פיצויים בגין פציעה בבית ספר

להלן פסק דין בנושא פיצויים בגין פציעה בבית ספר: פסק דין 1. התובעת, היום בת 17 שנים, למדה בבית הספר חטיבת הביניים חסון חסון בדלית אל כרמל, בזמן הרלוונטי לכתב התביעה. ביום 18.9.02, בהיותה בת 13 שנים, במסגרת לימודיה, במהלך שיעור לחנוך גופני, קפצה לרוחק על פי הוראות המורה, אך החליקה, נפלה ונחבלה בקרסולה. החבלה הייתה שבר בקרסול. התובעת טופלה בבית החולים בני ציון בחיפה, רגלה הושמה בגבס עד ליום 29.10.02 דהיינו חודש ו- 10 ימים. התובעת, אשר הגישה את התביעה באמצעות הוריה, סבורה כמצוין בכתב התביעה כי האשמה רובצת לפתחן של שתים: המועצה המקומית דלית אל כרמל האחראית על בית הספר, ומדינת ישראל - משרד החינוך, האחראית על המורים בבית הספר. אשמתן של השתיים, לדעתה, היא בהפרת חובת הזהירות והתנהגות רשלנית אשר באה לידי ביטוי בעיקר באופנים כדלקמן: א. אפשרו בשיעור התעמלות, קפיצה לרוחק על משטח כדורסל שאינו מתאים ומסוכן. ב. לא פקחו על המתקנים ולא נקטו באמצעי זהירות המתאימים לסוג השיעור. ג. לא ציידו את המקום במזרונים מתאימים לשיעור התעמלות. ד. המורה לא הייתה מיומנת דיה ולא מקצועית. ב"כ התובעת סבור כי יש להחיל את הכלל הדבר מדבר בעד עצמו. לכתב התביעה צורפו מסמכים רפואיים ודו"ח של בית הספר על הנפילה לעניין הנסיבות נאמר: "החליקה בשעור חינוך גופני - אולם ספורט ונחבלה ברגל שמאל". שתי הנתבעות הכחישו כל אחריות וטענו כי אם מוטלת אחריות על מי מהן הרי זו על רעותה ולא עליה. 2. הנתבעת 1, טענה כי השיעור התנהל בהתאם להנחיות משרד החינוך ובהתאם לנהליו. לא דובר בקפיצה לרוחק אלא פעילות משחק רגילה ולא מסוכנת, ורצפת הפרקט המתוחזקת היטב כמו כל אולם הספורט מיועד לסוג זה של פעילות גופנית. הנתבעת 1 מכחישה כל קשר סיבתי או כי יש לה אחריות כלשהיא לנזקיה של התובעת אותם היא מכחישה כמו גם את המסמכים הרפואיים ואת קרות האירוע, ואם נגרם נזק כלשהו לתובעת הרי הוא קל עד מאוד. 3. הנתבעת 2 הכחישה אף היא אחריות כלשהיא לתאונה, קשר סיבתי ואם הייתה רשלנות כלשהיא היא מוטלת על הנתבעת 1 - מחזיקת בית הספר והתובעת עצמה אשר לא שמה לב לאן היא קופצת. 4. ב"כ הצדדים הסכימו כדלקמן: ב"כ התובעת הסכים כי פסק הדין יינתן על פי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן : "החוק"). ב"כ הנתבעת 1 הסכים כי, פסק-הדין יינתן על סמך החומר שבתיק לאחר הגשת סיכומים, וזאת בכפוף להסכמת הצדדים לפיה הנתבעת 1 תהא אחראית אך ורק על עובדי התחזוקה בבית-הספר ותחזוקת אולם הספורט, ואילו הנתבעת 2 תהא אחראית על מורי בית-הספר לרבות המורה להתעמלות, ועל הנעשה במהלך השיעורים. ב"כ הנתבעת 2 הסכים כי, פסק-הדין יינתן על סמך המסמכים בתיק לאחר הגשת סיכומים בכתב. בהתאם הגישו ב"כ הצדדים את סיכומיהם. התובעת 5. ב"כ התובעת חזר על תוכן כתב התביעה והמסמכים המצורפים ועל עמדת הפסיקה באשר לחובות הזהירות כלפי ילדים ותלמידים כפי שמושרשים מימים ימימה. בהתאם לאמור לעיל טען שיש לפצות את התובעת כדלקמן : א. הוצאות בגין נסיעות וטיפולים רפואיים נכון להיום : 4000 ₪ ב. עזרת צד ג' : 3000 ₪ ג. כאב וסבל : 40,000 ₪ בסה"כ : 47,000 ₪. נתבעת 1 ב"כ נתבעת 1 טען כי, המועצה אחראית על תחזוקת בית-הספר ובכלל זה אולם הספורט בו ארעה התאונה, ואילו משרד החינוך וחברת הביטוח אחראים על מורי בית-הספר. בענייננו, לא עלתה טענה בדבר אי תקינותו של האולם והסיבה לתאונה אינה תחזוקה לקויה, אלא אי נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים והמתאימים לאופי הפעילות אותה בקשה המורה מהתובעת לבצע. גם אם נקבע בדו"ח החוקר מר יצחק בר (להלן : "הדו"ח"), דו"ח אשר נתבקש על-ידי מבטחת משרד החינוך, כי רצפת האולם אינה נחשב כאידיאלית מבחינת מניעת החלקה, עדיין אין בכך להצביע על רשלנות המועצה, היות ולא נטען כי הרצפה אינה עומדת בהוראות החוק או בתקנים רלבנטיים. למען הזהירות, במידה וטענות התובעת בדבר היעדר החבות תדחנה, הרי שלעניין הנזק, לאור תקופת ההחלמה הקצרה של התובעת והואיל ולא הוצגו בפניי בית-המשפט מסמכים בדבר ההוצאות שנגרמו לה ולבני משפחתה, יש להעמיד את הפיצוי בראש נזק של הוצאות ועזרת צד ג', על-סך כולל של 500 ₪. לעניין כאב וסבל, הואיל והתובעת לא טענה לנכות רפואית והואיל וחזרה לפעילות והחלימה באופן מלא, אין מקום לפסוק פיצוי גבוה כדרישת התובעת בגין ראש נזק וככל שיש לפסוק, יש להעמידו על סך של 3,000 ₪. ככל שבית-המשפט יקבע כי יש לפצות את התובעת, יש להשית את מלוא הפיצוי על הנתבעת 2, שבכוחה היה למנוע את האירוע. לכתב הסיכומים צורפו העתקי המסמכים הבאים : א. נספח א' - פרק מתוך המדריך לניהול הבטיחות במערכת החינוך, תשס"ב. ב. נספח ב' - אישור כי המורה עובדות משרד החינוך. ג. נספח ג' - חלק מדו"ח החוקר נתבעת 2 הנתבעת מס' 2, אינה מכחישה את עצם נפילתה של התובעת, אולם לטענתה, לא זו בלבד שהתובעת לא הצליחה להוכיח את נסיבות נפילתה הנטענות, אלא שגם אילו הוכחו נסיבות אלו, אין בהן כדי להשית עליה אחריות בנזיקין. הנתבעת מודה כי, חלה עליה חובת זהירות מושגית כלפי התובעת. לטענתה, התובעת לא הצליחה להוכיח את קיומה של חובת זהירות קונקרטית כלפיה, אשר הפרתה בשל רשלנות הנתבעת, והעמדתה בסיכון בלתי סביר, גרמה לנזק הנטען. הנתבעת מס' 2 חזרה על הפסיקה, לפיה חיי היום יום מלאים סיכונים ולא כל סיכון חב בנזיקין, ובהתאמה טענה כי, נפילה באולם ספורט, במסגרת שיעור חינוך גופני, הוא אחד מאותם הסיכונים האמורים. בפסיקת בית-המשפט העליון נקבע זה מכבר, כי אחריות מורים זהה לאחריות של הורים כלפי ילדיהם, ועל-כן ברי כי, אין כל פסול שהמורה אפשרה לתלמידה בת 13 לקפוץ לרוחק לבדה. בעת התאונה הייתה קיימת השגחה על התלמידים ופיקוח נאות וטענה אחרת לא נשמעה מפי התובעת. מבלי לגרוע מהאמור, בנסיבות העניין יש להשית על התובעת רשלנות תורמת בשיעור של 100%, היות והתובעת הודרכה והשתתפה בשיעורי ספורט רבים באותו אולם והיה מצופה ממנה כנערה בת 13, כי תשים לב היכן היא מניחה את רגליה בזמן קפיצה לרוחק. אם יש מקום להשית אחריות, יש להשיתה על הנתבעת 1 בהיותה בעלי בית-הספר על מתקניו והאחראית על תחזוקתו באמצעות עובדיה הישירים ובכלל זה מנהל האולם הממונה מטעם המועצה. כל זיקתה של הנתבעת 2 לבית-הספר מתמצת בכך שהיא מעסיקה את המורים ומפקחת פיקוח פדגוגי על תוכניות הלימודים ואין לה כל קשר לתאונה, אשר ארעה באולם הספורט, שתחזוקתו כאמור מצויה באחריות הנתבעת 1. לחילופין ומבלי להודות בקיומה של אחריות כלשהי בנזיקין, הרי לעניין שאלת הנזק, לא צורפה לכתב התביעה חוות-דעת רפואית והתובעת לא טוענת לקיומה של נכות צמיתה ו/או להשלכה כתוצאה מפגיעתה בתאונה. הא ראיה שחזרה להתעמל במחצית השנייה של השנה. לחילופי חילופין יש לפסוק לה פיצוי שלא יעלה על 3,500 ₪. 6. ביום 3/1/07 הומצא לתיק בית-המשפט דו"ח החקירה המלא של מר יצחק בר, על-פי החלטתי. דיון והחלטה חבות 7. על פי חוזר מנכ"ל משרד החינוך, משנת תשס"ד, אשר נכנס לתוקפו בספטמבר 2003, קפיצה לרוחק יש לבצע כך: "...5. אזור הנחיתה יהיה עשוי מחומר גמיש מסוג כלשהו, כגון חול ים, דשא, מזרן דק מעוגן באופי של 4 ס"מ לפחות (שלא יזוז עם הנחיתה) וכיו"ב חומרים גמישים. למען הסר ספק, אין לבצע את הקפיצה על משטח העשוי מחומר קשיח מכל סוג שהוא, כגון מרצפות, אריחים, רצפת פרקט וכל חיפוי אחר שאינו גמיש... בסעיף הדן בבטיחות בשיעורי החינוך הגופני, בחוזר מנכ"ל משנת תשס"ב, אשר נכנס לתוקפו ב- 1/2/02, נקבע : "...7.3.8. יש לערוך את שיעורי החינוך הגופני במקומות שנמצאו מתאימים לכך ושהם נקיים ממפגעים וממכשולים אחרים. במקרים של ספק ייקבעו מקומות אלו בהתייעצות עם המפקח על החינוך הגופני של מוסד החינוך". בסעיף הדן בתחומי סמכות ואחריות המורה לחינוך גופני נקבע : "...ד. עליו לקבוע את מקום הפעילות בהתחשב בתנאי המקום ומזג האוויר" לעניין קפיצה לרוחק וקפיצה משולשת נאמר בסעיף 7.8.5 לחוזר מתשס"ב כדלקמן : ...7.8.5 קפיצות למרחק וקפיצות משולשות תתבצענה בכפיפות לדרישות הכלליות האלה : א. יש לקחת בחשבון את גיל התלמידים בעת קביעת מקום הניתור (שכן אחרת חלק מהתלמידים עלולים לא להגיע לבור הנחיתה ולנחות על משטח קשה העלול לגרום לפציעתם). בקפיצה משולשת אין להתחיל לקפוץ קפיצות מלאות לפני כיתה ט' אלא באישור מיוחד. ב. החול בבור הנחיתה חייב להיות תחות ועמוק דיו כדי להבטיח נחיתה רכה ובטוחה. יש לעדור את החול מדי פעם בפעם...." המסקנה היא כי בהתאם לחוזר מנכ"ל כאשר, מתבצעת במהלך שיעור חינוך גופני קפיצה לרוחק, קיימת חובת זהירות קונקרטית הטומנת בחובה בין היתר, את החובה לדאוג לקיומו של משטח תקין לקפיצה ולנחיתה, בהתאם להנחיות דלעיל, גיל התלמידים ומניעת אפשרות נחיתה על משטח קשה. אני ערה לכך כי, הפירוט בחוזר המנכ"ל משנת תשס"ד, המתייחס במפורש לחול ים, דשא, מזרן דק וגו', מאוחר לתאונה, אך האמירה המפורשת כי יש צורך בבור חול בחוזר משנת תשס"ב לא יכולה להתיר מקום לספק כי, אין קופצים לרוחק או קפיצה משולשת על משטח קשיח כמו רצפת פרקט. היות וכל שיעורי הספורט נערכים בתוך אולם הספורט, המצויד ברצפת פרקט מעץ, בעוד שבהתאם לחוזר המנכ"ל אין לבצע קפיצה לרוחק על משטח פרקט. משמע עצם הוראת המורה לתובעת לקפוץ לרוחק באולם שרצפתו פרקט ולא בארגז חול, הוא הפרת חובת הזהירות הקונקרטית, ונטילת סיכון בלתי רגיל, ומכאן אחריות הנתבעת 2 כאחראית גם על המורה. אני ערה לעובדה, כי חיי היום יום רצופים מטבעם סיכונים ובכלל זה העיסוק בספורט, אך אין בכך בכדי לייתר את חובת המורה לנקוט באמצע זהירות ו/או לפעול בהתאם לכללי הבטיחות כפי שבאים לידי ביטוי בחוזר מנכ"ל, ואין מדובר כאן בסיכון רגיל של חיי היום יום, ובכלל זה עיסוק בספורט. התובעת קפצה לרוחק במסגרת שיעור בחינוך גופני. קפיצה אשר הייתה חייבת לבצע במסגרת חובותיה כתלמידה. גם הדרך בה קפצה הוכתבה לה, כאמור על ידי הגב' ישראל, המורה לחינוך גופני, בדו"ח החוקר : "לפני שהבנות מבצעות את התרגיל, אני מדגימה בפניהן ומסבירה להן מה לעשות. התאונה של חכמייה ארעה בתחנה שבה היה על הבנות לקפוץ לרוחק בין שלושה חבלים...הבנות קיימו את התרגיל". כלומר מלכתחילה אין מדובר באירוע בו התובעת בחרה להשתתף ובכלל זה לקחת על עצמה את הסיכונים הכרוכים בכך, שאינם כאמור סיכונים רגילים. יש מקום להניח כי לו הייתה הקפדה על כללי הבטיחות הנדרשים בחוזרי המנכ"ל, כאמור לעיל, יש לצפות כי האירוע, נשוא כתב התביעה, לא היה מתרחש. 8. הנתבעת מס' 2, טוענת כי יש להשית על התובעת רשלנות תורמת בשיעור של 100%, בין היתר היות ומצופה מנערה בת 13 שתשים לב היכן היא מניחה את רגליה בזמן קפיצה לרוחק. אינני מקבלת טענה זו לאור האמור לעיל כי, עצם ההוראה לקפוץ לרוחק בניגוד להנחיות מהווה הפרת חובת המורה. אומנם מדובר בנערה בוגרת, עם זאת כאשר מדובר בקפיצה לרוחק תוך כדי שיעור בהתאם להנחיית ולהוראת המורה שלה, קשה לדרוש כי התובעת תשגיח על כל שעל ושעל בדרך בה היא קופצת לרוחק. קפיצה אין היא הליכה שגרתית, ומטבע הדברים מצטמצמות האפשרויות לברור את המסלול או לבחור את דרך הנחיתה. לפי דו"ח החוקר עולה כי הקפיצה, נשוא כתב התביעה היא קפיצה משולשת לרוחק. לפי חוזר מנכ"ל לא ניתן לבצעה לפני כיתה ט' אלא באישור מיוחד. התובעת בעת ביצוע הקפיצה הייתה בכיתה ח'. אף, אחד מהצדדים לא העלה טענה זו, ולא נתן את דעתו באם קיים אישור מעין דא, ועל-כן לא נדרשתי לה. 9. בהתאם לאמור הנני קובעת, כי הנתבעת מס' 2 התרשלה כאשר נהלה שיעור ספורט ובו קפיצה לרוחק ו/או קפיצה משולשת בניגוד להוראות הבטיחות כמפורט בחוזר המנכ"ל. עקב התרשלות זו נפגעה התובעת ומכאן אחראית היא לנזקיה של התובעת. הנתבעת 1- המועצה המקומית הינה הבעלים של מבנה בית-הספר לרבות האולם בו אירעה התאונה, והיא אחראית לתחזוקתו. לא נטען כי האירוע ארע בשל תחזוקה לקויה של האולם, ואף הגב' ישראל שהיא נכחה באירוע ויכולה להעיד בצורה הטובה ביותר על מה שהתרחש בו, טענה (כפי שעולה בדו"ח החוקר) שהאולם היה יבש ונקי. הנתבעת 2, טוענת בין היתר כי הנתבעת 1 הייתה צריכה לדאוג להתקנת פסים כנגד החלקה באולם הספורט. אולם גם אם היו מותקנים אלו, עדיין אסור היה לבצע קפיצה לרוחק על משטח פרקט. לאור האמור לעיל לא הוכח כי המועצה התרשלה והאחריות מוטלת על שכמה של הנתבעת 2 בלבד. על אחת כמה כאשר מצופה מהגב' ישראל, בעלת תואר ראשון בחוג לחינוך גופני, ומורה מזה שמונה שנים, שתדע לצפות את הסיכון, נשוא כתב התביעה, או לכל הפחות תפעל בהתאם לחוזר מנכ"ל. הנזק 10. התובעת לא צרפה לכתב התביעה חוות-דעת רפואית ומשכך וויתרה על טענת נכות. לטענתה, כתוצאה מהתאונה ולצורך הטיפול הרפואי נאלצה לנסוע עם אביה ברכבו הפרטי, והדבר היה כרוך בהוצאות ובעזרת הוריה. התובעת לא צרפה תשתית ראייתית המעידה על הוצאותיה, אולם נפסק כבר כי ניתן לפסוק בראש נזק זה גם ללא הוכחה ספציפית, שכן לאור פגיעתה ולנוכח טיפולי הפיזיוטראפיה להם נזקקה בהתאם למסמכים הרפואיים שצרפה , אין ספק שנאלצה להוציא בגין נסיעות וטיפולים רפואיים. באשר לעזרת צד ג', לא פרטה התובעת האם הוריה נאלצו לשכור עזרה בשכר, או האם העזרה חרגה מהמתחם הסביר שנותן בן משפחה לרעהו. באשר לכאב וסבל, אין ספק, כי יש לפצותה בראש נזק זה. חרף האמור לעיל, אין מקום לפסוק לתובעת את הסכומים הנתבעים על-ידה. לתובעת לא נקבעה נכות, רגלה של התובעת הייתה מגובסת למשך חודש ו- 10 ימים וכאמור בדו"ח החוקר היא חזרה להתעמל במחצית השנייה של השנה. אשר על-כן, רואה אני לפסוק לה סכום גלובאלי שיביא בחשבון את הפרת חובת הזהירות ורשלנותה של הנתבעת 2. בהתחשב בכל האמור לעיל, הפיצוי המגיע לתובעת באופן גלובלי הינו 11,000 ₪ וכך אני פוסקת. בנוסף תשא הנתבעת 2 בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪. הנתבעת 2 תשלם סכומים אלו תוך 30 יום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. התביעה כנגד נתבעת 1 נדחית, אין צו להוצאות. זכות ערעור לבית המשפט לביהמ"ש המחוזי בתוך 45 יום.דיני חינוךפיצוייםתאונות בבית ספרבית ספר