פציעה של ילד בחוג | עו"ד רונן פרידמן

האם ניתן לקבל פיצויים על פציעה של ילד בחוג ? האם חובה לערוך ביטוח תאונות אישיות לילדים בחוגים ? ##גישת בית המשפט למקרים של פציעות ילדים בחוג ספורט:## פעילות ספורטיבית הינה מטבעה פעילות שכרוכה בה סיכונים רבים, שכן אין מדובר בפעילות סטרילית ומבוקרת, בה ניתן לשלוט שליטה מלאה על כל פעולה ופעולה של כל משתתף ומשתתף, אלא באימון ספורט דינאמי שבו לא ניתן לשלוט בכל רגע ורגע על כל תנועה וכל תרגיל שמבצע כל משתתף. עם זאת, מפעילי ומדריכי החוג מחויבים לנהל את החוג בדרך הבטוחה ביותר, באמצעות התאמה בין מספר המשתתפים בחוג לבין מספר המדריכים המשגיחים על המשתתפים, התאמת כמות המשתתפים לאופי ולמהות החוג. כמו כן, מפעילי ומדריכי החוג מחויבים לתת הדרכה מתאימה למשתתפים ופירוט הסיכון הכרוך בפעילות מסוג זה. ##פציעה של ילד בחוג כדורסל:## בת"א 31880-10-11 פלוני נ' עיריית קרית ביאליק, ילד נפגע בראשו בעת שהחליק על שלולית מים שנקוו על רצפת האולם, בסמוך לקו הרחבה, וזאת במהלך אימון הכדורסל בו השתתף כחלק מחוג כדורסל שקיימה עמותה באולם הספורט שנמצא בשטח בית ספר. בית המשפט פסק כי הסתמכות העמותה על חובת העירייה לתחזק את האולם לא פוטרת אותה מחובתה להנהיג שגרת בדיקה של המתקן קודם לתחילת הפעילות בו, ובוודאי שאינה פוטרת אותה מלאתר מפגע רגעי שנוצר, בין אם בשעות שלפני תחילת האימון או במהלכו. היקוות מים על רצפת האולם יוצרת מפגע החורג מרטיבות "רגילה" של זיעת שחקנים או אפילו טפטוף מים ממתקן השתייה המוצב במקום או מבקבוקי שתיה, ולפיכך היה על העמותה לשכנעני כי הנהיגה הוראות ברורות באשר לפעולות המאמן לאיתור וטיפול במפגעים, דבר שלא נעשה אפילו נסיון להוכיח קיומו. ##פציעה במסגרת פעילות של תנועת נוער:## תוך כדי השתעשעות של חלק מחברי הקבוצה לרבות התובעת עם אחד המזרנים שהיו באולם, התמוטט המזרן יחד עם שלושה נערים שהיו עליו על התובעת חובת הזהירות המוטלת על תנועת נוער היא חובה של השגחה ופיקוח. בכל הנוגע להיקפה, ניתן ללמוד מהפסיקה שדנה בחובת הזהירות של מורים כלפי תלמידיהם ושהושוותה לחובתו של הורה כלפי ילדו. יחד עם זאת, הפסיקה התייחסה לכך שכאשר מדובר בתנועת נוער, חובת ההשגחה והפיקוח של התנועה היא פחותה מחובת ההשגחה והפיקוח המוטלת על מערכת החינוך. ראו דבריה של כב' השופטת טולקובסקי בת.א. (מח' – מרכז) 27030-10-11 פלונית נ' תנועת הצופים העבריים בישראל (27.5.15): "בקביעת חובת הזהירות המוטלת על תנועת הצופים, כמסגרת של תנועת נוער להבדיל מבית ספר, יש להביא בחשבון את ההבדלים המובנים בין המסגרות. הפעילות בתנועת נוער היא וולונטרית ומתאפיינת מעצם טבעה בחופש, עצמאות ומרחב פעולה גדול יותר מאשר במסגרת בית ספרית. תנועות הנוער ככלל מקדמות ערכים חברתיים של אהבת וידיעת הארץ, חינוכית לא פורמלית פיתוח עצמאות ומנהיגות בקרב בני נוער. מדובר במסגרת, המנוהלת בעיקרה על ידי מדריכים צעירים - תלמידי תיכון - המבוגרים בשנים בודדות מהחניכים, בפיקוח והדרכה של מדריכים בוגרים והורים מתנדבים. הפעילות מתאפיינת מעצם טבעה במידה רבה יותר של חופש ועצמאות ולא ניתן להשוותה למסגרת חינוכית המופעלת על ידי אנשי חינוך מקצועיים דוגמת מורים בבית ספר. הטלת סטנדרט זהירות זהה של פיקוח והשגחה על מורים בבית הספר ועל מדריכים בתנועת נוער, כאשר המדריכים בתנועת הנוער הינם בני נוער בעצמם, חסרי השכלה והכשרה פורמלית בתחום החינוך (להבדיל מהכשרה בקורס הדרכה במסגרת תנועת הנוער), תגרום להרתעת יתר ולפגיעה בפעילותן של תנועות הנוער. לפיכך, מטעמים של מדיניות משפטית, אין לגזור גזירה שווה מחובת ההשגחה והפיקוח המוטלת על מורים ועל בתי ספר, ויש להתחשב בקביעת היקף חובת הזהירות באופייה המיוחד של הפעילות בתנועת הנוער." (שם, בפסקה 55). ##פציעה בחוג ספורט (ג'ודו) ע"י חניך אחר: ## בת"א ( שלום ראשל"צ) 7504/01 עלי נ' אוניברסיטת בר אילן ( מיום 4.6.2003), מתאמן נפגע במהלך אימון ג'ודו, כאשר הופל ע"י בן זוגו, ונפצע בקרסול רגלו. נפסק כי הנתבעות ( האוניברסיטה והמבטחת), "לא קיימו אחר חובתם ליצור שיטת אימון במשחק החופשי המבטיחה את התלמידים מפני היפגעות ע"י תלמידים אחרים המתאמנים בנפרד מהם, הן בפיקוח נאות על " המשחק החופשי", והן בסימון תחום האימון של כל זוג מתאמנים כאשר יותר מזוג אחד בלבד מתאמנים באולם בו זמנית" (ס' 12 לפסה"ד). ##האם חובה לערוך ביטוח תאונות אישיות בחוג ספורט ?## בת"א (שלום- פ"ת) 1449/00 סנדלר נ' עיריית פתח תקווה, קבע כב' השופט שנלר שרק פעילות ספורט תחרותית מאורגנת, אשר אליה נוגעים תקנונים, שיפוט, קיום כרטיס שחקן ורישום כחבר באגודה הרלוונטית, תחייב עריכת ביטוח ובדיקות רפואיות מתאימות. לפי גישה זו נראה כי עת מדובר במי שעיסוקו המקצועי בספורט, רצה המחוקק להחמיר באופן שעת ייפגע פגיעת ספורט, על אף שמדובר בפגיעה שלעיתים אינה כרוכה ברשלנות (אלא היא אינהרנטית לפעילות שבוצעה) - עדיין יובטח כיסוי ביטוחי מסוים לנפגע. כיסוי תחום ומוגבל וזאת בהתאם לתעריפים שנקבעו בתקנון הספורט (ביטוח) התשנ"ה - 1994. לא זה הדין, עת מדובר בהשתתפות בשעות הפנאי בחוג, שהוא בגדר תחביב, לא בגדר עיסוק מקצועי וכאשר הפגיעה גם אינה נגרמת בעת תחרות ספורט - אלא בעת תרגול שגרתי. בת"א 42472-07-10 שמידמן ואח' נ' מינהל קהילתי, נטען כי כי הימנעות מרכישת פוליסת ביטוח אישית, עת מדובר במתנ"ס סביר עולה כדי רשלנות - טענה זו נדחתה. בע"א 4493/05 איל ירושלמי נ' פולריס ייבוא כלים בע"מ (ניתן ביום 7.3.2007), נבחנה האפשרות לקבוע רשלנות, עת לא נערכה פוליסת ביטוח אישית, ברם המסקנה שם הייתה כי הטלת חובה ממין זה - היא בעייתית ביותר. אף שכב' השופטת חיות התייחסה בהרחבה ליתרון שיהא, עת תוטל חובת ביטוח, במקרים של ספורט אתגרי (כפי שהיה באותו מקרה), בו עשוי להיגרם נזק רב למרות העדר רשלנות של מאן דהו - עמדתה הייתה כי מוטב שחובת הביטוח תקבע בחוק. באשר לאפשרות לקבוע בנסיבות מסוימות, רשלנות, מחמת העדר ביטוח (גם מקום בו אין חובה בחוק לעורכו), אמרה: "גישה זו מעוררת קשיים ואין לקבלה. כפי שכבר צוין, מבחינה נורמטיבית יש משום אי-סבירות בכך שמיזם שעניינו השתתפות במרוץ אופנועים יוצא לדרך ללא ביטוח תאונות אישיות. יחד עם זאת, הבחירה במשטר הרשלנות כאמצעי ליצירת חובת ביטוח, מאתגרת את גבולותיה של העוולה ומעוררת חשש מפני "זליגה" של הרשלנות אל עבר האחריות החמורה או המוחלטת. זאת, נוכח הקירבה שבין הטלת חובה לערוך ביטוח ובין הטלת אחריות מוחלטת עליה עמד פרופ' י' אנגלרד באומרו "אחריות מוחלטת היא במהותה ביטוי לרעיון של ביטוח" (ראו יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 6 (מהדורה שלישית, תשס"ה)). אכן, קביעת חובה לבטח כנורמה המוגנת במסגרת עוולת הרשלנות עלולה לטשטש את הקו המפריד בין משטר של אחריות מוחלטת לבין משטר של אחריות המבוססת על עקרונות של אשם". עם זאת, בנסיבות שבהן מתקיימים בין המזיק לניזוק יחסי קירבה והסתמכות, עשויה לקום חובת זהירות מצד המזיק כלפי הניזוק לשמור על טובתו הכלכלית. יתכן שבנסיבות כאלה ניתן יהיה לראות באי ביטוחו של הניזוק על ידי המזיק מחדל רשלני. יחסי קירבה והסתמכות כאמור עשויים להתקיים, בין היתר, מקום שבו צד אחד הבטיח מפורשות לאחר לערוך עבורו ביטוח או מקום בו מתחייב הדבר מנוהג בין הצדדים. לסיכום גישת בית המשפט היא כי על אף הקשיים הכרוכים בגישה לפיה אי-עריכת ביטוח מהווה התנהגות רשלנית המקימה חבות על פי דיני הנזיקין, אין מקום לשלול אפשרות זו מניה וביה ויש לבחון כל מקרה לגופו ולפי נסיבותיו. ##להלן פסק דין בנושא פיצויים בגין פציעה של ילד בחוג במתנ''ס:## בית המשפט פסק כי יש להבחין בין סיכונים שהם חלק אנטגרלי של המשחק, והם סיכונים סבירים שכל משתתף במשחק יודע עליהם,לבין סיכונים, שללא הסבר והדרכה, אין המשתתף במשחק מוחזק כמי שיודע אותם ללא צורך בהדרכה והסבר. התובע היה בן 10 בזמן שנפגע, והאחריות כלפי קטין במקרה זה היא מוגברת. פסק דין התובע יליד 1984 ,נפגע ביום 11/7/94, כשהיה בן עשר במהלך תרגיל האבקות במועדון מתנ"ס נווה גולן ביפו בבעלות ובהחזקת הנתבעת 1, כאשר את הפעילות הדריך מדריך מטעם הנתבעת 1 בשם קלנדרוב יוסף, עד ההגנה מספר 1. על אשר אירע, וגרם לפגיעתו של התובע, הוא מסר בכתב התביעה, בצמצום, וללא פירוט כך - " 4- ביום 11/7/94 בהיות התובע בן 10 הוא השתתף בחוג היאבקות גודו במתנ"ס נווה גולן ביפו 5- במהלך ביצוע תרגיל מסובך נפגע התובע קשות במרפק יד ימין " גרסה יותר מפורטת העלה התובע בתצהיר העדות הראשית שלו, כדלקמן " 2- ביום 11/7/94 בהיותי כבן 10 שנים נפגעתי במהלך תרגיל האבקות במתנ"ס נווה גולן ביפו 3- לחוג ההאבקות נרשמתי תקופה קצרה ביותר לפני האירוע 4- ביום 11/7/94 בעת שיעור האבקות בקש ממנה (כך ) המדריך לבצע תרגיל עם אחד התלמידים שנמנו עם חוג האבקות 5-תוך כדי ביצוע התרגיל נפלתי ונפגעתי קשות במרפק ימין 6- את תרגיל ההאבקות דרש ממני המדריך לבצע עם תלמיד שהיה תקופה ממושכת בחוג והיה מיומן ממני והרבה מעל רמתי 7- המדריך לא נתן לי הסבר כלשהוא קודם לביצוע התרגיל מה עלי לעשות בעת נפילה ו/או כיצד להתגונן מפני בן זוגי לתרגיל 8- כל שזכור לי המשטח עליו בוצע התרגיל היה דק ובודאי לא כזה שנועד למנוע את פגיעתי במרפק ימין ". בנסיבות אלו רואה התובע כי הנתבעת מפעילת המועדון והמדריך מטעמה הם אלה שגרמו ברשלנותם לפגיעתו ולגרימת הנזק. הנתבעות הגישו כתב הגנה, ובפתח ההגנה הן טוענות לחוסר יריבות ולחוסר עילת תביעה של התובע כנגד הנתבעת 2, באשר הוא לא צירף פוליסת ביטוח עליה הוא מסתמך, ובאשר לאחריות לתאונה טענו כי התאונה לא התרחשה עקב רשלנות או אשם כלשהו מצד הנתבעת 1 או עובדיה או שלוחיה. הנתבעות גם טענו לרשלנות תורמת גבוהה מצד התובע. בסיכומיהן אין הנתבעות מכחישות כי התובע אכן נפגע במהלך התרגיל, אך הן טוענות כי פגיעתו איננה בגלל רשלנות כלשהיא מצד הנתבעת 1, אלא סיכון סביר ואינהרנטי לסוג הפגיעה בו בחר לקחת חלק, וכי הוא ידע כי המדובר בסוג ספורט של אמנות הלחימה. וכי המדובר בענף ספורט שבו אפשרות הפגיעה הנה "חלק מכללי המשחק" והתובע בחר ליטול בו חלק מרצונו החופשי. הראיות בפתח הבאת הראיות הסכימו בעלי הדין ביניהם כי התובע נרשם לחוג ההאבקות חודש וחצי לפני האירוע. בחקירתו הנגדית טוען התובע כי הפגיעה היתה בתחילת השיעור, ולא בסופו, לאחר שהיה אימון של רבע שעה. התובע הכחיש כי המדריך במקום לימד אותו איך ליפול בלי להיפגע, וחיזק את דבריו ע"י כך שאמר כי הוא הגיע לחוג לאחר שזה התחיל, וכי נכנס לחוג באמצע. הוא לא קיבל הדרכה כיצד ליפול. לא ידע איך להתגונן מפני נפילה. אם כי היו להם תרגילים איך להתגונן מפני ידיים.התובע גם טען בחקירתו הנגדית כי לא ביצע תרגילים עם מאמצים של האבקות עצמה, רק חימום. התובע הכחיש שהיה לו איזו בעיה עם בן זוגו לתרגיל, כך שניתן להוציא מכלל אפשרות כי ההפלה או הנפילה של התובע נעשו במזיד או במתכוון, אלא שהנפילה היא חלק מתרגיל ההאבקות התובע נשאל " איך אתה יודע שהוא ( בן זוגו לתרגיל ח.י.) הגיע לפניך " וענה " כי הוא ידע תרגילים שלא ידעתי, וכי התרגיל שהשותף ביצע היה כמה רמות מהתרגיל שמלמדים בהתחלה. על תחילת התרגיל מעיד התובע " את התרגיל הזה לא הכרתי, הוא( המדריך ח.י.) שם אותנו בדו קרב והוא בקש שנתקרב כדי לבצע את התרגיל וזה היה מעבר לאפשרויות שלי להגנתן הזמינו הנתבעות שני עדים שהעידו בלי להגיש עדויותיהם בתצהירים. מיכאל ברומשטין, הוא בן זוגו של התובע לתרגיל הגודו, וכן בוריס ברומשטיין, אחיו של מיכאל שנכח במקום בזמן שאחיו והתובע ביצעו את התרגיל. עד ההגנה מספר 1 מיכאל ברומשטיין, מוסר בחקירה הראשית כי הוא זוכר כי ביצע הטלה במסגרת תרגיל בהאבקות, התובע יישר את היד וכך למעשה שבר אותה הוא שם את היד ישרה על הרצפה ברגע הנפילה ולמעשה כך היא נשברה. בחקירה הנגדית מאשר העד כי הוא התאמן תקופה מסוימת לפני אותו מועד אך לא יכול לומר כמה, ומאשר כי המדריך ( יוסף קלנדרוב ז"ל, פיקח על הקרב. במסגרת החקירה הנגדית, ענה העד לשאלות בא כוח התובע ברוב השאלות " אני לא זוכר " אך הוא מאשר כי הוא יותר מבוגר מהתובע, וכי הוא משער כי המדריך במקום פיקח על הקרב. באשר למזרון שהונח על הרצפה מעיד העד כי המדובר במזרן כחול שמצמידים לרצפה ויש שם חור בריצוף שגורם למזרן לא לזוז. העד הכחיש כי המזרנים לא היו יציבים ואמר כי בדרך כלל האולם ללא מזרנים ,וכשהיו באים להתאמן היו מניחים את המזרנים, והוא בטוח כי המזרנים היו מהודקים ולא זזו.העד אף מוסיף כי אין המדובר במזרן אחד רציף המכסה את כל השטח של האימון אלא במספר מזרנים שמחברים אותם ביחד. העד מאשר כי הוא כן תירגל נפילות, ואף עבר מספר אימונים, איך לנחות. באשר לצורת הנפילה, העד מוסר כי הוא הכיר את התרגיל עוד לפני שהתחיל להתאמן במועדון של הנתבעת 1, ואישר כי התובע לא תרגל יחד עימו את התרגיל. העד אף מאשר כי הוא הודרך כי צריך ליפול מבלי לשים את הידיים על הרצפה. באשר להסברים שהעד קיבל ממדריכיו, הוא אמר כי הודרך לחבק את היריב ולא לשים את היד על הרצפה. עד ההגנה מספר 2 מר בוריס ברומשטין, בעדותו הראשית אישר רק שהתובע התאמן עם אחיו ואז אחיו, עד ההגנה 1, ביצע תרגיל והתובע נפל ושבר את היד. המדריך היה בחד ר. למעשה אין בעדותו הראשית של התובע משום הגנה כל שהיא, יען כי אין בה התייחסות לצורת הנפילה של התובע, סיבות הנפילה, משך ההדרכה שמתאמן קיבל או חייב לקבל לפני שהוא מתחיל את התרגיל, והאם התובע קיבל את אותה הדרכה, רק בחקירה הנגדית מתאר את התרגיל ומטרתו, ומסביר את הטכניקה של המשחק. העד מאשר כי ראה את אחיו שעה שהוא הטיל את התובע ,על יד ישרה שהיתה רחוקה מהגוף שלו. באשר למזרנים אישר העד כי הרחבה היה מכוסה במזרנים מספר, שחוברו יחדיו אך הכחיש כי בזמן האימון המזרנים זזים. גם עד זה הרבה לענות על שאלות בא כוח התובע " לא זוכר". המדריך אשר הועסק ע"י הנתבעת 1 ושפיקח על התרגילים, הלך לעולמו, לא לפני שנתן תצהיר עדות ראשית. הנתבעות בקשו להגיש את תצהירו של המדריך מר יוסף קלנדרוב, בא כוח התובע לא התנגד, והתצהיר התקבל וסמן נ/2. מאחר והתצהיר התקבל כראיה וסומן, הוא מעתה מהווה ראיה על תוכנו, אם כי לא ניתן לבא כוח התובע לחקור עליו בחקירה נגדית, דבר הפוגם מערכו הראיתי במסגרת ההגנה. המנוח מעיד בתצהיר כי הוא אשר הדריך את חוג ההאבקות לילדים במתנ"ס הנתבעת 1., וטען כי לפני תחילת התרגיל ביצעו החניכים למשך חצי שעה פעולות חימום ,לאחריה נחלקו לזוגות והחלו לתרגל תרגילי האבקות. המצהיר מצא לנכון לטעון כי המזרן היה תקין, אחיד, שלם, ללא כל מכשול ובאיכות של מזרן מקצועני. וכי אין זה נכון שמדובר במזרן דק מן המקובל. המנוח אף טוען כי התרגילים שבוצעו ע"י החניכים היו תרגילים מוכרים להם היטב, אותם תרגלו פעמים רבות בעבר. המנוח מוסיף וטוען בסעיף 7 לתצהיר שהתאונה אירעה מאחר והתובע לא בלם עצמו באופן שלמד ותרגל פעמים רבות בעבר, וכי היה עליו ליפול על הכתף עם הידיים צמודות לחזה ובמקום זאת הוא בלם עם כף היד. כלומר המנוח טוען בתצהיר, כי התובע הודרך כיצד עליו ליפול, תוך הצלבת הידיים על החזה ולא ליפול על היד המושטת כלפי הקרקע. יש כאן לציין כי שני עדי ההגנה שכן העידו בפני, לא מסרו על כך דבר,. המנוח אף טוען כי התובע ובן זוגו היו בני אותו גיל. הדבר הוכח כלא נכון, שכן בן זוגו היה מבוגר ממנו וותיק ממנו בתרגילי האבקות. שאלת האחריות. טענות התובע באשר לרשלנותה של הנתבעת 1 ומי שהדריך מטעמה את הקבוצה היא כי התובע הוכנס לזירת היאבקות מבלי שיקבל הדרכה מספקת איך עליו ליפול מבלי להיפגע, וכי המזרן עליו התאמנו החניכים היה דק במיוחד ולא מנע את הפגיעה. יש לציין כי בכתב התביעה לא נטען דבר לעניין עובי המזרן, כמרכיב בשאלת האחריות, או כנימוק לרשלנותה של הנתבעת. רק בתצהיר העדות הראשית הזכיר התובע כי על הרצפה הונח מזרן דק ו"בוודאי שלא כזה שנועד למנוע את פגיעתי במרפק ימין " עדותו של התובע בתצהירו, מהווה לכאורה הרחבת חזית, לטענותיו בכתב התביעה לסיבת הפגיעה, כאשר הוא מוסיף גורם נוסף, בענין עובי המזרן. הנתבעות לא התנגדו להרחבת חזית כזו, והן אף הגישו את תצהירו של המנוח יוסף קלנדרוב מטעמן, אשר מעיד לגבי המזרן שהיה על רצפת האולם, לגבי מהותו עוביו, גודלו וכו'. לפיכך ובלא התנגודת מצד הנתבעות הורחבה חזית המחלוקת, וכוללת עתה את תכונות המזרן או המזרנים עליהם התאמנו החניכים. לאחר ששמעתי את גרסת התובע, ועדי ההגנה, אני קובע כי התובע לא הוכיח כי עוביו של המזרן, או העובדה כי הוא הורכב ממספר מזרנים שחוברו להם יחדיו, היווה גורם לאירוע השבר ביד ימין, לא הוכח הקשר הסיבתי בין תכונות המזרן או המזרנים, לבין הנפילה והפגיעה. לא נטען ולא הוכח כי המזרן לא היה עבה דיו ,ולא היה עשוי מחלק אחד אחיד, ולא מחובר היטב לרצפה, וכי אילו היה כך הפגיעה היתה נמנעת. אין בפני ראיה כי עוביו של המזרן, מספר המזרנים, אחד או יותר מחוברים, או הצורה בה הונחו על הרצפה, היוו גורם בפגיעתו של התובע, או לכל הפחות, גורם שלא מנע את הנפילה ואת הפגיעה. אין לשכוח כי התובע נפל לאחר שהוטח ע"י בן זוגו לתרגיל האבקות, על יד מושטת כלפי הרצפה, כדי לבלום חבטת גופו ברצפה, ועל כן מרפק היד ספג את כל עוצמת הנפילה, ומשקל הגוף של התובע, ונשבר. נותרה אם כן השאלה בדבר אי מתן הדרכה מספקת לתובע כיצד עליו ליפול כדי לנסות למנוע פגיעה כזו. אכן צודקות הנתבעות כי מי שמשתתף בענף ספורט מסוים שמעצם טיבו וטבעו טומן בחובו סכנות של היפגעות, נוטל עליו את הסיכון שבדבר, ואין בכך משום מעשה או מחדל רשלני מצד מי שארגן את התרגיל. במה דברנים אמורים?. בסכנות אשר מעצם טיבן וטבען, גלומות בענף הספורט בו בחר הנפגע להשתתף, ולא סכנות וסיכונים, שנגרמו בגלל הפרת חובות מצד המארגן או המפעיל. אכן בכל ענף ספורט יש סיכונים מסוימים, וכל הנוטל חלק באותו ספורט מקבל עליו את הסיכון שבדבר, ואין בהכרח ,בהתגשמות הסיכון, משום ראיה על רשלנות מצד המארגן. ואילו במקרה שבפני היה מדובר במהלך של פגיעה המחויב המציאות, והוא סיכון טבעי וסביר הטמון במשחק, יתכן והיה צריך לדחות את התביעה. ואולם לכל משחק יש כללים, ודרישות, ולקראת כל משחק, יש צורך להכין את המשתתף במשחק, הן לקראת המשחק והן לקראת הסכנות הטמונות בו, ולהכין את המשתתף ע"י הנחיה ותרגול, כיצד למנוע את התממשות הסיכון.וביתר שאת כאשר מדובר בקטין בן 10 שנים על הנתבעת חלה החובה להדריך את התלמידים לקראת השתתפות במשחק מסוכן, וכיצד עליהם להיערך לקראת אפשרות התממשות סיכונים שונים, הקשורים או הכרוכים במשחק, ולהימנע ככל האפשר מפגיעה. לא יעלה על הדעת כי מדריך כדורגל, אינו מסביר לשחקנים המתחילים, כיצד להיערך לקראת היתקלות, ובמקרה של היתקלות כיצד להתנהג ולפעול, מבלי שייתפס כאחראי למחדלו זה. אכן במשחק כדורגל, יש היתקלויות, ומה קרוי " גליצי'ים " המסכנים את קרסולי השחקנים. האם המאמן שאינו מסביר לשחקנים הן בתחילת האימון, לקראת המשחק, ולפני כל משחק, שיש להימנע מפגיעה, וכיצד להימנע מפגיעה, לא יהיה אחראי למחדל זה. קופץ לגובה שנוחת על מזרן רך, זכאי, ומדריכיו חייב לתת לו, הדרכה כיצד לנחות לאחר הקפיצה מעל הרף בצורה הבטוחה שתמנע פגיעה. אי מתן הסבר, ושליחת החניך לבצע קפיצה לגובה מבלי להסביר לו כיצד לנחות בבטחה, מהווה רשלנות. במקרה של התובע שבפני, עומדת מצד אחד עדותו בעניין ההדרכה שלא ניתנה לו כיצד עליו ליפול מבלי להיפגע. ומולה עדותם של שני עדי הגנה שהשתתפו בפועל בתרגיל. ובצידם תצהיר עדות ראשית של המדריך שבגלל מותו לא העיד ולא נחקר על תצהירו. יש לומר כי בעדותם של שני עדי ההגנה שהעידו בפני, אין כל ראיה על כך כי התובע אכן הודרך ע"י המנוח, בטרם הוכנס למשחק, ובשלב זה עומדת עדותו של התובע בעניין כעדות יחידה. באשר לתצהירו של יוסף קלנדרוב ז"ל, אם כי הוא טוען בתצהיר כי החניכים ביצעו את התרגיל פעמים רבות לפני האירוע, וכי הוא הדגים לחניכיו ותרגל אותם פעמים רבות, אך אין בתצהירו של המנוח, כל אמירה מפורשת כי התובע הודרך על ידו, כי ברגע הטלתו ע"י מתאבק נוסף, עליו להצמיד את ידיו לגופו ולא להושיט אותן וליפול על צד הגוף או הכתף. אין אמירה ישירה כזו, רק אמירות כלליות כי החניכים תרגלו את התרגיל פעמים רבות, וכי המדריך נוהג ללמד נפילות בתחילה. ההסבר של המנוח בסעיף 7 לתצהיר כי על התובע היה ליפול על הכתף עם הידיים צמודות לחזה ובמקום זאת הוא בלם עם כף היד, אין בו אמירה כי המנוח הדריך את התובע לעשות כך. התובע הצטרף לחוג לאחר שהתחיל, ואת ההוראות הניתנות בשיעורים הראשונים או התרגילים הראשונים, הוא לא קיבל. התובע הצטרף לחוג חודש וחצי לפני האירוע (עובדה מוסכמת על שני הצדדים ). ויש בכך משום תמיכה לגרסת התובע כי לא הודרך ע"י המנוח בעניין הנפילות. על כן, אני מגיע למסקנה העובדתית, כי התובע לא קיבל הדרכה מאת המאמן המדריך כיצד עליו ליפול בזמן הטלתו ע"י היריב, ולא נאמר לו, ולא תודרך מספיק, כי במקרה זה עליו להצמיד את ידיו לחזה וליפול על הצד או על הכתף כטענת המנוח קלנדרוב. בכך יש משום הפרת חובת הזהירות מצד המדריך והנתבעת 1 כלפי התובע, ובכך יש משום התרשלות העולה לכדי רשלנות. אין די בעובדה כי החניכים תרגלו את התרגיל מספר פעמים קודם, הרי לא מדובר בתרגיל אלא בהטלה ונפילה, לקראתן התובע לא הוכשר. רשלנות תורמת בזמן האירוע התובע היה בן 10 שנים, הצטרף זה עתה ( לפני חודש וחצי ) לחוג ג'ודו והיאבקות, והשתתף בתרגיל שהודרך ע"י נציג הנתבעת 1, הנתבעת לא הצליחה להוכיח, עובדתית, במה התרשל התובע, והאם לקטין בגיל 10 ניתן ליחס ראשונות תורמת בכלל. לאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות, איני רואה להטיל על התובע רשלנות תורמת כל שהיא. עצם השתתפותו של התובע בחוג, אינה מהווה רשלנות, מכיוון שהחוג נפתח בפני בני גילו של התובע. הושטת היד לבלימת הנפילה, אינה מהווה רשלנות תורמת, מכיוון שהתובע לא הודרך שאין לעשות כך ויש לעשות אחרת.והיא מהווה פעולה אינסטנקטיבית של מי שעומד ליפול. אני דוחה את טענות הנתבעות בדבר רשלנות תורמת. אחריותה של הנתבעת 2 בכתב התביעה טען התובע כי הנתבעת 2 היא חברת ביטוח אשר ביטחה את הנתבעת 1 בפוליסה לביטוח חבות בגין נזקי צד שלישי. בכתב ההגנה נטען כי אין יריבות בין הנתבעת 2 לתובע וכי זה לא צירף את פוליסת הביטוח הרלוונטית. במסגרת הבאת הראיות, התובע אכן לא טרח לנסות להוכיח כי הנתבעת 2 מבטחת של הנתבעת 1, ואולם בסיכומי הטענות של הנתבעת, היא לא מעלה טענה כזו בדבר אי הוכחת קיומו של כיסוי ביטוחי והיא זנחה את הטענה. בסעיף 3ה' לכתב ההגנה, נטען כי החבות הביטוחית של הנתבעת 2, אם בכלל, הנה מעל גובה השתתפות העצמית. אין לקבל דבר והיפוכו במסגרת אותו סעיף בכתב ההגנה. אם הנתבעת טוענת כי הנזק בתיק, נופל מגובה ההשתתפות העצמית של הנתבעת 1, משמע שיש סכום שמהווה השתתפות עצמית, אותו אין הביטוח מכסה, ואם יש סכום השתתפות עצמית, משמע שיש פוליסה. הנתבעת איננה עומדת על הטענה בדבר העדר כיסוי ביטוחי, ולא חזרה על הטענה בסיכומים. לפיכך אני קובע כי הנתבעת 2 הנה מבטח של הנתבעת 1, ועל פי הוראות סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, חבה כלפי התובע בחובות הנתבעת 1, במסגרת תנאי הפוליסה. משלא נטען ולא הוכח כי תנאי הפוליסה אינם כוללים את הנזק, או סוג הנזק שנגרם לתובע, או קבוצת הסיכון אליה שייך התובע, יש לחייב את הנתבעת 2 בתשלום כל סכום בו תחוב הנתבעת 1 כלפי התובע. הנזק. לכתב התביעה שלו צירף התובע, בהתאם לתקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, חוות דעת רפואית ערוכה ע"י מומחה אורטופד, ד"ר בצלאל פרידמן,מיום 14/3/01 ובה הוא קובע - " כלל הממצאים כפי שתוארו לעיל גורמים להפרעה תפקודית בגפה ימנית עליונה תוצאת השבר במרפק שחווה הנ"ל באירוע מיום 11/7/94 ומחייבים התייחסות בנכות רפואית קבועה ע"פ תקנות המל"ל. אחוזי הנכות המתאימים למצבו של הנער נכון להיום, בשל הפרעה ביישור וכיפוף המרפק יד ימין הינם 10% לפי סעיף 8 (41) ,למרות זאת הנני ממליץ להגדיל נכותו הרפואית ב 50% וזאת משום שלהערכתי הנ"ל לא יוכל לעסוק בפעילות ספורטיבית כילדים בני גילו וכן יתקשה בבחירת מקצוע הדורש עבודה ידנית מאומצת כולל עבודה פיזית ונשיאת משקלים כבדים ביד זו. לפיכך מקצועו יהיה מותנה תוך התחשבות בפגיעתו היסודית במרפק. לפיכך הנני מעריך נכותו הרפואית תוצאת האירוע שבנדון ב 15% נכות " מטעם הנתבעות נבדק התובע ע"י פרופ' יעקובו נרובאי, אשר קובע בחוות הדעת מיום 3/2/04 - " עיינתי בחוות הדעת של ד"ר בצלאל פרידמן מ 14/3/01..... יתכן שכאשר בדק אותו כמעט שלוש שנים לפני בדיקתי היו לו את ההגבלות הקלות שהתרשם מהן אז. אך היום חל עוד שיפור קל והיום ההגבלה היא קלה ביותר. פרופ' נרובאי העניק לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 5% בהתבסס על אותו סעיף ליקוי בו השתמש ד"ר פרידמן, קרי 41(8) לנוכח הפער אשר בין שתי חוות הדעת מטעם הצדדים, מיניתי את המומחה בתחום האורטופדי ד"ר שמעון ליברטי. ד"ר ליברטי בדק את התובע וסיכם חוות דעתו ביום 12/7/05, להלן " לפנינו גבר בן 21 לאחר שבר סופרא קונדילרי במרפק ימין מיום 11/7/94 השבר התחבר היטב והותיר הגבלה מזערית בתנועות, ביישור של חוסר 10 מעלות ובכיפוף סופי 10 מעלות. פרוסופינציה תקינה ומלאה ללא דלדול שרירי וללא קיפוח נוירולוגי. כן אין שינוי או עיוות בזווית הנשיאה של המרפק. עיינתי היטב בחוות הדעת של עמיתי פרופ' נרובאי ופרופ' פרידמן. לדעתי נותרה נכות צמיתה של 5% לפי סעיף 41(8) (מותאם במחצית) ואין מקום להחלת תקנה 15. מאחר ואין מניעה מביצוע עבודה ופעילות גופנית, לנכות אין כל השפעה על תפקודו היומיומי " הצדדים בחרו להגיש את חוות הדעת מטעמם וזו מטעם בית המשפט מבלי לחקור את המומחים על חוות הדעת שלהם. עלי להתמודד עם חוות הדעת כפי שהן. חוות הדעת של פופ' פרידמן. חוות דעת זו היא הראשונה מבחינה כרונולוגית בחוות הדעת שהוגשו, ונערכה בתאריך 14/3/01 פחות משבע שנים אחרי התאונה. בזמן התאונה התובע היה בן 10, בגיל הרך וגופו עדיין בשלבי התפתחות וגדילה וצמיחה. המומחה מצא אצל התובע "כי מודגמת הגבלה קלה ביישור הסופי וכיפוף המרפק בהשוואה לצד הנגדי, ולא הודגמה הפרעת תנועה סיבובית של המרפק. ביישור בצד ימין מצא המומחה כי חסרות 10 מעלות ובכיפוף חסרות 10 מעלות. המומחה הסתמך על סעיף ליקוי במבחני הביטוח הלאומי 41(8) והעניק לתובע את הנכות על פיו. סעיף זה קובע כך - (8) במקרים עם הגבלות ביישור ובכיפוף גם יחד כשכל הגבלה כשלעצמה אינה מצדיקה קביעה של יותר מ-0% נכות, ייקבעו 10% נכות.במקרים של הגבלות תנועה במרפק גם ביישור וגם בכיפוף יש לנהוג לפי תקנה 12 לתקנות אלו, בלבד שאחוזי הנכות הכוללים לא יעלו על אחוזי הנכות בסעיף קשיון לא נוח של המרפק. מלשון הסעיף עולה כי רק במקרה כי קיימת הגבלה הן ביישור והן בכיפוף, וכאשר כל הגבלה היא לבדה אינה מעניקה נכות ביותר מ 0%, הרי בהצטבר ההגבלות הן בכיפוף והן ביישור ,תינתן נכות בשיעור של 10%. עצם השימוש בתקנה 41 (8) ע"י פרופ' פרידמן משמעו כי בגין ההגבלה בכיפוף, לבד, הנכות אינה עולה על 0%, ובגין ההגבלה ביישו ר, היא לבד, אין הנכות עולה על 0% נכות. אך הצטברות הנכות הן ביישור והן בכיפוף מאפשרת הענקת נכות בשיעור של 10%. המפתח לשימוש בתקנה 41 (8) הוא מצד אחד, הצטברות ההגבלה בתנועה הן בכיפוף והן ביישור, והן מידת ההגבלה. פרופ' פרידמן, אם כי הוא מעניק לתובע 10% בהתבסס על סעיף 41(8), מוצא לנכון לקבוע כי בגלל המשמעות התפקודית של הנכות אצל התובע והשפעתה על יכולתו לבחור לעצמו מקצוע, הוא מגדיל את הנכות הרפואית ל15%, בהגדלה של 50% ככל הנראה בהסתמך על תקנה 15, לתקנות הביטוח. איני יכול לקבל את קביעתו של פרופ' פרידמן. ראשית, השימוש בתקנה 15, מיועד אך ורק לנפגעי עבודה, ובמסגרת תביעה לגמלת נכות לנפגעי עבודה ,מהביטוח הלאומי, והיא עומדת לשימוש הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי. מומחה מטעם צד במשפט אזרחי, אינו רשאי להשתמש בתקנה זו כדי להגדיל את הנכות, לא הרפואית ולא התפקודית.וכבר הלכה ידועה היא כי תפקידו של המומחה הרפואי הוא לקבוע אך את הנכות הרפואית, כאשר שאלת ההשפעה התפקודית של הנכות על כושר ההשתכרות של הנפגע, היא ענין לבית המשפט להחליט בו על סמך מכלול הראיות. שנית, המומחה עשה שימוש לא נכון בתקנה. שכן התקנה, כשהיא משמשת את הועדה הרפואית של הביטוח הלאומי, אינה מביאה להגדלת הנכות הרפואית שנקבעה, אלא משמשת ביטוי להשפעה התפקודית של הנכות הרפואית כפי שנקבעה על כושר העבודה והתפקוד של הנפגע. כאן פרופ' פרידמן הגדיל על פי התקנה את הנכות הרפואית. פרופ' נרובאי בדק את התובע ביום 3/2/04, כשלוש שנים אחרי פרופ' פרידמן, והוא מצא הגבלה קלה ביותר גם בכיפוף וגם ביישור, ועל כן הוא משתמש באותו סעיף ליקוי, אך מגיע למסקנה כי התובע אינו עומד בתנאים שבהם ניתן להעניק לו את כל הנכות הקבועה בסעיף הליקוי 41(8) במלואה, ובגין הגבלה קלה ביותר, קלה יותר מזו שככל הנראה מצא פרוןפ' פרידמן, מעניק 5% נכות. ד"ר שמעון ליברטי המוחה מטעם בית המשפט, בדק את התובע ביום 12/7/05, קרי 11 שנה בדיוק אחרי התאונה, 4 שנים אחרי פרופ' פרידמן, ואחרי שנתיים מפרופ' נרובאי. ד"ר ליברטי, הגיע לאותה מסקנה אליה הגיע פרופ' נרובאי, שההגבלה במרפקו של התובע הנה מזערית, ואין לה כל ביטוי תפקודי. בשים לב לעובדה כי התובע נפגע כשהיה בן 10, נבדק אצל המומחה מטעמו, 7 שנים אחרי התאונה כשהוא עדיין בן 17, במהלך התפתחותו הגופנית, והעובדה כי שני מומחים מצאו כי ההגבלה ביישור ובכיפוף אצלו היא פחות מזו שנקבעה ע"י המומחה מטעמו, מצביעה על כך כי אכן חל שיפור במצב ידו של התובע, עם התפתחותו הגופנית. התובע טען בתצהיר העדות הראשית שלו כי בשנת 2002 סיים את לימודי המחשבים שלו וקיבל תעודת הצטיינות. והמשיך שנה נוספת במגמת מחשבים. ביולי 2003 גויס לחיל האוויר. טוען התובע כי כיום מתקשה בהרמת משאות בכל פעילות הכרוכה במאמץ של יד ימין וחוסר אפשרות ליישר את היד, מתקשה להעביר את היד לגבהים מסוימים, חוסר כיפוף עד הסוף, חש כאבים בעת הקלדה על המחשב ומנוע מלבצע עבודות פיזיות ו/או עבודות הדורשות דייקנות בעת הפעלת יד ימין. התצהיר נחתם ביום 8/7/04. אם כי הנתבעות לא חקרו את התובע על סעיפים אלו בתצהירו, ועדותו בענין זה לא נסתרה, ואולם איני מוכן לקבל את דבריו כפשוטם. אין ספק כי התובע מגזים בתיאור בעייתו הרפואית ועושה שימוש במונחים של הגבלת התנועה כפי שאוזכרו בחוות הדעת הרפואיות כמנוף להאדרת מגבלותיו. אני מקבל את חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט וקובע כי לתובע נותרו 5% נכות רפואית, אשר אין להם ביטוי מעשי בחיי העבודה והתעסוקה של התובע. בא כוח התובע חולק על קביעתו של ד"ר ליברטי, וטוען כי אין למומחה סמכות להשתמש בתקנה 41(8) באופן חלקי, וכי הקביעה של תקנה זו היא קטגורית. קרי בהתקיים התנאי שיש לנפגע הגבלת תנועה דו כיוונית של כיפוף ויישור, וכל אחת מהן לא מעניקה לו נכות, תיקבע נכות של 10 %. עלינו לזכור את סדר הדברים ההגיוני, גם בעניין הבדיקות הרפואיות וסעיפי הליקוי הקבועים בתקנות. המומחה מתמנה כדי לחוות את דעתו המקצועית גרידא על מצבו הרפואי גרידא של הנפגע העומד לפניו, ולאחר מכן בה תפקידן של התקנות וסעיפי הליקוי אשר בהן, ככלי עזר בידו של המומחה לקבוע את הנכות באמצעותן. שיקול דעתו המקצועי של המומחה הוא הקובע, ואין הדעת סובלת לסגור את המומחה בתוך מסגרת נוקשה של סעיפי ליקוי כאשר הדבר נתון לשיקול דעתו. הגבלת תנועה במרפק, אינה קביעה מטימטית, ויכולות להיות דרגות שונות של הגבלת התנועה, וכאשר המומחה מוצא הגבלה משמעותית, רשאי הוא להשתמש בתקנה 41 (8) במלואה, אך כאשר ההגבלה היא מזערית וזניחה, מותר לו לבצע התאמה בין מצבו האמיתי של הנבדק, לבין הקבוע בהתקנות בתור מסגרת לשיקול הדעת, אך לא הגבלה על שיקול הדעת. אין לשכוח שגם עלפי הגיונה של התקנה 41(8), היא מופעלת כאשר בגין כל אחת מהמגבלות, כיפוף וישור, למעשה לא מגיע לתובע נכות, ואין ספק כי אילו היה המומחה מבקש לקבוע את נכותו של הנבדק בגין כל מגבלה לחוד, לא היה מעניק לו נכות כלל. אני מעדיף את שיקול הדעת המקצועי של המומחה מטעם בית המשפט על הדרישה למסגרת נוקשה של השימוש בתקנות. המומחה משתמש בתקנות ככלי, ואינו מוגבל על ידן. לפיכך אני קובע כי מן הפן הרפואי, נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 5%. אני גם קובע כי לנכות זו בגין הגבלות מזעריות בכיפוף מרפק יד ימין ויישור המרפק, אין לכך השפעה מעשית על תפקודו והתעסקותו של התובע, במיוחד נוכח העובדה שבחר את תחום המחשבים כתחום עיסוקו ופרנסתו, וההגבלות עליהן מצביע ד"ר ליברטי אינן מגבילות אותו. לפיכך אני מעריך באופן גלובלי את נזקיו של התובע בגין התאונה בסכום כולל של 30000 ₪. אני מחייב את שתי הנתבעות לשלם לתובע את הסכום של 30000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסכום של 7500 ₪ ומע"מ כדין. וכן מחייבן לשלם לו את הוצאות המשפט כולל חוות הדעת של המומחה מטעמו. התובע יגיש בקשה לאישור הוצאות בצירוף הקבלות שהוציא, לאישור.קטיניםתאונות ילדים בחוגים