המערערת הושיטה את ידה השמאלית לתוך המעלית וניסתה ללחוץ על כפתור פתיחת הדלת במעלית. הדלת המשיכה להיסגר ומחצה את ידה השמאלית של המערערת, עד ששני אנשים פתחו לבסוף את דלת המעלית וחילצו אותה. להלן פסק דין בנושא סגירת דלת מעלית על היד: פסק דין א. הערעור שבפנינו הוא על פסק-דינו של בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופט א. טובי) מיום 29.6.05 ב-ת.א. 5056/03, לפיו נדחתה תביעתה של המערערת שאף חוייבה לשלם למשיבה הוצאות משפט בסך של 2,500 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 6,000 ₪ בתוספת מע"מ. ב. המערערת, ילידת 1947, אחות סיעודית במקצועה, נפצעה בתאונת עבודה שאונתה לה ביום 16.10.00, בהתאם למתואר בפסק-דינו של בית משפט קמא, כאשר השתמשה במעלית הבנין הישן של בית האבות בו הועסקה. יחד עם המערערת במעלית ירדו שתי קשישות דיירות המקום. משנפתחה דלת קומת הכניסה, יצאה המערערת מן המעלית, ומיד אחריה יצאה אחת משתי הקשישות. המערערת המתינה ליד דלת המעלית כדי לוודא שגם הקשישה השניה תצא, ואולם, בטרם הספיקה אותה קשישה לצאת, החלה דלת המעלית להיסגר. המערערת הושיטה את ידה הימנית כדי להסתיר את העינית ולעצור את סגירת הדלת, ואולם הדלת המשיכה להיסגר. המערערת הושיטה את ידה השמאלית לתוך המעלית וניסתה ללחוץ על כפתור פתיחת הדלת. הדלת המשיכה להיסגר ומחצה את ידה השמאלית של המערערת, עד ששני אנשים פתחו לבסוף את דלת המעלית וחילצו אותה. ג. המערערת נפגעה במרפק שמאל. רופא מטעם המערערת קבע בחוות דעתו שצורפה לתביעה כי נותרה לה נכות צמיתה בשיעור של 10%, ואילו רופא מטעם המשיבה סבר בחוות דעתו שלא נותרה לה נכות. בית משפט קמא מינה את הד"ר א. דרייפוס כמומחה רפואי מטעם בית המשפט שקבע למערערת בחוות דעתו מיום 10.4.04 נכות צמיתה בשיעור של 5%. ד. בית משפט קמא קבע כי הוא מקבל את גירסתה של המערערת לגבי נסיבות ארוע התאונה כמתואר בתצהיר עדותה הראשית ת/2, והוסיף שעדותה של המערערת נתחזקה בעדות חברתה לעבודה הגב' ליטל אסיף שנכחה במעמד הארוע וראתה את התרחשות התאונה. יחד עם זאת הגיע בית משפט קמא למסקנה שלא עלה בידי המערערת להוכיח כי המשיבה התרשלה בקיום חבותה ולא נקטה בכל אותם אמצעים סבירים שהיה בהם כדי למנוע התרחשות התאונה, וכן הוסיף בימ"ש קמא שאין להחיל במקרה זה את הוראות סעיפים 38 או 41 לפקודת הנזיקין. בית משפט קמא הוסיף שגם אם במעלית תקינה ותקנית חייבת להיות עינית אופטית המפסיקה את מנגנון סגירת הדלת כאשר גוף זר חוסם את הקרן היוצאת ממנה, הרי אין מקום לקבוע שאותה עינית צריכה היתה לקלוט כל גוף זר בכל נקודה המפרידה בין הדלת לבין דופן המעלית, משמע, גם אם העינית תקינה קיימת אפשרות שהגוף הזר לא יזוהה על ידי הקרן כיוון שהוא מחוץ לשטח אלומתה, מה עוד שבענייננו לא כל גופה של המערערת חצץ בין הדלת לדופן המעלית, אלא רק ידה הושטה כדי לעצרה, ולא הוצגה חוות דעת בתחום בטיחות המעלית מטעם המערערת. השאלות שמתעוררות בענין זה הינן שאלות של מומחיות, ובמקרה שבפנינו, גם לא נתקיימו הנסיבות להיפוך נטל הראיה, ולא הוכח שהמשיבה התרשלה בתחזוקת המעלית. ה. בערעורה המונח בפנינו מלינה המערערת על דחיית תביעתה בגין העדר חבות. לאחר שעיינו בפסק הדין נשוא הערעור, בתיקו של בימ"ש קמא, בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון של שני הצדדים, ובתיקי המוצגים של שני הצדדים, סבורים אנו שיש לקבל את הערעור ולקבוע שעל המשיבה, כמעבידתה של המערערת, לשאת בחבות ולפצותה בגין נזקי התאונה הנדונה מיום 16.10.00. ו. ב-ע"א 663/88 שירזיאן נ. לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מ"ז (3)225, נקבע בעמ' 229: ”לדעתי, קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. אך שותף גם אני לדעה, כי מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו. כך, אם המדובר בסיכונים גלויים לעין, שאינם יוצאי דופן במיוחד, הרי ייתכן שמספיק להזהיר את העובד מפניהם ולהדריך אותו לגבי אופן מניעתם. אם הסיכון חמור יותר או נסתר יותר או בלתי רגיל, הרי במקביל גוברים מידתם, גיוונם ותחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט. לשון אחר: אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ולבריאותו של העובד, הנובעת מאותו סיכון, אם אכן יתממש” ז. על כך יש להוסיף את הוראת סעיף 59 של פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תש"ל-1970: ”מעלית תהיה ממבנה מיכאני טוב, מחומר בריא ומחוזק מספיק, ותקויים כראוי, יחד עם כל השערים, ההתקנים המשולבים ושאר ההתקנים הנדרשים לפי סימן זה” ב-ע"א 241/89 ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נגד רחל הינדלי ואח', פ"ד מ"ט (1) 45, כתב כב' השופט (בדימוס) א. מצא, שהיה משופטי דעת הרוב, שם, בעמ' 83: ”לפנים מן הצורך אוסיף, שגם אלמלא נוכחתי כי סעיף 41 לפקודה חל במקרה שלפנינו, כסבור הייתי שדי היה בראיות הנסיבתיות שהובאו על-ידי המשיבות, בדבר דרך עלילותה של התאונה ובדבר סיבותיה האפשריות, כדי לבסס לכאורה את רשלנות המערערת במידה הנדרשת להעברת הנטל אל שכמה, ליישב את אירוע התאונה עם היעדר רשלנות מצדה” ח. מהתם להכא: כזכור קבע בימ"ש קמא כי הוא נכון לקבל את גירסת המערערת לגבי נסיבות אירוע התאונה, כפי שהועלתה בתצהיר עדותה הראשית ת/2, וזו נתחזקה בעדות חברתה לעבודה גב' ליטל אסיף. מתארת המערערת בתצהירה שבהמתינה לכך שגם הקשישה השניה תצא מן המעלית החלה דלת המעלית להיסגר לפתע: ”הקשישה שנותרה במעלית שטרם הספיקה לצאת נבהלה מהדלת שהחלה להיסגר עליה והחלה לצעוק לעזרה” (סעיף 3) המערערת ממשיכה ומתארת: ”הושטתי מיד ידי הימנית על מנת להסתיר את העינית בדלת המעלית, פעולה שהיתה אמורה להפסיק את סגירת הדלת ולגרום לדלת המעלית להיפתח שוב” (סעיף 4) ואולם: ”דלת המעלית לא הגיבה להסתרת העינית והמשיכה להיסגר, ולכן הושטתי מיד את ידי השמאלית לתוך המעלית וניסיתי ללחוץ על כפתור פתיחת הדלת המותקנת בתוך המעלית, ואולם דלת המעלית המשיכה להיסגר ומחצה את ידי השמאלית. שני אנשים פתחו לבסוף את דלת המעלית בכח וחילצו אותי לאחר שנפגעתי במרפק ידי השמאלית” (סעיף 5) ט. הגב' ליטל אסיף, חברתה לעבודה של המערערת מחזקת תיאור זה בתצהירה. בחקירתה הנגדית בבית המשפט הוסיפה גב' אסיף ואמרה: ”אני זוכרת שעמדה קשישה לבד בתוך המעלית. אני זוכרת שהקשישה עמדה לבד בתוך המעלית היא עמדה וקצת נבהלה וצעקה” ובחקירה חוזרת: ”כל הארוע היה די טראומתי.... ” (עמ' 5 לפרוט', 3.11.04) י. גירסתה של המערערת באשר לנסיבות הארוע לא נתערערה בחקירתה הנגדית. המערערת ציינה בעמ' 6 לפרוט', 3.11.04: ”את שואלת מדוע לא איפשרתי לדלת להיסגר מבלי להושיט את ידי השמאלית אני משיבה שנשארה קשישה בפנים. יכול להיות שאם הייתי משאירה את היד בחוץ התאונה לא היתה מתרחשת, אך הקשישה התחילה לצעוק” המערערת טענה בעדותה, עמ' 5 לפרוט', 3.11.04: ”כשראיתי שהדלת עומדת להיסגר שמתי את יד ימין שלי על העינית במשקוף המעלית. בכל זאת הדלת התחילה להיסגר. בשלב שבו הנחתי את ידי על העינית ראיתי שהדלת מתחילה להיסגר. למרות ששמתי את ידי על העינית הדלת המשיכה להיסגר. שלחתי את ידי השמאלית כדי לפתוח אותו. יש לחצן בתוך המעלית שמאפשר פתיחת הדלת... בסוף לא הצלחתי להגיע כיוון שהדלת נסגרה לי על המרפק” י"א. כאמור כבר לעיל, גירסת המערערת לגבי נסיבות ארוע התאונה היתה מקובלת על כב' בית המשפט קמא. רשאית היתה המערערת להניח, מהיכרותה את אופן פעולתה של המעלית ב-14 חודשי עבודתה אצל המשיבה, כאחראית במחלקה הסיעודית, ואח"כ במחלקת העצמאים והתשושים, (עמ' 5 לפרוט' 3.11.04), שהנחת ידה על העינית תמנע את המשך סגירת דלת המעלית. הנחה זו מעוגנת בנסיון החיים, לגבי אופן פעולתה של מעלית תקינה בימינו, ואינה מחייבת הגשת חוות דעת של מומחה בטיחות. אם למרות הנחת ידה של המערערת על העינית הדלת לא נפתחה, כי אז המסקנה הלכאורית היא שארעה תקלה במנגנון המעלית או הדלת. בנסיבות אלה עבר אל המשיבה הנטל להוכיח שחרף התרחשות זו לא דבק בה כל אשם, ובענייננו לא עלה בידי המשיבה להרים נטל זה. י"ב. אכן, אילו היתה המערערת מניחה לדלת המעלית להיסגר, מבלי להושיט את ידה השמאלית לצורך לחיצה על הלחצן שבתוך המעלית המאפשר את פתיחת הדלת, היתה התאונה כנראה נמנעת, אך האמנם ניתן לצפות מן המערערת כאדם בכלל, וכאחראית מחלקה סיעודית בבית האבות (ואח"כ במחלקת עצמאים ותשושים) לאפשר לקשישה מבוהלת להישאר בנסיבות אלה לבד בתוך המעלית? המערערת פעלה בדיוק באופן שניתן היה לצפות ממנה שתפעל בהיותה אחות סיעודית בבית אבות. אנו מפנים לנאמר ב-ע"א 477/85, בוארון נ. עירית נתניה, פ"ד מ"ב (1) 415, בעמ' 425: ”עד שאנו באים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע ולכרסם כתוצאה מכך בפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפגע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד שלמענו עבד ובשירותו של זה נפגע - עלינו להביא בחשבון, שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת” מסקנתנו היא שיש לקבל את ערעורה של המערערת בשאלת החבות ולקבוע כי המשיבה נושאת במלוא הנזקים שנגרמו למערערת כתוצאה מן התאונה שארעה ביום 16.10.00. י"ג. המומחה הרפואי מטעם בית המשפט ד"ר אוריאל דרייפוס מציין בחוות דעתו כי מצא בבדיקתה של המערערת הגבלת יישור של 50 מעלות במרפק שמאל וכאב עז בכל נסיון נגיעה במרפק, אך יש לו ספק לגבי אמינות ממצאים אלה. מוסיף המומחה הרפואי שכאב אינו מזכה באחוזי נכות, ויש לו ספק לגבי נכונות טווח התנועה שמצא במרפק שמאל, ולכן מסקנתו היא שככל הנראה לא נותרה למערערת נכות שניתנת להערכה באחוזים בגין התאונה הנדונה ואולם, בסעיף 6 שבפרק הסיכום כותב המומחה: ”יחד עם זאת ומתוך שאינני יכול לשלול מעבר לכל ספק, את הגבלת היישור שמצאתי הנני ממליץ, בהערכה חופשית, על נכות בגובה של 5% עבור מכלול הפגימות שנותרו, אולי, במרפק שמאל” י"ד. בתיאור תולדות המחלה, בעמ' 4 של חוות דעתו, מתייחס ד"ר א. דרייפוס, למכתב מרפאת "לין" לפיו נפגעה המערערת בעבודתה במרפק שמאל גם ביום 20.11.00 (משמע, כחודש אחרי התאונה הנדונה כאן), וטופלה עקב כך. מוסיף ד"ר. א. דרייפוס, בעמ' 5 של חוות דעתו, שהמערערת שללה, במהלך היותה אצלו בבדיקה, את האמור בתעודה לנפגע בעבודה מיום 22.11.00 לגבי חבלה בעבודה במרפק שמאל מיום 20.11.00. ט"ו. בחקירתה הנגדית על ידי ב"כ המשיבה הכחישה המערערת כי נחבלה במרפק ביום 20.11.00 וטענה כי זו טעות, וכן שאין זו אמת, וזאת בהתייחס למוצג נ/1: תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה ממחלקת תאונות "לין" המתייחסת לפגיעה מיום 20.11.00 במרפק שמאל, כך גם לגבי ט'/250 מיום 22.11.00 המתייחס לפגיעה בעבודה מיום 20.11.00, שארעה בשעת ליווי חולה בבי"ח פלימן: ”פגיעה במרפק שמאל כתוצאה משמירת חולה מנפילתה” זהו מוצג נ/2 שהוגש אף הוא במהלך חקירתה הנגדית הנ"ל של המערערת. ט"ז. בית משפט קמא הציג למערערת במהלך עדותה שאלה וביקש לקבל הסבר כיצד זה ביום 20.11.00 (פחות מחודש לאחר התאונה הנדונה) ארעה לה תאונה נוספת בה נפגעה ביד שמאל, ועל כך השיבה המערערת שאינה יודעת, והעלתה אפשרות שייתכן והדבר ארע משום שהתאונה הנדונה בערעור זה ארעה בחול המועד סוכות ואזי טופלה בבי"ח רמב"ם וקיבלה חופשת מחלה לשבועיים, ובתום תקופה זו, שכשפנתה למחלקת תאונות לין הסתבר לה שעליה לבקש ט'/250 מן המעביד עבור מחלקת התאונות, וייתכן שזה מקור הטעות, אך המערערת עמדה על טענתה כי לא נחבלה בביה"ח פלימן. מנהל המשיבה מר יצחק אביעד העיד (עמ' 10 לפרוט', ש' 12): ”אני זוכר שהיא לא הספיקה לחזור ואז היא שוב נפגעה בתאונה נוספת ויצאה לחופשה בשנית” י"ז. המומחה הרפואי ד"ר א. דרייפוס נחקר על ידי ב"כ המשיבה בהתייחס לתאונה הנוספת מיום 20.11.00 ואמר (עמ' 13 לפרוט'): ”לשאלתך אם אוכל לשלול בוודאות כי התאונה הנוספת המאוזכרת במסמך מיום 22.11.00 תרמה וקשורה לנכות שקבעתי בחוות דעתי אני משיבה בשלילה. לא אוכל לשלול זאת.....” עוד הוסיף המומחה ואמר באותו עמוד: ”לשאלתך אם אוכל להעריך את החלוקה מבחינת הקשר הסיבתי בין הנכות שקבעתי לבין התאונה הנוספת שאירעה לאחר מכן, אני משיב בשלילה, כך גם לגבי ממצא קודם של דלקת במרפק יד שמאל, כעולה מרישום רפואי מיום 3.5.89 (נ/7)” לשאלה האם התאונה הנוספת תרמה יותר מן התאונה הקודמת לנכותה של המערערת, השיב המומחה שאינו יודע ולא יוכל להעיד על כך (עמ' 14 לפרוט'). המומחה היה מוכן לאשר בתשובה לשאלות ב"כ המערערת שהעובדה שלא נמצא אצל המערערת ממצא דלקתי ביום 22.11.00, יכולה לרמוז שחודש קודם לכן ב-16.10.00 התרחש האירוע התאונתי הנדון כאן, זאת בהנחה שלא היתה למערערת תאונה נוספת ב-22.11.00 (עמ' 16 סיפא - 17 רישא לפרוט'). י"ח. בימ"ש קמא קבע בפסק דינו שהמערערת היתה מעורבת במהלך עבודתה אצל המשיבה בשתי תאונות בהן נפגעה במרפק שמאל, האחת ביום 16.10.00 והשניה ביום 20.11.00, ולכן, כך לפי קביעת המומחה הרפואי, לא ניתן לייחס את הממצא נשוא חוות דעתו של המומחה דווקא לתאונה נשוא הדיון. נוסיף שב"כ המערערת עתר בפני בימ"ש קמא (בטרם העיד המומחה הרפואי) להתיר למערערת לחזור לדוכן העדים ולהתייחס למסמכים נ/1 + נ/2 (דהיינו, המסמכים המתייחסים לתאונה הנוספת מיום 20.11.00) ו/או להזמין את תיק הביטוח הלאומי להוכחת טענתה של המערערת שהיא מעולם לא הגישה למל"ל תביעה בגין תאונה מיום 20.11.00, אך בימ"ש קמא דחה בקשתה בציינו שחוות הדעת מיום 20.11.00 מוזכרת מפורשות בחוות הדעת של ד"ר א. דייפוס שהוגשה באפריל 04 (עדות המערערת היתה בתחילת נובמ' 04) כך שאין המדובר במסמכים מפתיעים שנודעו למערערת לראשונה במהלך עדותה. י"ט. על כך מלין ב"כ המערערת העותר להחזרת התיק בפני בימ"ש קמא לענין סוגיית התאונה הנוספת או לקביעת הפיצוי לפי החומר הקיים בתיק על דרך האומדנא. ב"כ המשיבה מבקשת לדחות את הערעור, ולענין התאונה הנוספת מצביעה היא על כך שתאונה זו מופיעה גם בנספחים לתצהיר העדות הראשית של המערערת. כ. לאחר שעיינו בתיקו של בימ"ש קמא ובטיעוני הצדדים, סבורים אנו שקיימת תשתית ראייתית מספקת ממנה ניתן להגיע למסקנה שהמערערת היתה מעורבת בתאונה מיום 20.11.00. לתצהיר העדות הראשית של המערערת (ת/2) מצורפת, בין היתר, גם תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה מיום 14.11.00 בהתייחס לתאונה נשוא הדיון כאן שהתרחשה בבית האבות ביום 16.10.00 שעה 13:50, ובנוסף מצורפת תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה מיום 22.11.00 בהתייחס לפגיעה בעבודה מיום 20.11.00 שעה 12:30. כלומר, לתצהיר העדות הראשית של המערערת שניתן ביום 9.6.04 צורפו שתי תעודות רפואיות ראשונות לנפגע בעבודה האחת ביחס לתאונה מיום 16.10.00 (נשוא הדיון כאן) והאחרת בהתייחס לתאונה מיום 20.11.00. כ"א. יתר על כן: חוות דעתו של המומחה הרפואי ניתנה באפריל 2004. המומחה מתייחס מפורשות בחוות דעתו לתאונה הנוספת מיום 20.11.00. משהגישה המערערת את תצהיר העדות הראשית שלה ב-9.6.04 היתה לה אפשרות והזדמנות טובה ומתאימה להתייחס בתצהירה זה לסוגיית התאונה הנוספת מיום 20.11.00 שדבר קיומה עולה מעיון בחוות דעתו של הד"ר א. דרייפוס, ובוודאי שלא היתה למערערת סיבה להיות מופתעת כאשר התרחשותה של תאונה נוספות זו עלתה במהלך חקירתה הנגדית בבית המשפט. המערערת, מסיבה כלשהי, לא עשתה שימוש באפשרות שעמדה לרשותה, ולא ראתה לנכון להתייחס בתצהיר העדות הראשית שלה לתאונה הנוספת מיום 20.11.00. מכל מקום, אין כל הצדקה להיעתר לבקשתה של המערערת בדבר החזרת התיק לדיון בבימ"ש קמא בכל הנוגע לתאונה הנוספת. כ"ב. יחד עם זאת סבורים אנו שאין מקום בנסיבות אלה למסקנה לפיה לא ניתן לייחס את הממצא שנקבע בחוות דעתו של ד"ר א. דרייפוס לתאונה נשוא הדיון כאן. ד"ר א. דרייפוס אמר בעדותו שאין באפשרותו לשלול בוודאות שהתאונה הנוספת מיום 20.11.00 תרמה וקשורה לנכות שקבע בחוות דעתו, ועוד הוסיף שאין באפשרותו להעריך את החלוקה, מבחינת הקשר הסיבתי שבין שתי התאונות (עמ' 13 לפרוט'). קיימת איפוא בענין זה סיבתיות עמומה. לכן, ראוי להעריך את הפיצוי המגיע למערערת על דרך האומדנא, מה גם שהמומחה הסביר בחוות דעתו שהוא ממליץ על 5% נכות בהערכה חופשית, הגם שיש לו ספק לגבי נכונות טווח התנועה שמצא בבדיקתו במרפק שמאל, וככל הנראה לא נותרה למערערת נכות הניתנת להערכה באחוזים, והנכות בהערכה חופשית הוענקה על ידי המומחה הואיל ואינו יכול לשלול, מעבר לכל ספק, את הגבלת היישור שמצא. בהערכת שיעורו של הפיצוי שהמערערת זכאית לקבלו בגין נזקי התאונה הנדונה כאן, יש לקחת בחשבון שתשלומי המוסד לביטוח לאומי הסתכמו בסכום משוערך של כ-12,000 ₪ (סיכומי ב"כ המשיבה בעל-פה מיום 24.2.05, עמ' 10 לפרוט'). כ"ג. על יסוד כל המוסבר לעיל אנו מחליטים בזאת לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בימ"ש קמא, ולקבוע שעל המשיבה לפצות את המערערת בגין התאונה מיום 16.10.00 בסכום של 10,000 ₪ (מעבר לתשלומי המוסד לביטוח לאומי) וזאת נכון למועד מתן פסק דינו של בימ"ש קמא (29.6.05) בתוספת שכ"ט עו"ד בסכום של 2,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק על שכה"ט, שישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מיום 29.6.05 עד התשלום בפועל, וכך אנו אכן מחליטים. בנוסף אנו מורים שעל המשיבה להחזיר למערערת מחצית מהוצאות חוות הדעת של הרופא מטעם המערערת (ד"ר כרכבי), לפי קבלה, וכן החזר הסכום ששילמה המערערת בגין שכרו של המומחה הרפואי ד"ר א. דרייפוס, לפי קבלה, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום של המערערת ועד לפרעון בפועל, ולרבות החזר אגרת הערעור בסך 1,158 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 7.8.05 עד הפרעון בפועל. התשלום יבוצע במשרד ב"כ המערערת בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין. אין צו להוצאות בערכאה זו (למעט החזר אגרת הערעור כאמור לעיל). אנו מבטלים את חיובה של המערערת בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בבימ"ש קמא, ואנו מוסיפים שעל המשיבה לשלם לקופת בימ"ש קמא את יתרת אגרת המשפט המגיעה בגין ההליך שהתנהל בבימ"ש קמא. הפקדון, ככל שהופקד על ידי המערערת, יוחזר על ידי המזכירות לידי ב"כ המערערת, עבור המערערת. מעליתטריקת דלתידיים