האם ניתן להגיש תביעת רשלנות נגד המשטרה בחיפוש רכב גנוב ? להלן פסק דין בנושא פיצויים מהמשטרה על גניבת רכב: פסק דין כידוע, עבירות הקשורות לכלי רכב הפכו להיות, בשנים האחרונות, ל"מכת מדינה", שפגיעתה קשה בקורבנות העבירה ובציבור כולו. בתביעה זו מבקש התובע, אשר רכבו נגנב ולא אותר על ידי משטרת ישראל, לקבל פיצוי ממשטרת ישראל בגין אי איתורו של הרכב אשר נגנב. בהקשר זה מציג התובע טענות הנוגעות לדרך פעולתה של משטרת ישראל בטיפול באיתורם של כלי רכב גנובים, ובכלל זאת לגבי הנהלים הפנימיים הרלבנטיים, וכן לעניין הפעולות שננקטו במקרה הקונקרטי, על ידי משטרת ישראל וכן על ידי קצין המשטרה, אשר טיפל בתלונתו של התובע על גניבת הרכב. התובע טוען בכתב תביעתו, כי ביום 3.5.2006 מספר שעות לאחר שנגנב רכבו, רכב אספנות, קיבל התובע שיחת טלפון ממחזיק הרכב ובה נדרש ממנו כופר לטענתו. לפיכך, פנה למשטרת ישראל בדרישה לאיתור הרכב באמצעות מכשיר הטלפון הנייד המותקן בו, אולם נענה בשלילה על-ידי הנתבע 1, אשר שימש באותו המועד כקצין תורן. לטענת התובע, בשל מחדלו של הנתבע 1 אשר מנע את איתורו של הרכב הגנוב, נגרם לו נזק. כן טוען, כי הנתבעת 2 אחראית באחריות שילוחית בגין מחדלו של הנתבע 1 ואף אחראית באחריות ישירה היות ולא קבעה נהלים לאיתור רכב גנוב באמצעות טלפון נייד. בכתב הגנתו, טוען הנתבע 1, כי הסביר לתובע כי פנייה לאיתור רכב דרך טלפון סלולארי נעשית רק באישור דרגים בכירים, במקרים בהם קיימת סכנת חיים וכאשר מדובר בעבירות פשע חמורות וכי אין בסמכותו לבצע פנייה מסוג זה בנסיבות העניין. בנוסף, הנתבע 1 מציין, כי נתן הנחייה לקבל תלונה כדין, הפיץ את פרטי הרכב בין הכוחות בשטח והרכב הוכרז כגנוב במערכת המשטרתית. מעבר לכך, הנחה את התובע, כי אם מחזיק הרכב ייצור עימו קשר בשנית, עליו לנסות להיפגש עימו בתחומי ישראל ולהודיע על כך למשטרת ישראל על מנת שתוכל להיערך מבצעית לכך. לטענת משטרת ישראל בכתב הגנתה, על פי נוהלי העבודה של משטרת ישראל הנוגעים לביצוע מחקר תקשורת, ניתן לבצע איכון שיחה סלולארית באמצעות החברה הסלולארית הנוגעת לכך רק עת שהאירוע עולה כדי סכנת חיים ו/או בעבירת פשע חמור. בנסיבות האירוע נשוא התביעה לא ניתן היה להיעתר לדרישת התובע לאיכון רכבו. משכך, טוענת משטרת ישראל, הנתבע 1 הודיע לתובע שאין בסמכותו לאתר את הרכב הגנוב באמצעות מכשיר הטלפון הסלולארי, אולם דאג להפיץ את פרטי הרכב הן לכוחות המשטרה המצויים בשטח והן במערכת המשטרתית. כמו כן, הנחה את התובע כיצד עליו לנהוג במידה ומחזיק הרכב ייצור עימו קשר בשנית. באשר לתביעה נגד הנתבע 1, נמסרה לבית המשפט הודעה מטעמו של היועץ המשפטי לממשלה, על חסינות לפי סעיף 7א לפקודת הנזיקין, מאחר והנתבע 1 הינו קצין משטרה אשר פעל במסגרת מילוי תפקידו כעובד ציבור. בדיון שנערך בפני העיד התובע וחזר על האמור בכתב תביעתו. לעדותו, במקרה הזה של גניבת רכב קיים עניין ציבורי ואף ציין כי בנוהל המדובר ניתן לבצע איכון ללא צו בית משפט וזאת כאשר מדובר בעבירה שיש בה עניין ציבורי. כן לטענתו, ממכתב שקיבל ממשטרת ישראל, אותו הגיש לבית המשפט (מוצג ת/1) עולה כי אכן לא קיים נוהל בנושא איכון רכב גנוב באמצעות טלפונים סלולאריים. הנתבע 1 העיד כי קיימות שתי אפשרויות לקבלת מידע מחברה סלולארית. האחת, בשגרה באמצעות צו בית המשפט. השנייה, במצב חירום, כאשר האירוע עולה כדי סכנת חיים או עבירות פשע חמור וזאת רק באישור בעלי התפקידים המוסמכים. לעדותו, מקרה זה אינו נכלל בגדר אותם המקרים. לבית המשפט הוגש מכתב נוסף לעניין "נוהל ביצוע מחקר תקשורת" לפיו נוהל זה הינו נוהל סודי שאינו פתוח לעיון הציבור ואינו מסדיר מצב בו ניתן לבצע איכון באמצעות טלפונים סלולאריים לשם איתור רכב גנוב (נ/1). לטענת משטרת ישראל, כאשר נגנב רכב ואין חשש לחיי אדם, אין הנוהל מחייב איתור הרכב הגנוב. כמו כן לטענת משטרת ישראל, לא ניתן לצפות כי המשטרה תפעל כ"מבטחת על", שכן ברובם המכריע של הרכבים קיימת כיום דיבורית ולטענת התובע על משטרת ישראל להפעיל את הנוהל בכל מקרה של גניבת רכב. השאלה הנשאלת בענייננו היא האם ניתן להטיל על משטרת ישראל אחריות בנזיקין בגין אי איתור רכבו הגנוב של התובע. בהקשר זה יש לבחון, האם פעילותו של הנתבע 1, עלתה בקנה אחד עם הנהלים הפנימיים הקיימים, כאשר במידה והתשובה לכך בשלילה, יהיה מקום לבחון משמעות הדבר לעניין אחריותה של משטרת ישראל לנזקיו של התובע. גם במקום שבו פעל הנתבע 1 על פי הנהלים הקיימים עדיין עולה השאלה, הכללית יותר, האם היעדר נהלים אשר לפיהם יש לפעול לאיתור רכב גנוב באמצעות איכון טלפון נייד, מקים אחריות למשטרת ישראל לנזקי התובע. בפסק הדין בע"א 1678/01 משה וייס ואח' נגד משטרת ישראל, פ"ד נח(5) 167 (להלן - פסק הדין בעניין וייס) דן בית המשפט העליון, בהרכב מורחב, בשאלת אחריותה של משטרת ישראל בנזיקין בגין העדר טיפול בתלונה שהוגשה על ידי אזרח. בפסק הדין בעניין וייס נקבעו העקרונות לבחינת שאלת אחריותה של משטרת ישראל לנזקים שנגרמו לאזרח שהגיש תלונה, ותלונתו לא נחקרה. בפסק הדין בעניין וייס הודגש, כי חיובה של משטרת ישראל בתשלום פיצוי ייעשה רק במקרים חריגים, וזאת כאשר מדובר בהיעדר כל חקירה. בפסק הדין בעניין וייס דן בית המשפט בשיקולים השונים המעצבים את חובת הזהירות של משטרת ישראל כלפי תושבי המדינה ובכלל זאת נקבע, כי המשטרה היא גוף ביצועי שמלאכתו רבה ובכלל זאת היא אמונה על שמירת ביטחונם הגופני והרכושי של תושבי המדינה. מדובר בגוף אשר משאביו מוגבלים, וממילא עליו לקבוע לעיתים במצבי דחק קשים, סדרי עדיפויות וקדימויות בביצוע משימותיו. עוד נקבע, כי בהחלטות אלה נתון למשטרת ישראל מתחם רחב של שיקול דעת, אך מתחם זה אינו בלתי מוגבל. קביעת המדיניות המשפטית הרצויה בעיצוב חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת על המשטרה מחייבת הישמרות מפני הרתעת יתר, שתפגע בפעילותה השוטפת של המשטרה. יש להישמר מפני חיוב המשטרה בחובת זהירות נוקשה מדי, שתביא להססנות ולסרבול באופן קבלת ההחלטות של הדרגים המבצעיים. כן יש להישמר מפני "הצפה" של המערכת המשפטית בתביעות אזרחיות כלפי המשטרה, שיביאו לדלדול נוסף של משאביה המצומצמים. תביעות אלה אף עלולות להביא לעיוות שיקול הדעת המשטרתי כך שיינתנו משקל רב מדי לאחריות הנזיקית, שבה על המשטרה לשאת, ומשקל מועט מדי לתועלת החברתית של פעולותיה. הואיל והעומס המוטל על משטרת ישראל הוא רב, הרי שסדר העדיפויות, המתחייב משיקוליה המקצועיים והתקציביים של המשטרה, מוביל לכך שלא כל תלונה תצדיק פעילות חקירה אקטיבית. בהתאם לכך, לא בנקל יתערב בית-המשפט בהחלטותיה המקצועיות של המשטרה לפעול או להימנע לפעול תוך שיכבד את מתחם שיקול-הדעת הנתון לה ויעמיד לנגד עיניו את החששות והסיכונים מהתערבות יתר. אלא שככל גוף שלטוני, גם למשטרה אין שיקול-דעת מוחלט, והיא אינה חסינה מביקורת, לרבות ביקורת הדין הנזיקי. האיזון בין שיקולי המדיניות הנוגדים, מוביל להטלת אחריות מקום שבו קיימת סטייה ניכרת ממתחם הסבירות הרחב העומד לרשות המשטרה. במקרה הקונקרטי אשר נדון בפסק הדין בעניין וייס המסכת העובדתית הצביעה על מחדל נמשך של המשטרה, שלא הגנה על משפחה שנוהל נגדה מסע הפחדה ואלימות לאורך זמן. בית המשפט העליון קבע, כי מחסור במשאבים וסדרי עדיפות בחלוקת המשאבים לא היה בהם כדי להסביר מדוע לא ננקטו פעולות לאכיפת החוק נגד אלה שעשו שימוש באלימות ובאמצעי הפחדה נגד בני המשפחה. באותו מקרה מסוים, גם התגנב לו החשש, כי שיקולים זרים הם שהשפיעו על המשטרה שלא לפעול. על רקע העובדות, אשר צוין כי הינן חריגות שבחריגות, נקבע כי משטרת ישראל אחראית אף היא לנזקיה של אותה משפחה. בענייננו, פעולתו של הנתבע מס' 1 עלתה, כך נראה, בקנה אחד עם הנהלים הפנימיים הקיימים במשטרת ישראל, לעניין המקרים שבהם יערך איכון של מכשיר טלפון סלולארי. הנוהל הכללי שנקבע במשטרת ישראל לעניין ביצוע מחקרי תקשורת ובכלל זאת לגבי איכון טלפונים סלולאריים הוא נוהל "ביצוע מחקר תקשורת". נוהל זה אינו מסדיר אפשרות של איתור רכב גנוב באמצעות איכון טלפונים סלולאריים. התובע טוען, כי הנוהל האמור אינו הרלבנטי למקרה הנדון וכי במקרה הנדון היה על הנתבע 1 לאתר את הרכב שנגנב באמצעות איכון מכשיר הטלפון הסלולארי שלו. בהעדר נוהל לאיכון רכב רכב גנוב באמצעות מכשיר טלפון סלולארי, נדרש שיקול דעת של הקצין, ובנסיבות העניין, היה על הנתבע 1 לפעול לאיתור הרכב הגנוב בדרך של איכון מכשיר הטלפון הסלולארי ברכב. בהעדר נוהל ספציפי לעניין המקרים שבהם תפעל משטרת ישראל באמצעות איכון טלפון סלולארי לצרכי איתור רכב גנוב, הרי שהנוהל הכללי הנוגע לביצוע מחקר תקשורת, הוא הנוהל הרלבנטי. פעולתו של הנתבע מס' 1 עלתה בקנה אחד עם הוראותיו של הנוהל האמור, אשר מסדיר בקשה לקבלת מחקר תקשורת, ללא צו שיפוטי, רק במקרים דחופים, בהם קיימת סכנה מוחשית לחיי אדם, וגם זאת באישור של בעלי התפקידים המוסמכים. באשר להגשת בקשות לקבלת מחקרי תקשורת, הנוהל מפרט שורה של עבירות חמורות, אשר בהן יכול צוות החקירה להגיש בקשה לקבלת מחקרי תקשורת. עוד נקבע בנוהל הפנימי האמור, כי בקשה לקבלת מחקרי תקשורת יכולה להיות מוגשת גם בעבירה "שיש עניין ציבורי בחקירתה". לטענת התובע, העבירה של גניבת רכב הינה חלק מעבירות שהפכו ל"מכת מדינה" ואף משטרת ישראל מודה בכך, ועל כן יש לראות בעבירה זו כנופלת לגדר העבירות שיש עניין ציבורי בחקירתן. לא אוכל לקבל טענתו זו של התובע. את הנוהל הפנימי האמור יש לפרש בהתאם למטרותיו וכן על פי המסגרת הרלבנטית שבה מצויה ההוראה לעניין עבירה "שיש עניין ציבורי בחקירתה". אם משווים, לדוגמא, בין עבירה של גניבת רכב, לבין רשימת העבירות המנויות בנוהל, ואשר בגינן ניתן להגיש בקשה לקבלת מחקרי תקשורת (כגון, רצח, שוד מזוין, אונס ועוד), הרי שעולה, כי עבירת גניבת הרכב שונה באופן מהותי מאותן עבירות, אשר הנוהל האמור ביקש לכלול אותן, כשלעצמן, כעבירות בעלות עניין ציבורי שבגינו גם תוגש בקשה לקבלת מחקר תקשורת. לפיכך עולה המסקנה, כי לפי הנוהל האמור, עבירת גניבת רכב, כשלעצמה, אינה מסוג העבירות שבגין העניין הציבורי שלהן יש מקום להגשת בקשה לקבלת מחקרי תקשורת. עם זאת, לא ניתן לשלול אפשרות, לפיה במקרים מסוימים, יבקש צוות חקירה לקבל מחקר תקשורת, גם בגין עבירה של גניבת רכב, כאשר ישנן נסיבות מיוחדות, אשר בעטיין אותה עבירה, הפכה לבעלת עניין ציבורי מיוחד. סבורני, כי לא כך הם פני הדברים במקרה זה, כאשר מדובר בגניבה של רכב, שלא נתלוו לה נסיבות מיוחדות כלשהן. לנוכח המפורט לעיל יש לקבוע, כי הנתבע 1 פעל בהתאם לנהלים הקיימים, שעה שלא בחר לערוך בקשה לקבלת מחקר תקשורת, ובודאי בכל הנוגע לכך שלא ביצע פעולות לקבלת מחקר תקשורת לעניין איכון הטלפון הסלולארי ברכב הגנוב, באופן מיידי, ללא פניה לקבלת צו שיפוטי (כאשר יש לציין, כי הפרוצדורה לקבלת צו שיפוטי כרוכה בפרק זמן מסוים, ועל כן ספק אם הינה רלבנטית לתביעה זו). בהקשר זה גם ציינה משטרת ישראל בכתב הגנתה, כי במסגרת בחינת שיקוליו של קצין המשטרה יש לקחת בחשבון גם את העובדה שהיה עליו להעריך דרך הפעולה הנכונה, בין היתר נוכח פריסת כוחות המשטרה באותו היום, שבו חל יום העצמאות. לתובע טענה כללית, לעניין העדר קיומם של נהלים לגבי פנייה לחברות הטלפון הסלולארי, לצורך איתור רכבים גנובים. בהקשר זה טוען התובע, כי מדובר בשירות אשר באפשרותו של כל אזרח לקבל מספקית שירותי הטלפון הסלולארי, תמורת תשלום. לפיכך התובע סבור, כי גם בידי משטרת ישראל לקבל המידע ישירות מחברת הסלולאר, ובעלות דומה לזו שבה יכול הלקוח לקבל שירות זה. טענה זו של התובע אינה נכונה. לא כל פעולה שיכול לבצע אדם פרטי במסגרת התקשרות חוזית עם ספק שירות, כגון חברה המספקת שירותי טלפון סלולארי, מוסמכת גם משטרת ישראל לבצע, בלא הגשת בקשה מסודרת לבית המשפט וקבלת צו שיפוטי. לעניין זה יש לתת את הדעת לחשש מפני הפגיעה בזכות הפרטיות, אשר זכתה לעיגון בסעיף 7(א) לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכן בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981. קבלת המידע מחברות התקשורת ביחס לאיכון מיקומו של טלפון סלולארי הינה עניין מורכב, שיש לו היבטים שונים, ובמסגרת הדיון בתיק זה לא הובאו בפני בית המשפט מלוא הנתונים והשיקולים הכרוכים בכך, וממילא אין בית המשפט יכול להחליף שיקול דעתה של משטרת ישראל, בשיקול דעתו. על רקע זה, גם מקרים בהם ניתנת הסכמתו של הלקוח הקשור בהסכם עם חברת התקשורת, לקבלת מידע של איכון מקומו של הטלפון הסלולארי, אינם פשוטים, לא בהיבט של הפגיעה בפרטיות ולא בהיבטים אחרים, כגון היבטים כספיים הנוגעים לעלויות ועוד. במקרים רבים, קבלת המידע על ידי הלקוח בעצמו מחברת התקשורת, על פי ההסכמים הישירים שבינו לבינה, הינה פשוטה יותר מאשר הפעלת סמכויות שלטוניות על ידי משטרת ישראל, לקבלת המידע. כך הם פני הדברים גם במקרים אחרים, שבהם קיימים שירותי איכון ואיתור לרכבים על ידי חברות המספקות שירותים כאמור. בטענותיו של התובע לעניין הצורך בקביעת נוהל המורה על ביצוע איכון של טלפון סלולארי (בהסכמת בעל הרכב שהוא גם בעליו של מכשיר הטלפון), לצורך איתורו של רכב שנגנב, יש הגיון רב והן ראויות. חרף זאת, לנוכח הקריטריונים שנקבעו להתערבות שיפוטית במלאכתה של משטרת ישראל, וכאשר נקבע, כי לא בנקל יתערב בית-המשפט בהחלטותיה המקצועיות של המשטרה תוך כיבוד מתחם שיקול-הדעת הנתון לה והצורך בבחינת החששות והסיכונים הנובעים מהתערבות יתר, לא אקבע, כי משטרת ישראל התרשלה שעה שלא הסדירה, לעת עתה, נוהל כאמור. לעניין הצמצום בהתערבות בשיקול דעתה של משטרת ישראל, במקרה אחר שבו נתבעה לשלם פיצויים בגין אי קיום חקירה (מקום בו הוגשה תביעה נגד משטרת ישראל בטענת רשלנות של אנשי המשטרה אשר פגעו ביכולתו של התובע לקבל את רכושו אשר נגנב ממגרשו בחזרה) ראה גם פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בתיק בר"ע (ב"ש) 590/04 ניסים חגאי נגד משטרת ישראל. כן ראה: ת"א (ת"א) 2841/98 עזבון המנוחה חנה יעקובוב ז"ל נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל - המטה הארצי. אכן, כל אזרח חש, ובצדק מבחינתו, כי עניינו מצדיק טיפול כולל, מלא ומיידי מצד המשטרה, ובמיוחד כאשר יש בידו להצביע על פעולת חקירה שלמיטב הבנתו אינה מסובכת, אולם כידוע לא תמיד ניתן לספק שירות אופטימלי כזה והמדובר בשיקולים שונים ובסדרי עדיפויות. בנוסף לכך אדגיש, כי גם בהנחה והיה מתברר בענייננו שהיתה על המשטרה החובה לאתר את רכבו הגנוב של התובע, באמצעים ובדרכים אותם ביקש לנקוט (דבר אשר כאמור, לא הוכח), הרי שהיה על התובע להוכיח גם כי המחדל הנטען הוא הסיבה המכרעת לנזק שנגרם לו, היינו - להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין המחדל הנטען לבין הנזק שנגרם לו. אין לשכוח, כי שעה שנגנב רכב, הגורם לנזק הוא פעולתו העבריינית של גנב הרכב. ככלל, עלינו להיזהר ולהישמר לבל נהפוך את "כיסה העמוק" של המדינה תחליף לפיצוי הנפגע על ידי המעוולים או העבריינים ה"אמיתיים". התובע לא הוכיח, במידת ההוכחה הנדרשת, כי אילו הייתה המשטרה פועלת לאיתור רכבו הגנוב באמצעות חברת הסלולאר, אזי רכבו היה מוחזר לידיו, והנזק היה נמנע. במקרה זה, מרבית הסיכויים היו שהרכב כבר נמצא בשטחים שמחוץ להישג ידה של משטרת ישראל, כך שגם אם הייתה המשטרה מאתרת את הרכב, הנזק לתובע לא היה נמנע. לפיכך, התובע אף לא הוכיח את הקשר הסיבתי בין המחדל הנטען לבין הנזק שנגרם לו. הנה כי כן, לאחר ששמעתי את העדויות ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים המצורפים להם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. יש להבין לליבו של התובע, אשר רכב האספנות שבבעלותו נגנב וככל פריט אספנות אחר קרוב לוודאי יקר הוא לליבו של התובע ואף בעל ערך סנטימנטלי מוסף עבורו מלבד ערכו הכספי. מן הראוי גם, כי נציגי הנתבעת בתיק זה יפנו תשומת ליבם של הגורמים הממונים על הנוהלים הפנימיים לטיפול בחקירת גניבות רכבים, להצעותיו של התובע, על מנת לבחון את יישומן. לאור האמור לעיל, התביעה נדחית. לכאורה, מקום בו נדחתה התביעה, יש לחייב התובע בהוצאות, אך בנסיבות העניין, לנוכח טיעוניו השקולים והראויים של התובע, אינני פוסק צו להוצאות. משטרהרכבגניבת רכבפיצוייםביטוח גניבת רכב