נפילה מגובה באתר בניה

במהלך עבודות באתר בניה, תוך כדי העברת מריצה במעבר צר נתקל התובע בסף דלת מוגבה, נהדף לאחור ונפל ממרפסת הקומה השלישית אל הקרקע. להלן פסק דין בנושא תביעת פיצויים בגין נפילה מגובה באתר בניה: פסק דין רקע 1. בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו בתאונת עבודה. התובע, יליד 1982, עבד במועדים הרלוונטיים כפועל בניין וכעובדו של הנתבע 1. הנתבע 1 שימש כקבלן משנה של הנתבעת 2, המבוטחת בביטוח אחריות אצל הנתבעת 3. ביום 14.1.01 נפגע התובע פגיעות גוף במהלך עבודתו אצל הנתבע 1, באתר בניה בקרית ספר (היא מודיעין עילית), בו הנתבעת 2 שימשה כקבלן הראשי. הנתבע 1 לא התגונן בפני התביעה ולא התייצב לדיונים, למרות שכתב התביעה נמסר לו כדין בהתאם לאישור המסירה שהוגש לבית המשפט על ידי ב"כ התובע. בתיק נשמעו ראיות. התובע העיד לעצמו. מטעם הנתבעות 2-3 נשמעה עדותו של מר אלי רוזנברג, מפקח מטעם הנתבעת 2. שאלת האחריות 2. בהתאם לעדות התובע הוא עבד ביום האירוע כעוזר לרצף, כפי שעשה כשבעה ימים קודם לאותו היום. תפקידו היה להעביר מריצות חול לצורך בצוע עבודות הריצוף בבניין. התאונה ארעה בשעה 10:30 לערך, כאשר יום העבודה החל בשעה 07:00. התובע העיד כי היה צריך לעבור עם מריצה עמוסה בחול במעבר צר, בן כחצי מטר, בקומה השלישית של הבניין. בצד המעבר לא היה מעקה או אמצעי להגנה מפני נפילה. תוך כדי העברת המריצה במעבר הצר נתקל בסף דלת מוגבה, נהדף לאחור ונפל ממרפסת הקומה השלישית אל הקרקע. 3. מר רוזנברג העיד כי הנתבע 1 אכן שימש כקבלן משנה של הנתבעת 2 לצורך בצוע עבודות גמר של הפרויקט שבצעה הנתבעת 1 בקרית ספר. לתצהירו צורף "הסכם קבלנות" מיום 20.9.00. בהתאם להסכם נמסרו לנתבע 1 בצוע עבודות גמר. בנספח להסכם פורט לוח תשלומים ושלבי עבודות ובהן גם עבודות ריצוף. מר רוזנברג הסביר כי הנתבע 1 נכנס לאתר לאחר שקבלן משנה אחר סיים את עבודות הקמת השלד. מר רוזנברג ציין כי הוא עצמו לא היה עד לאירוע אך "שמעתי שזה קרה. דיברתי עם מנהל עבודה אחר והוא אמר לי שהתובע נפל ולקחו אותו לבית חולים" (עמ' 12 שורות 7-8). הוא עצמו שימש כמפקח בעוד מספר אתרים, כששה, של הנתבעת 1 ובאותו היום היה באתר אחר. באתר בו עבד התובע לא מונה מנהל עבודה מטעם הנתבעת 1: "לא היה צורך בכזה". מר רוזנברג ציין עוד כי הוא זוכר שערך באתר סיורים עם הנתבע 1 "והיינו מבקשים שיקפיד על אמצעי בטיחות" (עמ' 11 שורה 12). 4. הנתבעות טוענות כי התובע לא הצליח להרים את נטל הראיה בהתייחס לנסיבות האירוע. נטען כי אין מסמכים התומכים בגרסתו וכי לא הובאו עדים, למרות שהיו כאלה, לפי עדותו. מעבר לכך, טוענות הנתבעות לאשם תורם מצד התובע, בהיותו פועל בניין מקצועי ומיומן, בשל התעלמותו מכללי בטיחות ובשל היות העבודה עבודה פשוטה - העברת חול במריצה. לחילופין, נטען, האחריות לנזקיו של התובע מוטלת על מעבידו - הנתבע 1, בהתאם להסכם קבלנות ממשנה שנערך בין הנתבע 1 לנתבעת 2 ובהיות הנתבע 1 המעביד הישיר של התובע, אשר עליו החובה להנחות עובדיו בהוראות הבטיחות ולהקפיד על קיומן. נטען כי הנתבעת 2 שימשה כיזם הפרויקט בלבד וכל העבודות בוצעו על ידי קבלני משנה מטעמה. 5. לאחר ששמעתי עדויות הצדדים ועיינתי בחומר הראיות אני מקבלת את גרסת התובע לגבי נסיבות האירוע כגרסה בה אני נותנת אמון. אמנם, לא הובאו עדים נוספים לגבי נסיבות האירוע מעבר לעדות התובע עצמו, ייתכן והסיבה לכך היא שמדובר בתושבי השטחים אשר קיים קושי להביאם לעדות בישראל. עם זאת, ניתן למצוא סיוע מסוים לגרסה גם בעדות מר רוזנברג, המפקח מטעם הנתבעת 2 עצמה, אשר העיד כי האירוע דווח לו, כאשר הוא עצמו לא הכחיש האירוע ולא העלה כל ספקות לגבי נסיבותיו במהלך עדותו. אמנם, לעניין תוכן הדיווח למר רוזנברג מדובר בעדות מפי השמועה, אך עצם הדיווח מהווה ראיה לכך שאירוע הנפילה אכן דווח לנתבעת 2 מיד באותו היום. גם המסמכים הרפואיים שצורפו לתצהיר התובע מחזקים את גרסתו בדבר נפילתו באותו היום במסגרת עבודתו: מסמך מסכם מבי"ח חאליד לגבי קבלת התובע ואשפוזו, קבלה על העברתו באמבולנס. יש לציין כי הנתבעת 2-3 לא טענה טענות של ממש לעניין הכחשת הגרסה, או חשדות מפורטים הנתמכים או מבוססים בדבר מה בעניין זה, אלא טענה טענתה בדבר הכחשת האירוע ונסיבותיו בעלמא. בנסיבות אלו ובהעדר עדות סותרת או ראיה אשר מעלה ספקות כלשהם לגבי האירוע ונסיבותיו, הנטל המוטל על התובע בעניין זה אינו כבד. עדותו של התובע, אשר נחקר על תצהירו, מהימנה בעני, היא עקבית וללא סתירות כלשהן, מתיישבת עם המסמכים שהוצגו ועם עדותו של מר רוזנברג ואני מקבלת אותה במלואה. אני קובעת, אם כן, כי האירוע ארע בעת שהתובע עסק בהובלת מריצת חול ונפל מהקומה השלישית של הבניין, כאשר במקום לא היה מעקה או אמצעי אחר למניעת נפילה. 6. התובע טוען כי הנתבעים חבים בפיצוי בשל נזקי הגוף שנגרמו לו הן על פי עוולת הפרת חובה חקוקה והן על פי עוולת הרשלנות. אכן, הנתבע 1 הוא מעבידו הישיר של התובע. ככזה, הוא חב לו חובות זהירות מוגברות, הכוללות החובה להנהיג שיטת עבודה בטוחה, הדרכה בדבר שיטת העבודה, הסיכונים הטמונים בה וכללי הזהירות הנדרשים. המעביד חייב לפקח על ביצועה הנאות של העבודה, תוך הקפדה על יישום הוראות הבטיחות ומניעת סיכונים לעובד. חובה זו קיימת בין אם העובד מבצע עבודתו בחצרי המעביד ובין אם לאו. ראה: ע"א 246/72 משה מנשה נ' שלמה דרומנו ואח' פ"ד כז(1) 712; ע"א 663/88 שריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ , פ"ד מז(3) 225; ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345; ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592. 7. הנתבעת 2 שימשה קבלן ראשי באתר. בהלכה הפסוקה נקבע לא אחת, כי העדר יחסי עובד מעביד אין משמעותו העדר חובת זהירות בין אדם אחד ובין מי שמבצע עבודה עבורו. קבלן ראשי חב חובות זהירות כלפי עובדים העובדים באתר בו הוא מבצע עבודות בניה וראה: ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1; ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ, פ"ד מח(1) 415; ע"א 411/73, 467, 518, 519 פרחי נ' אלטמן, פ"ד כח(2) 149; ע"א 600/86 עמיר נ' קונפינו, פ"ד מו(3) 233; ע"א 10/88 מלכי נ' אפללו , פ"ד מד(4) 813; ע"א 655/80 הנ"ל. 8. קבלן ראשי חב גם חובות נרחבות על פי דין כלפי מי שמבצע עבודות בניה באתריו. בעניין זה יש להפנות לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח - 1988 (ולהלן: "תקנות הבניה"). בהתאם לתקנה 6 לתקנות הבניה מקום בו מעסיק קבלן ראשי קבלני משנה לצורך בצוע עבודות הבניה, יחשב הקבלן הראשי "מבצע הבניה" כמונח זה על פי התקנות. מבצע הבניה הוא האחראי לקיום החובות על פי התקנות לצורך שמירה על בטיחות באתר הבניה. בין היתר, חייב מבצע הבניה לדאוג לגידור והגנה מפני נפילה (תקנות 8-15, 168 לתקנות הבניה וראה גם סעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל - 1970; תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה על גגות שבירים או תלולים), תשמ"ו - 1986). מבצע הבניה אחראי לכך שכל עבודת בניה תתבצע בהנהלתו הישירה והמתמדת של מנהל עבודה שהוא עצמו מינה, ואין די במנהל עבודה מטעם קבלן המשנה (תקנה 2 לתקנות הבניה). מנהל עבודה חייב לעמוד בדרישות ובהסמכות הקבועות בתקנות הבניה. אחריות הנתבעת 2 קיימת גם כ"תופש מפעל" על פי תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט - 1999. החיקוקים האמורים נועדו לטובתו או להגנתו של התובע, כנדרש בסעיף 63 לפקודת הנזיקין. 9. הנתבעים 1-2, אם כן, חבים לתובע חובת זהירות מושגית וחובות חקוקות. בנסיבות העניין חבים היו הם גם חובה קונקרטית לנקוט אמצעים למניעת נפילתו ממרפסת הבניין בו בצעו עבודות בניה, כפי שארע. הנתבעים לא הוכיחו כי נקטו אמצעי זהירות כלשהם למנוע סיכון כזה. הנתבעת 2, למעשה, הציגה גישה פסיבית, על פיה היא אינה סבורה כי מעניינה לדאוג למנוע סיכון כזה והיא סבורה כי רק הנתבע 1 אחראי לבטיחות עובדיו, למרות שמדובר באתר בו שימשה קבלן ראשי. יש להצטער על גישתה זו של הנתבעת 1 המנוגדת באופן ברור להוראות הדין. הנתבעת 2, כאמור, כקבלן ראשי, אחראית בראש ובראשונה לשמירה על אמצעי בטיחות באתר בו היא מבצעת עבודות בניה. היא אינה יכולה ואינה רשאית להעביר חובותיה לקבלני משנה או לצדדים אחרים. על הנתבעת 1 היה למנות מטעמה מנהל עבודה מוסמך, אשר בהנהלתו הישירה והמתמדת תתבצענה העבודות והוא זה שאמור היה לפקח ולדאוג מטעמה על כל נושאי הבטיחות באתר, ללא קשר לאחריות קבלן המשנה ששכרה. הנתבעת 1 התעלמה לחלוטין מחובתה זו, לא מינתה מנהל עבודה מוסמך מטעמה לאתר והסתפקה במנוי מפקח אשר היה אחראי על מספר אתרים בו זמנית ואשר לא ראה עצמו כלל מחויב לשמירה על הבטיחות באתר. אם היו הנתבעים נוקטים אמצעים להגנה מפני נפילה, כמפורט, בין היתר, בתקנות הבניה, הייתה התאונה נמנעת. בכך מתקיימים כל יסודות עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה כלפי התובע. אחריות הנתבעים 1-2 היא יחד ולחוד, כמזיקים במשותף. 10. איני רואה מקום לייחס לתובע רשלנות תורמת כלשהי. למרות שהתובע בצע עבודתו במשך שבעה ימים טרם האירוע, הרי שלא ברורה לי רשלנותו. איני מקבלת הטענה כי מדובר בסיכון רגיל ויום יומי ואיני מקבלת הטענה כי גם אם מדובר בעובד בעל ניסיון מסוים בעבודות בניין יש בהתנהגותו משום רשלנות. לא הוכח כי התובע נהג בצורה פזיזה, בלתי צפויה או חסרת אחריות. התובע פעל על פי ההוראות שניתנו לו, עבר עם מריצת החול במעבר צר כפי שהתבקש, מעד, נהדף ונפל. הוא נפל מהקומה השלישית כי לא היה דבר אשר יכול היה לבלום נפילתו. מקום בו מדובר בנפילה מגובה באתר בניה, כאשר לא הותקנו אמצעים כנגד נפילה ולא ננקטו כל אמצעים למנוע האירוע - איני מוצאת מקום לייחס רשלנות תורמת לעובד. הנזק 11. התובע נפגע ברגלו השמאלית ונגרמו לו שברים פתוחים בעצמות השוק. הוא אושפז בבי"ח חאליד ברמאללה, נותח, בוצע שחזור פתוח של השבר בטיביה וקיבועו בעזרת לוחית מתכת וגבס. הוא שוחרר לאחר שלושה ימים. התובע אושפז שנית ביום 16.6.01, נותח, הלוחית הורחקה והותקן שוב גבס, אשר הוסר לאחר ארבעה חודשים. לאחר מכן קיבל טיפולי פיזיותרפיה. התובע מתלונן על כאבים בשוק שמאל, עד כדי חוסר יכולת להתהלך בעונות הקור, אבדן תחושה בחלק מרגל שמאל, קשיים בהליכה, עמידה וישיבה, קשיים בפעולות הכרוכות ברכינה ובהתכופפות, לרבות הרמת משא. 12. מטעם התובע הוגשה תחילה חוות דעת של ד"ר אל- אטרי מיום 17.11.01 אשר קבע לתובע 15% נכות צמיתה ולאחר מכן חוות דעתו של ד"ר מירובסקי. ד"ר מירובסקי קבע בחוות דעתו מיום 28.2.05 כי השברים ברגלו של התובע התחברו בוארוס קל, בקיצור של 0.5 ס"מ עד 1 ס"מ של הרגל, ללא הגבלות תנועה של מפרקי הברך והקרסול הסמוכים אך עם איזור חסר תחושתי בשוק. בגין החיבור המעוות של השבר קבע ד"ר מירובסקי כי נותרו לתובע 10% נכות צמיתה לפי סעיף 47(2) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי") וכן 5% נכות נוספים לפי סעיף מותאם ממוצע של 29(6) 1 ו - 29(6) 2 בגין ההפרעה התחושתית. מטעם הנתבעות 2-3 נבדק התובע על ידי פרופ' נרובאי. פרופ' נרובאי, בהתאם לחוות דעתו מיום 17.7.05 מצא קיצור של 0.5 ס"מ בגפה השמאלית וחיבור השבר בוארוס קל. הוא ציין כי תנועתיות הברך והקרסול תקינה. הוא קבע כי ההפרעות בתחושה אינן מעניקות נכות וקבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה של 5% בלבד לפי סעיף 47(2) (א) מותאם לתקנות הביטוח הלאומי. 13. ד"ר אבנטוב מונה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט. בחוות דעתו מיום 8.3.06 קבע כי לתובע נותר קיצור הגף השמאלית התחתונה במחצית הס"מ ועמדת וארוס מזערית, מה שאינו מותיר נכות. מעבר לכך קבע, נותרה לתובע הגבלה בתנועות הקרסול השמאלי, המהווה נכות של 10% לפי סעיף 48(3)(א) לתקנות הביטוח הלאומי. בנוסף, קבע, נותרו לתובע צלקות בולטות לעין עם אזור של הפרעה בתחושה השטחית, המהוות נכות של 10% לפי סעיף 75 (1) (ב) לתקנות הביטוח הלאומי. ד"ר אבנטוב לא הוזמן להיחקר על חוות דעתו. לאחר עיון בחוות הדעת אני מקבלת את חוות דעתו של ד"ר אבנטוב, מומחה בית המשפט, על פיה נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 19%, כמפורט לעיל. 14. ולעניין הנכות התפקודית. התובע, תושב רמאללה, למד שש שנות לימוד. כשנתיים לפני האירוע, דהיינו בגיל 16 לערך, החל לעבוד בבניין עם משפחתו באזור מגוריו. הוא עבד בעבודות ריצוף, בעיקר כעזרה לרצף - הבאת מרצפות, חול. כחודשיים לפני האירוע החל לעבוד אצל הנתבע 1 בקריית ספר. התובע טוען כי עקב מגבלותיו הרפואיות, אשר מונעות ממנו עבודה פיסית, ובהעדר השכלה אשר תאפשר לו עבודה שאינה פיסית, הוא לא הצליח לחזור לעבודה כלשהי מאז האירוע ועד היום. הוא טען כי ניסה לעבוד בעבודות אחרות, לא בבניין, כמו בחנות בגדים ברמאללה, אך לא הצליח לעמוד על רגליו שעות ארוכות כנדרש. לעבוד עם משפחתו בבניין שוב אינו יכול כי "העבודה היא קשה שדורשת סבלות שאיני מסוגל ... אני לא יכול לעבוד בגלל המצב של הרגל שלי, שלא מרשה לי ללכת ולנוע". לאור כל אלו טוען ב"כ התובע בסיכומיו כי יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על 100%. ב"כ הנתבעים 2-3, לעומת זאת, טוענת כי בהתאם לחוות הדעת של מומחה בית המשפט מדובר בהגבלת תנועות הקרסול בלבד, כאשר בבדיקת התובע נמצא כי הוא יכול ללכת הליכה רגילה ללא צליעה ומסוגל לרדת לישיבה שפופה. הצלקת הניתוחית, נטען, אינה מהווה פגיעה תפקודית. נטען, אם כן, כי לא נותרה לתובע כל פגיעה תפקודית כלשהי עקב האירוע והתובע יכול לחזור ולעבוד עבודה פיסית. 15. מקובלת עלי טענת התובע כי הוא חסר כישורים לעבוד עבודה שאינה פיסית בעיקרה. גם מקום מגוריו מצמצם ממילא את אפשרויות התעסוקה העומדות בפניו. אם זאת, אני סבורה כי התובע נסה להאדיר פגיעתו. איני סבורה כי בשל הגבלת תנועות הקרסול נשלל מהתובע לחלוטין כושר עבודתו לעבוד בעבודות פיסיות, גם בתחום עבודות הבניה, מעבר לתקופת אי הכושר. איני סבורה כי נחסמה בפניו לחלוטין יכולת ההשתכרות, בכל תחום שהוא, גם על פי כישוריו. בהתחשב בנכותו הרפואית, כאשר לצלקת הניתוחית איני מייחסת הפרעה תפקודית מלאה, גילו, השכלתו, עברו התעסוקתי וכלל נסיבות העניין אני מעריכה את הפגיעה התפקודית שנגרמה לתובע בשיעור של 12% נכות. 16. התובע הציג "כרטיס עבודה" שהיה לו אצל הנתבע 1 לחודש דצמבר 2000. בהתאם לכרטיס שכרו היומי של התובע היה 90 ₪ ליום. בחודש דצמבר עבד, על פי הכרטיס, 23 ימים כך ששכרו החודשי היה 2070 ₪. ב"כ התובע בסיכומיו מבקש להעמיד את בסיס שכרו של התובע לצורך חישוב הפסדיו בעבר ובעתיד על שכר המינימום במשק. ב"כ הנתבעות 2-3 טוענת בסיכומיה כי אין די באותו כרטיס עבודה כדי להוות ראיה לשכרו של התובע עובר לתאונה וכי גם לא צורפו ראיות לגבי העדר השתכרות כלשהי בתקופת אי הכושר הנטענת. עוד נטען כי גם אם התובע לא עבד מאז התאונה הרי שזאת בגלל העדר אפשרויות תעסוקה בשטחים ואבטלה, ללא קשר לתאונה. נטען כי מקום בו מדובר בניזוק תושב השטחים יש לחשב את ההפסדים בהתאם לנתונים באשר למרכז חייו ובמיוחד בהתחשב בקשיי התעסוקה בשטחים. נטען כי על התובע חובה להקטין את נזקו ולחפש מקום עבודה בו יוכל להשתכר. 17. אכן, כטענת הנתבעות, יש להתחשב, לעניין יכולת ההשתכרות של התובע, גם בשכר הממוצע לעובדים בשטחי יהודה ושומרון המועסקים במקום מגוריהם ולא רק באלו המועסקים בישראל. בהלכה הפסוקה נקבע כי שכרם של עובדי שטחים נמוך יחסית לעומת שכר העובדים מישראל ונקבע עוד כי יש להתייחס לתמורות החלות במצב השטחים ובאפשרויות התעסוקה בשנים האחרונות. עוד יש להתחשב בכך שעבודת עובדי השטחים העובדים בישראל אינה רצופה תמיד בשל סגרים ובשל חוסר אפשרות להגיע למקומות העבודה בישראל ותלויה רבות באקלים הפוליטי. כך, למשל, נקבע, כי חישוב המבוסס על שכר ממוצע של 3000 ₪ לחודש לתושב שטחים הוא מוגזם (ע"א 8288/00 קרנית נ' סאמי, תק-על 2001(2) 655). בפסק דין אחר נקבע כי יש להניח כי במרוצת השנים תחול עליה בשכר תושבי יהודה ושומרון (ת.א. (י-ם) 1577/97 חזין נ' הפניקס הישראלי , תק- מח 2004(4) 2481) וההפסד חושב לפי 2000 ₪ לעבר והחל משנת 2000 ולעתיד - 3000 ₪. גם בת.א. (י-ם) 877/95 רג'בי נ' חברת הביטוח הלאומית , תק - מח 99(4) 721 נקבע בסיס שכר של 3000 ₪ לטייח תושב השטחים, וכך גם, לגבי העתיד, בת.א. (חי) 1165/95 חושיה ראאד נ' ארליך צבי, (13.10.04). בת.א. (י-ם) 1423/97 מוחמד חמידה נ' עזבון שרביט , תק- מח 99(1) 2404 נקבע בסיס שכר של 4000 ₪ לניזוק תושב השטחים אשר עבד כנגר. סכום זהה נקבע גם לטייח בת.א. (י-ם) 1375/97 רובין אל ג'עברי נ' ברנס אבי ( 12.5.03). בת.א. (חי) 1772/87 אגריוה עבדאללה נ' אלדיוק ראגב (25.7.04) נקבע בסיס שכר של 2800 ₪. בת.א. (חי) 11233/97 עבדאלמג'יד חליליה נ' המפקד הצבאי (2.1.06) נקבע בסיס שכר של 2000 ₪ וכך גם בת.א.(י-ם) 1399/98 ג'אסר טמיזה נ' מנורה חברה לביטוח,(31.8.06). בת.א. (ת"א) 548/97 חסאסנה אברהים נ' מרטוב יפים (24.10.06) נקבע בסיס שכר של 2300 ₪ לתובע תושב יהודה ושומרון שהיה כבן 19 ביום האירוע. בת.א. (י-ם) 4473/05 מחמד ענאיה נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (17.12.06) נקבע בסיס שכר של 2500 ₪. 18. בענייננו. התובע, בן 18 ביום האירוע, רק החל עבודתו בישראל. אין ודאות לגבי המשך אפשרויות התעסוקה שלו בישראל. יש לזכור כי לתובע לא היה אישור עבודה תקף בישראל בעת האירוע, כפי שהעיד (עמ' 8 שורות 19-22). עם זאת, הובאו נתונים לגבי שיעור השתכרותו עובר לאירוע מהם אין להתעלם ואני מקבלת את הטענה, שנתמכה בכרטיס העבודה, כי שכרו עובר לאירוע היה 90 ₪ ליום עבודה. שכר זה אף נראה סביר. בהתאם לכלל הנסיבות אני מעמידה את בסיס השכר החודשי לצורך הפסדי העבר על סכום של 2000 ₪. בגין 9 חודשי אי כושר, עד ליום 10.11.01, כפי שנקבע על ידי ד"ר אל - אטרי ובהעדר נתונים אחרים על תקופת אי הכושר, זכאי התובע לפיצוי מלא, בסכום של 18,000 ₪. לסכום זה תתווסף ריבית כחוק מאמצע התקופה. לאחר תקופת אי הכושר יחושבו הפסדי העבר בהתאם לנכות התפקודית, 12% כאמור. בגין 6.5 שנים, עד היום, זכאי התובע לפיצוי בשיעור של 18,720 ₪. גם לסכום זה תתווסף ריבית מאמצע תקופה. 19. בהתייחס לעתיד, אני מעמידה את בסיס השכר לצורך הפסדי ההשתכרות על 2600 ₪. בהתאם ל - 12% נכות תפקודית ועד גיל 67 הסכום המהוון המתקבל הוא 89,500 במעוגל. 20. התובע עותר לפיצוי בשל הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד, בין היתר, בגין אשפוזו, טיפולים רפואיים, רכישת תרופות. לתצהיר צורפו קבלות על סך של כ- 13,000 ₪. כמו כן מבוקש פיצוי על הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד ועזרת צד שלישי לעבר ולעתיד. לא צורפו קבלות בעניין זה. בהתחשב בטיב הפגיעה אני מעמידה את סכום ההוצאות הרפואיות לעבר ולעתיד, הוצאות נסיעה והוצאות בגין עזרת צד שלישי, מעבר לעזרת בני משפחה, על סכום גלובלי של 20,000 ₪ כולל ריבית ובערכים של היום. 21. בגין כאב וסבל, על פי נכות רפואית של 19%, גילו של התובע, ימי האשפוז וטיב הפגיעה אני מעריכה את הפיצוי לו זכאי התובע כולל ריבית ובערכים של היום בסכום כולל של 78,000 ₪. 22. אמנם התובע נפגע במסגרת עבודתו אך לאור כך שעבד ללא אישור עבודה תקף הוא חסר זכאות כלפי המוסד לביטוח לאומי. הנתבעות בסיכומיהן עתרו לניכוי רעיוני של גמלאות המוסד לביטוח לאומי. דין הטענה להידחות. מזיק רשאי לטעון להפחתה רעיונית (או הקפאת סכומים עד לברור זכויות הניזוק במוסד לביטוח לאומי) של תגמולי הביטוח הלאומי מסכום הפיצויים רק מקום בו המזיק הוא המעביד או במקרה בו המוסד לביטוח לאומי עלול לחזור אל המזיק בתביעת תחלוף בגין הגמלאות ששולמו או ישולמו. בהתייחס למעביד, מדובר בניכוי סטטוטורי על פי סעיף 82 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995. בהתייחס למזיק שאינו המעביד, כפי שבענייננו, הניכוי הוא הלכתי ומטרתו מניעת חשיפת המזיק לסיכון של תשלומי כפל: הן לניזוק והן לביטוח הלאומי. ראה: א' ריבלין תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה שלישית, 1999, עמ' 691 - 694; ע"א (חי) 1891/05 תומא אלפרד נ' עבדאללה מוחמד (30.11.06); ע"א (י-ם) 3251/02 ש.יוסף בע"מ נ' עטואן יוסף (11.5.03). בענייננו, התנאים לצורך ניכוי רעיוני אינם מתקיימים. התובע אינו זכאי לגמלאות מהמוסד לביטוח לאומי ועל כך אין חולק. משכך, אין הנתבעות צפויות לתביעת תחלוף מהמוסד לביטוח לאומי ואינן חשופות לסיכון של כפל פיצוי. ענישת התובע על כך שעבד ללא היתר כדין אינה רלוונטית להליך זה, למטרות דיני הנזיקין ולחישוב הפיצויים, אשר בא להשיב המצב לקדמותו. בנסיבות אלו אין מקום לניכוי רעיוני או להוראה על הקפאת סכומים. 23. התובע , אם כן, זכאי לסכומים אלו מהנתבעים כולם, בחבות יחד ולחוד: בגין הפסדי שכר בעבר- 18,000 ₪ וכן 18,720 ₪, בתוספת ריבית. בגין הפסדי שכר בעתיד - 89,500 ₪. בגין כאב וסבל - 78,000 ₪. בגין הוצאות עבר ועתיד- 20,000 ₪. 24. לסכומי הפיצויים יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ. כמו כן תתווספנה הוצאות משפט (שכר מומחים ואגרה), כל הוצאה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתה ועד ליום התשלום בפועל. תאונות נפילהבניהאתר בניהנפילה מגובה / מסולםנפילה