בית המשפט ציין כי למשרד החינוך כאחראי על ניהול בית הספר חובת זהירות מושגית כלפי הלומדים בו. חובה זו כוללת בחובה את החובה לספק סביבת לימודים בטוחה לרבות ובפרט במקרים בהם בעל המקרקעין בהם מתקיימים מוסדות החינוך, אינו עושה זאת ובפרט כאשר עלות הנדרש להסרת המפגע אינה גבוהה. להלן פסק דין בנושא אחריות משרד החינוך לפציעות בבית הספר: פסק דין תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף. הצדדים חלוקים על החבות ועל הנזק. רקע 1. התובע, יליד 1990, בן 9 בעת האירוע הנטען, היה תלמיד בי"ס הנתון לפיקוח ולניהול צד ג' [להלן - "בי"ס " ו - "משרד החינוך"]. בי"ס התקיים בעת הרלוונטית בשטח הנתון לבעלותה של נתבעת 1 [להלן - "העירייה"] המבוטחת על ידי נתבעת 2. 2. ביום 26.4.1999, נפל התובע בשטח בי"ס ונחבל ביד שמאל [דו"ח על תאונה, צורף לתצהיר מנהלת בי"ס מטעם צד ג', להלן - "דו"ח התאונה" ]. התובע נלקח על ידי מורה מבי"ס, גב ' גוסט בר לחדר מיון בבי"ח קפלן [להלן - "התאונה" ו - "המורה גוסט"]. 3. בחדר המיון נמצא כי מרפק שמאל של התובע שבור, התובע טופל שמרנית והומלץ לו להימנע ממאמץ ולהגיע לביקורת בקופת חולים בעוד שלושה שבועות [דו"ח חדר מיון מיום התאונה]. המחלוקות 4. האם אירעה התאונה בנסיבות בהן טוען התובע. 5. האם התרשלה העירייה כלפיו. 6. האם קמה חובת שיפוי של משרד החינוך כלפי העירייה [לאור הודעה לצד ג' שהגישה הראשונה כלפי השנייה]. 7. בהינתן ממצאי התרשלות - מהו נזקו של התובע. 8. קיימות מחלוקות נוספות, בהן נדון לפי ההקשר, אך אילו המחלוקות הראשיות. דיון נסיבות התאונה - ממצאים עובדתיים לאחר עיון בראיות הצדדים ובטיעוניהם באתי למסקנה כי התאונה התרחשה כפי גרסת התובע ואילו טעמי: 9. התובע הצהיר בתצהירו כי בשטח בי"ס בו שיחקו התלמידים, היה בנוי משטח בטון, חלקו משופע וחלקו גבוה, שיצר מדרגה גבוהה וחדה ללא מעקה [להלן - "המדרגה"]. התובע הצהיר כי בעת משחק בהפסקה בין שיעורים, נתקל במדרגה, נפל ונחבל. אמנם עדות התובע הינה עדות יחידה של בעל דין המעוניין מטבע הדברים בתוצאות הדיון אך אינני מהססת לבסס עליה ממצאים: 10. התובע צירף תמונות של המדרגה שצילמה אמו, כיומיים לאחר התאונה [נספחי א' לתצהירו ת/1]. אמנם אמו של התובע לא העידה מטעמו אך אינני נזקקת לעדותה שכן התובע אישר כי התמונות מייצגות את מבנה חצר בי"ס ובפרט את המדרגה בעת הרלוונטית. במובן זה התמונות הינן בגדר איור והמחשה של עדותו ולא ראיות בלתי קבילות מפי אמו שלא הובאה להעיד. 11. עדותו של התובע הרשימה אותי באמינותה. העדות נתמכת ומומחשת, ככל הנדרש [ואינני נדרשת] בתמונות. מהתמונות עולה כי המדרגה נמוכה מגובה מדרגה סטנדרטית, למשל בחדרי מדרגות של בניינים. עוד עולה כי פאת המדרגה ניצבת לקרקע החצר כאשר אין החלקה או שיפוע כלשהו המגנים על פאת המדרגה מפני התקלות. אינני נזקקת לחוות דעת מומחה בטיחות על מנת לקבוע כי אופן בנייה זה של המדרגה יוצר סיכון. הסיכון מתעצם נוכח גילם של הילדים המשחקים ומשתמשים בחצר ובמדרגה ובפרט כלפי ילדים בגילו של התובע בעת הרלוונטית, בהיותו כבן 9 שנים. אני סבורה כי המדרגה הינה בגדר מפגע ומכל מקום אלמנט מסוכן. 12. אין חולק כי לימים במועד כלשהו לאחר התאונה, שופצו חצר בי"ס והמבנים עליו וכיום, אין התמונות נספחי א' משקפות את מצב החצר והמדרגה. אין גם חולק כי בי"ס עצמו עבר למבנים ולמקום אחר. בכל אלה, לרבות השיקולים השונים בבסיסם, אין כדי להעלות או להוריד. מנהלת בי"ס והעדה היחידה מטעם משרד החינוך טענה בעדותה [עמ' 22, ש' 11], כי אינה זוכרת שבעת התאונה נראתה המדרגה כמופיע בתמונות נספחי א' ורמזה כי התמונות צולמו לאחר שיפוץ שעבר בי"ס, אך בהמשך הסכימה להשיב כי התמונות אינן משקפות את מצב בי"ס לאחר שיפוץ [עמ' 27, ש' 18]. המשמעות היא, כי השיפוץ שעבר בי"ס, לאחר התאונה, אינו מצולם בתמונות והן משקפות את המצב לפני השיפוץ, בהתאם לגרסת התובע. 13. אציין כי התובע, כיום כבן - 17.5, לא העיד עדות מגמתית ובפרט לא ניסה להאדיר את נזקיו. הוא השיב לטעמי, בתום ובתמימות , לכל שאלה שנשאל, ולא היסס להשיב תשובות הנוגדות לכאורה את האינטרס שלו. כך העיד [בעמ' 10, ש' 3] כי כיום אינו נזקק לעזרת הזולת, כך העיד [בעמ' 9, ש' 15] כי הוא זוכר תאונה אחרת שאירעה לאחר התאונה נשוא התביעה. 14. לא מצאתי לזקוף לחובת התובע אי הבאת ילדים - עדים לתאונה, לאור גילו של התובע בעת התאונה והקשיים המסתברים בזיכרונו לגבי זהות העדים. הדברים יפים בפרט נוכח היעדר מחלוקת לגבי עצם קרות התאונה והיעדר איסוף מידע בזמן אמת על ידי הנהלת בי"ס [עמ' 28, למעלה]. 15. משרד החינוך והעירייה לא הביאו כל עדות לסתירת עדותו של התובע. אני מוכנה לקבל כי בעת התאונה לא נכח במקום המיידי מי מעובדי ומורי בי"ס ואילו המורה האחראית גוסט, הייתה במקום אחר בחצר. דווקא לאור זאת תמוה בעיני כי מנהלת בי"ס לא מצאה לנכון לבחון בזמן אמת, עת הכינה ובדקה את דו"ח התאונה [נספח אחרון לעדותה] את מיקום התאונה ונסיבותיה, לעומת טרחתה ודאגתה לציין תאונה שכביכול מסר עליה התובע יום קודם לכן, בחצר ביתו של חבר בשם "רוי". האמנם פחותה חשיבות בירור נסיבות תאונה בבי"ס מהדגשת תאונה קודמת? אינני סבורה כך. אני סבורה כי היה מקום לברר עם התובע, ילד בן 9, בסמוך לאחר התאונה את נסיבות התאונה לא פחות, אם לא יותר, מהדגשת תאונה קודמת כביכול. מחדל זה, פועל לטעמי לחובת בי"ס ומחזק כשלעצמו את עדותו היחידה של התובע. מעבר לכך, מחדל זה מביאני, ביחד בשילוב עם יתר הראיות למסקנה כי צוות ההוראה כמו גם המנהלת, לא ראו בזמן אמת את הסיכון הגלום במדרגה. מכאן שגם לא דיווחו עליו. 16. כיצד אם כן אירעה התאונה? אני סבורה כי מהראיות שהובאו, עולה כי התובע התרוצץ במהלך משחק או פעילות חופשית אחרת בחצר בי"ס בהפסקה, לא שת את ליבו למדרגה ולגובהה ולשיפועה, נתקל בה, כשהיא לא מוגנת ולא משופעת, כפי השיפוע של המשטח שלצידה [תמונות נספחי א'] , נפל ונחבל. חובות זהירות מושגיות וקונקרטיות 17. לעירייה חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים במקרקעיה. הן הבעלות והן החזקה גרידא במקרקעין או במטלטלין, מקימות חובת זהירות זו. בפרט יפים הדברים כאשר באילו גלום סיכון [סעיפים 35 - 37 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] תשכ"ח - 1968, להלן - "הפקודה"]. [ראו גם ע"א 862/80, עיריית חדרה נ' זוהר, פד"י לז [3] 757 , 766, ע"א 1068/05, עיריית ירושלים נ' מימוני, תק - על 2006 [4] 4084 פסקה 12 ועוד]. יתרה מזו, הפסיקה הכירה בחובת זהירות מושגית של גוף שלטוני לרבות עירייה למנוע נזק בשל בטיחות לקויה של מבנה גם כאשר המבנה אינו בבעלותה או בחזקתה [שם, בהמשך]. 18. אני סבורה כי חובה זו מתעצמת כאשר העירייה מתירה ומעבירה למשרד החינוך את השימוש במקרקעין למטרות חינוך וניהול מוסדות חינוכיים כפי העובדות שאינן במחלוקת בתביעה שלפני. ומעבר לכך, העידה מנהלת בי"ס כי העירייה היא זו שמתחזקת את מבנה בי"ס באמצעות אנשי תחזוקה מטעמה ואף מאשרת את עצם פתיחת בי"ס עובר לתחילת כל שנת לימודים, לרבות אישור בטיחות [סעיף 4 סיפא לתצהירה ג/1]. ברור כי העירייה חבה חובת זהירות קונקרטית כלפי תלמידים כגון התובע, המשתמשים במקרקעיה ובמתקניה במהלך יום לימודים. 19. מטעם העירייה לא הובאה ראיה לסתור. המשמעות היא שחובת העירייה כלפי ה"ניזוק", התובע, אינה מושפעת כלל כתוצאה ממחדלי המחזיקים והמתפעלים בפועל [משרד החינוך] הנוכחית] לדווח לה על מפגע או סיכון בטיחותי. 20. למותר לציין, כי למראה התמונה נספח א' 1 , נקל היה להסיר את הסיכון הגלום במדרגה, על ידי החלקתו, באמצעות יישור / יציקת בטון משופע, כפי שנעשה בהגבהה שלצד אותה מדרגה. העירייה לא דאגה להסיר את הסיכון הגלום במדרגה, הסיכון התממש וכתוצאה מכך, נגרמו לתובע נזקי גוף. 21. למשרד החינוך כאחראי על ניהול בי"ס - חובת זהירות מושגית כלפי הלומדים בו. [ע"א 2061/90, מרצ'לי נ' מ"י, פד"י מז [ו] 802]. דומה כי אין מחלוקת כי חובה זו כוללת בחובה את החובה לספק סביבת לימודים בטוחה לרבות ובפרט במקרים בהם בעל המקרקעין בהם מתקיימים מוסדות החינוך, אינו עושה זאת ובפרט כאשר עלות הנדרש להסרת המפגע אינה גבוהה. יתר על כן, אני מוכנה אף להניח [הגם כי ההנחה אינה פשוטה] כי משרד החינוך יוצא ידי חובתו בדווחו על מפגעים במקרקעין לכל גורם אחראי לרבות לבעל המקרקעין. כזאת לא נעשה במקרה שלפני. 22. משרד החינוך אינו יוצא חובתו על ידי הנחה כי מפגעים או סיכונים במקרקעין ידועים לעירייה. משרד החינוך אינו יוצא ידי חובתו על ידי שתיקה והתעלמות. חובתו זו מוטלת עליו בכל עת רלוונטית. 23. זה המקום להדגיש ולקבוע כי התובע בסיכומיו רמז על הפרת חובות השגחה של מורי בי"ס כלפי התובע במובן זה שלא מנעו את היתקלותו במדרגה בעת ההפסקה. התובע לא ביסס כלל ועיקר טענות אלה. ראשית, התובע לא טען ברצינות להיעדר מורה משגיח בעת ההפסקה. שנית, ספק בעיני אם נוכחות מורה הייתה מונעת היתקלות פתאומית של ילד בן 9 במדרגה, כאשר לא נטען כי הילד נדחף על יד אחר בנסיבות המפעילות דרישות השגחה וכד'. שלישית, העידה מנהלת בי"ס כי התקיימה השגחה על יד המורה גוסט ועדותה לא נסתרה. נכון שהמורה לא הובאה על ידי משרד החינוך להעיד, אך שוכנעתי כי היא אכן המורה המשגיחה לאור האמור בדו"ח התאונה שעצם עריכתו אינה שנויה במחלוקת. אני סבורה כי משרד החינוך לא הפר כל חובת השגחה החלה עליו ביחס למדרגה. 24. לעומת זאת, הפר משרד החינוך חובת דיווח כלפי תלמידיו ובכך לא יצא ידי חובתו. בכך כמובן התאפשר גם מימוש הסיכון הגלום במדרגה, כפי שקבעתי לעיל. 25. לסיכום פרק זה, הן העירייה והן משרד החינוך הפרו חובות זהירות מושגיות וקונקרטיות כלפי התובע, עת הותירו בחצר בי"ס את המדרגה בה נתקל התובע, בהיותו בן 9 שנים, ועליה מעד ונפל ונגרמו לו נזקי גוף. 26. התובע תבע בתביעתו את העירייה בלבד. טוב היה עושה התובע לו תבע במישרין את משרד החינוך, אך זכותו לתבוע את העירייה כדי מלוא נזקיו אינה נגרעת משלא עשה כן וקמה לעירייה חובת פיצוי מלאה כלפי התובע, כדי מלוא נזקיו. אשם תורם 27. לא מצאתי לייחס לתובע בגילו בעת התאונה אשם תורם והטעמים ברורים. אף אם התובע הכיר את חצר בי"ס על מתקניה ובפרט את המדרגה, לא אוכל לייחס לו ידיעה, מודעות או תובנה למסוכנות שבמדרגה [ע"א 361/59 צוקרמן ואח' נ' שנברגר ואח', פ"ד יב 479; ע"א 310/89 כהן נ' לנטוש, פ"ד מו (1) 402]. חובת השיפוי של משרד החינוך 28. העירייה עוולה כלפי התובע והינה בגדר "מזיק". ככזו, קמה לה זכות שיפוי ממעוולת במשותף, קרי , משרד החינוך [סעיפים 11, 83 ו - 84 לפקודה]. 29. המדרגה הינה חלק ממבנה בי"ס בבעלות העירייה. העירייה אף השתתפה והסדירה את בטיחותו של בי"ס, כפי שהעידה והצהירה מנהלת בי"ס. הן העירייה והן משרד החינוך לא ראו את הסיכון הגלום במדרגה עובר לתאונה. יחד עם זאת, אחריותה של העירייה עולה על אחריותו של משרד החינוך נוכח ממצאי לעיל. 30. אשר על כן, מצאתי כי חלקה של העירייה מגיע כדי 70% וחלקו של משרד החינוך מגיע כדי 30%. נזקו של התובע 31. התובע, בן 9 בעת התאונה ובן 17 כיום, תלמיד בי"ס אז והיום, שבר בתאונה את מרפק שמאל בידו הלא - דומיננטית. 32. התובע לווה ישירות מבי"ס לחדר מיון בבי"ח קפלן, על ידי המורה גוסט. התובע טופל שמרנית בחדר מיון, ידו גובסה ל - 3 שבועות והוא נשלח לחופשת מחלה [תעודת חדר מיון]. 33. כל אחד מהצדדים הצטייד בחוות דעת מטעמו ולא אטיל ספק ביושרתם ובכישוריהם של מומחי הצדדים. אלא מאמצת אני, בהיעדר חקירות נגדיות מטעם מי מהצדדים ובהיעדר טעם ענייני לסטות את חוות דעתו של מומחה בית המשפט, פרופ' גנאל [להלן - "פרופ' גנאל"]. זה מצא כי כתוצאה מהתאונה לא נגרמה לתובע נכות צמיתה, כי מומלץ לאשר חופשת מחלה של 3 שבועות [בהם גובסה ידו של התובע] ולאחר מכן נכות זמנית של 30% למשך 3 שבועות נוספים, כי אין חשש להחמרה בעתיד לצורך בטיפולים בעתיד או להגבלת תפקוד. 34. העירייה ומשרד החינוך טענו לתאונה יום קודם לתאונה נושא התביעה, עת נפל התובע, לשיטתם, בחצר של חבר בשם "רוי". התובע מכחיש טענה זו על כל חלקיה. 35. אין בידי לקבל טענה זו; הטענה מופיעה לראשונה בדו"ח התאונה כאשר התובע אינו מאשר את האמרה. מוזר ותמוה כי הפירוט העובדתי הראשון בדו"ח, המופיע במשפט הראשון של "תיאור התאונה" הוא : "בתאריך 25.4.99 נפל באום אור בחצר חברו רוי ונפל על יד שמאל" רק לאחר מכן עובר רושם הדו"ח לתיאור התאונה הספציפית נשוא כתב התביעה שהיא, היא, העילה לעריכת הדו"ח. 36. בהתאם, לא התרשמתי בלשון המעטה, מהכתוב בדו"ח חדר המיון של בי"ח קפלן ולפיו "יום טרם קבלתו נחבל במרפק שמאל ..." . ראשית, לא נעלם מעיני, כי התיבה "לדבריו" הוספה לפני המילים המצוטטות לעיל, אך ממראית פני המסמך, עולה כי התווספה לאחר כתיבת יתר הטקסט. לא נעלם מעיני כי התובע, ילד בן 9, לווה לחדר מיון על ידי המורה גוסט וספק בעיני אם הוא עצמו, הוא מי שטרח לדאוג כי התיבה "לדבריו" ומה שבא בעקבותיה, יתווסף על ידי רופא חדר המיון. 37. המורה גוסט לא הובאה על ידי העירייה או משרד החינוך להעיד ואין בפנינו עדות עדה רלוונטית, בוגרת ומעודכנת לגבי מקור הידיעה ומקור האמרה לרופא. לא אוכל בשום אופן לקבל את דו"ח חדר המיון והאמור בו כראיה לגבי תאונה קודמת כביכול. 38. זאת ועוד, הגיון הדברים מלמד כי לו נשבר מרפקו של התובע יום קודם לתאונה, היה סובל מכאבים ומגיע לטיפול רפואי בהתאם ולא מגיע כסדרו לבי"ס ביום לאחר מכן. 39. אשר על כן אני קובעת כי אין כל ראיה על תאונה קודמת ופגיעה ביד שמאל וכזו לא אירעה או למצער - מרפקו של התובע לא נשבר יום קודם לתאונה , אלא רק בעת התאונה וכתוצאה ממנה. 40. כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובע נכויות זמניות וסבל וכאב ממשיים כעולה מחוות דעת פרופ' גנאל. 41. התובע העיד כי נעדר מלימודים ומכל מקום לא נסתרה תקופת אי הכושר כעולה מחוות דעת פרופ' גנאל. על רקע כל אלה אבחן את נזקיו של התובע: 42. נזק מיוחד - חב הוכחה לקיומו ולשיעורו [ע"א 355/80, אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע, פד"י לה [2] 800]. 43. הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר - התובע הציג קבלות מעטות . קיים כיסוי במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי תשנ"ד - 1994 [ע"א 5557/95, סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פד"י נא [2] 724]. התובע לא הציג ראיה כלשהי לטיפולי פיזיותראפיה ולנסיעות לטיפולים כאלה. יחד עם זאת, אין בליבי ספק כי התובע נזקק למשככי כאבים בפרט נוכח גילו הצעיר ולסיבולת הנמוכה הנגררת בעת התאונה. אשר על כן מצאתי לפסוק לתובע על דרך האומדן הנמוך סך של 1,000 ₪ בגין אב נזק זה. 44. עזרת הזולת לעבר - אביו של התובע העיד כי בנו נזקק לסיעוד ועזרת ההורים. אני סבורה כי נוכח חופשת המחלה וגילו הצעיר של התובע בעת התאונה ולאחריה, כי הונחה תשתית לצרכי התובע לסיעוד ואף אם לא הוצגו ראיות בנוגע להפסדי שכר של הורי התובע, סעדו הם את בנם ואל למזיק להרוויח על חשבונם. על כן אני פוסקת לתובע על דרך האומדן הנמוך סך של 2,000 ₪ בגין אב נזק זה. 45. הפסדי השתכרות לעתיד - התובע לא ביסס בנסיבות העניין אב נזק זה. לתובע לא נגרמה נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה. התובע עבר תאונות נוספות לפני ואחרי התאונה נשוא התביעה. אילו לא הותירו את רישומן על אורחותיו [עמ' 8 - 9]. התובע משחק כדורגל באופן סדיר, משך כ - 5 שנים בקבוצת נס ציונה [עמ' 9, ש' 19] ואינו זקוק לעזרה כלשהי [עמ' 10, ש' 3]. הלכה פסוקה היא כי "בדרך כלל, כשאדם נשאר מוגבל בדרך כלשהי בכושר עבודתו, מוצא הדבר ביטויו בנכות כלשהי. פשיטא, משלא נותרה לו נכות כלשהי - לא נפגע כושר השתכרותו. רק במקרים חריגים ביותר, תתכן אפשרות שנותרה הגבלה כלשהי בכושר ההשתכרות, על אף שלא נותרה לתובע כל נכות" [ע"א .5 אבחון הלכת רוזנברג- ע"א 473/88 מיכל צנעני (קטינה) נ' מנחם צנעני (פדאור (לא פורסם) 88(2) 271), עמ' 2 - 3 ]. לא מצאתי כי התובע הוכיח אב נזק זה ואינני רואה לפסוק לו סכום כלשהו בגינו. 46. הוצאות ועזרת זולת לעתיד - שוב, לא מצאתי כי התובע ביסס אבות נזק אילו ואינני פוסקת לו סכום כלשהו בגינם. 47.כאב וסבל - התובע נפגע בעודו רך בשנים. נגרמו לו נכויות זמניות בגינן שהה בתקופת אי כושר כאמור בחוות דעת פרופ' גנאל. העובדה שבסופו של דבר החלים התובע מפגיעותיו ולא נותרה לו נכות צמיתה אינה גורעת מסבלו הממשי בתקופה לאחר האירוע. לא נעלם מעיני כי התובע לא חווה התערבות כירורגית חודרנית או טיפולים מכאיבים כשלעצמם לאחר התאונה. יחד עם זאת, אין אילו מדדים בלעדיים להערכת סבלו וכאביו הסובייקטיביים בעת זו. נזכור כי בפסיקת הפיצוי בגין אב נזק זה, אין בית המשפט מדריך עצמו לפי מדדי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975 . מצאתי לנכון לפסוק לתובע סך של 30,000 ₪. אם כך, סך נזקי התובע בגין התאונה מגיע ל - 33,000 ₪. סוף דבר 48. הנתבעות 1 - 2 תשלמנה לתובע ביחד ולחוד את הסך של 33,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% + מע"מ ובצירוף הוצאות ואגרת משפט מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל [להלן - "הפיצוי"]. 49. צד ג' תשפה את נתבעות 1 - 2 כדי 30% מסכום הפיצוי לעיל. פסיקתה תוגש תוך 7 ימים. בית ספרתאונות בבית ספרמשרד החינוךדיני חינוך