תביעת השבה של המעביד בתאונת דרכים

להלן פסק דין בנושא תביעת השבה של המעביד בתאונת דרכים: פסק דין פס"ד זה ניתן בהמשך לסיכומי הצדדים ובהמשך להודעת ב"כ התובעת מיום 12/2/08 ולהודעת הנתבעות מיום 17/2/08 בתביעה אשר הגישה התובעת כנגד הנתבעות ביום 17/10/06 שעניינה בהשבת סכומים מכוח החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) התשכ"ד- 1964 (להלן:"חוק ההטבה") ומכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. סכום הגשת התביעה הינו עומד על סך של 20,628.88 ש"ח. קרן מחקרים רפואיים ופיתוח תשתית למען שירותי בריאות (ליד המרכז הרפואי המשולב ע"ש חיים שיבא) (להלן:"התובעת") היתה במועדים הרלבנטיים לכתב התביעה מעבידתה של הגב' טובה מורדוך אשר עבדה כמנהלת חשבונות אצל התובעת (להלן:"הנפגעת"). כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן:"הנתבעת 1") ואבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן:"הנתבעת 2") הינן חברות ביטוח אשר ביטחו את רכבה של הנפגעת בביטוח חובה. שתיהן הוציאו את פוליסת ביטוח החובה לרכב הנפגעת (להלן:"הפוליסה"). בכתב התביעה נטען כי ביום 26/10/99 בשעה 6:45 או בסמוך לכך נהגה הנפגעת ברכבה, אולם בדרכה אל מקום עבודתה אירעה תאונת דרכים בה הגב' טובה מורדוך נפגעה ונגרמו לה נזקי גוף (להלן:"התאונה"). עוד צויין כי כתוצאה מהתאונה איבדה הנפגעת את כושר עבודתה למשך 52 ימים. התובעת הדגישה כי התאונה שאירעה לנפגעת הוכרה הן כתאונת דרכים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 והן כתאונת עבודה ע"י המל"ל בהתאם לפרק ה' (ביטוח נפגעי עבודה) בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה- 1995. התובעת ציינה בתביעתה כי המשיכה לשלם לנפגעת את משכורתה ואת התנאים הסוציאליים לאורך כל תקופת אובדן הכושר. התובעת טוענת כי היא איננה מהווה מעסיק בהסדר לפי סעיף 343 לחוק הביטוח הלאומי אלא היא מהווה מעסיק עפ"י תקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח בפני פגיעה בעבודה) התשי"ד-1954, בכל הקשור לתשלומים הניתנים לעובדיה בימי היעדרותם כתוצאה מפגיעה בעבודה ולכן התובעת שילמה לנפגעת את תשלומיה. התובעת טוענת כי הינה זכאית להטבת נזקיה מכוח חוק ההטבה וכן מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. עפ"י חוק ההטבה ו/או חוק עשיית עושר ולא במשפט, רשאית המטיבה להיפרע מן המבטח קרי, מהנתבעות 1 ו-2 בגין נזקי הגוף שנגרמו לנפגעת וזאת מכוח חבותן עפ"י פוליסות הביטוח. התובעת מציינת בכתב תביעתה כי נסיבות התאונה הובהרו לנתבעות, אשר פיצו את הנפגעת ובעצם תשלום הפיצוי הודו בחבותן כלפי התובעת. לעניין הנזק- התובעת טוענת כי סה"כ עלות משוערכת ליום התביעה של התובעת בגין ההטבה בגין חודשי אובדן הכושר (אוקטובר 99 - דצמבר 99) הינה בסך של 30,697.31 ש"ח. מעלות זו הפחיתה התובעת את הסכומים שמל"ל שילם דהיינו: סך של 10,068.43 ש"ח, כך שסך העלות אותו התובעת דורשת הינו בסך של 20,628.88 ש"ח. התובעת טוענת כי כלל לא ידעה על חוק ההטבה ומיד כשנודע לה פנתה לנתבעות במכתב דרישה על מנת שתשלמנה את חלקן אולם אלה סירבו להשיב לה את תשלומי הטבת נזקי הגוף אשר שילמה לנפגעת. הנתבעות הגישו ביום 30/11/06 בקשה למחיקת התביעה על הסף ולחילופין בקשה למחיקת כותרת ולחילופי חילופין בקשה למתן רשות להגן (בש"א 181115/06) לבקשה זו הוגש תצהיר בתמיכה ובו נטענו, בין השאר, הטענות הבאות: א. הנתבעות טענו כי אין לתובעת כל עילת תביעה כלפיהן לא מכוח חוק ההטבה ולא מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. ב. התביעה הוגשה בשיהוי ניכר אשר גרם נזק לנתבעות. ג. התשלום אשר שולם ע"י התובעת אינו מהווה כלל הטבת נזק גוף. ד. יש לנכות מס הכנסה בתביעת המיטיב בהתאם לסעיף 4(א)(2) לחוק הפלת"ד. ה. הכיסוי הביטוחי הינו בהתאם לתנאי פוליסת החובה ואף מותנה בין השאר בקיום רישיון נהיגה תקף. ו. אין קשר סיבתי בין היעדרותה הנטענת של הנפגעת לבין התאונה הנטענת. ז. הנפגעת לא נעדרה מעבודתה כנטען על ידי התובעת אלא כחודש ימים בלבד כאמור במכתבה מיום 20/12/99 אשר צורף לבקשה למתן רשות להגן. ח. הנתבעות טוענות כי אין לתובעת עילת תביעה בגין הנזקים הנטענים. לטענתן, הסכומים המצויינים בכתב התביעה הינם מופרזים ומוגזמים והתובעת אינה זכאית לקבלן. ט. התובעת אינה זכאית לתבוע יותר מזכות התביעה של הנפגע. י. התובעת לא עשתה כל שיכלה על מנת להקטין את הנזקים. יא. נזקי הנפגעת אשר בגינם לכאורה שולמו התשלומים אינם תוצאה של התאונה כי אם תוצאה של תאונות ו/או מחלות או סיבות אחרות. יב. הנתבעות חולקות על הנתונים אשר נלקחו בחשבון ע"י התובעת והן על החישוב האריתמטי שננקט כנגדה. הן מוסיפות לטעון כי על התובעת מוטל הנטל להוכיח את הסכום הנתבע על ידה וכי התשלום אכן שולם על ידה בפועל. יג. הנתבעות טוענות כי מהתשלומים ששולמו יש לנכות כל סכום שהתובעת או הנפגעת קיבלו מכל גורם אחר כתשלום על חשבון הפיצויים בגין התאונה. כמו כן, לתובעת אין כל זכות תביעה בגין עלויות מעביד ששולמו על ידה ו/או הוצאות לשכר ו/או כל סכום שהנפגעת עצמה לא היתה זכאית לתבוע מהנתבעות שכן סעיף 5 לחוק ההטבה קובע כי אין להיפרע יותר מהמשכורת או משכר העבודה שהיה העובד מקבל אילו היה מסוגל לעבוד. בעניין זה כלולים נסיעות ו/או עלויות מעביד. מנגד הגישה התובעת את תגובתה לבקשות דנן. ביום 29/1/07 הוגשה בקשה בהסכמה לתיקון כתב התביעה כך שהנפגעת נעדרה מעבודתה החל מיום 31/10/99-26/10/99 באופן מלא- קרי 6 ימים והחל מיום 16/12/99-1/11/99 באופן חלקי 21.3 ימים במצטבר ובסה"כ 27.3 ימים כתוצאה מכך, התובעת אף תיקנה את סכום התביעה לסך של 15,993.58 ₪. ביום 22/3/07 הגישו ב"כ הצדדים הודעה מוסכמת בדבר הסדר דיוני אשר בו הגיעו להסכמה כי הבקשה למחיקת כותרת תימחק, כי הצדדים יגישו סיכומים בשאלה :"מהו היקף זכות התביעה של התובעת בנסיבות תיק זה", וכי על סמך סיכומי הצדדים בית המשפט ייתן את פסק דינו ובאותו יום יינתן להסדר הנ"ל תוקף של החלטה. הצדדים ויתרו על חקירותיהם וב"כ הצדדים הגישו סיכומיהם, תחילה התובעת, אחר כך הנתבעת ולאחר מכן הוגשו סיכומי תשובה מטעם התובעת. דיון הדיון בעניינינו נסוב על תביעת השבה של סכומים אותם שילמה התובעת לנפגעת מכוח החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) התשכ"ד- 1964 (חוק ההטבה). בתביעה זו, על בית המשפט לבחון האם הנתבעות מחויבות לפי החוק הנ"ל להשיב לתובעת את מלוא הסכומים ששילמה לנפגעת ובאיזה היקף בין הצדדים קיימת מחלוקת בעניין זה. לטענת התובעת, תביעות מעביד המוגשות מכוח חוק ההשבה הינן תביעות תחלוף לא טהורות במובן זה שעילתן יונקת מזכות הניזוק ומשהוכרה החבות, התביעה הופכת לתביעת שיפוי אשר היקפה קבוע בדיני השיפוי הכללים ולא בדיני הנזיקין. לפיכך, מגרסתה עולה כי המעביד זכאי לתבוע את מלוא הסכום ששילם לנפגעת גם אם הסכום עולה על הסכום שהעובדת היתה זכאית לו אילו היתה מוגשת תביעתה כנגד המבטחת. לטענתה הסכום הרלבנטי לקביעת גובה השיפוי הוא גובה ההטבה. עוד הוסיפה התובעת וטענה כי בין אם מדובר בתביעת שיפוי עצמאית או בתביעת סובריגציה הרי שהיא זכאית להשבת מלוא סכום ההטבה אותה שילמה. לא זו בלבד, אלא שכוונת התובעת למלוא (100%) הנזק הינה כוללת שיפוי בגין תביעת הנפגע ופיצוי בגין תביעת המיטיב. אל מול טענה זו, הנתבעות טוענות כי המעביד אינו זכאי למלוא הסכום שכן קיים כלל בסיסי העולה ממספר פסקי דין כי תביעת מעביד- מיטיב הינה תביעת תחלוף (סובריגציה). בתביעה שכזו המעביד נכנס בנעלי הנפגע ואינו יכול לתבוע יותר ממה שהנפגע יכול לתבוע בגין התאונה, לו היתה מוגשת תביעתו כנגד המבטחת, קרי, שכר ברוטו בניכוי מס הכנסה וללא עלויות מעביד כגון: מס מעסיקים, מס שכר הפרשות למל"ל ועוד. [ראה לדוגמא את ע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים מכבי פ"ד נב' (2) 638 דברי הש' אנגלרד]. הנתבעות טוענות כי לא ניתן יהא לקבל את עמדת התובעת לעניין הנזק שכן סעיף 5 לחוק ההטבה מקים חזקת סבירות ולא ייתכן מצב בו המעסיק יגבה מהנתבעות יותר ממה שהן היו משלמות לו התביעה היתה מוגשת ע"י הנפגעת. הדעה המקובלת היא שזכות ההשבה לפי חוק הביטוח הלאומי ולפי החוק להטבת נזקי גוף מתבססת על תחלוף. מחוק הביטוח הלאומי עולה כי הוא מעניק למעביד את הזכות לחזור אל הצד השלישי ולתבוע ממנו את התשלומים ששולמו על ידי המעביד לנפגע אולם מששילם המוסד לביטוח לאומי את הגמלה לנפגעת הרי שיש להפחית סכום זה מהתשלום. יוער, כי סכום זה אכן הופחת כפי שציינה התובעת ולכן, זכות החזרה הינה רק מכוח חוק ההשבה כאשר הפיצוי נגזר מכוח חוק הפלת"ד. בעניינינו, זכות החזרה של התובעת אל הנתבעות הינה לפי חוק ההשבה שכן סעיף 2 לחוק ההשבה קובע : " גרם אדם לזולתו נזק גוף, רשאי מי שהיטיב את הנזק להיפרע את הטבת הנזק מן המזיק עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב על פי כל דין בשל גרימת נזק הגוף אלמלא הוטב הנזק על ידי המיטיב".[הדגשה שלי מ.ת.] התובעת, תובעת כאמור את מלוא הסכום ששולם לעובדת על-ידה, אשר כולל גם הטבות למיניהם. כוחה של התובעת לתבוע את מלוא הסכום מצוי בחוק ההטבה. בהתאם לסעיף 2 לחוק ההטבה, רשאית התובעת, כמי שהטיבה את הנזק, להיפרע מן הנתבעות עד כדי הסכום שהנתבעות היו חייבות לנפגעת, על-פי כל דין בשל גרימת נזק הגוף, אלמלא הוטב הנזק על ידי התובעת. ולעניין זה ראה דבריו של המלומד דוד קציר, בספרו פיצויים בשל נזק גוף כרך ב', בעמ' 1351-1353: "מעיקרה נשמרה ההלכה עתיקת היומין שאין המזיק חייב לשלם יותר מכפי הנזק שגרם, בשל קיומו של צד שלישי, שהיטיב את נזקו של הנפגע כולו או מקצתו...המזיק חסין אפוא, מפני תשלום פיצויים בשיעור העולה על מה שהיה מתחייב בו, אילולא ההטבה; אך הוא אינו חסין מפני מה שהיה מתחייב בו, בתביעתו של הנפגע נגדו; ממילא חייב הוא לשלם את סכום ההטבה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית". מעיון בחקיקה ובפסיקה שהוצגה בפני בית המשפט ע"י הצדדים בסיכומיהם ובהודעותיהם למד בית המשפט כי למעבידים ניתנת הזכות לתבוע מכוח חוק ההשבה שכן, ראשית מדובר בנזק גוף אשר נגרם לנפגעת כתוצאה מתאונת דרכים. שנית, מדובר בזכות סוברגטיבית אשר כפופה להיקף זכות תביעת הניזוק עצמו כלפי המזיק ומבטחו שהרי המיטיב נכנס בנעלי הנפגע. לעניין זה ראה: רע"א 7819/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי פ"ד נ"ז(3) 49. לאחר שסיווג התביעה הוגדר כתביעה סוברגטיבית- תחלופית הרי שיש לבחון את היקף חובת התשלום של הנתבעות מכוח חוק זה לעניין הרכיבים המרכיבים את המשכורת ו/או שכר העבודה כאמור, בחוק ההשבה. ניכוי מס הכנסה אחד מן הרכיבים המרכיבים את המשכורת הינו תשלום המס לרשויות המס. כאמור לעיל, התובעת טענה כי היא זכאית לקבל את מלוא הסכומים ששילמה לנפגעת ביניהם טענה כי אין לנכות מסכום התשלומים את מס ההכנסה כפי שטוענות הנתבעות שכן תנאי מוקדם לחלותו של סעיף 4(א)(2) לחוק הפלת"ד הינו כי הפיצויים פטורים ממס הכנסה ואולם השכר ששולם ע"י התובעת הינו בגדר שיפוי ולא פיצוי. התובעת מוסיפה וטוענת שבעת תשלום ההטבה ניכתה מהסכומים ששילמה את סכום המס ושילמה את המס לרשויות המס ולכן כמיטיבה קיימת לה הזכות לקבל שיפוי בגין מלוא ההטבה ובכלל זה את התשלומים שהעבירה לרשויות המס. יוצא אם כן, לגרסת התובעת, יוצא מצב בלתי אפשרי בו היא אינה מקבלת את כל התמורה מהנפגעת בזמן הפגיעה והיא נושאת בנטל המס. לטענתה, כספי השיפוי אינם מהווים הכנסה אלא השבת הוצאה. אל מול טענה זו, הנתבעות גורסות כי מאחר והמעביד נכנס בנעלי הנפגעת ובמקרה דנן מדובר בתאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד הרי שיש לנכות מס הכנסה מהשכר כפי שהיה נעשה אם הנפגעת היתה מגישה תביעתה בשיעור של עד 25% כאמור בסעיף 4(א)(2) לחוק הפלת"ד. עמדות דומות הועלו במספר פסקי דין, ב..() 7305/05 אסם והחברות השלובות בע"מ נ' סהר ציון חברה לביטוח בע"מ, נבו (2006); בת.א.(חיפה) 20713/05 רבוע כחול ישראל בע"מ נ' אישי ישיר לביטוח בע"מ, נבו (2006), בת.א. 64831/04 אגד נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ. לענייננו; בפני בית המשפט עולה כי הנפגעת אשר נפגעה בתאונת דרכים חל עליה חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה- 1975, ומשכך על סכום ההשבה שמגיע לתובעת חל במיוחד סעיף 4 לו, הקובע כי בחישוב הפיצויים בשל אבדן השתכרות ואבדן כושר השתכרות לא תובא בחשבון הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק (להלן -הכנסה מרבית); וכן החובה לנכות מס הכנסה בשיעור שלא יעלה על 25 אחוזים מן ההכנסה שלפיה יחושבו פיצויים אלה. לכן, לנוכח סעיף 2 לחוק ההטבה ולנוכח העובדה כי זכות המעביד הוכרה כזכות תחלופית קרי, המיטיב נכנס בנעלי העובד, אשר נפגע בתאונת הדרכים, קובע בית המשפט כי זכות המעביד מוגבלת לגובה הפיצויים שהנפגע זכאי לו וכי יש להפחית מסכום המשכורת ברוטו את סכום המס עד לכדי 25%. עלויות המעביד התובעת טענה בסיכומיה כי היא זכאית לכל סכום ההשבה ובכללן עלויות מעביד אשר לטענתה הינן חלק מהמשכורת או משכר העבודה. התובעת מציינת בעניין זה את סעיף 5 לחוק ההטבה אשר קובע חזקת סבירות להטבה שניתנה כמשכורת או כשכר עבודה. לטענתה, שכר העבודה הינו השכר המשולם לעובד עבור שעות העבודה ואילו משכורת כוללת בחובה את כל ההוצאות שחלות על המעביד. מנגד, טוענות הנתבעות כי אין בסעיף 5 לחוק קביעה לפיה סכומים שאינם חלק מהמשכורת של הנפגע כגון: הפרשת המעביד למס מעסיקים, מס שכר, לביטוח לאומי כדי להוות משכורת ואין בקביעה כי המשכורת הינה הטבה סבירה כדי לאיין את הוראות חוק הפלת"ד, לפיהם הניזוק זכאי לפיצוי בגין שכרו בניכוי מס הכנסה. סעיף 5 לחוק הטבת נזקי גוף קובע כך: " אין להיפרע לפי חוק זה אלא הוצאות, שכר שירות ודמי תמיכה סבירים;משכורת או שכר עבודה שמעביד מוסיף לשלם לעובדו בתקופה שהעובד אינו מסוגל לעבודה עקב נזק הגוף, רואים לעניין זה כהוצאה סבירה, אלא שאין להיפרע יותר מן המשכורת או שכר העבודה שהיה העובד מקבל אילו היה מסוגל לעבודה..."[הדגשה שלי מ.ת.] על פי סעיף 5 לחוק ההטבה קמה חזקת הסבירות לשכר או משכורת שמשלם מעביד לעובדו שאינו מסוגל לעבוד עקב נזק גוף.ההלכה הפסוקה מכירה בהטבות נוספות המגיעות לעובד מהמעביד, מעבר למשכורת בגין שעות וימי העבודה [ע"א 2235/96 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח עבד שווארמה פ"ד נ"ד(3) 615,619]. המבחן לבחינת זכותה של המיטיבה לדרוש מהמזיק הטבות אלה נקבע מכוח סיווג הזכות. משסווגה הזכות כזכות תחלוף, הרי שהמיטיבה זכאית לקבל מהמזיק כל סכום אותו היה מחייב לשלם לניזוק, העובד. ומה על הניזוק להוכיח על מנת לבסס את זכותו כלפי המזיק כל שעליו להוכיח הוא כי היה זכאי לקבל ממעבידתו הטבות מסוימות, הטבות שהיו תלויות בעצם עבודתו במקום העבודה. בתקופה בה נעדר מעבודתו עקב מעשה נזיקין - עליו להראות שלא היה זכאי לתשלום ההטבות וכי הללו גם לא שולמו לו וכי בכך נגרם לו הפסד. המעבידה, המיטיבה בענייננו, צריכה להראות שבכל זאת שילמה לעובדת הטבות אלה, ללא שהייתה מחויבת לכך [לרבות לפי הסכם או מכוח דין], היא נכנסת עם ביצוע ההטבה לנעלי העובדת וזכאית היא להטבות ששילמה מכוח עקרון התחלוף. יודגש כי לא בכל מקרה בו נשא מעביד ב"עלויות מעביד" זכאי הוא להשבתם מהמזיק, אלא רק באותם מקרים בהם היה הניזוק זכאי לתבען מהמזיק. זהו הקו המנחה שבהלכה הפסוקה [ע"א 163/99 עזבון מזאווי ז"ל נ' א.דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ פ"ד נ"ד(5) 854, ת.א. (חיפה) 7305/05 אוסם בע"מ נ' סהר חב' לביטוח בע"מ,]. נטל השכנוע כמובן מוטל על התובעת. במקרה דנן, לכתב התביעה צירפה התובעת כנספח ה' דו"ח רב חודשי מרוכז אשר פירט את רכיבי משכורתה של הנפגעת בחודשי אובדן הכושר (אוקטובר 99- דצמבר 99). מעיון בדו"ח עולה כי המעביד המשיך לשלם לנפגעת את קרן ההשתלמות אסף ואת ביטוח המגן ולכן יש מקום להשיב למיטיב את התשלומים הנ"ל. מאחר ולא נשמעו ראיות כלל וקיים קושי לקבוע כי הנפגעת לא היתה זכאית, ודאי לחלק מהרכיבים גם מקרה בו נעדרה עקב התאונה מעבודתה, בית המשפט סבור כי בהעדר אסמכתאות ו/או הוראת חוק אשר תשלול באופן מפורש את הענקת התנאים הסוציאליים הללו כאשר אל מול זאת המחוקק הביע באופן מפורש בחוק הפלת"ד כי יש לנכות את המס עד כדי שיעור של 25% מהתשלומים אשר שילמה התובעת, הרי שבעניינים אלה יש לקבל את תביעת התובעת ולאפשר לה לקבל את מלוא התשלום ששילמה לנפגעת בעניין זה, שכן מששילמה התובעת סכומים אלה היטיבה את נזקה של הנפגעת בכך שנכנסה לנעליה ועומדת לה הזכות להשיב את הסכומים ששילמה מהנתבעות בדיוק כפי שעומדת לה זכותה לקבל מהן את ה"משכורת" עצמה. באשר לשאר הרכיבים כגון: הוצאות מינהל, מס מעסיקים, מס שכר, אין בית המשפט סבור כי על התובעת לקבלם שכן מדובר בתביעת סובריגציה בה המעביד נכנס בנעלי העובד והנפגעת לא היתה מקבלת סכומים אלה בתביעתה. על כן, בית המשפט קובע כי עניין זה דינו להידחות. כמו כן, בית המשפט סבור כי יש להפחית את הוצאות הנסיעה בתקופת אי הכושר שכן אינה נחשבת כהטבת נזק. בתקופה זו, הנפגעת לא היתה זקוקה להוצאות נסיעה,שכן לא הגיעה למקום עבודה אלא באופן חלקי, הרי שאין מקום לשלם לה הוצאות אלה אף לו היתה התביעה מוגשת על ידה. יש לשלם לתובעת רק את הסך עבור אותם ימים שהנפגעת אכן הופיעה לעבודה. בטרם חישוב הסכום אותו ישיבו הנתבעות לתובעת, בית המשפט שם ליבו למס' דברים ולהלן הערותיו: 1. באשר לתקופות אי הכושר- הנתבעות חולקות על תקופת אי הכושר כפי שטוענת התובעת, לטענתן,התובעת כשלה מלהוכיחן וזאת מאחר ולא צירפה כל תיעוד רפואי לתביעתה. מנגד, התובעת טוענת כי צירפה מסמכים של מל"ל להוכיח את תקופות אי הכושר ודי בכך כדי להוכיח זאת. לא זו בלבד, אלא שביטוח לאומי הכיר בתאונתה ואף נתן לה את הגמלה. בית המשפט למד זאת מפסק דינו של כב' השופט לבנוני בת.א. 24347/06 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ כי יש להתגמש בתביעה זו ודי בכך אם יסתפק באישורי המל"ל לעניין הוכחת תקופות אי כושר העבודה. להלן יובאו דבריו כפי שצוטטו בפסק הדין: "מקום שהמל"ל מאשר תשלום דמי פגיעה, הוא עושה כן אך על יסוד טעמים רפואיים המשכנעים אותו, בין השאר, הן בהעדר כושרו של הנפגע לעבוד, והן בכך שהעדר כושר זה גם נובע מתאונת עבודה, וגם נובע מסיבה רפואית וקשר סיבתי שלה לפגיעה. אכן, לא נעלם ממני כי אילו היו התובעות מגישות את התביעה כנגד הנתבעת, סביר להניח שהן היו נדרשות להמציא את התיעוד הרפואי גופו. לטעמי הדבר נובע ראש לכל מן הדרישה, בתביעת נזיקין, לאמוד פיצויי נזק המגיעים לניזוקים, אם ככל שעסקינן בנזק לא ממוני, אם ככל שעסקינן בעזרת צד ג' וכל כיו"ב. ככל שעסקינן בתביעת שיבוב של המיטיב, וחרף אופיה הסוברוגטיבי, ניתן בעניין זה להתיר את הרצועה. לצורך הוכחת תשלום השכר בהקשר לתקופת אי כושר המזכה בדמי פגיעה, די לסמוך על אישורי המל"ל. בנסיבות אלה על הנתבעת לבקש לסתור אישורים אלו, ככל שבידה טענה מבוררת בעניין זה". 2. בפני בית המשפט לא הוכחה כי בקביעת תקופות אי הכושר על ידי המוסד לביטוח לאומי נפלו פגמים. גם אם נפלו פגמים הרי שמדובר בתקופה זניחה שלך בערך כחודש. לא זו בלבד, שאין הפרש כלל בין הזמן לו טוענת התובעת לבין הזמן לו הנתבעות טוענות. 3. מאחר והצדדים הסכימו ביניהן על דרך דיונית מכוחה לא הובאו ראיות. אחת ההנחות הבסיסיות היא כי קביעת המל"ל היא נכונה. 4. באשר לטענת התובעת בדבר עשיית עושר ולא במשפט- יש לציין כי עילה זו אינה מתקיימת במקרה דנן שכן סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט- 1979 קובע:"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה שבאו לו מאדם אחר..." בעניינינו, הנתבעות לא היו בגדר מי שקיבלו כספים ו/או טובות הנאה שלא על פי זכות שבדין. המזיק לא היה חשוף מלכתחילה גם לא בתביעת הנפגעת עצמה, לתשלום ניכויי המס כאמור בחוק הפלת"ד. על כן, מי שקיבלה היא הנפגעת עצמה אך יתכן וקיבלה עפ"י זכות שבדין, ועל כן טענה זו נדחית. להלן חישוב סכום ההשבה לו זכאית התובעת מהנתבעות: הנני קובע כי במקרה דנן תקופת כושר העבודה של הנפגעת הינה 27.3 ימים קרי, בחודש אוקטובר 31/10/99-26/10/99-נעדרה הנפגעת 6 ימים. בחודש נובמבר- 30/11/099-1/11/99- הנפגעת נעדרה 15 ימים. ובחודש דצמבר- 16/12/99-1/12/99-הנפגעת נעדרה 6.3 ימים. בשארית הזמן, הנפגעת הופיעה לעבודה. מהדו"ח המרוכז שהגישה התובעת עולה כי בחודשים אלה משכורתה של הנפגעת היתה: בחודש אוקטובר 8,482.56 ₪, בחודש נובמבר- 9,090.85 ₪ ובחודש דצמבר- 8,481.85 ₪. לאור הנתונים שהוצגו בפני בית המשפט, הנני קובע כי על הנתבעות להשיב לתובעת סך של 6,839.17 ₪. סכום זה מהווה את המשכורת החודשית של הנפגעת. כאשר חישוב זה נעשה ביחס לימי העבודה בפועל של הנפגעת במהלך אותו חודש ובהתחשב במספר הימים בחודש ובניכוי מס ההכנסה (25%) והוצאות הנסיעה בהתאם לאותם ימים, כאשר בחודש אוקטובר הסכום הינו בסך של 1,465.11 ₪, בחודש נובמבר- 3,874.925 ₪ ובחודש דצמבר- 1,499.137 ₪ ובסה"כ סך של 6,839.17 ₪. לאור האמור לעיל, הנני קובע כי דין התביעה להתקבל בחלקה ומחייב את הנתבעות לשלם לתובעת סך של 6,839.17 ₪ . הנני מחייב את הנתבעות בשכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪ בצירוף מע"מ מהיום ועד למועד התשלום בפועל. תאונת דרכים