בית המשפט ציין כי על התובע, כקבלן עצמאי, היתה מוטלת החובה להנהיג שיטת עבודה אשר תבטיח את שלום העובדים בכללם הוא עצמו ובין היתר לדאוג למשטח עבודה בטוח הן על פני הקרקע ולא כל שכן כשזו בוצעה בגובה לא מבוטל, אז חיוני היה לדאוג להקמת פיגום לפי הוראות תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988. להלן פסק דין בנושא אחריות קבלן עצמאי בגין תאונות עבודה: כללי 1. התובע, יליד 1966, קבלן בנייה ושיפוצים במקצועו, נפגע בתאונה אשר אירעה ביום 12.7.01 עת ביצע עבודות הריסה בקומה השלישית של מבנה קניון "לב המפרץ" (להלן: התאונה). בתובענה דנן תובע מאת מזמין העבודה ומחזיק המקרקעין בעת הרלוונטית פיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בעטייה של התאונה (הנתבעת תקרא להלן גם: הקניון). בעלי הדין חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת גובה הנזק. העובדות הצריכות בסוגיית החבות 2. במועד הרלוונטי לתובענה היה התובע קבלן בנייה ושיפוצים. משנת 1995 ניהל עסק עצמאי משלו בו עבד באופן אישי ובמידת הצורך גם העסיק עובדים. 3. עד קרות התאונה הנדונה עבד התובע מזה כעשר שנים בעבור הקניון, תחילה כעובד שכיר ולאחר מכן, משהקים עסק משלו, כקבלן עצמאי. במועד קרות התאונה היה אפוא בעל מקצוע מנוסה אשר הכיר את תחום עבודתו וגם מבנה הקניון לא היה זר לו (ראה עדותו בעמ' 10 ש' 31-32). 4. עובר לתאונה שכנו בקומה השלישית של הקניון עסקי מזון וחנויות ביניהן חנות "למטייל" (להלן: החנות). כאשר הוחלט על הסבת קומה זו או חלקה למכללת לימודים היה צורך בביצוע עבודות שיפוצים אשר נועדו להתאים את המבנה לייעודו החדש. 5. עובדי הנתבעת, אשר הכירו כאמור את התובע, פנו אליו בהצעה לביצוע עבודות הריסה ובנייה. התובע ביקר באתר, עמד על מהות העבודה והיקפה (עמ' 8 ש' 2-5) ומשקיבל את ההצעה נכרת ביניהם חוזה קבלנות לפיו התחייב לבצע עבודות הריסה, פינוי פסולת והקמת מחיצות חדשות מגבס ותקרות אקוסטיות. התובע החל בעבודה בסוף חודש יוני או תחילת חודש יולי 2001. 6. כמקובל אצל הנתבעת השכירה לבעלי החנות מושכר ללא מחיצות חלוקה זולת קיר שיצר בתוכו מעין מסדרון אשר שימש כמחסן. לשוכרים היה חופש פעולה בכל הנוגע לחלוקה הפנימית של המושכר ובכפוף לעמידה בדרישות הדין היו רשאים להקים, לפי שיקול דעתם, מחיצות וגלריה במטרה להתאימו לצרכיהם (ראה עדות העד חיים סוכר מטעם הנתבעת). 7. שטח החנות היה רחב ממדים ובעורפו היה מסדרון ששימש כאמור כמחסן. השוכרים בנו עליו גלריה בגובה שלושה מטרים בקירוב. רצפת הגלריה היתה עשויה לוחות עץ רחבות שהונחו על קורות מתכת. עובדי החנות נהגו לאחסן בגלריה קופסאות קרטון וסחורה. העליה אליה נעשתה בעזרת סולם שהותקן בתוך המחסן בסמוך לפתח הכניסה. 8. הקיר שהפריד בין אזור התצוגה והמכירות לבין המחסן היה עשוי בלוקים וגובהו נמוך מגובה התקרה כך שנותר חלל בו הותקנו תעלות מיזוג אוויר. תעלות אלו פורקו על ידי עובדי הקניון לפני שהתובע החל בעבודות ההריסה במקום זה. 9. התובע, שעבד גם באתרים נוספים, הגיע לקניון ביום 12.7.01 (יום אירוע התאונה) בשעות הצהרים המאוחרות. באותה עת עבדו פועליו במתחם החנות. כאשר הגיע שלב הריסת הקיר המפריד בין אזור התצוגה לבין המחסן טיפס לגרסתו על הסולם, עלה לגלריה ונעמד על אחד הלוחות ששימש כרצפה ובידו פטיש במשקל חמישה קילוגרמים. לדבריו, היה בכוונתו להדגים לעובדיו, שעמדו באולם מעברו השני של הקיר ויכלו להתבונן בנעשה דרך החלל שבין הקיר לתקרה, כיצד לבצע את עבודות הריסת הקיר בעזרת הפטיש. במצב זה, כאשר עובדיו מתבוננים בו מהעבר השני, הניף את הפטיש על מנת להלום בקיר ברם בטרם היה סיפק בידיו לעשות כן, קרסה לפתע הרצפה העשויה לוחות עץ, שכמסתבר לא היו מחוברים לקורות המתכת. התובע צנח ארצה מגובה שלושה מטר ו"נחת" במקום בו היו מונחים שקים מלאי פסולת בניין. 10. גרסת התובע שנויה במחלוקת. הנתבעת חולקת על גרסתו בנוגע לנסיבות קרות התאונה. לדעתה לא זו בלבד שלא הוכח כי היה פגם ברצפת הגלריה אלא שגם לא הוכח כדבעי קשר סיבתי בין פגם אפשרי זה לבין נפילתו, שנגרמה מן הסתם עקב אבדן שיווי משקל מחמת חוסר זהירות מצדו. מכל מקום, לטענה גם אם נכונה טענת התובע ולוחות העץ לא היו מחוברים לקורות המתכת אין היא נושאת באחריות לקרות התאונה ולתוצאותיה. 11. הנטל להוכיח כיצד אירעה התאונה רובץ על כתפי התובע בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה. התובע לא עמד בנטל זה. גרסתו התבררה כבלתי מבוססת. העד מטעמו, שלומי שטרית, שהיה אחד מעובדי התובע בעת הרלוונטית, סתר את גרסתו בכל הנוגע למטרת עלייתו לגלריה ולאפשרות להתבונן בו דרך החלל שבקיר. העד שטרית העיד, כי התובע עלה לגלריה על מנת לבצע עבודות הריסה ולא לשם הדגמה. כמו-כן, הכחיש כי הוא ופועלים נוספים עמדו לרגלי הקיר או בסמוך לו על מנת להתבונן בעבודת התובע. סתירה זו בין גרסאות התובע והעד מטעמו אינה בפרט שולי ויש בה כדי להעמיד בספק את גרסתו בנוגע לסיבת הנפילה. 12. מעבר לכך, בחקירתו הנגדית השיב התובע על שאלת בא כח הנתבעת כי "יכול להיות" (עמ' 12 ש' 6) שנפל מחמת חוסר תשומת לב מצדו וגם אמירה זו אינה מתיישבת עם גרסתו אשר לסיבת נפילתו. 13. אין חולק, כי זולת התובע, איש לא ראה כיצד נפל. גם עובדה זו הנה לו לרועץ, שהרי אם עלה לגלריה על מנת להדגים לעובדיו כיצד לבצע את עבודת ההריסה ואלה עמדו תחתיו והתבוננו בו, הכיצד יתכן שלא נתנו את דעתם לסיבת הנפילה. זאת ועוד, עדות התובע אודות נסיבות נפילתו הנה עדות יחידה של בעל דין, שהוא בעל עניין מובהק בתוצאות ההליך ולכן יש להתייחס אליה במשנה זהירות. 14. נכון הדבר, כי העד שטרית העיד כי כאשר ניגש למקום התאונה מצא שם את התובע מוטל על הארץ ולצדו לוחות העץ שנפלו מהתקרה, ברם אין בכך כדי לתמוך במסקנה שנפל מאחר שלוחות העץ לא היו מחוזקים כדבעי. 15. התובע לא הוכיח אפוא כי נפל כתוצאה מפגם ברצפת הגלריה עליה עמד. 16. לא זו אף זו, התובע לא הוכיח כי הפגם שהיה ברצפת הגלריה, ככל שהיה, היה קיים בעת ההתקשרות החוזית. לא מן הנמנע כי חל שינוי בין מועד זה ועד למועד בו עלה התובע לשם ביצוע עבודות ההריסה. ראוי לזכור כי לא היו אלה "ימים כתיקונם" אלא ימי הריסת הקיים, לרבות הגלריה. בעת התאונה היו העבודות בעיצומן ויתכן כי החיבורים פורקו במהלך עבודות ההריסה הכלליות. 17. אני קובעת אפוא כי לא הוכח קיומו של פגם בעת כריתת החוזה וממילא התובע לא הוכיח כי נפל בעטיו של פגם זה. 18. אין חולק כי לפני עלייתו לגלריה לא בדק התובע את יציבותה, אופן הרכבת הרצפה וכיצד מחוזקים הלוחות (ראה עדותו בעמ' 10 ש' 9-13). 19. טרם קרות התאונה ולצורך הריסת קירות החנות הוקם פיגום (ראה עדות העד שטרית בעמ' 16 ש' 24 ואילך). 20. העד חיים סוכר, מנהל האחזקה בקניון, הגיע במהלך סיור שיגרתי בו למקום התאונה בסמוך לאחר התרחשותה והבחין בתובע יושב חבול על כסא ומתלונן על כאבים בעיקר בכתף. עובדה זו תומכת במסקנה שאכן אירעה תאונה לתובע בעת עבודתו בתחום הקניון ברם אין בכך כדי ללמד על נסיבות התרחשותה. 21. משלא הוכיח התובע כי הנפילה נגרמה כתוצאה מפגם בתקרת הגלריה דין התובענה להדחות מטעמים של אי-הוכחת העובדות המבססות את גרסתו. שאלת החבות 22. כאמור, לטענת הנתבעת גם אם אירעה התאונה בנסיבות כפי שתיארן התובע אין לייחס לה אחריות. חרף מסקנתי דלעיל, אבחן בקצרה את חבות הנתבעת על יסוד גרסת התובע. 23. מעמד התובע היה של קבלן עצמאי ובתור שכזה היה מחובתו לבדוק היטב את סביבת העבודה, לדאוג לתנאי בטיחות, שלו ושל עובדיו, לנקוט באמצעים הדרושים למניעת תאונות כמו גם לקבוע את דרך עבודתו. לנתבעת לעומתו שעיסוקה בתחום ניהול נכסים ומסחר, חסר הידע הדרוש בתחום הבנייה. על הנתבעת היתה מוטלת החובה, כמזמין עבודה, להקפיד על בחירה ראויה של בעל חוזה עמה, וזאת אכן עשתה, שהרי אין חולק כי התובע היה בעל מקצוע מנוסה בתחום ובקי ברזי עבודות הבנייה. משהתקשרה היא עם קבלן עצמאי בעל כישורים בתחום, לא היה מחובתה לספק אמצעי עבודה או לפקח על עבודתו. נהפוך הוא. מנועה היתה לעשות כן פן תוטל עליה אחריות כלפי צד שלישי (ראה סעיף 15 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). 24. על התובע, כקבלן עצמאי, היתה מוטלת החובה להנהיג שיטת עבודה אשר תבטיח את שלום העובדים בכללם הוא עצמו ובין היתר לדאוג למשטח עבודה בטוח הן על פני הקרקע ולא כל שכן כשזו בוצעה בגובה לא מבוטל, אז חיוני היה לדאוג להקמת פיגום [ראה הוראות תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988], כפי שאכן נעשה לצורך ביצוע עבודות הריסה אחרות. 25. התובע, משיקוליו הוא, בחר להשתמש ברצפת הגלריה כמשטח עבודה מבלי שאף בדק קודם לכן את תקינותה וכושרה לעמוד בעומס שיופעל עליה בעת ביצוע עבודות הריסה על ידי מהלומות פטיש במשקל 5 ק"ג, השונה מזה שהופעל בזמן ששימשה הגלריה כמחסן החנות. כאן המקום להזכיר, כי הגלריה הוקמה לצורכי החנות, ולא על מנת שתשמש משטח עבודה בעת ביצוע עבודות הריסה של המבנה. 26. התובע אמנם העיד, כי טרם התקשרותו בחוזה בחן את אתר העבודה ועמד על תכונותיו וגם ידע היטב את מהות העבודה והסיכונים הכרוכים בה. בהיות עבודת הריסה מטבעה כזו העלולה לפגוע ביציבות המבנה נדרש מבצעה לנהוג משנה זהירות ולנקוט בכל האמצעים הדרושים למניעת תאונה כתוצאה מקריסת המבנה. לפיכך, מחובתו של התובע היה לבדוק מידי יום ביומו שמא חל שינוי במצב המבנה, ובמקרה זה את יכולת הגלריה לשמש מעין פיגום לביצוע עבודת ההריסה. משלא עשה כן, הרי התרשל ועליו לשאת בתוצאות רשלנותו. 27. אמנם נכון, בעת קרות התאונה היה מעמד הנתבעת גם של מחזיק במקרקעין בהם אירעה התאונה ועקרונית חלה עליה חובת זהירות כלפי אורח המבקר בם. עם זאת חובה זו גבולות לה והיא מכוונת למקרים שבשליטת מחזיק המקרקעין. בנסיבות המקרה דנן אין להטיל על הנתבעת חבות בשל קיומו של פגם אפשרי במשטח הרצפה של הגלריה, אם אמנם היה, שהרי היא מסרה לתובע את האתר כמות שהוא לצורך ביצוע עבודות הריסה לפי שיקול דעתו המקצועית. התובע לא נכנס לאתר בתור מבקר תמים אלא כקבלן עצמאי אשר נפגע בעטיו של סיכון שהוא עצמו יצר שעה שלנתבעת לא היתה כל שליטה בנעשה. התובע טען בעדותו, ועל כך חזר בא כוחו בסיכומיו, כי ברגיל אין אדם מן הישוב בודק את יציבות הרצפה עליה הוא מתהלך או את תקינות מעלית אליה נכנס ולכן אין לדרוש ממנו לנהוג אחרת. אין הנדון דומה לראיה. כאמור מעמדו של התובע לא היה של מבקר תמים ממנו אכן אין לדרוש בחינת תקינות טרם כניסתו למעלית או דריכה על רצפה של מבנה בו הוא מבקר. הנתבע היה הקבלן שהוזמן לבצע עבודות הריסה של מבנה ועליו היתה מוטלת החובה לבחון בחן היטב את המשטח עליו עתיד לבצע את עבודתו בעצמו או באמצעות עובדיו. 28. הנתבעת גם אפשרה לתובע לבדוק את האתר טרם התקשרותו בחוזה עמה. הוא ניצל הזדמנות זו, כך שיכול היה להיווכח על נקלה כי רצפת הגלריה אינה משטח עבודה בטוח. אם בחר מטעמיו הוא להשתמש בה כפיגום מבלי שטרח לבדוק את חוזקה ביודעו כי מבוצעות עבודות פירוק רחבות היקף גם על ידי עובדים אחרים, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד ואל לו לגולל את האחריות לפתחה של הנתבעת על מנת לזכות בפיצוי. 29. במאמר מוסגר יצוין, כי לו היה הנפגע עובדו של התובע או צד שלישי יתכן כי היה מקום להטיל חבות על הנתבעת. סוגיה זו אינה עומדת להכרעה ואין צורך לדון בה. 30. התובע לא הוכיח אפוא כי הנתבעת חבה כלפיו מכל טעם שהוא. אשם תורם 31. לו נתקבלה תביעת התובע הייתי מטילה עליו אשם תורם משמעותי, שכן כל בר-דעת, לא כל שכן קבלן לביצוע עבודות הריסה ושיפוצים, חייב היה לבדוק את יציבות המשטח עליו התכוון לעמוד לצורך ביצוע עבודה מהסוג הנדון. בניגוד לכך עמד התובע על רצפת הגלריה ובידיו פטיש כבד משקל אותו הניף כדי להלום בכוח על הקיר כדי להפילו מבלי שקדמה לפעולתו זו בדיקה כלשהי של חוזק הרצפה, יציבותה וכושרה לעמוד בעומס הנוסף שהופעל עליה. בעשותו כן נהג הוא ברשלנות בדרגה חמורה תוך נטילת סיכון אשר למרבה הצער גרם לו לנזק גוף. בנסיבות אלה הייתי מייחסת לו אשם תורם בשיעור 60% למצער. הנזק 32. בעטייה של התאונה נחבל התובע בגופו ובעיקר בכתף ימין. ביום התאונה וגם בימים שלאחריה המשיך בעבודה אם כי הוא עצמו חדל מעבודה פיסית והסתפק בפיקוח על עבודת עובדיו. התובע פנה לטיפול רפואי רק כעבור כשבעה ימים, אז נבדק במחלקת תאונות במרכז רפואי "לין" שם התלונן על כאבים בכתף ימין, הופנה לביצוע צילום רנטגן, אובחן שבר בכתף ימין וידו קובעה בעזרת מתלה. 33. התובע המשיך במעקב רפואי בקופת חולים וכן הופנה לטיפולי פיסיותרפיה וטופל בעזרת זריקות סטרואידים לכתף. אושרה לו תקופת אי-כושר בת שלושה חודשים עד ליום 19.10.01 (ראה תעודות רפואיות). עם זאת, לא נגרם לו הפסד שכר שכן כאמור המשיך בעבודתו אם כי חדל מביצוע עבודות הכרוכות במאמץ פיסי. 34. התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי להכיר בתאונה כתאונת עבודה, ותביעתו נתקבלה. אושרה לו כאמור תקופת אי-כושר מלא בת שלושה חודשים בקירוב (עד ליום 19.10.01). התובע גם הגיש תביעה לקביעת דרגת נכות והועדות הרפואיות שליד המוסד לביטוח לאומי קבעו תחילה נכויות זמניות בשיעור 30% ובהמשך בשיעור 20%. הוועדה הרפואית העריכה את נכותו בגין הפגיעה בכתף ימין בשיעור 10% לצמיתות לפי סעיף 35 (1) ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1958 (להלן: התקנות) החל מיום 1.7.02. עוד קבעה הוועדה הרפואית כי אין מקום להפעלת תקנה 15 שכן התובע שב לעבודתו הרגילה. ערר שהגיש לוועדת העררים נדחה. 35. התובע קיבל תגמולים (דמי פגיעה ומענק נכות) בסכום כולל של 118,547 ₪ (קרן). 36. לבקשתו נבדק התובע על ידי דר' ברטלר, אורטופד מומחה, אשר העריך את נכותו הצמיתה כתוצאה מהתאונה בשיעור 20% לפי סעיף 35 (1) ג' לתקנות. כן סבר דר' ברטלר כי יש מקום להפעלת תקנה 15 ולהגדלת שיעור הנכות. 37. לבקשת הנתבעים נבדק התובע על ידי דר' אגינסקי אשר הגיע לכלל מסקנה כי לא נותרה לו נכות צמיתה עקב התאונה הנדונה. 38. בהסכמת הצדדים מונה פרופ' צינמן כמומחה רפואי מטעם בית המשפט. אף כי בחוות דעתו ציין פרופ' צינמן כי מאז סוף שנת 2002 אין בתיעוד הרפואי עדות כי פנה לקבלת טיפול בקשר לפגיעתו וגם מצילומי הרנטגן עולה כי השבר, אם אמנם היה, התאחה לחלוטין, נהג מנהג בית הלל (גם לדבריו) והעריך בהערכה חופשית את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 5% הנובעים מהתאונה הנדונה. בתשובותיו על שאלות הבהרה שהופנו אליו על ידי בא כוח התובע הבהיר פרופ' צינמן כי בצילומי הכתף לא נראה שבר או ממצא פתולוגי אחר ולפיכך לא ראה לשנות את הערכתו בחוות הדעת. המומחה לא נחקר על חוות דעתו וממילא זו לא נסתרה. פרופ' צינמן מונה בהסכמה, ומכיוון שכך אין חוות דעת זולתה. היות שאין המדובר בתאונת דרכים רשאי היה המומחה לנהוג כפי שנהג ולהעריך את הנכות תוך סטייה מהוראות התקנות. 39. בשים לב לנכותו הצמיתה, העדר ימי אשפוז ולסוג הפגיעה, הייתי פוסקת לתובע בגין ראש נזק של כאב וסבל לו נתקבלה תביעתו סך של 10,000 ₪. 40. לטענת התובע בעטייה של התאונה נעדר מהעבודה תקופה ממושכת ומששב נבצר ממנו לבצע עבודות הכרוכות במאמץ פיסי ובשל כך נאלץ להתקשר עם קבלן משנה. לכן, נגרמו לו הפסדי שכר משמעותיים. התובע צירף לתצהירו שומות מס ודוחות רווח והפסד לשנים 1999-2005 (למעט שומות שנים 2002 ו-2005 ביחס אליהן צורפו דוחות רווח והפסד). אם אמנם חלה ירידה בהכנסתו בשנים שלאחר התאונה לא הוכח כי הסיבה נעוצה בתאונה. נהפוך הוא. מעדותו עולה כי לא נעדר כלל מעבודתו - "מעולם לא הפסקתי לעבוד ולו לדקה" (עמ' 12 ש' 8). בנוסף, התובע חלה במחלה ממארת, ממנה החלים, ובגינה נבצר ממנו לעבוד במשך כל שנת 2004 (עמ' 13 ש' 4-11). זאת ועוד, טענתו כי נאלץ להעסיק קבלן משנה אינה נתמכת בראיות בלתי תלויות ונותרה טענה בעלמא אף כי לא היה קושי להוכיחה (כגון הגשת חוזה בינו לבין קבלן משנה או מסמכים על תשלומים ששילם לו). יתרה מכך, מחומר הראיות עולה כי דווקא בשנת 2001, שנת התאונה, עלו הכנסותיו של התובע מעסק. כמו-כן, אין חולק כי הנתבעת שילמה לו את מלוא התמורה בגין ביצוע העבודה נשוא התובענה (ראה קבלה עבור קבלת התשלום מוצג נ/2). בנסיבות אלו, לא היה ממילא מקום לפיצוי בגין אבדן השתכרות בעבר. 41. בנוגע להפסד השתכרות לעתיד היה זכאי התובע לפיצוי גלובלי מתון שאמור היה לשקף את שיעור הנכות הנמוך שנקבע לו על ידי המומחה, את העובדה שלא הוכח הפסד השתכרות בעבר, אף כי חלף זמן ארוך יחסית מאז התאונה ועד היום, ואת שנות העבודה שנותרו לתובע (בהיותו עצמאי, עד גיל 70). אין לשלול כי חרף העדר נזק ממוני בעבר תשפיע הפגיעה בתאונה ביום מן הימים, ולו במעט, על כושר עבודתו בפרט נוכח עבודתו הכרוכה במאמץ פיסי והעובדה שנפגע בידו השלטת. בשים לב לכל האמור לעיל, הייתי פוסקת לו פיצוי בגין ראש נזק זה בסך 35,000 ₪. 42. התובע לא הוכיח נזקים נוספים, כגון עזרת הזולת או הוצאות עקב התאונה. ככל שהמדובר בנזק בעבר, המדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה. ככל שהמדובר בנזק עתידי הרי שבשים לב לאופי הפגיעה אין להניח כי יזדקק לטיפולים רפואיים. בהיות התאונה תאונת עבודה זכאי ממילא לקבלת טיפולים רפואיים ולהחזר הוצאות נסיעה מאת המוסד לביטוח לאומי. לחלופין, זכאי לקבלת טיפול רפואי במסגרת קופת חולים (ראה חוק בטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994). חרף זאת, הייתי פוסקת לו סכום גלובלי צנוע בגין ראשי נזק אלה בסך 3,000 ₪. 43. סך כל הפיצוי לו היה זכאי התובע מגיע לסך של 48,000 ₪ מסכום זה היה צורך להפחית אשם תורם בשיעור 60%. הפיצוי נבלע אפוא בתגמולי המוסד לביטוח לאומי המסתכמים כאמור בסך 118,547 ₪ (קרן). 44. התובע טען כי דיווח למוסד לביטוח לאומי על הגשת התובענה (וגם צירף בתום שלב הראיות ולאחר הסיכומים אישור על מתן הודעה). לכן לולא היה דין התובענה להדחות היה זכאי לפיצוי בשיעור 25% מנזקו מעבר לתגמולי המוסד לביטוח לאומי (קרי, לסך של 4,800 ₪). סוף דבר 45. אני דוחה את התובענה. התובע ישלם לנתבעת שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ וכן ישא בתשלום אגרת המשפט. פרט לכך, כל צד ישא בהוצאותיו.קבלןעצמאיםתאונת עבודה