים נוספים שהעלו הצדדים. על כן מסקנתי היא כי פגיעת התובע אירעה כתוצאה מהפרת חובות זהירות של מקורות כלפי התובע, כי ניתן היה למנוע את הפגיעה לו היו החובות מקוימות על ידי מקורות וכי התובע זכאי לפיצוי בגין נזקיו. אשם תורם 19. הלכה פסוקה היא כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. [ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם, פד"י לח (1), 72 , 81 - 82 וע"א 662/89 מדינת ישראל נגד אנטון קרבון, פד"י מה (2) 593]. 20. הרציונאל בבסיס תפיסה זו הוא עדיפות מעמדו של המעביד הפועל מתוך חופש בחירה, הן לגבי אתר העבודה, תנאי העבודה ומטלות העובד ומידת השליטה שלו על הדרכת העובד. זאת בנבדל מהעובד הפועל במסגרת הגבולות שמציב לו המעביד. ההנחה המשפטית המקובלת היא כי סיטואציה מסוכנת, שגרמה לפגיעה בעובד, נוצרה על-ידי המעביד ללא תרומה אוטונומית של העובד [ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי [פרחן] פד"י מ"א (4) 524, 528]. 21. מובן כי יש לבדוק כל מקרה לנסיבותיו, שמא חטא העובד ברשלנות של ממש. לפי גישה עקרונית זו תתחלק האחריות בין המזיק לניזוק הנושא באשם תורם לפי "מידת האשמה". המדיניות השיפוטית נוטה להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל אשם תורם רק באותם מקרים בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין וברור [ע"א 663/88, יהודה שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פד"י מז (3) 225]. 22. ומן הכלל אל הפרט; התובע עבד כפי שנצטווה וכפי שנצטוו יתר חבריו לצוות באתר עבודה שהפך לבלתי בטוח כתוצאה מרוח חזקה שנשבה ואי קשירת קרשים. האפשרות היחידה שעמדה בפני התובע להסרת הסכנה בנסיבות העניין הייתה להסתלק מאזור הסכנה הפגיעה של קרש זה או אחר. סביר כי התובע, כעובד אחראי החרד למקום עבודתו, לא היה מפר הוראת המעביד ולא ניתן לצפות ממנו לעשות כן, אם וככל שהבין בכלל את אפשרות הסכנה. זאת ועוד, סביב התובע עמדו יתר חבריו לצוות עובר לפגיעת הקרש. עובדים אילו לא נפגעו ואף צעקו לתובע לזוז [עמ' 10] אך לא ניתן לשלול, שלו היה כיוון הרוח אחר, היה הקרש פוגע באחד מהם ולא בתובע ולא היה בידם לחמוק מהסכנה. 23. אשר על כן, אני סבורה כי מקורות לא ביססה לפי המבחנים המקובלים "אשם תורם" כלשהו של התובע וטענותיה בעניין זה נדחות. הנזק 24. כתוצאה מהתאונה נשברו עצם הלחי ועצם בשורש כף יד ימין של התובע. התובע אושפז ל- 5 ימים במחלקה לכירורגיית פה ולסת של בי"ח ברזילי, נותח בפניו ובידו הימנית ושוחרר לביתו כשידו מגובסת. התובע המשיך במעקב ובטיפולים במסגרת קופת החולים ואושרו לו תקופות אי כושר על ידי המוסד לביטוח לאומי בסה"כ - 3 חודשים. 25. מומחה אורטופד מטעם התובע, ד"ר לין, מצא כי השבר ביד ימין, ידו הדומיננטית של התובע, התחבר עם "מדרגה" בת 1 מ"מ תוך פרקית וכי קיימת הגבלת תנועה ביד זו, הגבלה קלה בטווח התנועות הסביל והפעיל של ההרמה הגבית והכיפוף הכפי, הגבלה בינונית בהטיות הרדיאלית והאולנרית וחולשה בדרגת חומרה קשה של כוח התפיסה ובינונית בכוח האחיזה, ללא ממצאים קליניים לפגיעה עצבית. ד"ר לין סבר כי קיים ביטוי אפשרי להתחלת שינויים שחיקתיים לאחר חבלה. ד"ר לין העניק לתובע 10% נכות לפי תקנה 41 [10] ה' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז -1956 בגין הגבלת תנועות בשורש כך יד ימין [דומיננטית] לאחר שבר. 26. מומחה אורטופד מטעם הנתבעות, ד"ר קליר, אישר כי קיימת "מדרגה" תוך מפרקית, אך לא מצא ממצאים אובייקטיבים או הגבלת תנועה משמעותית. אשר על כן, הצטרף לדעת מומחי המוסד לביטוח לאומי, שמצאו כי לא נותרה לתובע נכות אורטופדית. התובע הצהיר [סעיפים 40 - 44 בתצהירו ת/3] כי עבודתו ביד ימין אינה עוד מדויקת, חדה וחזקה כפי שהייתה עובר לתאונה, כי הוא מתקשה בהרמת חפצים, נטילתם והחזקתם ביד ימין, בפעולות המצריכות הפעלת שתי ידיו וסובל מכאבים ומהגבלת תנועה ביד. התובע לא נחקר בנקודה זו על ידי ב"כ מקורות. 27. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית ולפיה יוגשו חוות דעת המומחים ללא חקירות כשלכל צד עומדות טענותיו. לאחר עיון בחוות דעת המומחים מצאתי להעדיף את חוות דעת מומחה התובע, ד"ר לין על חוות דעת מומחה הנתבעות, ד"ר קליר וזאת בעיקר מן הטעמים הבאים: ד"ר לין מתמחה בכירורגיה של כף היד; שני המומחים מסכימים כי השבר בשורש כף יד ימין לא התחבר באופן מושלם וכי נוצרה "מדרגה". התובע הצהיר על כאביו ומגבלותיו בתצהירו, לא נחקר בנקודה זו על ידי ב"כ מקורות וגרסתו בעינה עומדת. אף ד"ר קליר אינו שולל הגבלת תנועה בשורש כף יד ימין של התובע, אלא לדעתו, מדובר בהגבלה לא משמעותית. אני סבורה כי די באילו על מנת לקבוע כי לתובע נותרה נכות רפואית ומגבלה. 28. התובע לא הגיש חוות דעת לעניין נכויות נוספות להן טען בתחומי הנוירולוגיה ופה ולסת ועל כן לא הוכחו אלה. 29. אשר לנכות התפקודית - התובע הינו כמתואר בראש פסק הדין, עובד כפיים לא מקצועי. שכרו במקורות, עובר לתאונה עמד על כ - 5,000 ₪ לחודש. בסוף מאי 2003 פוטר התובע ממקורות. כיום הוא עובד בחברת אומן במיון כפתורים ומרוצה מעבודתו שכן אינה מטילה מעמסה על שורש כף ידו הימנית והוא אף משתכר שכר העולה על שכרו עובר לתאונה [6,900 ₪ נטו לחודש, עמ' 17, ש' 19 ואילך]. יחד עם זאת, לא ניתן לשלול משמעות תפקודית לנכות התובע זאת גם אם מדובר בנכות שכשעצמה אינה גבוהה. אני סבורה כי אין מקום לקבוע מסמרות בשאלת הנכות התפקודית וככל שמדובר בצפי לנזקים והפסדים לעתיד, יש לפסוק לתובע סכום גלובאלי. 30. נזק מיוחד - הלכה פסוקה כי יש להוכיח הן את קיומו והן את שיעורו [ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נגד מלון טירת בת שבע בע"מ פד"י לה (2), 800]. 31. הפסדי השתכרות לעבר - המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה אך קבע כי כתוצאה מכך לא נותרה לתובע נכות צמיתה. מובן כי קביעה אחרונה זו אינה מחייבת את בית המשפט שכן אינה בגדר "קביעה על פי דין" להבדיל מהליכים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975. ואולם המוסד לביטוח לאומי אישר לתובע תקופת אי כושר עבודה מוחלט של 3 חודשים [להלן - "תקופת אי כושר"]. אין חולק כי בתקופת אי הכושר, שילמה מקורות ישירות לתובע את מלוא שכרו. התובע טוען כי רופא תעסוקתי אישר לו תקופות אי כושר נוספות עד 9 חודשים. התובע לא העיד את הרופא התעסוקתי והמומחה מטעמו לא אישר בחוות דעתו תקופות אלה. על כן אני סבורה כי מירב תקופות אי הכושר אותן הוכיח התובע, במידה הנדרשת במשפט אזרחי - אינן עולות על 3 חודשים. על כן, אין התובע זכאי לפיצוי בגין תקופות נוספות. 32. התובע פוטר מעבודתו במקורות ב - 31.5.03. לפי מכתב הפיטורין שהציג התובע אינו במחלוקת, פוטר התובע "עקב צמצומים". טענת התובע כי פוטר עקב התאונה לא נתמכה באסמכתא כלשהי, מבוססת על עדותו בלבד ואינני מוצאת לבסס עליה ממצאים. התובע חזר לעבוד בחודש דצמבר 2003 והפעם בחברת חן חברה לבניין בע"מ תמורת 3,309 ₪ לחודש, לאחר מכן בחברת צינורות המזרח בע"מ תמורת 4,926 ₪ לחודש, לאחר מכן לא עבד כ - 5 חודשים, לאחר מכן עבד בחברת רב בריח בע"מ תמורת כ - 4,279 ₪ לחודש וכיום כאמור עובד בחברת אומן תמורת 6,900 ₪ לחודש. 33. אני סבורה כי היסטוריית התעסוקה של התובע אינה מאפשרת לקשור בין ההפחתה במשכורתו לאחר התאונה לבין נכותו. התובע בהיותו עובד לא מקצועי, נעדר ותק והתמדה במקום עבודה כלשהו ומושפע מהיצע וביקוש בשוק העבודה [כפי עדותו שלו] ממשיך לאחר התאונה לעבוד בעבודות כפיים, אלא השכר אינו מגיע תמיד, ולא עקב נכותו, לרמת השכר במקורות עובר לתאונה. מצאתי כי התובע לא ביסס הפסדי השתכרות הנובעים מנכותו ומוגבלותו וכי לא הוכיח אב נזק זה. 34. עזרת הזולת לעבר - התובע העיד בסופו של יום כי לא נעזר באשתו [עמ' 16, ש' 25]. פציעתו של התובע אינה כשלעצמה מעידה על צורך בעזרת הזולת, החורג מהמקובל ביחסי משפחה תקינים והתובע לא העיד על העסקת עזרה בשכר. אשר על כן - התובע לא הוכיח אב נזק זה. 35. הוצאות רפואיות לעבר - התובע לא הגיש אסמכתאות לעניין זה. קיים כיסוי במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי תשנ"ד - 1994 [ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נגד אלחדד דוד ועופרה, פ"ד נא(2) 724] וחוק הביטוח הלאומי תשנ"ה - 1995. התובע לא הוכיח אב נזק זה. 36. הפסד השתכרות לעתיד - מצד אחד וכפי שסקרתי לעיל, כיום בחלוף כ - 4 שנים מהתאונה, לא נגרמים לתובע הפסדי השתכרות. זאת ועוד, נכותו הרפואית של התובע אינה מהגבוהות. מאידך, התובע ממלא כיום אחר חובתו להקטין את נזקו אך לא מן הנמנע כי לנכות ולמגבלות התובע בגינה, בנסיבותיו של התובע, תהיה השלכה מסויימת על יכולתו של התובע בעתיד להשתלב בשוק העבודה, אם ייפלט ממקום עבודתו הנוכחי. זאת בעיקר נוכח כישוריו ועבודתו בעבודות כפיים פשוטות ולאור גילו הצעיר ותוחלת חיי עבודתו [ע"א 88/ 663 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פד"י מז (3) 225, 233]. במקרה אחר, אמנם נדיר, פסק מצא בית המשפט לתובע שלא נותרה לו נכות רפואית פיצוי גלובלי בגין הפסדי השתכרות לעתיד [ע"א 146/87 כץ נ' רוזנברג, פד"י מג (3) 421 ,421]. על כן אני פוסקת לתובע פיצוי גלובלי של 50,000 ₪. 37. עזרת הזולת והוצאות לעתיד - התובע לא הוכיח צפי כלשהו להוצאות אלה בעתיד. על כן ולרבות מהשיקולים לעיל בניתוח אבות נזק מיוחד - אינני פוסקת לתובע סכום כלשהו. 38. כאב וסבל - כתוצאה מהתאונה ספג התובע פגיעות בפניו ובידו הדומיננטית. הוא אושפז ונותח, שהה באי כושר עבודה משך 3 חודשים וטופל בהמשך. התובע אמנם לא איבד איבר מאיבריו וחזר לתפקד ולפרנס את משפחתו. התובע גם לא הוכיח נכויות באלא בתחום האורטופדיה. יחד עם זאת, התובע חווה סבל ממשי בתקופת ההחלמה ואין להתעלם גם מהנסיבות הקשות של עצם הפגיעה. על כן אני פוסקת לתובע סך של 30,000 ₪. 39. סוף דבר אני מחייבת את הנתבעות יחד ולחוד לשלם לתובע את הסך של: 80,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל. שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% + מע"מ החל וכן אגרת משפט ושכ"ט המומחה מטעמו והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. בניהאתר בניהתאונת עבודה