בית המשפט פסק פיצויים לאדם שהוגשה נגדו תלונת שווא על אונס. התובע טען, כי מדובר בתלונת שווא ובעקבותיה קופדו תכניותיו לעתיד והוא הפך להיות עצבני, מוטרד וחשדן. לפיכך דורש התובע, כי הנתבעים יפצו אותו בגין הנזקים הספציפיים והנפשיים שנגרמו לו. להלן פסק דין בנושא פיצויים בגין תלונת שווא על אונס: פסק- דין הפרק העובדתי עסקינן בתביעה לפיצויים, בעקבות זיכויו של התובע בהליך פלילי, אשר בו יוחסו לו, בין היתר, עבירה של אינוס ועבירות נוספות. התובע הוא מהנדס מכונות, שניהל מערכת יחסים אינטימית עם הנתבעת 1. נתבע 2 הוא אחיה של הנתבעת מס' 1. בתאריך 13.7.96 התלוננה הנתבעת במשטרת חולון, כי התובע בעל אותה בניגוד לרצונה תוך הפעלת אמצעי לחץ ואיומים. כתוצאה מהתלונה, נעצר התובע בין התאריכים 14.7.96 - 19.7.96, והחל מיום 19.7.96 ועד 22.1.97 היה נתון במעצר בית. נגד התובע נוהל הליך פלילי בבית המשפט המחוזי בת"א. עם סיום שמיעת העדויות ובטרם שמיעת סיכומי הצדדים, הודיעה ב"כ המדינה כי היא חוזרת בה מהאישומים המיוחסים לתובע ומסכימה לזיכויו. בעקבות הודעה זו זוכה התובע מהאשמות שיוחסו לו על פי כתב האישום. פסק הדין המזכה צורף כנספח ב' לכתב התביעה. התובע טוען, כי מדובר בתלונת שווא שהוגשה ע"י הנתבעת 1, ובעקבותיה קופדו תכניותיו לעתיד והוא הפך להיות עצבני, מוטרד וחשדן. לפיכך דורש התובע, כי הנתבעים יפצו אותו בגין הנזקים הספציפיים והנפשיים שנגרמו לו, בסכום כולל שהועמד בכתב התביעה ע"ס 324,861 ₪. העילות כנגד כל אחד מהנתבעים: בסיכומיו טוען ב"כ התובע, כי הנתבעת 1 היא מתלוננת סדרתית, המשתמשת בתלונות למשטרה כדרך לפתרון בעיות. לדבריו, הנתבעת בדתה את סיפור האונס מליבה, כאשר חלק מהראיות זויפו על ידיה ומטעמה, וכי הנתבעת לא בחלה בעבר בהגשת תלונות סרק נגדו. לפיכך, ולאור העובדה שהתובע זוכה בסופו של דבר מן האישומים שיוחסו לו, טוען ב"כ התובע כי על הנתבעת 1 לפצותו על מלוא נזקיו. הנתבע 2, הוא אחיה של הנתבעת 1, ולדברי התובע היה שותף מלא למעשיה של אחותו. בנוסף נטען, כי הנתבע 2 היה מעורב במגעים שהתנהלו בין הצדדים במשך תקופת היכרותם, שימש כעד מטעם המדינה, ואף איים טלפונית על התובע, בשיחה שהוקלטה על ידו. התובע סבור, כי הנתבע 2 היה להוט להפלילו, ולכן אף העיד בבית המשפט המחוזי כי הנתבעת טענה בפניו כי נאנסה על ידו. לפיכך גורס ב"כ התובע, כי יש לחייב אף את הנתבע 2 במלוא נזקיו. הנתבעת 3 (המדינה) ונתבעת 4 טיפלו בעניינו של התובע, החל מהגשת התלונה על ידי הנתבעת 1 במשטרה ועד לסיום ההליכים בבית המשפט המחוזי. לדבריו, הנתבעת 4 היתה החוקרת שטיפלה בתלונה, אך עשתה כן באופן רשלני, מבלי לנקוט באמצעים כדי לברר את אמיתות התלונה. המדינה נדרשת לשלם את סכום הנזקים הנטענים על ידי התובע, יחד עם הנתבעת 4, בהיותה אחראית באחריות שילוחית למעשיה ולמחדליה. טענות הנתבעים הנתבעים מכחישים את אחריותם לאירועים הנטענים על ידי התובע. לדבריהם, התובע הועמד לדין בבית המשפט המחוזי, בגין עבירת אינוס שביצע כנגד הנתבעת 1. התובע אמנם זוכה בסופו של דבר מהאישומים שיוחסו לו, אך לדברי הנתבעים מדובר בזיכוי טכני, שאין בו כדי להוכיח, כי מעשה האונס לא היה ולא נברא. הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי מדובר בתביעה קנטרנית וטרדנית, שהוגשה אך ורק מתוך נקמה, ובניסיון של התובע "ללמד לקח את הנתבעת, על כך שניתקה את יחסיה עימו". טענות מקדמיות - השתק פלוגתא: הנתבעות 3 ו-4 טוענות בסיכומיהן טענה מקדמית, לפיה דין התביעה להידחות מחמת קיומו של השתק פלוגתא, וזאת לאור העובדה שטענותיו של התובע כבר נידונו ונדחו במסגרת בקשתו לפיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין. טענה זו, כבר נדונה בשלבים המקדמיים של הדיון על ידי ועל ידי כב' בית המשפט המחוזי (ע.א. 2346/04). בסיומו של ההליך בפני בית המשפט המחוזי נקבע, כי ההכרעה בדבר השתק פלוגתא תידחה לשלב סיום הראיות, שיובאו על ידי הצדדים. לטענת הנתבעות, התובע לא הביא ראיה נוספת כלשהי ולא הוסיף טענות מעבר לאלה שנטענו במסגרת הבקשה לפי סעיף 80. בשלב הדיון בבקשה לפי סעיף 80 נקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי, כי התנהלות המדינה היתה תקינה ולא היתה כל רשלנות מצידה, ולכן סבורה ב"כ הנתבעות 3,4, כי דין קביעה זו כדין השתק פלוגתא. אכן, בקשתו של התובע לפיצוי לפי סעיף 80 נדונה לפני הרכב כב' השופטים סטרשנוב, המר וטימן ונדחתה. בשעתו קבעתי (בהחלטה מיום 16.1.00), כי החלטתו של בית המשפט המחוזי אינה יוצרת מחסום דיוני בפני הגשת תביעה אזרחית לפיצויים, ולכן התביעה תידון לגופה. לאחר שניתנה החלטתי פורסם פסק דינו של בית המשפט העליון בענין חגי יוסף, המפרט את העקרונות שיש להחיל על מקרים מסוג זה (רע"א 7652/99 ע"א 6676/00 מדינת ישראל נ' חגי יוסף, פ"ד נו(5) 493). כב' השופט מצא קובע ש0 (בע' 496) כי: "לנוכח מתכונתו המיוחדת והמקוצרת של ההליך אין כל יסוד לומר כי די בקיומו של הליך לפי סעיף 80 כדי להקים השתק פלוגתא ביחס לטענות שהועלו והוכרעו במסגרתו". אמנם, יתכנו מקרים בהם תתקבל טענת השתק (בע' 497): "כאשר בהליך לפי סעיף 80 אין הנאשם מגביל את עצמו לחומר המצוי בתיק אלא גם מביא ראיות להוכחת חבות המדינה - ותביעתו האזרחית נסמכת על אותה תשתית נטענת - מתקבל על הדעת שיהיה בידי המדינה לטעון כי הכרעת בית המשפט הפלילי הקימה השתק פלוגתא. אך דומה כי גם במקרה כזה תוכל המדינה להעלות את טענתה לא על סף הדיון בתובענה האזרחית, אלא רק במסגרת בירורה לגופה, תוך שתידרש להתייחסות קונקרטית למהות המימצא שנקבע על יסוד הראיות שהובאו על-ידי הנאשם לפני בית המשפט הפלילי בהשוואה לראיות שהובאו על-ידו להוכחת תביעתו האזרחית". באותו מקרה נקבע, כי מן העיון בטענות הצדדים לא עולה, כי מי מהתובעים הביא לפני בית המשפט הפלילי, במסגרת ההליך לפי סעיף 80 שקוים בעניינו, ראיות להוכחת זכאותו לפיצוי ולשיפוי. מאמצת אני בהסכמה את מסקנתו של כב' השופט מצא בענין חגי יוסף לפיה: "בנסיבות אלו לא מצאתי מקום לקבוע, כי יש במימצאים שנקבעו בהחלטות בית המשפט המחוזי ביחס למי מהמשיבים במסגרת ההליכים לפי סעיף 80 - ולוא גם לאחר בחינה מקפת של החומר המצוי בתיק - כדי להקים השתק פלוגתא שבכוחו לחסום תובענה אזרחית נגד המדינה". לפיכך, אני דוחה את הטענה בדבר קיומו של השתק פלוגתא בין התובע לבין הנתבעים. עדויות הצדדים לגבי אירוע האונס: התובע הכחיש בתצהירו ובעדותו בפני כי אנס את הנתבעת. לדבריו, הכיר את הנתבעת בשנת 1992 והחל לקיים עימה יחסי אישות. היחסים ידעו עליות ומורדות ומדי פעם אף נותקו לתקופות קצרות. בחודש מאי 1996, שוב נפרדו בני הזוג עקב סכסוך, וזאת לאחר שבמהלך שנת 1996 כבר הגישה הנתבעת נגדו מספר תלונות במשטרה. התובע העיד, כי ביום 13.7.96 הגיעה הנתבעת לביתו בשעות הבוקר, ושהתה במשך כשעתיים בדירתו. לאחר מכן הגיעה שוב לדירתו בשעה 16:00 ואז התפתח ביניהם ויכוח, שבסופו דרש ממנה התובע להחזיר לו חוב כספי בסכום זעום "מעין הפגנת רצון וניתוק היחסים…" (סעיף 8 לתצהיר התובע). התובע טען, כי הרוחות אמנם סערו אך הנתבעת בדתה מליבה את סיפור התקיפה והאונס שכביכול בוצע בה, "דבר שלא היה מעולם" (סעיף 24 לתצהירו). גם במהלך עדותו הארוכה בבית המשפט הכחיש התובע שוב ושוב כי אנס את הנתבעת, אך אישר כי התפתח ויכוח ביניהם. הנתבעת 1 העידה באריכות והשיבה לשאלות רבות בנוגע לנסיבות האונס, אשר לטענתה אירע ביום 13.7.96. כך עשתה גם בעת שנחקרה במשטרה ובעת שנוהל ההליך הפלילי נגד התובע בבית המשפט המחוזי. דא עקא, במהלך עדותה בבית המשפט המחוזי נתגלו סתירות מהותיות בגרסתה, וזיכויו של התובע בבית המשפט המחוזי נעשה לבקשת התביעה. בפסק הדין צוין כי בפני הרכב השופטים סטרשנוב, המר ואופיר-תום, ביקשה התביעה עם סיום שמיעת הראיות ולקראת הישיבה שנקבעה לשמיעת סיכומים, לבדוק את אחד המוצגים שהוגשו בתיק הפלילי, דהיינו שמלה שלטענת המתלוננת נקרעה על ידי הנאשם בעת שתקף אותה.מסתבר, בדיקת מז"פ העלתה כי הסימן לקריעה שאמור היה לאשש את טענות הנתבעת בוצע עקב שימוש במכשיר חד. נוכח ממצא זה, ובשים לב למכלול הראיות, הצהירה התובעת כי היא מבקשת לחזור בה מכתב האישום ומסכימה לזיכויו של הנאשם. בהתאם לבקשה זו, זוכה הנאשם מכל ההאשמות שיוחסו לו בבית המשפט המחוזי. התובע נסמך על זיכוי זה ושב וטוען כל העת, כי מדובר באשמת שווא שטפלה עליו הנתבעת 1. ב"כ התובע טען בסיכומיו, כי הנתבעת שבה ופנתה בתלונות למשטרה, כדרך לפתרון בעיותיה האישיות ולקידום מערכת היחסים הסבוכה ששררה בינה לבין התובע. בסיכומיו הקצרצרים, מסכים ב"כ הנתבעת 1 כי מדובר במערכת יחסים אובססיבית וטעונה, שהיתה בזמנו בין התובע לבין הנתבעת. לדבריו, הפרקליטות אמנם חזרה בה מכתב האישום, אך אין בכך כדי להביא למסקנה כי טענת התובע נכונה, וכי מעשה האונס לא היה ולא נברא. בפני עדויותיהם של בעלי הדין בלבד, שאינן נתמכות בראיות חיצוניות. אירוע האונס הנטען אירע בדירתו של התובע, ולא נכח במקום אדם נוסף פרט לצדדים עצמם. הנתבעת אמנם טענה כי צעקה והשכנים שמעו צעקותיה, אך איש מהם לא הוזמן להעיד מטעמה. הנתבעת העידה בפניי באריכות והתרשמתי, כי מדובר באישיות סבוכה, שסבלה מעליות ומורדות במצב הרוח, מיחס אמביוולנטי כלפי התובע. הנתבעת העידה כי ביקשהן להשתחרר ממערכת היחסים הכפייתית עם התובע, אך בו זמנית גם ביקשה להמשיך בה. עדותה של הנתבעת לגבי האונס הנטען, אינה נתמכת בעדות רפואית כלשהי או בראויות נוספות. לגבי השמלה כבר נטען, כי נמצא בבדיקת מז"פ שאין מדובר בהשחתת שמלה תוך כדי מאבק בין שניים, אלא בשמלה שהושחתה באמצעות שימוש במכשיר חד. אחיה של הנתבעת לא היה עד לאונס הנטען ולא פגש את הנתבעת בסמוך אליו, אלא שמע מפיה על המקרה, כפי שתואר באוזניו. הנתבעת אמנם העידה כי התנתקה בשנים האחרונות מהתובע ואף חזרה בתשובה, אך מדובר באירועים שאירעו לפני שנים רבות, כאשר הנתבעת התנהגה באופן אובססיבי ומוזר כלפי התובע. כאשר נשאלה הנתבעת, מדוע המשיכה במערכת היחסים עם התובע, למרות שתקף אותה מספר פעמים לטענתה, תלש מזוזה ואיים להתאבד, השיבה - "זאת היתה טעות" (עמ' 60 שורה 23). במענה לשאלת בית המשפט מדוע המשיכה ביחסי הקרבה עם התובע, השיבה "כי אהבתי אותו, ואני חושבת שלא בחנתי נכון את הדברים. אני הייתי אז בת 32 כשהכרתי אותו והייתי אם לילדה אחת שהיתה בת 9... אין לי הסבר לכך שחזרתי אליו כל הזמן, אבל הייתי במערבולת של רגשות. הרגשתי טוב עם העניין שהוא סוגד לי". (עמ' 62, שורה 2). הנתבעת אף אישרה, כי התובע התלונן במשטרה כנגד אחיה על איומים שהפנה כלפיו, ואף ציינה כי אחיה הציע לה לעזוב את התובע ולא להמשיך בקשרים איתו. בהמשך אישרה הנתבעת, כי היתה בטיפול פסיכולוגי באותה העת (עמ' 70), וכי למרות שהגישה תלונה במשטרה על האונס, החליטה להתקלח ובכך מנעה את האפשרות לבדוק אם אכן היתה קרבן לאונס, אם לאו. התרשמותי מהנתבעת היתה כי מדובר בעדה מגמתית, אשר ביקשה בדיעבד לחפות על מערכת היחסים האובססיבית שהתנהלה בהסכמתה המלאה עם התובע. אמנם, הנטל הוא על התובע להוכיח את פרטי תביעתו, ובין היתר את העובדה כי לא בוצע אונס בנתבעת. אולם בעניין זה, כאשר אני שוקלת את הכחשתו המפורשת של התובע לאורך כל הדרך, הן במשטרה, הן בבית המשפט המחוזי והן בפניי, אני קובעת כי עלה בידי התובע להוכיח במידה הנדרשת בתביעה אזרחית (51%), כי לא אנס את הנתבעת 1. את הדברים הללו אני אומרת בזהירות, שכן אין לי אלא גרסתו של התובע לעומת גרסתה של הנתבעת. בגרסתה של זו האחרונה כבר נמצאו סתירות כה גדולות, עד שהתביעה חזרה בה מהאישום כלפיו, וסתירות אלו לא עלה בידי הנתבעת ליישב גם בדיון בפניי. לפיכך, המסקנה המתבקשת היא, כי אכן לא היה יסוד לתלונה בדבר מעשה האינוס שהגישה הנתבעת כנגד התובע, וכי כל ההליכים שננקטו נגדו על ידי המשטרה והפרקליטות, הם פרי מזימה שרקחה הנתבעת נגדו באותה עת. לאחר שקבעתי, כי אין יסוד עובדתי לטענה, כי הנתבעת 1 נאנסה בידי התובע, אפנה עתה לדיון בנזקים שתוארו על ידי התובע, וחבותו של כל אחד מהנתבעים כלפיו. היקף הנזק: בסיכומיו טוען ב"כ התובע, כי נגרמו למרשו הוצאות בעין בגין שכר טרחת עו"ד בתיק הפלילי, והוצאות לחוקרים פרטיים, על פי קבלות שצורפו לתצהירו, בסכום כולל של 57,434 ₪ (קרן). בנוסף נטען, כי נגרמו לתובע נזקים נפשיים שאינם נזקי ממון, אשר בגינם מגיע לתובע סך של 100,000 ₪ לפחות. חבותה של נתבעת 1 ב"כ הנתבעת 1 טוען, כי התובע לא הוכיח כי לא ביצע את מעשה התקיפה והאינוס, ועל כן הדרישה בגין הוצאות עו"ד והחוקרים הפרטיים הינם בבחינת "הרצחת וגם ירשת". ככל שהדרישה מתייחסת להחזר שכ"ט עו"ד גז (12,820 ₪) ועו"ד קנר (36,758 ₪), שייצגו את התובע בהליכים הפליליים, מקובלת עלי דרישתו של התובע, שכן ללא אותו ייצוג לא היתה מושגת התוצאה של חזרה התביעה מכתב האישום. שונה דעתי באשר לחוקרים הפרטיים, שדוחו"ת החקירה שלהם לא הוצגו כראיה, ולא הובררה נחיצותם. לפיכך, אני מקבלת את הדרישה לתשלום הסך של 49,578 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, ככל שהיא מתייחסת לנתבעת 1. ב"כ הנתבעת 1 טוען ובצדק, כי בסיכומיו זנח התובע את טענתו להפסדים בגין אבדן הכנסה, ואין מקום לתביעת פיצוי בגין ראש נזק זה. כך גם לגבי הטענה בדבר אבדן הנאה משימוש בביתו שנזנחה אף היא. בהתייחס לטענה בדבר הפיצוי המגיע לתובע בגין עגמת נפש, ב"כ התובע צירף לסיכומיו מספר פסקי דין, תוך שהוא מציין כי הסכומים שנפסקו בבתי המשפט עד כה בגין תלונות שווא, נעים בין 25,000 - 40,000 ₪. ב"כ הנתבעת 1 סבור כי אין מקום לתבוע פיצוי בגין ראש נזק זה, שלדבריו נזנח בסיכומים. אין יסוד לטענה, שכן ב"כ התובע לא זנח טענתו ואף ציין כי התובע זכאי לפיצוי בסך של 100,000 ₪ לפחות. לאור השתלשלות העניינים, והעובדה שהתובע זוכה מן האישומים המיוחסים לו עקב סתירות שהתגלו בגרסת הנתבעת, אני קובעת כי הפיצוי המגיע בגין נזק שאינו נזק ממוני לתובע הינו בסך של 40,000 ₪ (נכון ליום פסק הדין) אשר ישולם על ידי הנתבעת 1. חבותו של נתבע 2: הנתבע 2 הוא כזכור אחיה של הנתבעת 1, אשר זומן על ידי הנתבעת 3 כעד תביעה בהליך הפלילי. ב"כ הנתבע 2 טוען בסיכומיו, כי הנתבע 2 לא התלונן במשטרה כנגד התובע, וכי התובע מצידו לא התלונן אף הוא במשטרה כנגד הנתבע 2. אמנם מערכת היחסים בין התובע לבין הנתבע 2 לא היתה מערכת יחסים ישירה, אבל בשלבים מסוימים, בעת שהסכסוך בין התובע לבין הנתבעת 1 הסלים, נוהלו שיחות טלפוניות ביניהם והתובע אף טען כי הנתבע 2 איים עליו. בסופו של דבר לא הואשם התובע באיומים כלפי הנתבע 2. אני מקבלת את טענתו של ב"כ הנתבע 2, כי זיכויו של התובע נעשה לבקשת ב"כ המדינה, מבלי שנקבעו ממצאים לגבי משקל עדותו של הנתבע 2 בהליך הפלילי, והמשמעות שיש לייחס לה. בנסיבות אלה, אני קובעת כי דין התביעה כנגד נתבע 2 להידחות. חבותן של הנתבעות 3 ו-4: ב"כ הנתבעות 3 ו-4 טוענת בסיכומיה, כי עדות התובע הינה עדות יחידה של בעל דין מעוניין, כבושה ובלתי נאמנה ולא ניתן לסמוך עליה. לדבריה, מדובר באדם קיצוני, אובססיבי, שלא בוחל במתן עדויות על פי רצונו, על מנת להשיג את מטרותיו. בכל הנוגע לאירועים אשר בגינם הועמד התובע לדין פלילי, כבר קבעתי כי עלה בידי התובע להוכיח במידה הנדרשת בהליך אזרחי, כי לא ביצע מעשה אינוס בנתבעת 1. כך גם התרשם הרכב השופטים בהליך הפלילי, כאשר ציין בפסק הדין כי החליט לזכות את הנאשם (התובע) "נוכח הממצא בנוגע לשמלה, ובשים לב למכלול הראיות שבתיק". ב"כ הנתבעות 3 ו-4 טוענת, כי אין באף אחת מהטענות שהעלה התובע, כדי להוכיח רשלנות של המשטרה. לדבריה, מעצרו של התובע בגין האונס נעשה לאחר שהנתבעת הזעיקה את המשטרה והתלוננה בפני השוטר בעל פה, על כך שהתובע אנס אותה יום קודם (סעיף 28 לתצהיר הנתבעת). מאחר שמדובר בתלונה שהוגשה בחלוף 24 שעות מהאונס הנטען, והנתבעת התקלחה בינתיים, טוענת ב"כ הנתבעות 3 ו-4, כי לא היה מקום לערוך בדיקה רפואית לנתבעת ומכל מקום לא נגרם לתובע כל נזק בגין מחדל זה. לגבי הטענה, כי השמלה לא נשלחה לבדיקת מז"פ מלכתחילה, אלא בשלב מאוחר יותר, טוענת ב"כ הנתבעות 3 ו-4 כי מדובר בחוכמה לאחר מעשה. לדבריה, בשום שלב לא ביקשו התובע ו/או סניגורו כי השמלה תישלח לבדיקת מז"פ, ולכן אין להם להלין על העובדה שלא נשלחה לבדיקה אלא בשלב מאוחר. ב"כ הנתבעות 3 ו-4 מציינת, כי בשלב החקירה נשלחה הנתבעת לבדיקת פוליגרף בה נמצאה דוברת אמת, ואילו התובע סירב לעבור בדיקת פוליגרף או להציג תוצאות של בדיקה פרטית שעבר לטענתו (עמ' 36-37 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, ולאור ממצאי הבדיקה טוענת ב"כ הנתבעות 3 ו-4, כי תלונותיה של הנתבעת בדבר איומים שהתובע איים על הנתבעת 1 בהזדמנויות אחרות, לרבות איומי רצח נבדקו והיה יסוד לכלול אותם בכתב האישום. כך גם לגבי הטענה בדבר מעשה תקיפה ואונס שייחסה הנתבעת לתובע. ב"כ הנתבעות 3 ו-4 אינה מתכחשת לעובדה, שלמרות שהפרקליטות החליטה להגיש כתב אישום, הרי בסופו של ההליך שנשמע כמעט עד תומו, חזרה בה ממנו. אולם, לדבריה החזרה מכתב האישום נבעה מנסיבות שלא ניתן היה לצפותן מראש. עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מלמד, כי הכוונה בעיקר לסתירות שהתגלו בעדותה של הנתבעת, ובבקשה שהוגשה בשיהוי רב על ידי התובע לבדוק את השמלה, למרות שהשמלה עמדה לרשותו מיד עם הגשת כתב האישום. ראוי לזכור כי הרכב השופטים בהליך הפלילי, שיבח את התביעה הפלילית "על עמדתה הראויה וההוגנת בפרשה זו, הן מהבחינה המשפטית והן מן ההיבט הציבורי" (עמ' 70 לפסק הדין). בנוסף צוין בפסק הדין, כי בית המשפט רשם בפניו את הודעתה של התביעה הפלילית, כי הפרקליטות מתכוונת לבדוק ולחקור את התנהגותה של המתלוננת בפרשה זו, בין היתר את העובדה שהוגשו על ידיה תלונות שאינן מבוססות די צרכן. זו גם כנראה הסיבה, שבדיון בבקשה לפיצוי לפי סעיף 80, קבע בית המשפט המחוזי כי "נראה לנו כי זהו אחד המקרים, שאינם שכיחים, בהם במהלך ניהול המשפט הגיעה התביעה הכללית למסקנה כי הראיות המוצקות לכאורה, שהיו בידיה טרם הגשת כתב האישום, לא תצלחנה עוד להרשעת הנאשם בדין במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי, ועל כן היא חזרה בה מן האישומים" (עמ' 8 להחלטה מיום 8.9.97). אמנם, אין לשלול את טענתו של התובע, כי סבל סבל נפשי בעת שהיה נתון במעצר בראשית החקירה, ולאחר מכן במעצר בית, וכן בעת שנוהל ההליך הפלילי נגדו - עד למועד שבו ביקשה התביעה הכללית לחזור בה מכתב האישום. יחד עם זאת, אני סבורה, כי לכל אורך הדרך פעלו הנתבעות 3 ו-4 בתום לב ובסבירות, כמתחייב מתפקידן של הנתבעת 4 כחוקרת במשטרה ושל הנתבעת 3 כמי שממונה על אכיפת החוק במדינת ישראל. חיוב הנתבעות 3 ו-4 בתשלום פיצויים במקרה של חזרה מכתב האישום, כאשר במהלך הדיון מתברר כי חלה תפנית במסכת הראיות ולא ניתן לבסס עליה עוד הרשעה בדין פלילי, תרתיע את התביעה הכללית מנקיטת הליך בלתי שכיח זה. טובת הציבור ככלל, וטובת הנאשמים בהליך פלילי בפרט, מחייבת כי התביעה הכללית לא תדבק שלא לצורך בכתב אישום שהוגש כנגד נאשם פלוני, אך ורק מחשש שמא תוגש נגדה תביעה לפיצויים בשלב מאוחר יותר. יש לזכור, כי הצדדים המעורבים באופן ישיר בפרשה (התובע והנתבעת 1) אינם מוכרים לאנשי התביעה, ואין באפשרותם לנבא מראש, כיצד תתנהל חקירתם בבית המשפט, ואילו סתירות תמצאנה בגרסתם, אם בכלל. בעת שהוגש כתב האישום, היתה בפני התביעה הכללית תלונתה המפורטת של המתלוננת (הנתבעת), שנראתה מהימנה על פניה, וכן שמלתה הקרועה, אשר לדבריה נקרעה כתוצאה מהמאבק עם התובע. כמו כן, היו בידיה ממצאי בדיקת הפוליגרף של הנתבעת, שנמצאה דוברת אמת, וסירובו של התובע להיבדק אף הוא בפוליגרף. בית המשפט המחוזי שדן בתביעה לתשלום פיצויים לפי סעיף 80 ציין, כי גם אם התגלו כשלים מסוימים בחקירת המשטרה, למשל בעובדה שלא נגבתה עדות חברתה הטובה של המתלוננת, בתיה, או בכך שלא נערכה לה בדיקה גופנית לאחר מעשה, אין בכך כדי להצביע שלא היה בידי התביעה הכללית חומר ראיות לכאורה כנגד התובע. מהתרשמותי האישית אוכל לציין, כי הן התובע והן הנתבעת 1 הפגינו התנהגות מניפולטיבית בבית המשפט, כאשר לא היססו לטעון טענות קשות ובלתי מבוססות אחד כנגד משנהו. התפרצויות הזעם של התובע כלפי הנתבעת לא הוכחשו על ידו, למרות שבבית המשפט ניסה להפגין איפוק. התנהגותה המשתלחת של הנתבעת, כפי שתוארה על ידי התובע, באה לידי ביטוי גם בבית המשפט, כאשר במהלך חקירתה הנגדית פרצה בבכי בניסיון להוכיח כי נפלה קרבן להתעללות חד צדדית מצד התובע. כל האמור לעיל מלמד, כי אין יסוד לטענותיו של התובע בדבר התרשלות הנתבעות 3,4 ומוליך למסקנה, כי דין התביעה נגדן להידחות. סוף דבר אני מחייבת את הנתבעת 1 בתשלום החזר הוצאות התובע בסך 49,578 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (19.6.97) ועד התשלום בפועל, ובפיצוי בגין נזק בלתי ממוני בסך 40,000 ₪ (נכון ליום פסק הדין). בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪, בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. אני דוחה את התביעה כנגד נתבע2. בנסיבות הענין, לא מצאתי מקום לחייב את התובע בתשלום הוצאותיו. אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעות 3,4. בנסיבות הענין, ולאור העובדה שהוגשה בעבר תביעה לפי סעיף 80 על ידי התובע, שנדחתה על ידי בית המשפט,אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעות 3,4 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,000 ₪, בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. משפט פליליפיצוייםעבירות מיןעוולת הנגישה / תלונות שוואתלונת שווא