פיצוי על ביטול בר מצווה

בית המשפט העריך את עוגמת הנפש של האם עצמה בערך של 12,000 ₪ (לא כולל עוגמת הנפש של נער הבר מצווה עצמו). להלן פסק דין בנושא פיצוי על ביטול בר מצווה: פסק דין בפני תביעה כספית ותביעה שכנגד. התובעת (הנתבעת שכנגד) הינה חברה המנהלת אולמות שמחה. זו תובעת את התמורה בגין שמחה משפחתית שהוזמנה אצלה על ידי הנתבעת (התובעת שכנגד). התביעה שכנגד עניינה עוגמת נפש בגין ביטול האירוע, בטענה שתנאי האולם לא אפשרו קיום האירוע המדובר באופן סביר, דבר שחייב את הפסקתו באמצע. טענות הצדדים: לטענת התובעת ביום 16.3.06 בצעה הנתבעת הזמנת אירוע טלפונית לפיה הוזמנו 80 מנות לחגיגת בר מצווה לבן התובעת בעלות של 60 ₪ למנה. לאחר האירוע פנה מנהל התובעת לנתבעת בדרישת תשלום כוללת ע"ס 4,800 ₪ וזו סירבה לשלם. מנהל התובעת פנה לנתבעת במכתב מטעם עורך דין אך, לא זכה לכל התייחסות. לפיכך, מבקשת התובעת לחייב את הנתבעת בסך של 5,300 ₪. הנתבעת הגישה כתב הגנתה ותביעה שכנגד ע"ס של 51,000 ₪ בגין עגמת נפש. על פי כתב ההגנה,הנתבעת הינה "אם שכולה" אשר מאז האסון שפקד אותה, אבדן בנה בכורה בתאונה, אינה נוהגת להשתתף בשמחות. הנתבעת קיימה בעבר אירוע בר מצווה לבן אחר אצל התובעת וטוענת כי כפי שבזמנו הודיעה לבעל האולם כי אינה מזמינה שירותי מוסיקה עקב אבלה, כך נהגה גם הפעם, ואכן, האירוע הקודם התקיים כמבוקש ושולמה התמורה בגינו. את האירוע נשוא התובענה, הזמינה הנתבעת בטלפון, וכאשר נשאלה אם מעוניינת בשירותי מוזיקה, השיבה מפורשות כי היא באבל ואינה מעוניינת במוסיקה. טוענת הנתבעת כי ביום האירוע, 20.3.06, הגיעה בלוויית אורחיה לאולמי התובעת ואז הבחינה כי באולם מחיצה המפרידה בין חלקיו. בעוד טועמים הנתבעת ואורחיה מהסלטים, החלה להישמע מוסיקה מצידו האחר של האולם. מייד פנתה הנתבעת, לטענתה, לעובדי האולם, מספר פעמים, אך ללא הועיל, והמוסיקה לא פסקה. עקב המוסיקה, אשר פגע ברגשותיה, נאלצה הנתבעת ועמה כל אורחיה, לעזוב את האולם בטרם הוגשה המנה הראשונה. בתגובה לתביעה שכנגד, טענה התובעת כי אין כל קריטריון הלכתי, או אחר, על פיו נמצאת הנתבעת כיום באבל. בנוסף, לא ניתנה לנתבעת כל התחייבות שלא תשמע מוסיקה מאירוע אחר שיתקיים באותו אולם. בנוסף, טוענת התובעת כי אין זה סביר בהזמנת אירוע עבור 80 איש בלבד באולם המכיל מאות מוזמנים, לדרוש כי לא תשמע מוסיקה כלל בכל חלל האולם. התובעת טוענת כי הנתבעת ואורחיה נהנו אף מהמנה העיקרית. מטעם התובעת העידו בפני בית המשפט מר לוגסי, הבעלים של התובעת ומר דוד איבגי, עובד של התובעת. מטעם הנתבעת העידו הנתבעת עצמה וכן הגב' סוזנה שטרית שהיתה אורחת באירוע. בסיכומיה, חזרה הנתבעת על טענותיה וטענה כי מאחר והזמנת האירוע נעשתה טלפונית, לא הייתה לה למעשה כל שליטה על מה שנכתב בטופס ההזמנה. זאת ועוד, התובעת בחרה שלא לזמן למתן עדות את מזכירתה, הגב' פאני, שהיא זו שרשמה את טופס ההזמנה ועדותו של מנהל התובעת, מר לוגסי, לעניין זה הינה בגדר עדות שמיעה פסולה. לטענת הנתבעת, לא בכדי נמנעה התובעת מלהזמין את הגב' פאני לעדות כפי שלא ציינה בתביעתה את עובדת עזיבת הנתבעת ואורחיה מהאולם במהלך האירוע. לטענת הנתבעת הפרה התובעת את חובת תום הלב החלה על הצדדים אף במהלך ניהול המשא ומתן ועקב כך, נכרת ההסכם בין הצדדים כתוצאה מהטעיית הנתבעת ועל כן קמה לנתבעת הזכות לביטול ההתקשרות. בנוסף, טוענת הנתבעת כי, במקרה זה, מידת ההפרה וההתרשלות גבוהה, ועל כן יש לפצות את הנתבעת בגין עגמת הנפש שנגרמה לה. התובעת בסיכומיה טענה כי לא פעם נערך האולם לאירוח שתי משפחות ואף שש משפחות כאשר כל משפחה חופשייה לערוך את האירוע כאוות נפשה "ובלבד שלא יהיה תקליטן, כי אז מתחייב הדבר להותיר רק קבוצה אחת באולם." יחד עם זאת, מדגישה התובעת כי במקרה דנן, לא דובר על תקליטן אלא על מוסיקה ממכשיר טייפ בלבד. לטענת התובעת המחלוקת העובדתית היחידה הינה אם הספיקו אורחי הנתבעת לאכול את המנה הראשונה אם לאו.התובעת מציינת כי לא הייתה כל הצדקה להתנהגות הקיצונית של הנתבעת ואורחיה בעזבם את המקום. דיון והכרעה: 10. בטרם אדון לגופו של עניין אאזכר כי בהחלטת הרשמת (כתוארה אז) סבין כהן, מיום 28.2.07, נמחק בנה של הנתבעת כתובע בתביעה שכנגד, וכן נקבע כי נזקיו האישיים אינם יכולים להיתבע במסגרת תביעתה כנגד של אמו, הנתבעת. 11. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת הזמינה את האירוע בהזמנה טלפונית וכי הוזמנו 80 מנות סה"כ. כמו כן, אין לנתבעת כל טענה כנגד טיב האוכל או השרות. עוד מוסכם כי הנתבעת אכן לא שילמה לתובעת את התמורה בסך של 4,800 ₪. השאלות העומדות במחלוקת היא אם הבהירה הנתבעת בפני התובעת כי היא אינה יכולה לקיים עם אירוע עם מוסיקה, אם הנתבעת הסכימה או צריכה הייתה לצפות לכך שתהיה מוסיקה מאירוע אחר, ובשל מי נוצר המצב בו הנתבעת החליטה להפסיק את האירוע שלה באמצע. 12. הנתבעת, הן בכתב הגנתה והן בתצהירה, טענה כי בעת הזמנת האירוע טלפונית נשאלה ע"י נציג הנתבעת אם היא מביאה עמה תקליטן והיא השיבה מפורשות כי היא אינה מזמינה שירותי מוסיקה עקב האבל בו היא שרויה. עוד הוסיפה הנתבעת כי באירוע הקודם שערכה אצל התובעת, לא הייתה מוסיקה. 13. מר לוגסי, מנהל התובעת, טען בתצהירו כי אכן ההזמנה נעשתה טלפונית ונרשמה על ידי מזכירתו, פאני. עוד ציין מר לוגסי כי הנתבעת ציינה בפניו כי אין בכוונתה להביא תקליטן אך, יחד עם זאת, מכחיש נמרצות כי התחייב שלא תהיה מוסיקה באירוע מקביל. 14. אמנם, התובעת בתצהירה ייחסה את השיחה אודות נושא המוסיקה ל"דודי" מנהל האירועים, אך זה בעדותו לא זכר שהתקיימה שיחה כזו. לעומת זאת, מר לוגסי אכן זכר את השיחה, אשר את עיקרי תוכנה הכתיב למזכירה פאני, אשר רשמה את הדברים בדף הזמנה. 15. מעיון בעדותה של הנתבעת ועדותו של מר לוגסי אודות השיחה, עולה שאין פער מאוד גדול ביניהם לעניין תוכן השיחה. לפיכך יש לקבוע כי השיחה אכן התקיימה בין הנתבעת לבין מר לוגסי. 16. לעניין תוכן השיחה, אין מחלוקת כי התובעת נשאלה אם תביא תקליטן, ואין מחלוקת כי השיבה על שאלה זו בשלילה. אולם, התובעת מוסיפה ואומרת כי הבהירה לבן שיחה כי היא אינה מזמינה תקליטן בשל כך שהמשפחה באבל. מר לוגסי לא מתייחס לעניין זה בתצהירו. 17. מר לוגסי טוען כי כל מי שמזמין אצלו אירוע מבין, כי יהיה אירועים מקבילים באותו אולם, וייתכן שתושמע באירועים האחרים מוסיקה. מר לוגסי טען, עם זאת, כי הראשון שמודיע כי הוא מעוניין להביא תקליטן מאפשרים לו זאת, ואין מאפשרים למשפחה נוספת להביא תקליטן. 18. מר לוגסי הבהיר, כי אין מניעה כי שתי משפחות יהיו במקום במקביל, כאשר אחת מהן משמיעה מוסיקה הנשמעת היטב גם על ידי מי שאולי לא מעוניין בכך, שכן "הכל בתיאום" (עמ' 14 לפרוטוקול). 19. הנתבעת, לעומתו, הבהירה חד משמעית כי לא העלתה על דעתה כי תהיה מוסיקה באולם. היא ציינה כי באירוע הקודם לא היה אירוע מקביל אלא שלהם בלבד, וכי לא העלתה על דעתה בכלל שיהיה אירוע נוסף באותו אולם עצמו. 20. לעניין אחרון זה, אני מקבל את גרסת הנתבעת משני טעמים. הטעם הראשון הוא שהתנהגות הנתבעת בעת האירוע מלמד בעליל כי היא הייתה מופתעת. היא החליטה ביום חגה של בנה להפסיק סעודת מצווה באמצע. אין הגיון כלשהו בהתנהגות זו, אלא אם מקבלים את גרסתה. הרי לו התכוונה ליהנות מהסעודה מבלי לשלם, הייתה ממתינה עד סוף האירוע ולא עוזבת באמצע. לא הייתה כל סיבה שלא תימנע מהזמנת האירוע, אילו ידעה מראש על המוסיקה. העובדה שנכונה הייתה לקלקל לבנה את יום חגו, מלמדת כי רגשותיה היו עזים וכי היא הופתעה. לעניין זה יפים דברי התלמוד "אמר רבא חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה" (בבלי, כתובות י' עמ' א). 21. הטעם השני בעטיו אני מקבל את גרסת התובעת כי לא ידעה מראש, הוא שמר לוגסי בתצהירו לא מציין כלל כי הזהיר את התובעת כי ייתכן שיהיה מוסיקה של אירוע אחר באולם, או בכלל כי אפשר שיהיה אירוע נוסף באולם האירועים. מר לוגסי מציין רק "לא התחייבתי לכך שלא יהיה מוזיקה באירוע מקביל" (סעיף 10 לתצהיר) אין ספק כי לו היה מזהיר אותה במפורש - כפי שטען בבית המשפט - הדבר היה בא לידי ביטוי בתצהיר. 22. עניין זה מתחזק בסעיף אחר בתצהירו בו מציין כי "כל מזמין אירוע שכזה יודע כי יהיו עוד קבוצות באולם" (סעיף 8 בתצהיר). רק בעדותו בבית המשפט טען כי תיאם עם הנתבעת כי יהיה אירוע מקביל ותושמע בו מוסיקה. עודת מאוחרת זו אינה אמינה. 23. הנתבעת הסבירה בחקירה נגדית את ההיגיון שלה באופן משכנע ביותר. בעמ' 10 בא כוח התובעת שאל את הנתבעת איך היא מגיבה למוסיקה ממקורות שונים,כגון מעליות. התובעת הסבירה כי אין לה שליטה על מה שקורה במקומות ציבוריים, אבל האירוע אמור היה להיות עניין פרטי שלה. בלשונה "אני שילמתי על דבר שלא קיבלתי". 24. ב"כ התובעת שאל את הנתבעת אם היא שקלה לקחת את אורחיה למסעדה, והיא השיבה "אני רציתי אירוע סגור. גם בר מצווה וגם לכבד זכר האח. אני ידעתי שאני סוגרת אולם, ולא מקום שמכתיב אלי את הצביון של האירוע שאני עושה. הייתי הולכת למסעדה - בה לא שולטים על המוסיקה. שילמתי לאולם כדי שאני אכתיב" (עמ' 9 לפרוטוקול). שוכנעתי כי דברים אלה של הנתבעת יצאו מלבה. 25. נוכח כל האמור, המסקנה העובדתית היא כי הנתבעת הזמינה אירוע, מר לוגסי שאל אותה אם היא תזמין תקליטן, היא השיבה בשלילה והסבירה כי היא באבל. מר לוגסי לא ייחס כל חשיבות להסבר הזה של התובעת. הוא הניח, כדבר המובן מאליו, כי אם היא מזמינה אירוע אצלו באולם היא מסכימה שתישמע מוסיקה מאירוע מקביל באולם. הנתבעת הניחה כי אם היא מזמינה אירוע באולם, בניגוד למסעדה, כי היא שולטת על כל הנתונים הסביבתיים, וכי אם היא אינה מביאה מוסיקה מטעמה, לא תהיה מוסיקה באירוע. המשמעות המשפטית 26. עתה משהתברר תוכן ההסכם בעל פה, יש לבחון כיצד לפרש את ההסכם, האם יש לראות בשתיקתו של בעל האולם, אודות אפשרות של קיום מספר אירועים במקביל, התחייבות כי לא יהיו אירועים נוספים באירוע? האם באמת צריכה הייתה הנתבעת להבין כי ייתכן שיהיו אירועים נוספים באולם במקביל? שאפשר שלפחות באחד מהם תושמע מוסיקה? 27. אפתח ואציין כי טענה אחת של התובעת אינה יכולה לעמוד. הטענה כי לא ייתכן לקיים אירוע בודד של עשרות אנשים בלבד באולם אשר יכול להכיל עד 700 איש, וזאת מטעמים כלכליים. אמנם, ייתכן שהדבר אינו יעיל מבחינה כלכלית. בנסיבות אלה בוודאי שבעל האולם רשאי לסרב לקיים אירוע קטן, להתנות אותו בהסכמה לקיום אירועים מקבילים או לדרוש מחיר גבוה באופן מיוחד, כך שהדבר ישתלם. אולם, מזמין האירוע אינו מודע לשיקוליו הכלכליים של בעל האולם, ואין סיבה שהוא ידע כי בעל האולם אינו יכול, כלכלית, לקיים אירוע שהוא בעיני בעל האולם, קטן וזול, באולם גדול. 28. לטעמי, יש לפרש את חוזה ההזמנה שנערך בעל פה (וחלקו נרשם באופן חד צדדי בטופס ההזמנה) כפי שפרשה אותו הנתבעת. ראשית, חוזה יש לפרש "נגד המנסח". אמנם, אין זה המקרה הקלאסי של חוזה סטנדרטי בכתב. אולם, ביחסים שבין נותן שירות, או מוכר מוצר, לבין צרכן, החובה הראשונה היא על נותן השירות להבהיר לצרכן את טיב המוצר. 29. אמנם, אין מחלוקת כי הנתבעת קיימה אירוע קודם באותו מקום. אולם, על פי עדותה, ועדות העדה סוזנה שיטרית, שלא נסתרו בכל רישום מסודר מטעם התובעת, באירוע הקודם היה האירוע של הנתבעת אירוע יחיד באולם. אף מנהל האירוע, מר איבגי, לא שלל זאת וציין כי לעיתים יש אירועים מסוג זה המתקיימים לבד באולם. 30. שיקול נוסף הוא שיקול מדיניות. התובעת היא בעלת האינטרס לקיים אירועים במקביל, לכאורה, לפי ההיגיון של התובעת, יכולה היא לקיים אפילו שבעה אירועים במקביל באותו אולם. מציאות כזו, כאשר אין כל הפרדה אקוסטית, אינה מאפשרת באופן אמיתי לקיים אירוע פרטי סביר. אפילו ללא מוסיקה, רעש מאירועים מקבילים אינו מאפשר שמיעת נאומים, דברי תורה או דברי ברכה, שהם בלב של אירועים מסוג זה. כל שכן, כאשר לאחד האירועים, או ליותר מאחד, מותר להשמיע מוסיקה כרצונה, מבלי להתחשב באירועים האחרים. 31. כאמור, ייתכן שזה פתרון מתאים, מוצר זול ופשוט, אשר רבים יסתפקו מטעם זה. אולם, חובה על מספק השירות להבהיר כי אף שמדובר ב"אולם" למעשה אין מדובר באירוע פרטי במובן המלא של המילה. צודקת הנתבעת, כי בנסיבות העניין הייתה לה ציפייה סבירה שתשלוט בתנאים הסביבתיים, ושלא תהיה מוסיקה במקום. 32. מעבר לתוכן ההסכם, הייתה רשלנות של ממש בהתייחסות מר לוגסי לנתבעת. זו מסרה במפורש כי היא אינה שומעת מוסיקה מטעמי אבל. לטעמי, גם כך, השליטה בתנאי האירוע, היא תנאי יסודי בהסכם, אם לא צוין אחרת. אבל אמירה זו בודאי הפכה את עניין העדר המוסיקה, לתנאי יסודי של העסקה. אין זה עניינה של התובעת אם אבל זה מיוסד בהלכה או בהחלטה פנימית של הנתבעת. משאמרה זו, בשיחת הטלפון, את הנימוק לכך שאינה מביאה מוסיקה, חייב היה מר לוגסי להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי ייתכן שיהיה מוסיקה באירוע, מאירוע מקביל, ולאפשר לה לבחור אם לקיים את האירוע שלה אצלו, תוך מודעות לכל הנתונים. 33. טענת ב"כ הנתבעת היא כי מר לוגסי נהג בחוסר תום לב בשלב זה. איני בטוח כי מדובר בהטעיה מודעת ומכוונת, הקרובה למרמה. אולם תוכן החוזה יפורש כפי שהבינה אותו הנתבעת. 34. סיכומו של דבר, יש לראות ההסכם ככזה שהבטיח לנתבעת אירוע שבו היא שולטת על התנאים הבסיסיים. הבטחה זו לא קוימה. התובעת הפרה את החוזה הנתבעת היא הנפגעת מהפרת החוזה. ההפרה הייתה יסודית, היא לא אפשרה לנתבעת לקיים את האירוע כרצונה, כפי שהזמינה. לפיכך, הנתבעת אינה חייבת לקיים את חלקה בהסכם ואינה חייבת לפצות את התובעת על הנזק שנגרם לה. 35. לפיכך, התביעה נדחית. 36. לעומת זאת, הנתבעת, שנפגעה מההפרה, זכאית לפיצוי בגין הנזק שנגרם לה. השאלה היא כיצד להעריך את נזקה. 37. לא יכולה להיות מחלוקת כי לנתבעת נגרמה עוגמת נפש רבה. מדובר בבר מצווה של בנה של הנתבעת. הטקס הדתי התקיים בקברו של הבבא סאלי. באולם אמורה הייתה להתקיים סעודת מצווה. מכיוון שמדובר בסעודה ללא מוסיקה, יש לקבוע כי הטקס העיקרי כבר התקיים בהצלחה. הסעודה היא אירוע משני. עוד יש לזכור עוגמת הנפש של הנער עצמו אינה נכללת בתביעה זו, אלא עוגמת הנפש של מזמינת האירוע, אם החתן. 38. לתובעת שני אולמות אירועים הסמוכים זה לזה. ביום האירוע נשוא התובענה העיד מר לוגסי כי התקיימו 2 אירועים במקביל, האירוע של הנתבעת ואירוע נוסף של כ- 40 איש בו הושמעה המוסיקה. בניגוד לכך העיד מר איבגי כי באותו היום התקיימו 3 אירועים מקבילים. מר לוגסי טען כי השיקול להפעלת שני האולמות הינו שיקול כלכלי גרידא ובאותו היום לא היתה כמות אנשים המצדיקה פתיחת האולם הנוסף. 39. אף לאחר שפנתה הנתבעת לנציגי התובעת בדרישה להנמכת המוסיקה או הפסקתה, לא הוצע לה לעבור לאולם הנוסף ונראה כי יש בכך כדי לקבוע שהתובעת לא עשתה כל שניתן היה לשם הקטנת נזקיה כאשר נתנה לנתבעת ואורחיה לעזוב את המקום מבלי להציע להעבירם לאולם הנוסף. ניתן היה להציע פתרון זה, ולו בתשלום נוסף, על מנת שלא לגרום לנתבעת עוגמת נפש והפסקת האירוע באמצע. 40. נראה כי גם הנתבעת יכולה הייתה להקטין נזקיה ולא עשתה כן. הנתבעת משיקוליה שלה, בחרה להמשיך ולנהוג במנהגי אבלות, אף לאחר תום תקופת האבלות על פי ההלכה, וכתוצאה מכך נמנעת מלהשתתף באירועים משפחתיים ודרשה כי באירוע שלה לא תושמע מוסיקה. אין בהחלטה זו של הנתבעת כדי לחייב את כל אורחיה לנהוג כמותה. אם הנתבעת עצמה לא יכולה הייתה להישאר במקום, יכולה הייתה לעזוב בעצמה, או לצאת החוצה, אך יחד עם זאת להזמין את אורחיה, שאינם נוהגים את מנהג האבלות כמותה, להישאר במקומותיהם וליהנות מהארוחה שהוזמנה עבורם. אף במקרה זה, עגמת הנפש שלה הייתה רבה, אך בכך הייתה הנתבעת מקטינה במעט נזקיה. 41. עוד אפשרות הייתה להבליג על קיום המוסיקה ולהישאר במקום בכל זאת. אכן, רגשותיה של התובעת נפגעו, אך אפשר שניתן היה, למרות זאת, להמשיך את הסעודה עד סופה, ולא להקים את כל בני המשפחה ולצאת בסערה. 42. לפיכך, לעניין גרימת עוגמת הנפש של התובעת אני מעריך את אחריותה התובעת עצמה ברבע מהנזק שנגרם. 43. הצדדים העידו על נסיבות עזיבת התובעת ובני משפחתה את האירוע. הייתה מחלוקת על השלב בו המדויק בו עזבו, אם כבר הגיעה השלב של המנה העיקרית אם לאו. אולם, אף לפי עדותו של מנהל האירוע, לא הספיקו אורחיה של התובעת לאכול את המנה העיקרית, שכן עזבו תוך כדי הגשתה, באופן חריג ביותר (סעיפים 10 -12 לתצהירו). לטעמי, הדבר אינו משפיע באופן משמעותי על עוגמת הנפש של הנתבעת. 44. עדי התובעת לא שללו את גרסת התובעת כי היא התחננה בפני הממונים באולם ובפני בעלי השמחה האחרת להקטין את המוסיקה, והגיעה עד כדי דמעות. 45. אני מעריך את עוגמת הנפש של הנתבעת עצמה (מודגש שנית - לא כולל עוגמת הנפש של נער הבר מצווה עצמו) בערך של 12,000 ₪. כאמור, התובעת לא הקטינה את נזקה, ולפיכך אין להטיל על התובעת את מלוא הנזק אלא שלשה רבעים הימנו. 46. התוצאה היא שהתביעה העיקרית נדחית. התביעה שכנגד מתקבלת חלקית כך שעל התובעת (הנתבעת שכנגד) לשלם לנתבעת (התובעת שכנגד) סך של 9000 ₪. כאשר סכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה שכנגד ועד ליום התשלום המלא בפועל. סכום זה ישולם תוך 30 יום. 47. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות בגין שכר טרחת עורך דין בסך של 3500 ₪ בתוספת מע"מ כדין. אף סכום זה ישלום תוך 30 יום ולאחר מכן יישא פרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.אירועים (תביעות)פיצויים