להלן פסק דין בנושא פיצוי בגין פציעה בחוג ג'ודו: פסק-דין ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופט דוד גלדשטין) מיום 31.1.05 בת"א 216980/02, אשר דחה את תביעת המערערים לחייב את המשיבים בתשלום נזקי הגוף שנגרמו למערער 1 (להלן: - "המערער"). 1. רקע (א) המערער, יליד 1979, השתתף בשנת 1993, עת היה קטין כבן 14 שנים בחוג ג'ודו במתנ"ס כפר דניאל. הפעילות בחוג אורגנה ונוהלה על ידי המועצה האזורית מודיעין (להלן יקראו המתנ"ס והמועצה ביחד: "המשיבים"). (ב) ביום 8.11.93, בשעה 16:00, או סמוך לכך, התכנסו ילדי החוג בקרוואן שבו נערך החוג. בטרם החל החוג, ובזמן שמאמן החוג היה עסוק בענייני רישום וכספים, ביצע ילד בשם רומן בביוב 'תרגיל' אשר גרם לנפילתו של המערער. בעודו שרוע על המזרן נפל על המערער ילד אחר. למערער נגרמה פגיעה קשה ברגלו (מסכת עובדות זו תקרא להלן: "התאונה"). (ג) המערער הגיש תביעה נגד המשיבים שבה טען כי רשלנותם היא שגרמה לתאונה, שבעטייה נגרמה לו נכות אורטופדית ופסיכיאטרית. כמו כן טען המערער לתחולתו של הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" ולתחולת סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] שעניינו חובת הראיה בדבר מסוכן. על יסוד האמור תבע המערער פיצויים בשל נזקי הגוף שנגרמו לו, ואילו המערערים 2-3, הורי המערער תבעו פיצוי בגין הפסדי שכר, הוצאות רפואיות ועזרה שהעניקו למערער. 2. פסק דינו של בית משפט קמא (א) לאחר שסקר את עדויות המערער וחבריו- ואדים פנחסוב ורומן בביוב, דחה בית המשפט את גרסתם שרגלו של המערער "נתקעה" ברווח שבין המזרונים לאחר הנפילה. גרסה זו, כך נפסק, לא הועלתה בכתב התביעה, והיא נטענה לראשונה בחקירתו של המערער, בתשובה לשאלתו של בית המשפט בקדם המשפט. בית המשפט קבע כי המהימנות אינה נר לרגליו של המערער, והוא מעוות את הדברים בהתאם לצרכיו. המערער אף הודה כי זכרונו אינו בהיר והוא למד פרטים לגבי הארוע מחבריו. התביעה נגד המשיבים הוגשה תוך חישוב קר בדבר "הכיס" שממנו אפשר יהיה לגבות את הכסף. לא הוגשה תביעה נגד רומן בביוב, אשר גרם לתאונה, ונגד מדריך חוג הג'ודו. (ב) בית המשפט קבע כי הג'ודו הוא ספורט אשר אפשר להיפגע ממנו גם ללא רשלנות של מאן דהוא. המערער לא הוכיח כי עצם הכניסה לקרוואן שבו נערך החוג מטילה אחריות כלשהי על המשיבים. התאונה ארעה טרם תחילת החוג, ואי אפשר לקבוע כי קמה חבות למשיבים רק מפני שהילדים העסיקו עצמם במעשה שובבות טרם תחילתו. (ג) על יסוד האמור דחה בית המשפט את התביעה, אך נמנע מלהטיל הוצאות על המערערים בשל מצבו הבריאותי של המערער. 3. טענות המערערים (א) המערערים טוענים כי בית משפט קמא שגה בדחותו את הגרסה בדבר קיומו של רווח בין המזרנים ובקובעו כי מדובר בהרחבת חזית. לטענתם, משטענו בכתב התביעה, טענה כללית בדבר תחולתו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין שעניינו "דבר מסוכן", רשאיים היו לטעון כי המזרנים, כפי שהונחו, עונים להגדרה זו. (ב) עוד טוענים המערערים כי בית המשפט טעה בקובעו שעדותו של המערער אינה מהימנה. העובדה שהמערער לא זכר במדוייק את פרטי התאונה ואת שמותיהם של המדריך והילד אשר נפל עליו מעידה דווקא על אמינות עדותו, שכן אך טבעי ולגיטימי כי לאחר חלוף 10 שנים ממועד התאונה אשר אירעה עת היה המערער בן 14, לא יזכור כל פרט ופרט. (ג) לטענת המערערים יש להטיל על המשיבים אחריות לנזקו של המערער גם על פי הממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא. אחריותם של המשיבים לנזק קמה הן מכוח חובתם כבעלי שליטה במקרקעין, הן מכוח חובת הפיקוח וההשגחה אשר חלה עליהם מרגע כניסתם של ילדי החוג לקראוון, לנוכח גילם ואופי הפעילות המסוכנת והתחרותית. הטלת חובת זהירות מוצדקת, בין היתר, בשל האינטרס החברתי שבהטלת החובה על מי שעוסק בהשגחה על ילדים, ולאור העלות הנמוכה של אמצעי הזהירות שיכולים היו למנוע את הנזק: הדרכת הילדים, איסור להיכנס לאולם לפני תחילת החוג ואופי פיקוח המדריך על הילדים מרגע כניסתם לחוג. המערערים מדגישים כי על פי ההלכה הנוהגת אין ממש בקביעה כי מעשה שובבות של ילדים אינו מטיל אחריות על המשיבים. 4. טיעוני המשיבים (א) המשיבים סומכים ידיהם על פסק דינו של בית משפט קמא. לטענתם מכוון הערעור נגד קביעות המהימנות של בית משפט קמא, ואין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן. לפני בית המשפט הובאו גרסאות שונות בשאלה כיצד אירעה התאונה, ולא בכדי קבע בית המשפט כי המערער לא הוכיח נסיבות קונקרטיות שבהן נפגע, המטילות חבות על המשיבים. (ב) לטענת המשיבים, התאונה אירעה קודם לתחילת החוג ולא במסגרתו. הואיל וילדים משתובבים לעיתים ופוגעים זה בזה, אי אפשר להחיל על המשיבים אחריות שכן לא חלה בנסיבות אלו חובת זהירות קונקרטית. חובה שכזו אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון, והורים השולחים ילדיהם לחוג ג'ודו צריכים לקחת בחשבון כי בפעילות מסוג זה קיים סיכון לפגיעה. 5. דיון והכרעה (א) השאלה העומדת להכרעה בערעור זה היא האם נסיבות התאונה, כפי שתוארו לעיל, מבססות את טענת המערער בדבר אחריות המשיבים לנזקו. (ב) בראשית הדברים נעיר כי לא מצאנו ממש בטענות המערערים כנגד דחיית הגרסה אודות הרווח בין המזרנים וקביעת מהימנותו של המערער. "ההלכה לעניין זה היא כי מלאכת קביעת העובדות היא מלאכתה של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדים ובחנה את תשתית הראיות לעומקה. ערכאת הערעור לא תתערב, ככלל, בממצאי עובדה מסוג זה, אלא במקרים בהם נפל בפסק הדין פגם היורד לשורשו של עניין, או כאשר לא נמצא כל בסיס ראייתי לקביעותיה של הערכאה הראשונה. כלל זה נכון ביתר שאת כאשר קביעותיו של בית המשפט קמא התבססו על קביעות מהימנות של עדים" (ע"א 2835/04 לובינסקי נ' י.ת. נצר אחזקות בע"מ, תק-על 2005(3) 1446, 1452 (2005)). לא מצאנו כי המקרה הנדון מצדיק סטייה מכלל זה. אכן, כפי שקבע בית משפט קמא, גרסת המערער כי רגלו "נתקעה" ברווח שבין המזרנים לא נטענה בכתב התביעה המתווה את מסגרת הדיון, ודי בכך כדי לדחות גרסה זו מהטעם של הרחבת חזית. נעיר עוד, כי לא די שהמערער טען בכתב התביעה טענה כללית בדבר תחולתו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין שעניינו "דבר מסוכן", ואין בטענה שכזו כדי להתיר לו לטעון אחר כך שהמזרנים עונים להגדרת דבר מסוכן. כדי להעביר את נטל ההוכחה בהתאם לסעיף 38 לפקודה על המערער להוכיח את התקיימותם של שלושה יסודות: אירוע נזק, גרימתו על ידי דבר מסוכן וכי הנתבע הוא בעליו או הממונה על הדבר המסוכן. בהקשר זה קבעה הפסיקה כי: "שלא בדומה לחובת הראייה ברשלנות כ"שהדבר מדבר בעדו", אשר לגביה ההנחה היא כי אין לתובע הנפגע ידיעה או יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו לאירוע הנזק, הרי בהקשר של חובת הראייה לגבי דברים מסוכנים, עובדות האירוע מצויות בדרך כלל בידיעתו המיוחדת של הנפגע. עליו לפרוש עובדות אלה ככל שהן נוגעות לשלושת היסודות הראשונים האמורים בסעיף 38 בטרם יועבר הנטל לנתבע להשיב לתביעה המועלית נגדו ולהוכיח כי לא התרשל בשמירה על החפץ המסוכן שבפיקוחו." (ע"א 7877/02 זיאד נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, פ"ד נח(2), 279 , 285-286 (2003)). משלא פרש המערער את העובדות הנוגעות ליסודות סעיף 38 לפקודה, וגרסתו בדבר הרווח בין המזרנים לא הובאה בכתב התביעה כלל, צדק בית המשפט בדחותו גרסה זו. (ג) אף על פי כן, אנו סבורים כי נסיבות התאונה, כפי שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, הקימו למשיבים חובת זהירות, מושגית וקונקרטית, ויש להכריע על כן בשאלה האם הפרו המשיבים חובתם זו. נבהיר, שאין אנו רואים בעין יפה את נסיונו של המערער לטעון טענות מן הגורן ומן היקב באשר לסיבה בעטיה התרחשה התאונה. נסיון זה, ובייחוד העלאת הגרסה בדבר הרווח בין המזרנים, הם שהביאו את בית משפט קמא למסקנה שעדות המערער אינה מהימנה. עם זאת, די בכך שאין הצדדים חלוקים על כך שהתאונה אירעה בטרם החל החוג, ובזמן שמאמן החוג היה עסוק בענייני רישום וכספים, כאשר ילד ביצע במערער 'תרגיל' אשר גרם לנפילתו, ובעודו שרוע על המזרן נפל על המערער ילד אחר. בסיטואציה שכזו, אין המערער נדרש להוכיח כיצד בדיוק התרחשה פגיעתו, ודי בכך שנקבע שהופרה חובת הזהירות המושגית והקונקרטית, הפרה אשר גרמה לנזקו של המערער. נבאר דברינו אלו. (ד) הלכה פסוקה היא כי מורים בבית ספר חבים חובת זהירות מושגית כלפי תלמידים גם בשעה שהתלמידים נמצאים בהפסקה בין השיעורים (ע"א 310/89 כהן נ' לנטוש, פ"ד מו(1) 402 (1992)). לא מצאנו יסוד להבחין בין חובתו של בית הספר לפקח ולהשגיח על תלמידים, גם בפרק הזמן שאינו בגדר השיעורים הפורמליים, ובין חובתם של מתנ"ס או מועצה מקומית המארגנים פעילות לילדים בשעות אחר הצהריים לעשות כן. המשיבים נטלו על עצמם את ניהולו של חוג ספורטיבי לילדים, הכרוך בהיבט תחרותי ובהפעלת כוח פיזי. פועל יוצא של ניהול חוג זה הוא, בין היתר, חובת נקיטת אמצעי זהירות להבטחת שלומם ובטחונם של הילדים, גם כאשר הם נמצאים באולם שנועד לביצוע פעילות כאמור, עובר לתחילתה (השווה: ע"א 542/88 החברה להגנת הטבע נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד מו(1) 133 ,139-140 (1991)). (ה) אנו סבורים שבנסיבות המקרה חלה על המשיבים גם חובת זהירות קונקרטית, ממועד כניסתם של הילדים לקראוון שבו התקיים החוג. מסקנתנו זו מבוססת על קיומה של "צפיות טכנית", כמו גם על קיומה של "צפיות נורמטיבית" של התאונה. כפי שכבר נפסק בעבר, הצפיות הטכנית "איננה ראיית נולד מדוייקת של כל פרטי העניין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד. זאת לגבי האירוע המהווה את הרשלנות, לא כל שכן לגבי תוצאותיו: עלילות הנזק ומידותיו" (ד"נ 12/63 ליאון נ' רינגר, פ"ד יח(4) 701, 712 (1964)). דהיינו, הצפיות אינה צריכה להתייחס לכל פרטי האירוע, שהתרחשו הלכה למעשה, אלא לאופיו הכללי, על-פי תכונותיו העיקריות. (ו) די בכך שהיה באפשרותם של המשיבים לצפות את השתובבותם של ילדים, ונסיון מצד מי מהם לבצע תרגילים הנלמדים במסגרת החוג בהתקיים תנאים מתאימים לכך (כניסה ל"אווירת החוג" עם הכניסה לאולם המרופד במזרנים בלבוש המתאים לפעילות הג'ודו וכיו"ב) ועוד בטרם התחיל החוג, כדי לקבוע כי מתקיימת בנדון דנא צפיות טכנית. בהקשר זה נדגיש כי דווקא העובדה שהילדים מגיעים לחוג ג'ודו, שבו מתרחשת פעילות הכרוכה מעצם טיבה בהפעלת כוח פיזי, והיא בעלת סיכון מסוים לפגיעה, היא שהופכת את התאונה לצפויה אף יותר. הילדים מגיעים אל החוג בידיעה כי החוג מאפשר להם עימות גופני במתכונת החורגת מפעילות יומיומית מקובלת. בנסיבות אלו, התרחשותה של תאונה כגון זו שבה נפגע המערער אכן צפויה. (ז) כעקרון, מוליכה ה"צפיות הטכנית" ל"צפיות נורמטיבית" לאמור, להכרה בקיומה של חובת זהירות: "הכלל הוא שבמקום שהנזק הוא צפוי (כעניין פיסי) חובה לצפותו (כעניין נורמטיבי), אלא אם כן קיימים שיקולים מיוחדים, המצדיקים צמצום החובה או שלילתה חרף יכולת הצפיה." (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 129 (1985)). איננו סבורים כי במקרה דנן קיימים שיקולים מיוחדים המצדיקים את שלילתה של חובת הזהירות. ההפך הוא הנכון. גורם המשובה במעשיהם של ילדים הוא אחד הגורמים היוצרים את חובת הזהירות המושגית שחבים מורים, או במקרה שלפנינו, האחראים על פעילותם של הילדים, לילדים שתחת אחריותם. "מכאן אף המשקל היתר שיש וראוי לייחס לשיקול זה, בהחלתה של החובה על מקרה פרטיקולרי זה או אחר" (ע"א 2061/90 מרצ'לי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802, 815 (1993)) (להלן: "פסק דין מרצ'לי"). כשעוסקים אנו בפעילות אשר מעצם טיבה כרוך בה סיכון והיא עשויה להוליד השתובבות בקרב הילדים, יש להכיר בחובת זהירות נורמטיבית המטילה על האחראים לנקוט באמצעים סבירים למניעת סיכוני בטיחות. (ח) האמצעים שאותם נדרשים המשיבים לנקוט למניעת סיכוני בטיחות אינם בלתי מוגבלים והם פועל יוצא של גיל הילדים, תנאי השטח, אופי העיסוק והסיכון הנובע ממנו, וכיוצא באלו (השווה דברי השופט שמגר לעניין מידת הפיקוח הדרושה בע"א 715/79 גדעון דניאלי נ' אורט ישראל, נתניה, פ"ד לה(2) 764, 767(1981)). על הבכורה מתחרים בהקשר זה אינטרסים מנוגדים- הצורך להגן על הקטין ולמולו השאיפה להקנות לקטין חופש פעולה נרחב. כמו כן יש לקחת בחשבון את נושא הקצאת המשאבים וכוח האדם (פסק דין מרצ'לי, שם בעמ' 814-815). (ט) בהקשר זה ייאמר כי צודקים המשיבים בטוענם שהקצאת המשאבים וכוח האדם אינה מאפשרת מניעתו של כל סיכון וסיכון. עוד יש ממש בטענתם כי הורים השולחים ילדיהם לחוג דוגמת חוג ג'ודו צריכים לקחת בחשבון את האפשרות כי בנם ייפגע כתוצאה מהשתתפות בפעילות זו. ואולם, באלו אין כדי לפטור את המשיבים מנקיטת אמצעים סבירים למניעת הסיכון. (י) אמנם, אין זה סביר לדרוש מהמשיבים לדאוג לפיקוח והשגחה צמודים על הילדים בטרם החל החוג, שכן בפרק זמן זה עסוק המדריך, כפי שקרה אף במקרה שלפנינו, בענייני מינהלה. ואולם היה על המשיבים לדאוג להנחלתם של כללי בטיחות האוסרים על הילדים המגיעים לחוג לעלות למזרני הפעילות בטרם התחיל החוג, והמתריעים מפני הסכנות הכרוכות בתרגילים שלא תחת פיקוחו של המדריך, ובטרם התבצע חימום. ודוק - בעניננו אין מדובר בפגיעה שהתרחשה במהלך החוג, תחת פיקוחו של המדריך. לגבי פגיעה מעין זו אפשר היה לקבל את טענת המשיבים כי מדובר בסיכון טבעי ורגיל, ומי שמשתתף בפעילות ספורטיבית עשוי להיפגע מסיכונים הכרוכים בה. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 ,126 (1982)). הפגיעה התרחשה קודם לתחילת החוג, כפועל יוצא של עימות פיזי שלפי הנטען לא היה בפיקוחו של המדריך. במצב דברים זה אין לקבל את הטענה כי מדובר בסיכון טבעי ורגיל. (יא) מן הכלל אל הפרט: בכתב התביעה טענו המערערים כי המשיבים לא תדרכו את הילדים המשתתפים בחוג בשיטת האימונים, בכללי הבטיחות והסיכונים שבמקום האימונים, לרבות איסור ביצוע תרגילים ללא הכנה וחימום (סעיפים 9(א), 9(ג) ו- 9(ד) לכתב התביעה המתוקן). על טענה זו חזר המערער בתצהירו (סעיף 5(ג)), והיא מוצאת ביטויה אף בתצהיר העד ואדים פנחסוב (סעיף 8(א)), בחקירתו הנגדית של העד רומן בביוב (עמ' 6 לפרוטקול הדיון מיום 9.2.04) ובחקירתו הנגדית של המערער (עמ' 17 לפרוטוקול הדיון מיום 9.2.04). חרף האמור לא הכריע בית משפט קמא בשאלה האם פעלו המשיבים להנחלת כללי בטיחות לילדי החוג. (יב) מחומר הראיות אשר הונח לפני הערכאה הדיונית, ואשר מונח אף לפנינו, עולה כי המערערים הרימו את נטל ההוכחה לטענתם שהמשיבים לא פעלו להנחלתם של כללי בטיחות לילדי החוג. יש לזכור כי ענייננו בהוכחת עובדה בעלת יסוד שלילי, שלגבי הוכחתה כדי הרמת נטל הבאת הראיות לשם העברתו אל הצד שכנגד אפשר, ככלל, להסתפק בכמות פחותה של ראיות (עא 7303/01 עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז (2) 847, 852 (2003)). כאמור, הצהירו המערער ועדיו על העדרם של כללי בטיחות ודי בכך להעביר את נטל ההוכחה אל המשיבים. המשיבים מצידם לא הביאו כל ראיה לסתור הצהרה זו. בכתב ההגנה הכחישו המשיבים בצורה כללית בלבד את הטענה, ולא ניסו כלל להוכיח באופן פוזיטיבי קיומם של כללי בטיחות. (יג) על יסוד האמור אנו קובעים כי המשיבים הפרו את חובת הזהירות שהוטלה עליהם בכך שלא נקטו כל אמצעי בטיחות למניעת תאונות דוגמת זו שאירעה למערער, ובפרט שלא הנחילו כללי בטיחות האוסרים על הילדים לעלות למזרני הפעילות בטרם התחיל החוג, והמתריעים מפני הסכנות הכרוכות בביצוע תרגילים שלא תחת פיקוחו של המדריך ובטרם התבצע חימום. הנחלתם של כללי בטיחות עשויה היתה למנוע את התאונה, ומכאן שקיים קשר סיבתי בין הפרת החובה ונזקו של המערער. 6. סוף דבר אשר על כן, הערעור מתקבל. הדיון מוחזר לבית משפט קמא כדי שייקבע ממצאיו בעניין נזקו של המערער. המשיבים ישאו בהוצאות המערערים וכן בשכר טרחת בא כוחם בסך 7,500 ₪ ומע"מ.אומנות לחימהפיצוייםדיני ספורטתאונות ספורטתאונות ילדים בחוגים