תביעה נגד עיתון ידיעות אחרונות בגין לשון הרע

להלן פסק דין בנושא תביעה נגד עיתון ידיעות אחרונות בגין לשון הרע: פסק דין 1. זהו פסק דין בתביעת התובע, לפיצויים עבור נזקים שנגרמו לו לטענתו, בשל פרסום לשון הרע, בעיתון שבבעלות הנתבעת. הוחלט לקבל את התביעה, ולהלן הנימוקים. 2. 2. הנתבעת הינה בעלת עיתון "ידיעות אחרונות", והנתבע הינו עורך העיתון. ביום ו' ה-23.9.05 התפרסמה בעיתון הנתבעת כתבה שכותרתה: "היום: כתב-אישום ראשון בפרשת האחים פריניאן". הכתבה פורסמה בעמוד 10, בחלק הכותרת של עיתון סוף השבוע. הכתבה כללה את תמונתו של התובע, מר שמעון אלמקייס ובגוף הכתבה נכתב בין היתר:"... כתב-אישום נגד שמעון אלמקייס, שנחשד ברצח פנחס בוחבוט ביחד עם השוטר רוצח צחי בן-אור - בשליחות האחים פריניאן... אתמול הוגש נגד אלמקייס כתב-אישום נוסף בגין שורה של עבירות, שבאמצעות חשיפתן - על-ידי החדרת מכשירים להאזנת סתר לרכבו - ניסתה המשטרה לשכנעו לשתף פעולה ולהפליל את שולחיו". אין מחלוקת, כי הכתבה התייחסה לאדם אחר, ששמו זהה לשם התובע, ולא לתובע עצמו ותמונת התובע פורסמה בטעות במסגרת הכתבה, במקום תמונת האדם אליו התייחסה הכתבה. 3. התובע טען בכתב התביעה בין היתר, כי אין לו כל קשר לנושא הכתבה, אולם התמונה שלצדה - הינה תמונתו שלו. לטענתו, עם פרסום הכתבה קיבל פניות רבות ממכריו ומיודעיו, ובהם מתפללים בבית הכנסת בו הוא מבקר, ונאלץ להבהיר לפונים אליו, כי הכתבה אינה עוסקת בו, אלא באדם אחר. לטענתו, פנתה ב"כ טלפונית לנתבעים, סמוך לאחר פרסום הכתבה, ובקשה לדווח על פרסום הכתבה הפוגעת, ולאסוף את העיתונים אשר הופצו וטרם נמכרו. לטענת התובע, עוד ביום פרסום הכתבה, שוחחה ב"כ עם מי שהזדהתה כמפיקת החדשות של הנתבעת, אשר אישרה באזניה בהסתמך על דברי רכז הכתבים של הנתבעת, כי התמונה המפורסמת בצמוד לכתבה פורסמה בטעות, וכי הנתבעת תפרסם תיקון ביום א'. לטענת התובע, במוצאי השבת 24.9.05, התקשר אל ב"כ, אדם אשר הזדהה כ"מיבי מעיתון ידיעות אחרונות" (ובהמשך התברר כי המדובר בעוה"ד מיבי מוזר, ב"כ הנתבעת) וביקש לתאם עם ב"כ התובע נוסח התנצלות אשר תפורסם למחרת. ב"כ התובע דרשה, כי תפורסם התנצלות נוספת בעיתון סוף השבוע. זאת, משום שרבים ממכרי התובע, קוראים את עיתון סוף השבוע בלבד. לטענת התובע, התנתה הנתבעת הענותה לדרישת ב"כ, באישור, כי לאחר פרסום הודעת ההתנצלות הנוספת, יוותר התובע על כל תביעה מן הנתבעים, ודרישה זו נדחתה ע"י ב"כ התובע. ביום א' 25.9.05, פרסמה הנתבעת התנצלות. לטענת התובע פורסמה ההתנצלות, "בפינה נידחת של עמוד 23". משנוכח התובע, כי הפרסום אינו עונה לדרישותיו, שלח באמצעות ב"כ מכתב לנתבעים, ודרש לפרסם התנצלות נוספת. התנצלות נוספת פורסמה בעיתון סוף השבוע, ביום 30.9.05, בעמוד 6 לחלק ה"כותרת". לטענתו, לא עמדה הודעת ההתנצלות בדרישותיו ובהוראות הדין, שכן הנתבעים התבקשו לפרסם את ההתנצלות "בדרך, צורה ומידה" בה התפרסמה הכתבה הפוגעת, ואילו ההתנצלות פורסמה בפינה הימנית של עמוד 6 לכותרת, ומידותיה היו קטנות. התובע טען, כי בשל פרסום תמונתו בעיתון הנתבעת, נפגע שמו הטוב, ונגרמה לו בושה רבה. עוד טען, כי הנתבעים היו אמורים לוודא, כי אכן התמונה שפורסמה בכתבה, הינה תמונתו של "אלמקייס שמעון האמיתי", אשר אליו התייחסה הכתבה, ומשלא עשו כן, נושאים הם באחראיות כלפי התובע. כן טען התובע, כי משלא נעתרו המבקשים לבקשתו, לאסוף את העיתונים שטרם נמכרו, אין הם זכאים להקלות המפורטות בסעיף 19 לחוק איסור לשון הרע. בכתב התביעה המקורי, תבע התובע פיצויים בסך 200,000 ₪, בין היתר בשל נזק גוף שנגרם לו לטענתו עקב פרסום הכתבה, כאשר הוחמרה מחלה ממנה סבל. לאחר דיון קדם המשפט הראשון בתיק, תוקנה התביעה והועמדה על סך 70,000 ₪, תוך השמטת הטענות לעניין נזק גוף. 4. הנתבעים טענו בכתב הגנתם, להעדר יריבות בין הצדדים. הנתבעים הכחישו טענות התובע, לעניין נסיבות הפרסום. לטענתם, הכתבה לא עסקה בתובע, אלא באדם אחר בעל שם זהה, אשר נחשד ברצח. המדובר בידיעה שבאה במסגרת סדרה של ידיעות, שפורסמו באותה העת, אשר כולן נוגעות לפרשת הרצח המתוקשרת. הנתבעים טענו, כי הכתבה האמורה בתביעה, לא הייתה הכתבה הראשונה בסדרת הכתבות בעניין פרשת הרצח, שכן פורסם בהרחבה בתקשורת (ולרבות בעיתון הנתבעת"), כי החשוד בביצוע הרצח, נעצר ע"י המשטרה, ועל כן ברור שמכרי התובע, אשר ראו אותו "מהלך חופשי", לא היו עשויים לסבור, כי הוא החשוד ברצח. עוד טענו הנתבעים, כי סביר שמכרי התובע שנחשפו לכתבה האמורה, נחשפו גם לפרסומים הקודמים בפרשה, אשר היו בולטים יותר, וידעו אפוא כי אין מדובר בתובע. הנתבעים הכחישו את נזקיו הנטענים של התובע. לטענתם, דרישת התובע לאסוף את העיתונים שכבר הופצו, לא הייתה מעשית, ולא היה בה כדי לרפא את הנזקים. כן טענו, כי ב"כ התובע פנתה אליהם לראשונה ביום פרסום הכתבה, לאחר הפצת העיתונים, וב"כ הנתבעים, יצר עימה קשר ביום שלמחרת, במוצאי-השבת, על-מנת לתאם עימה את נוסח ההתנצלות, אשר פורסמה ביום א'. לטענת הנתבעים, התנהלותם הזריזה, מעידה על תום-ליבם, ועל כך שלא הייתה להם כל כוונה לפגוע בתובע. הנתבעים הכחישו את הטענה, כאילו התנו את פרסומי ההתנצלויות, בכך שהתובע יוותר על כל תביעה מן הנתבעים. לטענתם, עצם העובדה שפורסמו שתי התנצלויות, ללא התחייבות מן התובע, מעידה על כך שלא הייתה כל התניה מצידם. כמו-כן טענו, כי ההתנצלויות פורסמו בצורה בולטת. לטענתם, פורסמה ההתנצלות הראשונה, במסגרת כתבה נוספת בנושא, ובה תמונה של החשוד ברצח. לטענת הנתבעים, הם זכאים על כן, להקלות המפורטות בסעיף 19 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965. הנתבעים טענו גם, כי חלות על הפרסום ההגנות המנויות בסעיפים 14 ו- 15 לחוק. 5. בישיבת קדם המשפט, אשר התקיימה לאחר הגשת הראיות, הסכימו הצדדים למחיקת התביעה נגד נתבעים מס' 1 ו - 3, וכן הסכימו לוותר על קיום ישיבת ההוכחות, ולהסתפק בהגשת סיכומים בכתב. 6. בסיכומיו, חזר התובע על הטענות שטען בכתב התביעה. התובע הוסיף וטען בין היתר, כי המבחן לעניין לשון הרע שבפרסום, הינו - האם הפרסום עלול להתפרש כמתייחס לתובע, ולא נדרשת וודאות לעניין זה. התובע טען, כי הכתבות האחרות שפורסמו בפרשה, פורסמו באמצע השבוע, בעוד שלטענתו רוב הציבור קורא את עיתוני סוף השבוע. כן טען, כי תמונתו פורסמה פעם אחת בלבד, לפני פרסום הכתבה הפוגעת. התובע טען, כי אף אחת מן הכתבות בנושא, לא היתה שווה בגודלה לכתבה הנדונה, ומכאן לטענתו, אין לומר בוודאות כי מכריו וחבריו של התובע, אשר ראו את הכתבה, נחשפו לפרסומים הקודמים בנושא. התובע טען, כי לא עומדת לנתבעים הגנת תום הלב, משום שלא נקטו ב"אמצעים סבירים", בטרם פרסום הכתבה ותמונת התובע, על מנת לוודא כי התמונה שפורסמה תתאים לתוכן הכתבה. זאת, הגם שלטענתו, בידי הנתבעים היו הכלים הדרושים לבדיקה, שכן פרסמו את תמונתו של שמעון אלמקייס החשוד ברצח, מספר ימים קודם לכן. התובע חזר וטען, כי הנתבעים אינם זכאים, להקלות המנויות בסעיף 19 לחוק, משום שלא פעלו בתום לב, ומשום שהתנצלויות שפורסמו, לא פורסמו במיקום ובגודל הדרושים. 7. בסיכומיהם חזרו הנתבעים על טענותיהם שבכתב ההגנה. הנתבעים הוסיפו וטענו בין היתר, כי עומדת לזכותם חזקת תום הלב שבסעיף 16 (א) לחוק, משום שהפרסום לא חרג מן הסביר. לטענתם הם נקטו באמצעים סבירים, על מנת לוודא אמיתות הפרסום, פעלו מתוך כוונה למלא שליחות עיתונאית, ונהגו בתום לב. הנתבעים טענו, כי עומדות להם הגנות מכוח סעיף 15 לחוק. לטענתם, הגנת תום הלב, נועדה בדיוק למקרים בהם חלה טעות בתום לב, בעובדות הפרסום, כאשר האינטרס הציבורי לחופש הביטוי, מגן על טעויות כאלה. הנתבעים טענו, כי האמינו באמת ובתמים כי הדמות שבתמונה שפורסמה, היא דמות האדם אליו מתייחסת הכתבה, ואשר שמו זהה לשם התובע. לטענתם, לא הייתה להם כל סיבה להאמין, כי המדובר בתמונה שגויה, שאינה קשורה לנושא הכתבה. הנתבעים חזרו וטענו, כי הם זכאים להקלות על פי סעיף 19 לחוק, משום שלא התכוונו לפגוע בתובע, ומשום שפרסמו התנצלויות בגין הטעות. הנתבעים טענו, כי גם אם בצעו כלפי התובע עוולה, הרי שבנסיבות, אין לחייבם בגינה, משום שמדובר ב"מעשה של מה בכך". הנתבעים טענו, כי לתובע לא נגרם נזק בעקבות הפרסום, ואילו נגרם לתובע נזק או נפגעה זכות מזכויותיו, הרי שלטענתם הפגיעה היתה מזערית, ובאה על תיקונה עם פרסום ההתנצלות. 8. סבורני כי פרסום תמונתו של התובע, לצד הכתבה היה בגדר פרסום לשון הרע, שכן היה בפרסום כדי להשפיל את התובע בעיני הבריות ולבזותו, כאשר פורסמה תמונתו, לצד שמו ושם משפחתו, תוך ייחוס החשדות לביצוע עבירות פליליות. המבחן לעניין "לשון הרע" שבפרסום, כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, הינו מבחן אובייקטיבי. נפסק כי אין חשיבות לכוונת המפרסם ואין חשיבות לשאלה, כיצד הבין את הדברים בפועל, מי שקרא את הדברים. המבחן הקובע הוא, מהי המשמעות שקורא סביר ורגיל היה מייחס למילים (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני פד מג (2) 333). בענייננו, עשוי היה קורא "רגיל" שהכיר את התובע, לזהותו עם החשוד אליו התייחסה הכתבה, נוכח פרסום תמונתו ושמו המלא, במסגרת הכתבה. אמנם נכונה טענת הנתבעים, כי פורסמו כתבות קודמות בפרשה, ובאחת מהם פורסמה תמונת החשוד במעשים, שאינו התובע, אלא שקשה לסבור, כי כל אדם שנתקל בפרסום בכתבה במסגרתה פורסמה תמונת התובע, נתקל בהכרח קודם לכן בכתבות שפורסמו בעניין. אין להניח, כי כל מכרי התובע, קוראים את העיתון בתדירות קבועה, וכי מקפידים לקראו במלואו. אין גם להניח, כי כל קורא של העיתון, יקרא את הכתבה מתחילתה ועד סופה, ויערוך ניתוח מדוקדק שלה, אשר יובילו למסקנה, כי אין זהות בין התובע שתמונתו צורפה לכתבה, ובין החשוד אליו התייחסה הכתבה. 9. אין לקבל טענת הנתבעים, לפיה המדובר בנסיבות העניין, ב"מעשה של מה בכך" כמשמעותו של מונח זה בסעיף 4 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). זאת, משום שאין מדובר על פני הדברים בפגיעה מזערית, שולית וזניחה, אשר אדם סביר לא היה מטריד עצמו בגינה לבית המשפט. 10. סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, מורה כי: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום נפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3. (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום; (3)...(12)...". בתצהיר עדותו הראשית (מטעם הנתבעים) העיד מר ערן טיפנברון, מנהל מערכת החדשות של הנתבעת, לעניין תמונת התובע שפורסמה, כי: "התמונה פורסמה בעיתון שנים רבות לפני מועד הפרסום נשוא התביעה. התמונה נשוא התביעה נלקחה מתוך ארכיון העיתון, בשל זהות השם". כאשר מדובר בתמונה אשר נלקחה מארכיון הנתבעת, היה על הנתבעת לבדוק ולוודא, כי התמונה שתצורף לכתבה, הינה אכן תמונת האדם בו עוסקת הכתבה. הנתבעים לא הוכיחו, כי נקטו אמצעים סבירים, או אמצעים כל שהם, לבדוק כי התמונה שפורסמה, הינה אכן התמונה הנכונה. על פני הדברים, קשה לסבור כי בוצעה בדיקה בפועל, כאשר בידי הנתבעת היתה תמונת החשוד במעשה, וכאשר מדובר היה, בפרשה שעמדה במקום גבוה בסדר היום הציבורי, באותה תקופה. נכון אפוא לדחות טענת הנתבעים, לפיה נקטו אמצעים סבירים למניעת הפרסום השגוי, ולפיכך, לא עומדת להם הגנת תום הלב שבסעיפים 15 (1) ו - 15 (2) לחוק, או חזקת תום הלב על פי סעיף 16 (א) לחוק. 11. סע' 19 לחוק איסור לשון הרע מורה: "בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה: ...(3) הוא לא נתכוון לנפגע; (4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים". נראה כי בענייננו, יש לשקול לזכות הנתבעים, את העובדה, כי הפרסום הפוגע נעשה בשוגג. יש להתחשב גם בפרסום שתי ההתנצלויות, אשר על אף שגדלן ומיקומן, לא היו זהים למיקום ולגודל הפרסום הפוגע, הרי שלא נפלו מהם בהרבה. 12. לעניין אחריות הנתבע מספר 2, הרי שזו נובעת מתפקידו כעורך, נוכח הוראות סעיף 11 לחוק, וכאשר לא נטענה בסיכומים כל טענה, נוספת לעניין פטור מאחריות אישית לגביו. 13. 13. אשר לסכום הפיצויים שיש לפסוק לזכות התובע - בכתב התביעה המתוקן, נתבע פיצוי על פי הקבוע בסעיף 7 א (ב) לחוק איסור לשון הרע, אשר לשונו: "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים ללא הוכחת נזק". סכום זה, יש לשערך על פי הוראת הסיפא של סעיף 7 א לחוק, לפי מדד חודש ספטמבר 1998. הסכום האמור, משוערך ליום מתן פסק הדין, לסך 62,201 ₪. לענין היקף הפיצוי, שיש לפסוק לזכות הנפגע מפרסום לשון הרע, נפסק ברע"א 4740/00: "הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו... של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע לתקן... את הנזק לשמו הטוב; למרק... את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע... לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי, אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם..." (רע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ואח' פ"ד נה (5) 524,510). כן נקבע באותו ענין : "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים" (שם בעמ' 525). בענייננו, כאשר מצד אחד, נגרמה לתובע פגיעה ממשית בגין הפרסום , כעולה מתצהירי העדות הראשית שהוגשו מטעמו, וכאשר מצד שני התנהגות הנתבעת, לא היתה מכוונת, והיא אף מיהרה לפרסם שתי התנצלויות בלתי מסוייגות, בשני מועדים סמוכים, כאמור לעיל, נכון לפסוק לזכות התובע פיצוי בסך 40,000 ₪. 14. לשיטה אחרונה, התביעה מתקבלת, ואני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע, פיצויים בסך 40,000 ₪. בנסיבות הענין, וכאשר נוכח ההסדר הדיוני בין הצדדים, התייתר קיום ישיבת הוכחות, תשלם הנתבעת לתובע, שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ, והוצאות המשפט בסך 1,000 ₪ . עיתונותלשון הרע / הוצאת דיבה