התובעת טוענת כי נדרשה, על פי הוראות והנחיות הממונות עליה, לבצע עבודה שחרגה ממסגרת תפקידה כעובדת נקיון, לפיו היה עליה לבצע עבודות נקיון רצפות, חלונות וכו' - ולשטוף כלים במטבח. התובעת טוענת כי בתבניות היו שאריות אוכל מה שהכביד משקלן, לטענתה הרימה את כל ערימת התבניות בבת אחת אל הכיור, שהיה בגובה מטר עשרים, וברגע ההרמה - הרגישה כאבים חזקים בגב התחתון, עם קרינה לרגל ימין, הייתה חייבת להפסיק עבודתה ופונתה לביתה. התובעת טוענת כי כתוצאה מהתאונה נגרמה לה חבלה חמורה בעמוד השידרה. להלן פסק דין בנושא בקשה מעובד לבצע עבודה חריגה: פסק דין 1. התובעת מבקשת בכתב תביעה מתוקן (מיום 29/1/06), לחייב הנתבעות לפצותה בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונה שאירעה ביום 17.3.02 במסגרת עבודתה אצל הנתבעת 1. התובעת, ילידת 10.8.1960 עבדה החל מ 15.2.2002 אצל הנתבעת 1 כעובדת נקיון, באולם השמחות המנוהל על ידה. 2. הנתבעת 1 הייתה, כאמור לעיל, במועדים הרלוונטיים לתביעה, מעבידתה של התובעת, ובעלת ו/או מחזיקת ו/או תופסת כלי העבודה ו/או מקום העבודה בו הועסקה. הנתבעת 2 הוציאה פוליסת ביטוח, רלוונטית למועד התאונה, המכסה אחריותה של הנתבעת 1 כמעבידה. 3. התובעת טוענת כי נדרשה, על פי הוראות והנחיות הממונות עליה, ביום 17.3.02, לבצע עבודה שחרגה ממסגרת תפקידה כעובדת נקיון, לפיו היה עליה לבצע עבודות נקיון רצפות, חלונות וכו' - ולשטוף כלים במטבח. התובעת טוענת כי על פי הוראות הממונה עליה שטפה תבניות גדולות שהובאו מאולם השמחות אל המטבח, התבניות הונחו בערימה של 4 עד 5, בפינת המטבח, כשהתובעת סוחבת אותן עד לכיור המטבח. התובעת טוענת כי בתבניות היו שאריות אוכל מה שהכביד משקלן, לטענתה הרימה את כל ערימת התבניות בבת אחת אל הכיור, שהיה בגובה מטר עשרים, וברגע ההרמה - הרגישה כאבים חזקים בגב התחתון, עם קרינה לרגל ימין, הייתה חייבת להפסיק עבודתה ופונתה לביתה (להלן: "התאונה"). התובעת טוענת כי כתוצאה מהתאונה נגרמה לה חבלה חמורה בעמוד השידרה, וצירפה לכתב התביעה את חוות דעתו של פרופ' דן עטר, מומחה רפואי בתחום האורטופדי, שמצא כי נותרה בה נכות צמיתה בשיעור של 50%. לטענת התובעת הנה כי על פי הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), יש להחיל על התובענה את כלל "הדבר מדבר בעדו" - על פיו על הנתבעות הראיה שלא הייתה לגבי התאונה התרשלות בה תחובנה, ועוד היא טוענת כי לא הייתה לה הידיעה או לא הייתה לה היכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו לתאונה, כי זו נגרמה על ידי נכס ו/או מקום עבודה שלנתבעת 1 הייתה שליטה מלאה עליהם, כי נראה שאירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה כי נתבעת 1 לא נקטה זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שנקטה זהירות כזו. התובעת טוענת עוד כי התאונה נגרמה על ידי דבר מסוכן ו/או על ידי מקום עבודה מסוכן, וכי הנתבעת 1 הייתה הבעלים של הדבר ו/או הממונה עליו והיא טוענת, לחילופין, לתחולת הכלל שלפי הוראות סעיף 38 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), הדן בחובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים - כי על הנתבעות חובת הראיה שלא היה לגבי הדבר המסוכן התרשלות בה תחובנה. עוד טענה התובעת כי התאונה אירעה בשל רשלנות ו/או חוסר זהירות ו/או חוסר מיומנות ו/או הפרת חובה חקוקה של הנתבעת 1 או מי ממנהליה ו/או עובדיה ו/או שלוחיה ו/או בעלי חוזה עימה - שהנתבעת 1 אחראית למעשיהם ו/או מחדליהם באופן ישיר או שילוחי, וצירפה חוות דעת מומחה לבטיחות וגיהות, מר בנימין שטיין, מיום 28.11.05 (להלן: "מר שטיין"). כפי טענת התובעת, קבע מר שטיין בחוות דעתו "את האחריות המוחלטת של נתבע 1 לאירוע התאונה" (צ"ל - נתבעת 1), בין היתר אחר שמצא כי פעולת ההרמה שנתבקשה לבצע הייתה מסוכנת ביותר מעיקרה, כי מתוך העדר כל מידע ו/או הדרכה בנושא בטיחות, הייתה הרמת התבניות שנתבקשה התובעת לבצע - בגדר תאונה ודאית שארבה לה. עוד נמצא ע"י מר שטיין, וכך נטען, כי הרמת התבניות הייתה כה מסוכנת, מעיקרה, עד שהמעביד היה צריך לאסור על התובעת להרים את כל 4 או 5 התבניות יחד. התובעת טוענת כי כל הסיכונים שנוצרו בעבודה שנדרשה ממנה היו בשליטתה ובאחריותה הבלעדית של הנתבעת 1 - ולפיכך האחריות לקרות התאונה רובצת אך ורק עליה. התובעת מפרטת עוד בכתב התביעה טענותיה באשר למפגעי הבטיחות בהם חדלה, לשיטתה, הנתבעת 1 לחוסר הדרכה והזהרה, להפרת חובות חקוקות, להתרשלות הנתבעת 1 ו/או מי ממנהליה. באשר לטענה גבי הפרת חובה חקוקה, ציינה התובעת את החיקוקים שהופרו לשיטתה, בהם פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), התש"ל - 1970, על התקנות שהוצאו מכוחה, תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) התשמ"ח - 1988, תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי) התשנ"ז - 1997 , חוק ארגון ופיקוח על עבודה תשי"ד - 1954, על תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים) התשמ"ד - 1984, ותקנות ארגון הפיקוח על העבודה (ממונים על הבטיחות) התשנ"ו - 1996. טוענת עוד התובעת כי הנתבעת 1 לא דיווחה על התאונה למשרד העבודה והרווחה - כפי חובתה. התובעת טוענת כי למחרת התאונה פנתה לקופת חולים "מכבי", ובתום סידרה ארוכה של בדיקות אובחנה כסובלת מפריצת דיסק, וכי עם שחרורה מבית החולים "הועבר הטיפול בפגיעה הרב מערכתית הקשה שאירעה בתאונה לידי צוות רופאים מומחים בתחומי המשפחה והאורטופדיה". התובעת טוענת כי היא סובלת ממוגבלות תיפקודית קשה והיא מבקשת לפצותה, כאמור לעיל, בגין הנזקים המיוחדים שנגרמו לה - כהפסד השתכרות לעבר, הוצאות רפואיות, עזרת צד ג', הוצאות נסיעה, ובגין הנזקים הכלליים של הפסד השתכרות לעתיד, הפסד תנאים סוציאליים ופנסיה לעתיד, כאב וסבל, עזרת זולת לעתיד, הוצאות רפואיות, נסיעה וניידות. כאמור צורפה לכתב התביעה חוות דעתו של מר שטיין, שאחר שחקר ובדק, לרבות ביקור ב"זירת התאונה" שעשה בליווי התובעת, בעלה, ב"כ התובעת והמעביד, הנה מצא את אחריותה של הנתבעת 1, וכפי שנאמר בחוות הדעת: "בדיון לעיל הוכחנו מעל לכל אפשרות להכחשה, לדעתי,... ש: - כל הסיכונים שנוצרו על ידי העבודה הנדרשת מן התובעת היו בשליטה ובאחריות המלאה והבלעדית של המעביד. לפיכך, האחריות לקרות התאונה רובצת אך ורק על המעביד..." 4. למסקנתו החד משמעית של מר שטיין, גם לזו של ב"כ התובעת, כפי הנוסח שבכתב התביעה (ולתומי סברתי כי זו מלאכתו של ביהמ"ש - ט.ש) - לא הסכימו הנתבעות, ובכתב הגנתן הכחישו את אירוע התאונה, וטענו כי גם אם אירעה - הנה נגרמה באשמתה הבלעדית של התובעת, כי הנתבעת 1 נקטה בכל אמצעי הזהירות הנדרשים והמקובלים, לא הפרה שום חובת זהירות, לא הייתה לה שום יכולת למנוע בכל דרך שהיא את קרות התאונה - ועוד טענות ממין אלה. הנתבעות הוסיפו וטענו כי חלק מתפקידה המוגדר של התובעת כעובדת נקיון היה שטיפת כלים, כי תבניות הברזל הכבדות אותן הרימה - שוקלות פחות מקילוגרם אחד לתבנית, כי עמדת השטיפה - עומדת בכל סטנדרט וקריטריון בטיחותיים, כי גובה הכיור, אליו טוענת התובעת כי הרימה התבניות, עומד על 90 ס"מ בלבד, כי הנתבעת 1 איפשרה לעובדיה הפסקות מנוחה לעיתים תכופות, כי התובעת קיבלה כל אמצעי הבטיחות הראויים, לרבות הדרכה וכי סביבת העבודה הייתה בטוחה. טענו עוד הנתבעות כי אם יש מי אחראי לאירוע התאונה הרי זו התובעת עצמה, כי זו אירעה עקב אשמה הבלעדי ו/או המכריע, אחר שהרימה על דעת עצמה מספר תבניות גדול מכפי יכולתה, לא ביקשה עזרה שניתן היה לתת לה, לא נקטה אמצעי זהירות מספיקים, לא נהגה כפי שעובד סביר ו/או אדם סביר במקומה היה נוהג - ועוד טענות ממין אלה. הנתבעות טענו כי רשלנות התובעת היא הסיבה הבלעדית ו/או המכרעת לקרות התאונה, כי ברשלנותה נתקה התובעת כל קשר סיבתי בין מעשי ו/או מחדלי הנתבעת 1 לרשלנות המיוחסת לה, ולחילופין נטען כי התאונה היא מעשה שמים שלא היה בידי הנתבעת 1 לצפות ו/או למנוע מראש. הנתבעות נדרשו גם הן לחוות דעת מומחה, הוא אינג' אריק יודלה, שבדק וחקר גם הוא, והגיע למסקנה, שונה מזו של המומחה מטעם התובעת, כי הנתבעת 1 אינה נושאת באחריות כלשהי לנזקי התובעת - אפילו אם לקחו בשיקול הנתונים עליהם מבוססת חוות דעתו של מר שטיין. לציין כי הנתבעות בדקו התובעת על ידי מומחה רפואי מטעמם, הוא ד"ר בנקוביץ, שהתרשם כי מצבה אינו תוצאת ארוע חבלתי אלא של מצב קודם. 5. מתוך המחלוקת גם גבי חבות הנתבעות, גם גבי הנזק שנגרם, נשמעו הראיות מטעם בעלי הדין, כשמטעם התובעת מעידים היא עצמה, הגב' קרליוד נדיה (עובדת נוספת אצל הנתבעת 1) והמומחה מר שטיין, ומטעם הנתבעות העידו מר אמיר זרד, ממנהלי הנתבעת 1, והמומחה מר יודלה. עוד הוגשו מטעם בעלי הדין מסמכים שונים, ובהסכמה הוגשו חוות הדעת הרפואיות וגם חוות דעת אקטוארית של מר שי ספיר ועוד תעודות עובד ציבור. 6. אחר סיום שמיעת הראיות ניתנה החלטה גבי סיכומים בכתב, ובהמשך להחלטה הנ"ל - המציא ב"כ הנתבעות פירוט התגמולים שמקבלת התובעת מהמל"ל. ביום 31.12.06 התייצב ב"כ התובעת בפניי, על דעת ב"כ הנתבעות, וביקש בהסכמה, וכך נעשה, להורות למל"ל ליתן תעודת עובד ציבור בה יפורטו הנתונים גבי גמלת הנכות הכללית שמקבלת התובעת, ובמיוחד גבי המרכיבים של אותה גמלה, וכך גם כי תיעננה שאלות שתוגשנה על ידי בעלי הדין. ב"כ התובעת הודיע כי הוסכם כי סיכומי בעלי הדין יוגשו בלא התייחסות לניכויי המל"ל, וכך אכן נקט בסיכומי טענותיו שהוגשו ביום 2.1.07. ב"כ הנתבעות הגיש סיכומי טענותיו ביום 23.1.07 ובהם דווקא כן התייחס לניכוי תגמולי המל"ל. מתוך כך ניתנה החלטתי מיום 1.2.07, ובהמשכה המציא ב"כ התובע את תעודת עובד הציבור שהתקבלה מהמל"ל ואת סיכומי טענותיו כנדרש, וב"כ הנתבעות השיב להם בסכומי תגובה קצרים שנתקבלו רק ביום 22/2/07, הרבה אחר המועד שנקצב - וממש עם סיום כתיבתו של פסק הדין, וראה להלן. דיון 7. ראשית דיון ייעשה בטענת התובעת גבי חבותה של הנתבעת 1, כמעביד, בגין אירוע התאונה כפי שאירעה לה, ורק אם יוכרע כי אכן הנתבעת 1 חבה - ייעשה דיון בנזקי התובעת ובפיצוי המגיע לה. 8. אחר עיון ושיקול הראיות שניתנו, לרבות חוות הדעת, לרבות החקירות הנגדיות שנעשו למומחים, תוך שיקול טענות התובעת כנגד הנתבעת 1 בגין חבותה כמעביד - אני מוצאת לדחות התביעה, מאחר ואיני סבורה, והדברים יפורטו להלן, כי הנתבעת 1 חבה כלפי התובעת כמעביד, בגין האירוע נשוא התביעה. 9. את טענת התובעת גבי החלת הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), בדבר כלל "הדבר מדבר בעדו" אני מוצאת לדחות, וכבר עתה, מאחר ולא נתקיימו התנאים המצטברים הדרושים לקיומו - כך כאשר הוברר כי נסיבות התאונה ידועות היטב לתובעת, שגם העידה מומחה מטעמה. אינני מוצאת צורך ומקום להכביר כאן. הדברים ידועים ומעוגנים בהלכה. 10. כך גם יש לדחות טענת התובעת גבי החלת סעיף 38 לפקודת הנזיקין, גבי הכלל הדן ב -"חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים" - מאחר ולא ניתן, לפי שיטתי, לייחס לתבנית המשמשת לבישול במטבח, אפילו לא למספר תבניות, גם אם הן נמצאות בערימה - תכונה של מסוכנות - גם לא לגופן, גם לא לפי שיטת העבודה בה נקטה התובעת - ובה ידובר להלן. כבר ייאמר, ומתוך מה שהוצג, כי העבודה לביצועה נדרשה התובעת אינה לכשעצמה דבר מסוכן, וגם המקום בו ביצעה עבודתה, ביחס לעבודה שביצעה - אינו מסוכן. 11. כפי הידוע וההלכה - על התובע בגין רשלנות שבנזיקין להוכיח חמישה רכיבים, האחד - כי קיימת כלפיו חובה; השני - כי החובה הופרה; השלישי - כי נגרם לו נזק עקב ההפרה; הרביעי - כי קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק, והחמישי - מהו היקף הנזק. בעניין זה ראה למשל בע"א 1146/99, קופת חולים כללית נגד סולן, פ"ד נה (4) עמוד 898. כפי שנאמר שם, הנה משהוברר המישור העובדתי, כפי כאן - שהרי אין מחלוקת כי התאונה אירעה כפי תיאורה על ידי התובעת, כי הנתבעת 1 היא מעבידתה, ולטענתה המזיק - הנה נותרת לבחינה השאלה המשפטית, והיא - אם השכילה התובעת להוכיח במידת ההסתברות הדרושה במשפט האזרחי, מהעובדות שהובררו כי המעביד, המזיק, חב כלפיה חובה, כי הפר חובתו זו ובשל כך נגרם לה הנזק, ואם עמדה בנטל זה - תזכה בתביעתה. 12. אין חולקין כי הנתבעת 1, כמעבידה, חבה חובת זהירות מושגית כלפי התובעת, אלא, שלפי שיטתי, בנסיבות התאונה הנדונה, בנסיבותיה של התובעת, בנסיבות המקום והזמן - אין היא אחראית כלפיה בגין התאונה והנזק שנגרם בעקבותיה. העבודה לה נדרשה התובעת, שטיפת תבניות, שהובאו למקום בו שהתה במטבח, ליד כיור השטיפה, על ידי מי אחר (כך העידה גם התובעת בנגוד לטענתה בכתב התביעה כי סחבה התבניות אל הכיור) - היא עבודה פשוטה בתכלית, שלא נדרשת לה הדרכה מיוחדת, וגם התובעת עצמה העידה כי את התבניות עצמן שטפה אחת אחת - ולא את כולן יחד. התובעת העידה עוד כי התבניות היו מוערמות על סיר שהונח על הריצפה - אלא שבמקום לקחת תבנית תבנית על מנת לשטפה, הרימה, לפי טענתה, מספר תבניות, בתנועה סיבובית שעשתה - וכך נגרם לה הנזק. לטענת התובעת, כאמור לעיל, לא הדריך אותה המעביד כיצד לבצע עבודתה, זו הייתה חדשה עבורה, שהרי קודם נדרשה לעבודה אחרת, המעביד אף לא הדריך או הזהיר אותה בנושא בטיחות בעבודה, לא עם קליטתה לעבודה ולא טרם ביצוע העבודה הספציפית אותה ביצעה. עוד טענה כי נדרשה לבצע עבודה במצב מסוכן, במיוחד כשהיה ידוע לנתבעת 1, למעביד, כי מדובר בעובדת בלתי מנוסה המבצעת העבודה לראשונה. אלא, יש לומר, התובעת לא טענה כי נדרשה להרים התבניות שהיו מיועדות לשטיפה, כולן יחד לצורך שטיפתן, והעידה, כאמור לעיל, כי השטיפה מתבצעת תבנית תבנית, וכפי עדותה - "ודאי, אי אפשר אחרת". לא הייתה מחלוקת כי התבניות ניתנות להפרדה האחת מהשניה, וכאמור לעיל - אין מחלוקת, גם אחר עדותה של התובעת, כי לא נדרשה להרים או לסחוב התבניות אל מקום השטיפה, אלא אלה הונחו היכן שעמדה, וכל שנדרש ממנה - היה לקחת התבנית ולשטפה, ולאחר מכן לקחת תבנית נוספת ולשטוף גם אותה. אף מבלי להידרש לעדות נציג המעבידה (גם בעניין זה העלה ב"כ התובעת השגות, שהרי לפי טענתו לא העיד מי שהיה דרוש לעשות כן - סעיף 16 לסיכומי טענותיו), שהעיד גבי משקל התבניות, העבודה לה נדרשה התובעת, גובה הכיור, דהיינו משטח העבודה (שהרי גם כאן הייתה לתובעת טענה - שנמצאה לא נכונה, כפי שייאמר להלן), וגבי ההדרכה שניתנה לכל עובדות המטבח, כולל התובעת, ממנו, בעל פה ומספר פעמים גבי בטיחות בעבודה, כאשר לפי עדותו הונחו העובדות במפורש להרים כל תבנית בנפרד ולא מספר תבניות יחד - הרי יש לומר כי פשטותה של העבודה, חוסר מורכבותה, חוסר הייחוד בה, הם הנותנים. דהיינו - התובעת עלולה הייתה להיפגע, בנסיבות להן היא טוענת, בכל מקום, אפילו בביתה, כשלשיטתי - מתוך פשטות העבודה - כאמור לעיל, וההגיון הדרוש לביצועה - אין צורך בהדרכה מיוחדת שתנחה כיצד לשטוף כלים, אפילו אם מדובר בתבניות, ואין לדרוש מהמעביד צפיות לנזק שייגרם לעובד - הבוחר לבצע העבודה הפשוטה לה נדרש בדרך בה נקטה בה התובעת. כאמור במקומות רבים, ושוב יאמר כאן, אין מחלוקת כי מעביד חב חובת זהירות כלפי עובדים, אך חובה זו אין פירושה על פי הדין הקיים כיום, הטלת אחריות מוחלטת על מעביד למנוע כל סיכון, ואין פירושה כי כל תאונה המתרחשת בעבודה, פירושה בהכרח הטלת אחריות על המעביד כלפי עובדו, לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו. ראה בעניין זה בדברי כב' השופט ת. אור בע"א 8263/98, צים חברת השיט הישראלי בע"מ נגד בן מויאל, פ"ד נה (3) 16. ועוד כפי שנפסק לא אחת, ולא למותר לציין שוב, הרי: "בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו ובמישור הנורמטיבי חיי היום יום מלאים סיכונים אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות אנוש המקובלת ובגינה נקבע, כענין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת". ראה בע"א 145/80, ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש, פ"ד ל"ז (1) 113 בעמ' 126, וראה עוד בע.א. 417/81 מלון רמדה שלום נ. אמסלם, פ"ד ל"ח (1) 72, ובע.א. 5379/90 סימה מתתיהו נ. מדינת ישראל, פ"ד מ"ז (1) 167, בעמ' 170, ובע.א. 371/90 סובחי נ. רכבת ישראל, פ"ד מ"ז (3) 345, שם קבע כבוד השופט חשין דברים היפים לענייננו :- "מעביד אינו מבטח, ואין הדין מחייבו לפצות עובד בגין כל פגיעה שעובד נושא בה במהלך עבודתו... חובתו של מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת. המעביד אינו מבטח ולחיובו בדין בגין תאונה שאירעה לעובדו במהלך עבודתו, על העובד להוכיח קיומה של עילה מוכרת בדין המזכה אותו בתביעתו; כך עילת הרשלנות וכך העוולה של הפרת הוראה חקוקה..." ובמיוחד כאן, מתוך נסיבות האירוע להן טוענת התובעת, אני מוצאת להידרש לדבריו של כב' הנשיא ו. זיילר, בת.א. 70/94 (מחוזי י-ם), מוחמד אבו סבית נ. אברהם שוויקה ואח' - היפים במיוחד לענייננו: - "יש ובמסגרת הנסיון להטיל אחריות נזיקית על הזולת, הופכים עצמם תובעים שונים כמעט ל"פסולי דין" שאין להם לא תבונה ולא שכל ישר, והם אוטומטים המבצעים הוראות שאינן עוברות אצלם מסננת של תבונה רגילה. כשאומר מעביד לעובדו: טאטא את המדרגות, אין עליו להדריכו בכך, אפילו הפועל לא טיאטא קודם מדרגות. כל בר בי רב מבין שעליו לעמוד במדרגה אחת, להזהר לבל יידרדר, לטאטא את המדרגה העליונה יותר, לרדת מדרגה, לחזור ולעשות כן, וחוזר חלילה. אם יידרדר ויפול לא יוכל לטעון כי לא הודרך כיצד לטאטא, משום שיש הנחת יסוד שאדם הוא בר תבונה מינימלית ומפעיל מינימום של תבונה ונסיון חיים בדברים טריוויאליים... יש שתנועה "לא טובה" שעושה אדם בגבו גורמת לו לתחושת כאב, ויש שגבו של אדם פגוע וכל רוח מצויה הופכת פגיעה בלי ידיעה לפגיעה ממשית. המבקש להוכיח שאסור היה להורות על הטיית חפץ לצידו צריך להביא ראיות על המשקל...". ויפים כאמור הדברים לעניינה של התובעת, שניתן היה לצפות ממנה, בעבודה הפשוטה לה נדרשה, בשטיפתה תבנית תבנית, כי לא תרים כל התבניות גם יחד, אלא אף תרימן אחת אחת לצורך בצוע פעולת השטיפה. 13. בעלי הדין נדרשו להגיש חוות דעת מטעמם, כל אחד לשיטתו, כשהתובעת מבקשת להוכיח שיטת עבודה לקויה ופגומה, לא בטוחה, מנוגדת להוראות החוק והתק' - והנתבעות - לעיגון טענותיהן גבי העדר חבות ואחריות, להעדר מחדל. אחר עיון בחוות הדעת, בחקירותיהם הנגדיות של המומחים, אחר עיון בעדותם של התובעת ושל מר זרד, ובהמשך לאמור לעיל - אני מוצאת לדחות חוות דעתו של מר שטיין ולקבל חוות דעתו של מר יודלה. מר שטיין עשה ביקור במקום עם התובעת ובעלה, לא עשה מדידות גבי רוחב ואורך המטבח, את גובה הכיור מדד ומצא כי הוא 91 ס"מ - בניגוד לטענת התובעת כי גובהו 1.2 מטר. מר שטיין הסכים כי בעת ביצוע הרמת התבניות לא עשתה התובעת פיתול, הסכים גם כי הרמת חפץ היא מן הפעולות השגרתיות ביותר לגוף, ועוד הסכים כי האופן בו אדם מרים חפצים הוא עניין של הרגל. במיוחד הסכים מר שטיין, ועניין זה חשוב להכרעה הדרושה, כי לא נמצאו חוק או תקנות שיש בהם לחייב גבי הרמת משקל, וכי אותה המלצת "ניוש" (NIOSH - ומדובר בהמלצת ארגון אמריקאי בשם זה) בה ביקש לחייב כאן, ועל פיה נתן חוות דעתו - לא אומצה על ידי המחוקק באופן ישיר, אפילו לא על ידי המוסד לבטיחות וגיהות, אף שהסתמך על מאמר אחד בסוגיה זו (ראה בעמוד 21 בפרוטוקול). מר שטיין מסכים כי קיימות עוד מספר שיטות לאומדן משקלים לבד משיטת "ניוש". מתוך מסקנתי כין אין לחייב הנתבעות באחריות לארוע נשוא התביעה, אינני מוצאת להדרש כאן לניתוח אותה נוסחה או המלצה על פיה נקט מר שטיין - מה עוד שהוברר כי היא אינה נותנת, אין לקבוע על פיה, והיא רק אחת מכמה שיטות מדידה - בהן לא מצא אפילו המחוקק לנקוט. מר שטיין הסכים (מבלי להחסיר מאום ממומחיותו - ט.ש) כי אין לו תעודה של ממונה על בטיחות, כי לא עבר קורס בטיחות, וכי הוא נוהג ליתן לבתי המשפט חוות דעת במגוון תחומים - חשמל, מעליות, מכניקה, סולמות, מתקנים במפעלים. לעומתו העיד המומחה מטעם הנתבעת כי אין שום קשר בין אותה נוסחת "ניוש" בה נקט מר שטיין לבין האירוע נשוא התביעה, כי אותה נוסחה במהותה נכונה לפעולות הרמה שיש בהן תכיפות, כשהן נעשות בתדירות - ואין היא מתאימה להרמה בודדת. כאן באה טענת התובעת כי נדרשה לבצע עבודתה במשך שעות, דהיינו כי אכן יש לייחס משמעות לתדירות ולתכיפות פעולות ההרמה להן נדרשה, גם לשעות העבודה - ומכאן היא מבקשת לקבוע את חובת המעביד להדריך, להזהיר, ולנקוט - אלא שלטעמי לא ניתן להכריע כך, שהרי התובעת העידה אמנם כי נתבקשה לשטוף הכלים במקום עובד אחר, וכנראה לאורך משמרת - אך לא הביאה ראיות בעניין זה, גם לא הוברר אם נדרשה לנקות תבניות מסוג אלה שניקתה משך כל משמרת עבודתה, אם נדרשה או הייתה נדרשת לעשות אותה פעולה של הרמה של תבניות, או תבנית, פעם אחר פעם, וכמה פעמים - ומטענות שבתיאוריה - לא ניתן להוציא ולקבוע. 14. לבד מאלה הנה הוברר כי הנתונים עליהם הסתמך מר שטיין בחוות דעתו לא היו מדוייקים, שהרי התייחס לגובה הרמה ממפלס ריצפה, בעוד שהתובעת העידה כי התבניות שהרימה הונחו על סיר גבוה (עמוד 16) - וכאן השיב מר שטיין בחקירתו הנגדית (בעמוד 23), כי אם כך - הרי מרכיב ההרמה אליו התייחס בחוות דעתו משתנה. כך גם הסכים מר שטיין כי אותה נוסחת "ניוש" עליה הסתמך (שכאמור, שוב, אין היא חלק מהחוק והתקנות בישראל) מתאימה לשמש כאמצעי לניתוח פעולות הרמה ממושכות לפרק זמן משמעותי, לאורך שמונה שעות (עמוד 22 לפרוטוקול) - כשלא הוכח, כפי האמור לעיל, כי לכך נדרשה התובעת כאן, כאשר ברי גם כי פעולת ההרמה בה, לפי טענתה, נפגעה - לא אירעה אחר שמונה שעות עבודה בה נדרשה להרים שוב ושוב. 15. ומכל אלה וכל אחד מאלה, לרבות ההלכה הנותנת, אינני מוצאת לקבוע כי הנתבעות חבות בנזקי התובעת, ובתמצית ייאמר שוב כי העבודה לה נדרשה התובעת היא עבודה פשוטה, שאינה נדרשת להוראות מיוחדות, אלא להגיונו של העובד - שגם לא נדרש להפעיל שיקול דעת מיוחד בביצוע העבודה הספציפית הזו אותה נדרשה התובעת לבצע. העבודה כשלעצמה לא טמנה בחובה סיכון בלתי רגיל, ובהעדרו - אכן לא קמה חובת זהירות קונקרטית של המעביד כלפי התובעת. אני מקבלת כאן טענות הנתבעות שבסעיפים 44-50 בסכומיהן (עמ' 5) - כאלה הנותנות, והדברים נאמרו ופורטו לעיל. 16. במאמר מוסגר, מתוך שאינני נדרשת לדון, לאור מסקנתי דלעיל, ויצויין עוד כי המומחה הרפואי מטעם הנתבעות, הוא ד"ר בנקוביץ' - סבר, לפי סיפור המעשה שנמסר לו גם ע"י התובעת, ואחר בדיקתה, כי נכותה אינה נובעת מאירוע חבלתי אלא מקורה במצב קודם, כי לפי עדותה של התובעת הנה פרופ' עטר שנתן חוות הדעת מטעמה - לא ביקש לעיין בתיקה הרפואי קודם התאונה (אף שזו אירעה בשנת 2002, והתובעת עלתה לארץ רק בשנת 1999, כשקודם עלייתה עבדה כמחסנאית) - ואף שהמומחים לא נחקרו אודות חוות דעתם - הנה לנו נדבך נוסף שיש להתחשב בו לצורך ההכרעה כאן. סוף דבר 17. נכותה של התובעת קשה, וכך גם התנהלותה, אין להחסיר כאן ויש רק להצר כי כך הוא מצבה - אך כפי שנאמר עוד בע"א 169/89, רחל בלייכפלד נגד אוניברסיטת בר אילן - פדאור' 93 (1) 302 - "לא הוכחה עוולה בת תביעה" - ואין בידי אלא לדחות התביעה. 18. מתוך דחיית טענותיה של התובעת גבי חבותה של הנתבעת 1 - אינני נדרשת לעשות דיון בברור נזקיה, גם לא בסוגיה שעלתה גבי הניכוי הדרוש והראוי של גימלאות מל"ל. 19. לציין עוד כי על אף התוצאה הלכאורה קשה בפסק הדין כאן גבי התובעת, הרי אין היא נמצאת נפגעת - שהרי הוברר כי גמלאות המל"ל שהיא מקבלת משולמות על בסיס גבוה משכרה עובר לתאונה - וכך נמצאת תרופתה במל"ל - הוא המקום הנכון, כשברי שוב כי לא כל ארוע, גם אם הוא מתייחס לעובד, גם אם הוא מתרחש במקום העבודה - מקים חבות מעביד. 20. מתוך התוצאה, ומתוך נסיבותיה של התובעת ומצבה - אינני מוצאת לעשות צו להוצאות. זכות ערעור תוך 45 יום. מזכירות בית המשפט תשגר עותק פסק הדין בדואר רשום לב"כ בעלי הדין. אירוע חריג