בית המשפט פסק כי הלכה פסוקה היא שאין בהתנהגות מקנטרת משום הצדק לשימוש בכוח בלתי סביר. כמו כן צוין כי לא נעלם מעיניי בית המשפט תסכולם של הנתבעים כלפי המשטרה [שלא פעלה לאכיפת ריסון הכלבה על התובע] ועל התובע שבעצם זלזל בחוק ובציבור. יחד עם זאת, אין בכל אלה כדי להצדיק נטילת החוק לידיים בפעולה אלימה, חסרת מידתיות וסבירות, פעולה האסורה אף על אוכפי החוק בסמכות. להלן פסק דין בנושא פיצויים על תקיפה עם מקלות: פסק דין תביעה ותביעה שכנגד לפיצויים בגין נזקי גוף. בתביעתו עותר התובע לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו עת הותקף על ידי הנתבעים במקלות עץ (להלן בהתאמה - "התקיפה" או "האירוע" ו"המקלות"), עוולה לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], [להלן - "פקודת הנזיקין"]. בתביעה שכנגד עותרים הנתבעים בעתירה זהה אלא שלשיטתם, התובע הוא זה שתקף אותם [להלן - "התביעה שכנגד"]. רקע עובדתי 1. התובע, בעלים של כלבת ציד, [להלן - "הכלבה" או "כלבת התובע"] ירד ביום 20.8.01 בשעה 18.00 לערך, עם כלבתו ועם חברים לגינה הציבורית השכונתית ליד ביתו בקרית אונו [להלן - "הגינה"]. הנתבעים, אב [הנתבע 1, להלן - "אברהם"] ובנו [הנתבע 2, להלן - "ארז"] ירדו אף הם אותה עת מביתם, עם כלבתם, לגינה. 2. אין מחלוקת על כך כי עובר לאירוע נהג התובע להסתובב בגינה עם הכלבה, כשאינה מרוסנת באמצעות זמם או רצועה. 3. עוד אין מחלוקת כי כלבתו של התובע הייתה מעורבת בעבר לפחות בשני אירועים עם כלבת הנתבעים, וכי כלבת הנתבעים נבהלה מכלבת התובע, לשיטת התובע - על רקע אי התאמה בגודל ולשיטת הנתבעים - ממש תקפה את כלבתם. אין צורך להכריע לגבי נסיבות ה"מפגשים" בין הכלבות בעבר, הואיל ואין מחלוקת כי התובע היה מודע לצורך בקשירת וריסון כלבתו, ואף הוזהר בהתאם לא אחת בעבר על ידי המשטרה, שכניו ובכללם הנתבעים. תלונותיהם של הנתבעים נגד התובע במשטרה לא הועילו ולא הבשילו לכדי כתב אישום או הליך אחר ותיק החקירה נסגר. 4. עד כאן הרקע; כעת ליום האירוע עצמו. אין חולק על כך כי ביום האירוע, בעת שירד התובע לגינה, היתה כלבתו קשורה אליו, כי היה מפגש עם הנתבעים, ומשעזבו אלה האחרונים את המקום, שיחרר התובע את כלבתו. 5. כמו כן, אין מחלוקת כי בשלב מסוים חזרו הנתבעים לגינה, הצטיידו במקלות והגיעו לכיוון התובע, שישב על ספסל עם חבריו סיומה קופילביץ [להלן - "סיומה"] וניצן גוטמן [להלן - "ניצן"]; בשלב הזה הסתתרה כלבתו של התובע מאחוריו. עוד אין חולק כי הנתבעים רדפו אחר כלבתו של התובע במטרה להכותה או להרחיקה ומכל מקום, התובע עצמו, לא היה מטרתם הראשונה של הנתבעים. בין התובע לנתבעים נוצר מגע אלים, במהלכו השתמשו הנתבעים במקלות כלפי התובע. התובע הודה כי במהלך זה ייתכן ודחף את ארז וכתוצאה מכך נגרמו לאחרון חבלות. עוד אין חולק כי כתוצאה מהמגע האילם נפצע התובע ופונה באמצעות אמבולנס לקבלת טיפול רפואי בבית חולים תל השומר. אין גם מחלוקת כי הנתבעים הגיעו בעצמם לחדר מיון ונמצאו על גופם חבלות שונות. 6. המשטרה חקרה את האירוע ולא מצאה לנכון להגיש כתבי אישום נגד מי מהמעורבים. המחלוקות 7. גדר המחלוקת העיקרי הינו עובדתי ונסב על זהות היוזם לאירוע; התובע טוען כי הנתבעים הגיעו לכיוונו עת הסתתרה כלבתו מאחוריו ובעת שהוא ניסה להגן עליה בגופו הפילו אותו שני הנתבעים בצוותא ארצה, אברהם הצמיד את ראשו לקרקע וארז הכה ובעט בתובע במקל בכל חלקי גופו ובעיקר בראשו, בצלעותיו, ברגליו ובידיו, הכל כאשר התובע שכוב על הקרקע חסר אונים וחסר יכולת להגן על עצמו. 8. הנתבעים מצידם טוענים כי רדפו אחר כלבתו של התובע והאחרון, בעת ניסיון להגן על הכלבה, תקף אותם ואילו הם עצמם הפעילו "הגנה עצמית" בין כלפי התובע, בעת האירוע ובין באופן כללי, כלפי כלבתו המסוכנת והבלתי מרוסנת. לחלופין טוענים הנתבעים כי לכל היותר היו מעורבים ב"קטטה". עוד חלוקים הצדדים בשאלת גרימת נזקי גוף, קיומם והיקפם. 9. מהמחלוקת לעיל נגזרות המחלוקות המשפטיות הבאות: האם האירוע המתואר הינו בגדר תקיפה של מי מהצדדים, כהגדרתה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין [הדומה להגדרתה בסעיף 378 לחוק העונשין תשל"ז - 1977] או שמא קטטה או "תגרה" בלבד, כהגדרתה בסעיף 191 לחוק העונשין הנ"ל ומהן ההגנות העומדות לאותו צד, לרבות לפי סעיף 24 לפקודת הנזיקין. הראיות 10. מטעם התובע העידו הוא עצמו וחבריו סיומה וניצן שהיו עדי ראיה לאירוע כולו או חלקו. התובע הגיש את תיק המשטרה במסגרתו נגבו עדויותיהם שלו, של סיומה וניצן וכן של הנתבעים. עוד הגיש התובע תמונות ומסמכים רפואיים המתעדים את פגיעותיו מעת האירוע. 11. הנתבעים העידו בעצמם והגישו מסמכים רפואיים מעת האירוע, כמו גם את החלטת המשטרה לסגור את תיק החקירה של האירוע ללא העמדה לדין, עקב אי הצדקה לאור נסיבות העניין. 12. אמנם הנתבעים התנגדו לקבילות הודעות העדים מתיק המשטרה, אך העדים חזרו ואישרו את תוכן הודעותיהם בבית המשפט ועל כן מדובר בהודעות קבילות. זאת ועוד, מבחינת משקל ההודעות, קיים ערך מוסף להודעות שנגבו על ידי גוף חקירתי אובייקטיבי בסמוך לאירוע. ההודעות מתקבלות כמובן כראיות רלוונטיות. למעלה מהנדרש אציין כי החלטת המשטרה להימנע מהגשת כתבי אישום אינה מחייבת את בית המשפט בהליך האזרחי, בפרט כאשר הרף הראייתי הדרוש להרשעה בהליך פלילי גבוה בהרבה מהרף הראייתי הנדרש להוכחת התביעה במשפט אזרחי. ממצאים עובדתיים 13. מעדויות התובע ועדיו עולה כי בערב האירוע ישב התובע על הספסל בגינה וכלבתו משוחררת. ניצן ראה את הנתבעים ובידם מקלות ולשאלתו השיבו הנתבעים כי אם התובע ישחרר את כלבתו, הם יכו אותה. או אז חזר ניצן לספסל והודיע זאת לתובע ולבקשתו, קשר התובע את הכלבה [הודעת ניצן במשטרה]. בחלוף כחצי שעה, והנתבעים אינם במקום, שחרר התובע את כלבתו ותוך דקה או שתיים, שבו הנתבעים למקום. הם רצו אחר כלבת התובע במטרה להכותה ואברהם, האב, החליק ונפל, בעוד הכלבה ממשיכה בריצתה לכיוון התובע. אברהם קם על רגליו והמשיך לרוץ אחרי הכלבה לכיוון התובע. מנקודה זו לא זכר ניצן ולא ידע להעיד כיצד התפתח האירוע. התובע העיד כי כאשר קם הוא לגונן על כלבתו, ועמד בעצם בין הנתבעים לבין הכלבה נוצר מגע ראשוני בינו לבין הנתבעים. התובע העיד כי המגע הראשוני נוצר כנראה בינו לבין ארז שניסה להכות את הכלבה והוא, התובע היה בתווך וחטף את המכה. אזי הגיע אברהם בריצה, הפיל את התובע ארצה, נשכב עליו כאשר ארז מכה בו במקל. [תשובת התובע לשאלות בית המשפט בעמ' 15, ש' 4 - 12]. בשלב מסוים ולאחר צעקות ניצן, ביקש אברהם, בעודו שוכב על התובע, להרחיק את בנו, ארז, וניצן הצליח להרחיקו על אף התפרעותו של ארז. מצאתי את עדותו של ניצן אמינה על אף שלא זכר כל פרט ופרט עליו נשאל. ניצן לא ניסה לייפות את המציאות ששררה בין הצדדים. הוא סיפר על מקרים בעבר בהם תקפה כלבתו של התובע את כלבתם של הנתבעים, פירט את אזהרותיו והפצרותיו בפני התובע כי יקשור את כלבתו ולא הציג את התובע כ"צדיק" או שומר חוק. 14. סיומה העיד במשטרה על הצטיידות מוקדמת של הנתבעים במקלות וישיבתם על אבן שפה במגרש החנייה כשארז צועק לתובע כי הנתבעים ישחטו את כלבתו. עוד העיד כי לאחר שהתובע לא שחרר את כלבתו, עזבו האחרונים את המקום וחזרו כעבור כרבע שעה, לאחר שהתובע כבר שחרר את כלבתו מקשירתה. סיומה מחזק בעדותו זו את עדות ניצן ואת עדות התובע לגבי ההתרחשות שקדמה לאירוע. בהמשך, כך מעיד סיומה, ועדותו נמצאה אמינה עלי, החלו הנתבעים לרוץ אחרי כלבת התובע, זו נעמדה מאחורי התובע, שישב אותה עת על הספסל וכאשר קם התובע, התנפלו עליו הנתבעים והפילו אותו ארצה כאשר אברהם, האב, שוכב על התובע וארז, הבן, בועט בגופו ומכה בראשו של השכוב עם מקל. אני סבורה כי זהותו של חובט החבטה הראשונה [ארז, כך סבור התובע, או ארז ואברהם, כך סבור סיומה] כמו גם מיקומה המדויק של הכלבה בעת הרלוונטית [אם לצד התובע, או מאחוריו] אינם בעלי משקל רב שהרי אף התובע אינו חולק כי מי שחבט בו את החבטה הראשונה, לא התכוון לתקוף אותו אלא את הכלבה [כפי שפורט לעיל] . כאמור רק עם הגעתו של אברהם, תוך זמן קצרצר, החלה התקיפה המשולבת של שני הנתבעים את התובע וזאת מתוך כוונה ממשית. 15. מעדויות הנתבעים, שלא הביאו עדים נוספים מטעמם, עולה כי כלבת התובע אמנם לא הייתה קשורה עובר לאירוע אך גם לא הייתה מעורבת בתקיפה של איש או של בעל חיים כזה או אחר. עוד עולה כי הנתבעים, אשר הצטיידו מראש במקלות, הגיעו לגינה לאחר שעזבו אותה קודם לכן, עת הייתה הכלבה קשורה, וכעת כבר הייתה הכלבה משוחררת, פנו לכיוון התובע, אשר ישב אותה עת לתומו, ללא כוונת תקיפה, על הספסל עם חבריו. כלבת התובע רצה אליו על מנת להסתתר מאחוריו. 16. אני מקבלת את גרסת ארז לפיה בשלב זה של הדברים כוונתו היתה לתקוף את כלבת התובע ולא את התובע. ואולם, התובע חצץ בין הכלבה לבין ארז. על כן נפתח האירוע האלים בכך שהתובע "חטף" לשיטתו מכה שכוונה אל הכלבה. הנתבעים טענו כזכור כי מדובר בתגרה, בה תקף אותם התובע ואילו הם רק עסקו בהגנה עצמית. 17. אין בידי לקבל את גרסת הנתבעים ואני מעדיפה את גרסת התובע ועדיו. נכון שמטבע הדברים, ובאירוע המתפתח במהירות ורב מעורבים, עשויה להתקבל מעין תמונת "רשומון" כאשר כל אחד מהעדים, רואה חלקי תמונה ואירוע ונותן את פרשנותו שלו. בכך אין כדי למנוע ניסיון להסיק מסקנות עובדתיות לאחר צירוף מלוא הנתונים, השוואתם ושקלולם. 18. הנתבעים בהתנהגותם, הצטיידותם במקלות לפני האירוע כמו גם בריצתם המכוונת יחדיו לכיוון התובע וכלבתו, מחזקים את גרסת התובע ועדיו בדבר כוונותיהם האלימות מלכתחילה. הנתבעים עצמם הודו בהתחמשות מוקדמת [עמ' 36 ו - 40]. העובדה שכוונות אלה התמקדו תחילה בכלבת התובע אינה מעלה ואינה מורידה לאור המטענים הרגשיים שנצרו הנתבעים בליבם גם כלפי הכלבה ובעיקר כלפי התובע. אברהם אף הודה בחקירתו הנגדית כי הכה את התובע כאשר היה מעליו וזה היה שכוב על הארץ [עמ' 38, 41 ו - 43]. אעיר, אם כי למעלה מהדרוש, כי אברהם חזר בו במהלך חקירתו הנגדית מהצהרתו בסעיף 13 לתצהירו לפיה עובר לאירוע, נשכה כלבת התובע את כלבתם של הנתבעים ועל כן [בתצהיר] רדפו הוא וארז אחריה. בחקירתו העיד כי כלבת התובע לא הצליחה לתקוף את כלבתם שכן היו מצוידים במקלות [עמ' 43, ש' 12]. לשם מה אם כך נועדה הריצה עם המקלות בשלב זה? 19. עדותו של אברהם לא הותירה בי רושם כזה שאוכל לבסס עליה ממצאים, גם לא בשילוב עם עדותו של ארז. זאת מעבר לכללים בסעיף 54 [2] לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א 1971. אברהם ניסה ל"הרחיק" את ארז מהאירוע כאשר העיד כי אינו זוכר שארז בעט בתובע בגבו והיכה בראשו עם מקל [עמ' 41, ש' 29]. כשנשאל בהמשך, מדוע אם כך ביקש להרחיק פיסית את ארז מהמקום השיב כי ארז היה נסער [עמ' 42 למעלה]. כשנשאל אם ארז לא הכה כדי להגן על אברהם, אביו, השיב שארז "רצה להכות" אך באותם רגעים לא היה מעורב בקטטה [שם, ש' 7]. רק לאחר הקראת השאלה על יד בית המשפט, הודה אברהם כי הקטטה לשיטתו החלה בין התובע לבין ארז [שם, ש' 12 ואילך]. הדברים אמורים גם בעדותו של ארז. ארז השיב תחילה שלא בעט בתובע ולא הכה בראשו במקל. רק לאחר שאלה מפורשת של בית המשפט הודה בכך אך טען להגנה עצמית [עמ' 38, ש' 10 - 13]. 20. בנוסף ושוב, מעבר לנדרש, הגיון הדברים מלמד, כי התובע לא היה תוקף את הנתבעים כאשר הוא יחיד מול שניים המצוידים במקלות. 21. הסתירות כביכול אליהן הפנה ב"כ הנתבעים בסיכומיו - לאו סתירות הן ומכל מקום מוסברות הן לאור מהירות התפתחות האירוע ואפקט ה"רשומון", כאשר כל אחד מהעדים שאינם מעורבים, אך קרובים לאירוע, "תופס" חלק אחר מהתמונה או חלק אחר ממסגרת הזמן בו מתרחש האירוע. 22. מכל האמור לעיל עולה אם כך כי אף אם מלכתחילה רצו הנתבעים אחר כלבת התובע כשבליבם כוונות ללמדה לקח והם מצוידים במקלות, תוך זמן קצרצר השתנה מושא התקיפה והתובע הוא ש"זכה" בתוקפנות הנתבעים, תוקפנות לשמה ולא השתתפות בתגרה כטענתם. הנתבעים לא פעלו כלל ועיקר מתוך הגנה עצמית. פועל יוצא מכך הוא כי דווקא התובע הוא זה שפעל מתוך הגנה עצמית על מנת להדוף את תוקפנות הנתבעים. די בכך על מנת לדחות כבר עתה את התביעה שכנגד וכך אני עושה. הגנות 23. הנתבעים טוענים להגנות נוספות על פי סעיף 24 לפקודת הנזיקין. אין בידי כאמור לקבל את הטענות לא מן הפן העובדתי [לעיל] ולא מן הפן המשפטי. פעולות הנתבעים בנסיבות העניין לא עמדו בדרישות הסבירות ו/או המידתיות על פי סעיף 24 . 24. הלכה פסוקה היא שאין בהתנהגות מקנטרת משום הצדק לשימוש בכוח בלתי סביר, גם כשלמשתמש בכוח עומדת מלכתחילה סמכות על פי חוק [ע"א 667/70 דדון נ. אטיאס, פד"י לב (2) 170, 172]. בענייננו, אף לא הייתה לנתבעים סמכות כזו. ודאי יפים הדברים כאשר המשתמשים בכוח כאן פעלו בצוותא, מצוידים במקלות כלפי אדם יחיד. לא נעלם מעיניי תסכולם של הנתבעים כלפי המשטרה [שלא פעלה לאכיפת ריסון הכלבה על התובע] ועל התובע שבעצם זלזל בחוק ובציבור. יחד עם זאת, אין בכל אלה כדי להצדיק נטילת החוק לידיים בפעולה אלימה, חסרת מידתיות וסבירות, פעולה האסורה אף על אוכפי החוק בסמכות. הכרה בטענת הגנה של קנטור, התגרות, אשם תורם וכדומה תפגע בבסיס הסדר החברתי ויש בה כדי לעודד אנרכיה לשמה. מעבר לכך הוכח כי עובר לתקיפה לא בוסס כל קנטור או אשם תורם של התובע כלפי הנתבעים, כזה המצדיק פעולה אלימה. אני דוחה את טענות הגנה של הנתבעים. שאלת הנזק 25. כתוצאה מהתקיפה נגרמו לתובע חתכים ופגיעות בראשו, ונגרם לו דימום מראשו. התובע פונה מיד לאחר האירוע לבית החולים, שם קיבל טיפול רפואי שכלל תפרים וחבישות, ואובחנו הפציעות בראשו, ורגישות בצלעות משמאל. התובע צרף לכתב תביעתו תמונות שלו, אשר צולמו לאחר האירוע, ואשר אינן משתמעות לשתי פנים. 26. התובע הוכיח, כנדרש לגבי נזקים מיוחדים [ע"א 355/80 נתן אניסימוב נגד מלון טירת בת שבע, פד"י לה (2) 800] תשלום עבור פינויו באמבולנס ממקום התקיפה ותשלום עבור שירותי חדר מיון, בסך 765 ₪. התובע לא הוכיח הוצאות ונזקים מיוחדים נוספים, לא צירף אסמכתאות, לא הפנה לצרכים מיוחדים המאפשרים לקבוע סכום על דרך האומדן הנמוך זאת ועוד, חזקה היא כי הוצאותיו הרפואיות של התובע מכוסות במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי תשנ"ד - 1994 [ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נגד אלחדד דוד ועופרה, פד"י נא (2) 724]. 27. התובע לא הוכיח הפסדי השתכרות. התובע לא הגיש חוות דעת לעניין שברפואה בדבר תקופת אי כושר או נכות צמיתה או זמנית שנגרמו לו כתוצאה מהתקיפה. התובע לא הביא ראיה ממשית נוספת לעניין זה. 28. בעניין אב הנזק של כאב וסבל - אין ספק בעיניי כי התובע חווה חוויה כואבת ומשפילה לאור נסיבות התקיפה. זאת, על אף שלא נגרמה לו נכות בסופו של יום, הוא לא אושפז ולא נזקק לטיפול רפואי משמעותי. אני סבורה כי יש ליתן משקל למימד התוקפנות שהפגינו הנתבעים כלפי התובע. הלכה פסוקה היא כי פסיקת פיצויים עונשיים מתמקדת בדרך כלל בעוולת הכוונה, כאשר התנהגות המזיק ראויה לגינוי [ע"א 140/00 עיזבון המנוח אטינגר נ. החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי, פד"י נח (4) 486, 567]. משעסקינן בעוולת התקיפה, המהווה גם נושא לעבירה הפלילית, הרי שהדברים יפים מקל וחומר. על בית המשפט להביע סלידתו ממעשה התקיפה, ולשקול במכלול שיקוליו, גם שיקולי הרתעה והכוונת התנהגות הפרט והכלל. 29. שיקולים נוספים שיש להביא במתחם השיקולים הינם: מתן תוכן, באמצעות פסיקת פיצויים משמעותיים, לפגיעה בזכויות החוקתיות של התובע, היינו, בכבודו כאדם ובזכותו לשלמות גופו [סעיפים 2 ו - 4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכן ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ. גורדון, פד"י לט (1) 113, 139 - 140], וכן - ריסון נטיות פרטים מהציבור ליטול את החוק לידיהם ולאכפו, באמצעים אלימים. אם לא תרוסן נטייה זו, קיימת חלילה סכנה של התדרדרות החברה לאנרכיה, בבחינת "איש הישר בעיניו יעשה". אני סבורה כי על בית המשפט להביע עמדתו החד משמעית, כנגד תופעה זו. כל זאת, מבלי לגרוע מהחובה המוטלת על רשויות החוק והאכיפה לשמור על הסדר הציבורי ולרסן את יחידי הציבור שאינם נשמעים לחוק. הדברים יפים בפרט כשמדובר באכיפת החוק על בעלי כלבים תוקפנים מטיבם. 30. בהתחשב בכל האמור לעיל, מצאתי לפסוק לתובע בגין כאב וסבל בסך של 20,000 ₪. סוף דבר 31. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע: (א) פיצויים בסך כולל של 20,765 ₪. (ב) שכ"ט עו"ד בסך 2,700 ₪ + מע"מ. (ג) הוצאות התובע. (ד) הסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. משפט פליליאלימותפיצוייםתקיפה