הוגשה תביעה בעילת רשלנות מקצועית נגד הנתבעת אשר ייצגה את המנוח מטעם הלשכה לסיוע משפטי. להלן פסק דין בנושא תביעת רשלנות בייצוג מטעם הלשכה לסיוע משפטי: פסק דין תביעה בעילת רשלנות מקצועית נגד פרקליטה של יורשי מנוח שהתגורר בדירה בתנאי שכירות מוגנת, אשר ייצגה אותו בתביעת פינוי שהגישו נגדו בעלי הדירה. הפרקליטה שיגרה הודעה לצד שלישי לחברת הביטוח אשר ביטחה אותה ביטוח אחריות מקצועית. ה ע ו ב ד ו ת ו ה מ ח ל ו ק ת 1. הנתבעת ייצגה את המנוח מטעם הלשכה לסיוע משפטי בתביעה לפינויו מהדירה אשר התגורר בה בשכירות מוגנת מאז חודש ינואר 1977 (ת"א 82869/98, ולהלן: ,,תביעת הפינוי"). תובעים 2 ו-3 הם יורשי המנוח. 2. ביום 24/05/2001 התקיימה ישיבת קדםֿֿמשפט בתביעת הפינוי. הנתבעת לא התייצבה לדיון, ובהעדרה ניתן פסקֿֿדין נגד המנוח, אשר הורה לפנותו מהדירה (להלן: ,,פסקֿֿהדין"). ביום 17/02/02 הגישה בקשה לביטול פסקֿֿהדין. כחודש לאחר מכן, ביום 14/03/02, נדחתה הבקשה, מן הטעם שלא נתמכה בתצהיר לאימות הסבריה של הנתבעת לפשר היעדרותה וטענותיה אשר לסיכויי ההגנה. 3. ביום 14/05/02 הגישה הנתבעת ערעור על פסקֿֿהדין (להלן: ,,הערעור"), אך כעבור אחדֿֿעשר יום, ביום 25 במאי, הלך המנוח לעולמו. ביום 01/09/02 הסכימה הנתבעת למחוק את הערעור ללא צו להוצאות. 4. התובעים טוענים כי פסקֿֿהדין וההחלטה שלא לבטלו נבעו מרשלנותה של הנתבעת, וכי נוכח העובדה שביום מתן פסקֿֿהדין לפינוי המנוח מדירתו איבד המנוח את זכות הדיירות המוגנת שלו, נגרם לו נזק בגובה דמי הפינוי שהיה על הבעלים לשלם לו - סך 379,040 ₪ או לחלופין 60% משווי דמי המפתח. הנתבעת מצדה מתארת את התנהלותה בהליך המשפטי וטוענת, בין היתר, כי פעלה בזהירות, במקצועיות ובשקידה ראויה. היא מדגישה כי המנוח הצהיר בפניה שהוא אדם ערירי המתגורר בגפו וכי התובעים לא פנו אליה עובר למחיקת הערעור. לטענתה, התובעים נוהגים בחוסר תָםֿֿלב, בניסיון לעשות עושר ולא במשפט. נגד הניסיון להוכיח את רכיב הנזק בעילת הרשלנות טוענת הנתבעת כי: א) לא נגרם לתובעים כל נזק. דמי הפינוי הם תשלום המשולם ל,,דייר יוצא", כמשמעות המונח בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: ,,חוק הגנת הדייר"). לטענתה, הואיל וטרם פטירתו לא היה דייר יוצא ולא גילה דעתו כי ברצונו לצאת מהדירה, לא היה המנוח זכאי לדמי מפתח. משכך, לא נכללה זכות זו בעיזבונו. ב) היא פעלה באופן סביר וראוי. משנתקבלו החלטות שיפוטיות שתוצאותיהן לא היו מקובלות עליה ועל המנוח, היא פעלה באמצעים הלגיטימיים לשינוין. ג) אף אם לא תישמע דעתה על מעשה הרשלנות, עדיין יש לדחות התביעה מן הטעם שלא התקיים התנאי ליצירת עוולת הרשלנות, בהעדר קשר סיבתי בין המעשה הרשלני ובין הנזק הנטען. זאת - משני טעמים: (1) ידיעת התובעים עלֿֿאודות ההליך השיפוטי ואפשרותם להיכנס בנעלי המנוח בכל שלב. במעשיהם ובמחדלם הביאו להיותו של פסקֿֿהדין חלוט. (2) עילות פינוי טובות נגד המנוח. אפילו נוהל ההליך המשפטי עד תומו, ייתכן שתוצאת פסקֿֿהדין הייתה זהה, שכן המנוח לא שילם דמי שכירות ואף ביצע שינויים במושכר. 5. הנתבעת שיגרה הודעה לצד ג ל'איילון - חברה לביטוח בע"מ' (להלן: ,,איילון"), אשר ביטחה את הנתבעת במסגרת פוליסות אחריות מקצועית לעורכי-דין בתקופות עוקבות ורציפות שהסתכמו בעשור שנים, שתחילתו בחודש דצמבר 1995 וסופו ביום 30/11/05. הנתבעת טוענת כי דרישת התובעים, עלֿֿידי בא-כוחם, הומצאה לה בראשונה ביום 22/01/04, וכי שישה ימים לאחר מכן, ביום 28 בינואר, הודיעה עליה ל'איילון', כהוראת התנאים הכלליים בפוליסה. היא מתארת את הקשר בינה לבין 'איילון' בעקבות קבלת מכתבי האתראה מהתובעים, וכיצד שלחה מכתבי תגובה באישורה ולאחר התייעצות אתה. רק ביום 01/03/05, היא מעידה, כארבעהֿֿעשר חודשים מיום פנייתה הראשונה אליה, הודיעה לה 'איילון' כי מבחינתה אין הביטוח חל על התביעה שהגישו התובעים לבסוף, מן הטעם שאיחרה במסירת ההודעה על אירוע העלול להוביל להגשת תובענה. לטעמה של הנתבעת, מועד שליחת הודעה זו מעיד על העדר תָםֿֿלב. הנתבעת טוענת כי עד שקיבלה את מכתב האתראה הראשון לא היה לה כל חשש שיש למאן דהוא טענות בגין השירותים המשפטיים שסיפקה למנוח, וכי טענות כאלו לא הועלו נגדה לא בעלֿֿפה ולא בכתב. לדבריה, מיד לאחר שנודע לה על החשש לקיומו של מקרה הביטוח מסרה הודעה על כך ל'איילון'. אף אם נמסרה ההודעה באיחור, הרי 'איילון' נמנעה מלהחריג או לסייג באופן פורטני ומפורש - או בכל דרך אחרת - את הכיסוי הביטוחי בשל אי-מתן הודעה או בשל איחור במסירתה, כמצוות סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: ,,חוק חוזה הביטוח"). לפיכך היא מנועה מהסתמך על סייג או תנאי לחבותה שלא הובלטו הבלטה מיוחדת, קרי: השמתם בפרק החריגים או הסייגים או שינוי עיצוב האותיות שבהן נכתבו. נוסף על כך הנתבעת טוענת כי לאור שינוי פוליסות הביטוח החל בשנת 2000 והסרת הסייג בדבר ,,תביעה או דרישה או הודעה שעשויים היו להביא לתביעה ואשר היו ידועים למבוטח קודם למועד תחילת הביטוח[...]", ניתן לאמוד את אומדֿֿהדעת של 'איילון' ולהקיש שהביטוח חל גם במקרה שבו לא נמסרה הודעה כלשהי על דרישה או תביעה או הודעה שהיו עלולות לגרור תביעה. בכל מקרה, לשיטתה, יש להיעזר בכלל הפרשנות נגד המנסח, ובמקרה של ספק - להעדיף את הפרשנות המובילה לזכאות המבוטח. הנתבעת עותרת למתן פיצוי בעד העלויות המשפטיות שהיו כרוכות בניהול ההליך דנן, לרבות שכרֿֿטרחת עורכי-דינה ושכרֿֿטרחת המומחים, השמאים והחוקרים. 6. 'איילון' טוענת מנגד לאי-תחולת הביטוח. ככל חברת ביטוח, עלֿֿפי סעיפים 22-24 לחוק חוזה הביטוח, היא דורשת לקבל הודעה בדבר עצם התרחשות אירוע שיכול שיהיה בו כדי להטיל חבות עליה כמבטחת. אם לא מסר המבוטח הודעה בזמן המקרה, היא לא תוכל להקטין את שיעור החיוב. עוד היא מסבירה, כי ההודעה על התביעה היא תנאי מהותי, יסודי ומפורש לתחולת הביטוח, וגורסת שלו הודיעה לה הנתבעת על מתן פסקֿֿהדין, על דחיית בקשת הביטול או על הוויתור על הערעור, הייתה מנחה אותה בהתאם ומונעת את קיומו של ההליך דנן. לטענתה, הודיעה לנתבעת למן היום הראשון שבו נודע לה על אפשרות הגשת התובענה כי לא תשא בכל נזק שייגרם עקב שיהוי במסירת ההודעה מצדה. ד י ו ן המבקש להוכיח את עוולת הרשלנות צריך להוכיח את רכיביה: חובת זהירות, התרשלות, נזק וקיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. לית מאן דפליג כי על עורךֿֿדין חלה חובת זהירות כלפי לקוחו ככל שהדבר נוגע לטיפול המשפטי שסיפק לו. השאלה הנשאלת בענייננו היא האם הוכחו יתר רכיבי עוולת הרשלנות. לכאורה, הנתבעת לא נהגה כעורכתֿֿדין סבירה עת לא התייצבה לדיון ולא צירפה תצהיר התומך בבקשה לביטול פסקֿֿהדין לצורך אימות טענותיה בדבר הסיבות שמנעו ממנה להתייצב ובדבר סיכויי ההגנה, כפי שעולה מהחלטת בית המשפט מיום 14/03/02. אדון להלן בנזק הנטען, ועם זאת ייאמר מיד: נוכח העובדה, העולה מתוך בחינת הראיות, שלמעשה, לא נגרם לתובעים כל נזק - אין צורך להיכנס לעובי הקורה בטענת ההתרשלות. גרם הנזק - האומנם התובעים טוענים כי עם מתן פסקֿֿהדין שהורה לו להתפנות מהדירה, איבד המנוח את זכות הדיירות המוגנת שלו. לדידם, מדובר בזכות קניינית או מעין-קניינית, שאת שווייה הם מעריכים כמלוא ערך דמי המפתח של הנכס, ולחלופין כשישים אחוז מערכם. הם מסבירים כי לבעל הזכות מוקנית גם הזכות להחליט בכל רגע מחייו אם לפדות את הזכות אם לאו, וכי מעת שניתן פסקֿֿהדין ניטלה מהמנוח זכות זו. הנתבעת משיבה כי תנאי ראשון לקבלת דמי פינוי לפי חוק הגנת הדייר הוא היותו של הדייר ,,דייר יוצא". על מנת להיכנס לסטטוס כזה עליו לנקוט את הפעולות המפורטות בפרק ב לחלק ג לחוק הגנת הדייר. לטענתה, המנוח לא ביקש לעזוב את המושכר, לא התכוון לעשות כן ועל אחת כמה וכמה לא נקט ולו רמז של פעולה שילמד על רצון כזה. משכך לא היה יכול להיחשב כדייר יוצא, כמשמעות המונח בחוק. בכל מקרה, אפילו נתכוון לצאת מהנכס, פקעה זכות זו עם פטירתו. הזכות להיות דייר מוגן אינה נכס מנכסי העיזבון, והיא עוברת אך ורק לפי התנאים הקבועים בחוק הגנת הדייר. אם אין דייר מוגן משלים את ההליכים לפינוי המושכר כדייר יוצא עלֿֿפי חוק הגנת הדייר, אין עיזבונו יכול ליהנות מדמי המפתח שהיו אמורים להשתלם לו בחייו אילו אישר בית הדין לשכירות את חילופי הדיירים (ראו בעניין זה: דוד ברֿֿאופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר 268-271 [2007]; ע"א 765/87 צ'סלר נ' עיזבון ישראל, פ"ד מג(3) 81, 86 [1989]; ע"א [מחוזי חי'] 5/83 עיזבון אליהו נ' סולקוביץ, פ"מ התשמ"ד(2) 177, 180 [תאריך לא-ידוע]; ע"א [מחוזי י-ם] 511/95 עיזבון כֹהן נ' גולדמן, פ"מ התשנ"ח(1) 210 [1998] [להלן: ,,פרשת כֹהן"]). גם אם אקל עם התובעים ואבחן את זכאותו של המנוח להיכנס בגדר ההגדרה ,,דייר יוצא" באספקלריה של דעת המיעוט בפרשת כֹהן - דעה המרחיבה הגדרה זו ומקלה על המבקשים להיכנס בגדרה - לא יצמיח הדבר לתובעים תועלת. שם קבעה השופטת א' פרוקצ'יה כי יש להבחין בין זכותו של הדייר המוגן במושכר, העוברת לזכאים מסוימים עלֿֿפי חוק הגנת הדייר, לבין זכותו הראויה של הדייר היוצא לדמי מפתח, המשקפים את הערך הכלכלי של השכירות המוגנת. להשקפתה, מדובר בזכות כספית ביסודה העוברת לעיזבונו של הדייר המוגן עם מותו, בתנאי שעשה צעדים ראשונים למימושה לפני הפטירה ורק מאותו שלב. השופטת סבורה כי אם נפטר הדייר המוגן לאחר שגילה את כוונתו, בדרך בלתי-הדירה, לפנות את הנכס המוגן ולזכות בדמי המפתח באמצעות פתיחה בהליכים עלֿֿפי החוק וטרם השלימם, תעבור זכותו הראויה לדמי מפתח לעיזבונו, אשר יבוא בנעליו לצורך השלמת ההליכים הנדרשים בחוק. ואולם במקרה שלפניי, הואיל והמנוח לא פונה מהדירה, יש לבחון את השאלה האם יש לראות בו ,,דייר יוצא" כמשמעות המונח בחוק הגנת הדייר ולראותו כמי שהחל בהליכים כדין, אם לאו. התובעים לא הוכיחו כי המנוח ביקש לצאת מהנכס או כי החל לנקוט אמצעים כלשהם למימוש זכותו זו. נהפוך הוא: מכתבי הטענות שלהם עולה כי נלחם על זכותו להישאר בדירה. אמנם תובע 2 ציין בעדותו כי המנוח חפץ לעבור להתגורר במסגרת דיור מוגן, ובלשונו: אם היה צו אחד שבוטל, ועוד יש צו אחד לפינוי, אתה מתחיל לחשוש, מתחיל לדאוג, מתחיל להיות בלחץ. הוא כבר רצה בשלב הזה ללכת למושב-זקנים, לביתֿֿאבות. (עמוד 13 לפרוטוקול הדיון, שורות 8-9) אך מדובר בעדות יחידה המבקשת ללמד על מאווייו של המנוח, ולא שוכנעתי כי אכן כך היה. יתרה מזאת, נוכח הסתירות בין הצהרותיו בהליכים השונים שהתנהלו בקשר לדירה נשוא התובענה מוטלת מהימנותו של תובע 2 - אשר השיב, כאשר עומת בחקירתו עם גרסאותיו הסותרות, כי הכתוב בתצהיריו הוא ,,אמת בחלקי" ו,,מדויק בחלקי" (עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 11; עמ' 12, שורה 1) - בספק. זאת ועוד: ביום 06/11/02 הגיעו התובעים להסכם פשרה עם בעלי הנכס נשוא התובענה (נספח יג לתצהיר הנתבעת במסגרת התיק העיקרי). בהסכם הוסכם, בין היתר, כי לשם סילוק חובות המנוח לבעל הבית הם משלמים לאחרון סך של 16,000 ₪ וכן מוותרים על כל טענה או דרישה מכל מין וסוג שהוא. ואילו בסעיף 4 קבעו הצדדים כי: בכפוף לתשלום הסך האמור בסעיף 1 לעיל ולהתחייבות הִלל, כאמור בסעיף 3 לעיל, לא תעמודנה למי מן הצדדים ו/או יורשיהם ו/או הבאים במקומם, בין על פי דין ובין מכֹח הסכם, ו/או למי מטעמם כל טענה ו/או תביעה ו/או דרישה מכל מין וסוג שהוא כלפי משנהו. התובעים מוותרים בסעיף זה גם על חלקו של המנוח ועל חלקם בדמי המפתח, ככל שהיה. לאור ויתור זה יש לקבוע כי הנתבעת לא גרמה להם כל נזק, ולפיכך, גם מטעם זה, אין מקום לעתירתם לחייבה לשלם להם ערכם של דמי המפתח או חלקו. וכאמור, הואיל ולא נגרם לתובעים נזק כתוצאה ממתן פסקֿֿדין הפינוי בהעדר התייצבות, אין עוד מקום להידרש לטענות הצדדים בדבר סיכויי הגנת המנוח בתביעת הפינוי, מועדי הפגישות שהתקיימו, אם בכלל, בין הנתבעת ובין תובע 2 ויתר רכיבי העוולה הנטענת. מן המקובץ לעיל ולאחר בחינת העדויות, הראיות והשאלות המשפטיות לא נותר לי אלא להגיע למסקנה כי יש לדחות את התביעה. התובעים ישלמו לנתבעת הוצאות משפט ושכרֿֿטרחת עורכי-דין בסך 20,000 ₪, בצירוף מסֿֿערךֿֿמוסף. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. ההודעה לצד ג ככלל, משנדחתה התביעה העיקרית, יש לדחות גם את התביעה נגד הצד השלישי. עם זאת, כדי לסיים את הסכסוך בין הנתבעת ובין 'איילון' ולמנוע הליך נוסף שיעסוק בהוצאות גרידא, ניתן לראות בסוגיית הוצאות ההגנה עניין הבא בגדר תקנה 216 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"דֿֿ1984, בהיותו כרוך בסעד הנתבע בהודעה לצד שלישי, ובה בעת עניין עצמאי שעדיין יש לבררו במסגרת ההודעה ולדון בו במסגרת דנן (ע"א 4842/05 גרניט הנדסה לתעשִיה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [נבו, 12/08/07]). אי לכך אדון רק בסוגית ההוצאות, כפי שהיא עולה מן ההודעה לצד ג. בסעיף 1 לתנאים הכלליים לפוליסת ביטוח אחריות מקצועית לעורכי-דין לתקופה הרלוונטית (נספח א לתצהירה של הנתבעת במסגרת ההודעה לצד ג), שכותרתו ,,הודעה על תביעה", נקבע: על המבוטח למסור הודעה בכתב למבטח בכתובתו שברחוב דרך פ"ת 32, תלֿֿאביב, או לסוכנות חידוש-מרוז על כל ארוע העלול לגרום לתובענה, או על תביעה או תובענה, מיד לכשיגיעו לידיעת המבוטח או נציגו, או כאשר יש חשש סביר שאדם כלשהוא ייחס אחריות למבוטח בשל היפר חובה מקצועית כלשהיא. 'איילון' סבורה כי מתן ההודעה הוא תנאי מהותי, יסודי ומפורש, מאושיות פוליסת הביטוח, וכי כהוראת סעיף זה וסעיפים 22-24 לחוק חוזה הביטוח, היה על הנתבעת להודיע על האירועים נשוא התובענה עוד קודם למועד שבו הודיעה עליהם לבסוף. היא מסבירה כי אין מדובר בהחרגה, כי אם בתנאי יסודי לחלות חבות הביטוח. הנתבעת טוענת כנגדה שמקרה הביטוח הוא עצם הגשת התביעה נגדה, ולא עצם המעשה הרשלני כביכול, ושעל כך הודיעה ל'איילון'. היא מוסיפה וטוענת כי הואיל ותניית ההודעה אינה באה בגדר החריגים שבפוליסה, אלא מופיעה אך ורק בפרק התנאים הכלליים, אין באי-מתן הודעה על אירוע העלול לגרום לתובענה כדי לאיין את חבותה של חברת הביטוח, אשר גם לא הרימה את הנטל להוכיח כי אותה תנייה נמנית עם החריגים או הסייגים לתחולת חבות הביטוח. ובכן, סעיף ההודעה שבפוליסה מורה למבוטחת להודיע ל'איילון' על כל אירוע העלול לגרום לתובענה, כך שלפיו, היה על הנתבעת להודיע במועד מתן פסקֿֿהדין בהעדר התייצבותה (יום 24/05/01) או במועד דחיית הבקשה שהגישה לביטול פסק הדין (יום 14/03/02). אבל גם בהתחשב בכך, יש לזכור כי עלֿֿפי סעיפים 22-24 לחוק חוזה הביטוח, אין המבטח רשאי להתנער לחלוטין מחבותו בשל איחור במסירת ההודעה על מקרה הביטוח: [...]הפרת חובת ההודעה אינה פוטרת את המבטח מאחריותו, אלא מקנה לו לכל היותר זכות להקטין את חבותו למידה שהיה חייב בה אילו קוימה החובה (סעיף 24 לחוק). (ירון אליאס דיני ביטוח כרך א 424-425 [2002], כרך ב 578 [2002], המפנה גם לע"א (ת"א) 1492/93 גולדברג נ' מגדל - חברה לביטוח בע"מ, תקֿֿמח 1996(1) 24372 [1996]) לפיכך, אני דוחה את טענת 'איילון' כי איחור במתן ההודעה פוטר אותה מחבותה עלֿֿפי הפוליסה, ועלֿֿכן מיותר לדון בסוגיית ההבלטה המיוחדת, בכללי פרשנות פוליסות הביטוח נוכח השינויים שחלו בהן ובכלל הפרשנות נגד המנסח. בשולי הדברים אציין כי הודעתה לנתבעת על כך שהביטוח אינו חל, שנמסרה רק כעבור ארבעהֿֿעשר חודשים מיום מתן המבוטחת את הודעתה הראשונה, אינה ראויה בנסיבות העניין. השאלה השנייה שיש להשיב עליה היא האם מסירת הודעה מיידית ל'איילון' עלֿֿאודות האירועים שקדמו להגשת התובענה, בהנחה ששולחת ההודעה הייתה ממלאה חובתה זו, הייתה יכולה לאפשר לחברת הביטוח להקטין חבותה, כאמור בסעיף 24 לחוק חוזה הביטוח. על זאת יש לומר כי לא הוכח שהיה בכך כדי לשנות בהכרח את פני הדברים. עתה, משהכרעתי כי מחד גיסא, לא נגרם נזק לתובעים ואין לפצותם, ומאידך גיסא, כי הביטוח אמנם חל על המקרה נשוא התובענה, כל שנותר הוא לדון בגובה ההוצאות שהוציאה הנתבעת. הנתבעת עותרת לשיפוי בגין הוצאותיה בפועל. 'איילון' טוענת כי, ככל שתחויב בדין, יש לפסוק הוצאות סבירות ורֵאליות, ולא כפי שנטען כי הוצא. לאור האמור לעיל - כי צד ג הייתה אמורה לנהל את הגנתה של הנתבעת לפי חבותה כמתבקש מהפוליסה ומהדין, וכי ההוצאות שהוצאו היו סבירות ביחס לסכום התביעה ולמהותה - אני סבורה שיש לשפות את הנתבעת בגין הוצאותיה, בסך 40,000 ₪. על מנת להימנע מכפל פיצוי, יש להפחית מסך הוצאות הנתבעת את סך ההוצאות שהוטל על התובעים, ולפיכך אני מחייבת את 'איילון' לשפות הנתבעת בסכום של 20,000 ₪. ס י כ ו ם אני מורה על דחיית התביעה. התובעים ישלמו לנתבעת הוצאות משפט ושכרֿֿטרחת עורכי-דין בסך 20,000 ₪, בצירוף מסֿֿערךֿֿמוסף. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. ההודעה לצד ג מתקבלת. הצד השלישי תשלם לשולחת ההודעה סך 20,000 ₪. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.סיוע משפטירשלנות