סעיף 7 (א) לחוק הנכים תגמולים ושיקום (התשי"ט-1959) קובע כי נכה שדרגת נכותו אינה פחותה מ-50% והוא נצרך ישולמו לו - במקום התגמולים האמורים בסעיפים 5 ו- 6 - 145.4% מסך כל המשכורת המשתלמת לעובד המדינה שדרגת משכורתו היא 22 של הדירוג המינהלי ואם לנכה יש ילד - 161.6% מהדרגה הקובעת. "נצרך" מוגדר בסעיף 1 לחוק כאדם שאינו מסוגל להשתכר למחייתו ואין לו הכנסה מספקת למחייתו. "אדם שאינו מסוגל להשתכר למחייתו" מוגדר כך: (1) כשהוא "בן-משפחה" - אדם שאינו מסוגל להשתכר למחייתו מחמת גילו או מחלתו או ליקויו הגופני או השכלי, וכן אדם שהוכר, לפי כללים שייקבעו בתקנות, כבלתי מסוגל להשתכר למחייתו; (2) כשהוא "נכה" - אדם שאינו מסוגל להשתכר למחייתו בגלל מום גופני או שכלי ואין סיכוי נראה לעין שאפשר יהיה לשקמו אי-פעם. להלן החלטה בנושא תגמול נצרך לנכה צה''ל: החלטה זהו ערעור על החלטת קצין התגמולים מיום 22.01.06 הדוחה את בקשת המערער לקבלת תגמול נצרך. השאלה העומדת בפני הועדה היא האם זכאי נכה, אשר בעת הגשת הבקשה לקבלת תגמול נצרך, עבר את גיל הפרישה מהעבודה, לקבל תגמול זה. ההליך והעובדות המערער יליד 1935 מוכר כנכה צה"ל בגין תסמונת פוסט טראומטית וכן פגיעות גופניות, והחל לקבל החל מגיל 59, עת פרש מעבודתו, תג"מ (תגמול מיוחד, הניתן לפנים משורת הדין) בגובה תגמול למתבגר לפי סעיף 7ד' לחוק הנכים תגמולים ושיקום (התשי"ט-1959) (להלן: "החוק"). קבלת התגמול המיוחד הייתה בשל העובדה כי נכותו הייתה באותה העת מתחת ל- 50% ועל כן לא היה זכאי לקבלת התגמול מכוח החוק, אלא לפנים משורת הדין. ביום 20.02.02 העלתה הועדה הרפואית את דרגת נכותו של המערער ל- 53% רטרואקטיבית ליום 18.03.01, ואף כי הדבר לא נטען בפני הועדה, אנו מניחים, כי כיום מקבל המערער תגמול למתבגר מכוח סעיף 7ד' לחוק, ולא לפנים משורת הדין, כפי שנעשה טרם עמדה נכותו על מעל 50%. ביום 07.05.02, עת היה המערער מעל גיל 65, פנה המערער למשיב להכיר בו כנכה נצרך על פי סעיף 7(א) לחוק, ואז נענה על ידי מנהל מחוז השיקום כי תגמול נצרך ניתן על פי החוק למי שאינו בר שיקום ואחוזי נכותו עומדים על 50% לפחות, וכן לאור העובדה כי המערער עבד עד גיל 59 הוא אינו עונה על הקריטריון, שכן רוב שנותיו עבד בעבודה מפרנסת. לטענת המערער רק לאחר מספר רב של פניות בהן ביקש לקבל תשובה רשמית לבקשתו לקבלת תגמול נצרך, קיבל את התשובה נשוא ערר זה אשר דחתה את בקשתו בהחלטתה מיום 22.01.06 בגין היותו מעל גיל הפרישה בעת הגשת הבקשה לקבלת תגמול נצרך, ואשר קבעה כדלקמן: "אשר לעניין תגמול נצרך- כפי שהובהר לך ע"י עובדת השיקום למרות שחל שינוי בנוהלי המשרד באשר להגמשת בחינת זכאות תגמול נצרך הדבר לא חל עלייך. בדיקת זכאות לתגמול נצרך רלוונטית למי שבעת פנייתו הינו עדיין בגיל העבודה ואשר עומד בכל הקריטריונים הנוספים (אחוזי נכות, חוו"ד רפואית וכיו"ב). כאמור ועדה רפואית מ- 08.01.04 קיבעה את אחוזי נכותך על 53% רטרו ל- 19.03.01. בתאריך 19.03.01 גילך היה מעל גיל 65 כלומר לא היית כבר בגיל העבודה ולכן לא ניתן לבחון תגמול נצרך לגביך" טענות המערער 5. לטענת המערער המשיב שינה את עמדתו וכן את המבחנים ביחס לשאלת הזכאות לנצרך מספר פעמים באופן רטרואקטיבי, ובכל פעם העמיד קריטריון שונה לצורך קבלת תגמול נצרך וזאת בניגוד לכל מנהל תקין ובחוסר תום לב. לטענת המערער אף אם ייקבע כי אין מקום ליתן תגמול נצרך לנכים מעל גיל העבודה, הרי שלאור התנהגותו של קצין התגמולים והעובדה כי הוספת קריטריון הגיל נעשתה לאחר פנייתו הראשונה לקבלת תגמול נצרך יש לקבל את ערעורו. 6. לטענת המערער 4 המבחנים המצטברים לבדיקת מיהו נכה נצרך אשר נקבעו בפסק הדין ע"נ (חי) 320/97 דני בניטה נ' קצין התגמולים (לא פורסם) (להלן: "פסק דין בניטה") והמפורטים להלן, מתקיימים בעניינו של המערער: נכות שנגרמה תוך ועקב שירות צבאי שאינה פחותה מ- 50%. אי מסוגלות להשתכר למחייתו בשל מום גופני או שכלי. אין לו הכנסה מספקת למחייתו, ואין סיכוי נראה לעין שיהיה אפשר לשקמו אי פעם. 7. לטענת המערער כל התנאים אשר נקבעו בפסק דין בניטה מתקיימים בעניינו, נכותו היא מעל 50%, אין לו הכנסה מספקת למחייתו, והוא אינו מסוגל להשתכר מחמת נכות קשה ללא קשר לגילו, כאשר אי מסוגלותו להשתכר נקבעה כבר בגיל 59 כקשורה לנכותו. 8. לטענת המערער אף כי כל התנאים הנ"ל התקיימו, הרי שהוספת תנאי הגיל אשר אינו מוצא ביטוי בהוראות חוק הנכים הינו בגדר תוספת של קצין התגמולים המהווה חריגה מסמכות ובטלה מעיקרה, וכן מפרה הלכות משפטיות בעניין זה. המערער מפנה בין היתר לפסקי הדין בעניין דני בניטה, וכן לע"נ (חי') 179/03 סימון חזן נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 07.02.05), וע (ראשל"צ) 477/03 כהן נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 12.07.05) (להלן: "פסק דין כהן"). 9. לטענת המערער נתפס המשיב על הודאת בעל דין מצידו במסגרת וע (ת"א) 270/04 רצון נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 13.12.04) (להלן: "פסק דין רצון") בו טען בא כוח המשיב כי הוא אינו מציב הגבלות גיל לזכאות לתגמול נצרך. 10. לטענת המערער אף אם תתקבל פרשנותו של המשיב לפיה אין תגמול נצרך חל על מי שבמועד הפנייה הוא בגיל הפרישה, הרי שהוא פרש בגיל 59 מעבודתו ועל כן הוא נופל במסגרת הסעיף אף על פי גרסתו של המשיב. 11. לטענת המערער אף אם ישנה חפיפה מסוימת בין סעיף 7(א) הדן בתגמול נצרך לבין סעיף 7(ד) הדן בתוספת פרישה מוקדמת עדיין, מן הדין לאפשר לנכה להנות מן הסעיף המיטיב עימו. המערער אף מפנה את הועדה לפסק דין רצון שם נדון היחס בין סעיפים 7(א) ו-7ד לחוק הנכים. 12. טוען המערער כי תוצאת הוספת תנאי הגיל היא שנכה במצב קשה אשר ניסה להשתקם ועשה מאמצים לצאת לשוק העבודה מופלה לעומת נכה שלא עשה מאמץ מלכתחילה להשתלב. המערער מפנה את הועדה לפסקי הדין אשר ניתנו בפסקי הדין כהן ורצון. 13. לטענת המערער המשיב ממשיך לשלם לנכה נצרך אשר הוכר ככזה טרם הגיעו לגיל פרישה את תגמול הנצרך עד לסוף חייו, ובכך יוצר אפליה כלפי נכים המגישים את הבקשה לקבלת תגמול נצרך לאחר שניסו להשתקם ואשר בפניהם עוד שנים רבות לחיות לאחר גיל הפרישה. 14. טוען המערער כי הוספת קריטריון הגיל בהוראות אגף השיקום מיום 01.07.03 מבלי שתסתמך על תקנות או הוראה בחוק מהווה חריגה מסמכות והיא בטלה מיסודה, וכי כעת משחזר בו המשיב מעמידתו על גיל 50 אשר הוכנסה בהוראות הפנימיות, אין לאפשר לו להכניס בעל פה את סעיף הגיל. 15. לטענת המערער במועד פנייתו הראשונה לקצין התגמולים עמדו בתוקף ההוראות הפנימיות של משרד הביטחון משנת 2000 אשר קבעו קריטריונים של נצרכות ללא מגבלת גיל, ובהם עמד המערער. על כן, אין להחיל על עניינו בדיעבד ורטרואקטיבית את הקריטריונים שנקבעו לאחר הגשת הבקשה, אשר סותרים את המדיניות המשפטית הנוהגת כיום, המערער מפנה בעניין זה לרע"א 7678/98 קצין התגמולים נ' דוקטורי (לא פורסם, 20.06.05), אשר קבע כי דרגת נכותם של נכים אשר דרגת נכותם סווגה על פי התקנות הישנות לא תשונה על ידי התקנות החדשות, וכי היא צופה פני עתיד ולא באה לגרוע מזכותם של נכים ותיקים. 16. לטענת המערער יש לאשר לו קבלת תגמול נצרך באופן רטרואקטיבי, אשר ייעשה עמו צדק ויתקן את העוולה שנגרמה לו עקב מחדלן של הועדות אשר התמהמהו במתן החלטות ונתנו החלטות אשר אינן הולמות את מצבו הרפואי האמיתי, ובכך מנעו ממנו לתבוע תגמול נצרך כבר לפני למעלה מעשור. 17. המערער מבקש לחייב את המשיב לשלם לו את תגמול הנצרך באופן רטרואקטיבי, כך שישולם לו החל משנת 1994, אז תבע המערער להעלות את אחוזי הנכות שלו, או לחלופין החל ממועד בו תחליט הועדה כי יעשה צדק עם המערער, או לחלופין החל ממועד פרישתו מעבודה בגיל 59, או לחלופי חילופין החל ממועד בו הוכר כבעל 53% נכות. טענות המשיב 18. לטענת המשיב מעמד נצרך בהתאם לפרשנות החוק ותכליתו אינו חל ואף לא נועד לחול על מי שבמועד הרלוונטי גילו הוא מעל גיל העבודה, ומקבל קצבה מהמוסד לביטוח לאומי כמי שאינו מצוי עוד במעגל העבודה. מאחר שהמצאות בגיל העבודה היא דרישה מצטברת, הגלומה ביתר דרישות החוק להכרת נכה כנצרך הרי שאם במועד הרלוונטי אין הנכה עומד על דרישה זאת דין בקשתו להדחות על הסף ואין טעם בבדיקת קיומם של יתר הדרישות. 19. לטענת המשיב מהגדרת אדם שאינו מסוגל להשתכר למחייתו לגבי נכה עולה בבירור כי הדרישה היא שמצב זה ינבע ממום גופני או שכלי ולא בשל גילו. כאשר חיזוק לכך מוצא המשיב בנוסח החוק כפי שהוא מופיע בספר החוקים תש"יט בעמוד 276, שם הוגדר נכה גם מי שאינו מסוגל להשתכר למחייתו מחמת גילו, הגדרה אשר הורדה לאחר מכן מהחוק והשאירה את החוק כפי נוסחו כיום. 20. לטענת המשיב המועד לבחינת קיומם של 4 התנאים המצטברים אשר נקבעו בפסק דין בניטה הנו במועד הגשת הבקשה לתגמול נצרך, כאשר במקרה זה נקבע למערער נכות בשיעור של 53% באופן רטרואקטיבי לשנת 2001, אז היה המערער כבר בן 66, מעל גיל העבודה. באשר לתנאי בדבר "אי מסוגלות להשתכר בגלל נכותו", טוען המשיב כי יש לבדוק קשר סיבתי בין אי המסוגלות להשתכר לבין הנכות המוכרת, ומכאן שאין מעמד הנצרך יכול לחול על המערער אשר נמצא מעבר לגיל העבודה, וכי אי יכולתו להשתכר נובעת מסיבות החיים הרגילות, הגעה לגיל פרישה, ולא בגלל נכותו המוכרת. באשר לתנאי כי "אין סיכוי נראה לעין כי ניתן לשקמו" טוען המשיב כי סעיף זה נועד לחול רק על נכה המצוי בגיל העבודה מאחר ששיקום אפשרי למי שמצוי בגיל זה ולא על מי שמצוי בגיל הפרישה, כאשר התגמול המיוחד נועד לפצות את הנכה אשר מצבו לא מאפשר לו להתפרנס כעובד רגיל ובכלל זה להבטיח את עתידו לאחר הגיעו לגיל פרישה. המשיב הפנה את הועדה לפסקי דין בעניין ע"א 3213/02(מחוזי ת"א) קצין התגמולים נ' ג'ימי סמיפור (לא פורסם, 16.11.05), וע"א 308/95(מחוזי י-ם) אורי חיון נ' קצין התגמולים (לא פורסם,12.06.97 ), וע 32/02 לוי יצחק נ' קצין התגמולים (לא פורסם). לטענת המשיב המקרה נדון שונה מהמקרים אשר נדונו בפסקי הדין בכך שכולם היו בתחום גיל העבודה ועל כן יכלו "להיכנס" לכאורה הן לסעיף 7(א) והן ל- 7ד. 21. טוען המשיב כי הרציונאל העומד בבסיס תחיקת השיקום הוא קודם כל שיקומו והשמתו בעבודה של נכה, עוד טוען המשיב כי ניתן ללמוד כי המחוקק לא התכוון להעניק תגמול נצרך לאנשים אשר עברו את גיל הפרישה אף מכך כי נכה, אשר אינו זכאי לתגמולים מיוחדים, ומגיע לגיל הפרישה, בא החוק להיטיב עמו ויתווספו לתגמוליו 10% בלבד, אך עדיין לא יהיה זכאי לתגמול מחוסר פרנסה, המיועד כמו תגמול נצרך רק לאנשים הנמצאים בגיל העבודה. עוד טוען המשיב כי כאשר רצה המחוקק בחקיקת השיקום להעניק זכויות מעבר לגיל התעסוקה ציין זאת במפורש, וכי חזקה על המחוקק כי לו רצה כי מעמד נצרך יחול גם על אנשים מעבר לגיל העבודה היה מציין זאת במפורש. 22. המשיב מוצא חיזוק לטענתו אף לכך כי מיקומו ותחיקתו של סעיף 7(א) המתייחס יחד עם סעיף 6 לנכה בגיל העבודה, שונה מסעיפים 7א-7ה אשר נעשו בשלב מאוחר יותר והמתייחסים כולם בנכים עבדו והגיעו לגיל פרישה. 23. לטענת המשיב מטרת החוק היא לתגמל את הנכים לעומת האוכלוסייה הכללית כאשר קו הגבול בין נכים בגיל העבודה לנכים בגיל הפרישה מוצב בהתאם לחוק גיל הפרישה התשס"ד-2004, אשר עומד כיום על גיל 67 לגבר, ועמד בעבר על גיל 65 בגבר. 24. לטענת המשיב יש לדחות את טענות המערער בדבר חוסר תום לב של המשיב ושינוי נימוקיו בהתאם לגחמות המשיב. לטענת המשיב עמדתו כי תגמול נצרך מיועד לנכים בגיל העבודה אינה גרסה שונה גם אם העמדה לגבי גילאים 50-65 לא התקבלה בחלק מפסקי הדין ואף אם כיום החליט קצין התגמולים לשנות מדיניותו בעניין זה. 25. לטענת המשיב אין באמירות המשיב בפסק דין רצון כדי להוות הודאת בעל דין כטענת המערער שכן בפסק דין נדונו ההבדלים בין סעיף 7(א) ל-7ד לחוק כאשר שם דובר על נכים שהיו בגיל העבודה, ובאמירת המשיב "ללא הגבלת גיל" התכוון להגבלה של גיל 50 אשר בסעיף 7ד לחוק. 26. לטענת המשיב אין המדובר במקרה זה באפליה בין נכים שכן אין זהות בין נכה בגיל העבודה שאינו יכול להשתכר למחייתו לבין נכה שעבר כבר את גיל העבודה, כאשר תגמול הנצרך אינו בבחינת בונוס כספי אלא ניתן לנכה קשה אשר מפאת נכותו אינו יכול לעבוד. 27. לאחר הגשת סיכומי המשיב הגיש המערער לועדה העתק מפסק הדין אשר ניתן בוע (חי') 200/06 הואש נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 18.10.06) המהווה אסמכתא לטענתו להכרה בבקשת נצרכות של נכה מעל גיל 50 והמכירה בנצרך רטרואקטיבית. דיון והכרעה 28. סעיפי החוק הרלוונטיים לעניין הנדון הם כדלקמן: סעיף 7 (א) לחוק קובע: "נכה שדרגת נכותו אינה פחותה מ-50% והוא נצרך ישולמו לו - במקום התגמולים האמורים בסעיפים 5 ו- 6 - 145.4% מסך כל המשכורת המשתלמת לעובד המדינה שדרגת משכורתו היא 22 של הדירוג המינהלי ואם לנכה יש ילד - 161.6% מהדרגה הקובעת". (להלן: "סעיף 7(א)"). "נצרך" מוגדר בסעיף 1 לחוק: "אדם שאינו מסוגל להשתכר למחייתו ואין לו הכנסה מספקת למחייתו". "אדם שאינו מסוגל להשתכר למחייתו" מוגדר: "(1) כשהוא "בן-משפחה" - אדם שאינו מסוגל להשתכר למחייתו מחמת גילו או מחלתו או ליקויו הגופני או השכלי, וכן אדם שהוכר, לפי כללים שייקבעו בתקנות, כבלתי מסוגל להשתכר למחייתו; (2) כשהוא "נכה" - אדם שאינו מסוגל להשתכר למחייתו בגלל מום גופני או שכלי ואין סיכוי נראה לעין שאפשר יהיה לשקמו אי-פעם". 29. השאלה אותה הועדה צריכה לבדוק במקרה דנן היא כאמור האם תגמול נכה נצרך חל גם על מי שהגיש את הבקשה לקבלת התגמול לאחר שעבר את גיל הפרישה מהעבודה. 30. במשך שנים רבות הגישו נכים בגיל העבודה ערעורים על החלטות קצין התגמולים, אשר דחה את הבקשה להכיר בהם כנכים נצרכים מהנימוק כי עברו את גיל 50 ועל כן הסעיף החל עליהם הוא סעיף 7ד לחוק, אשר עסק בתוספת מיוחדת עקב פרישה מוקדמת, תוך קביעת גיל סף של 50 שנה, ולא סעיף 7(א) הדן בנכה נצרך. ראו וע (ת"א) 1226/01 ג'מי סמיפור נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 21.10.02), ופסק דין רצון. בניגוד לטענת המערער, עמדתו של קצין התגמולים לפיה אין להכיר בנכה כזכאי לתגמול נצרך אם הוא נופל בגדר סעיף 7ד לחוק, הינה עמדה, עליה עמד המשיב במשך שנים רבות, ואף בטרם הגיש המערער את בקשתו להכיר בו כנכה נצרך. במקרה הנדון הבהיר המשיב כי מדיניותו ביחס לנכים שגילם הוא בין 50-65 (כיום 67) השתנתה, וכי טענה זאת לא תועלה נגדם [ראו גם רע"א 353/06 ג'מי סמיפור נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 16.11.05)] אך הוא עומד על כך כי תשלום תגמול נצרך לא יחול על מערערים שהגיעו לגיל הפרישה מהעבודה. לאור האמור, אין אנו מקבלים את טענת המערער כי יחסו של המשיב אליו כמו גם שינוי המדיניות על ידו מהווה נימוק בפני עצמו לקבלת הערעור, וכן כי הכנסת קריטריון הגיל להנחיות הפנימיות של המשיב רק בשנת 2000 יש בה כדי לקבוע כי לפני כן לא נבחן קריטריון הגיל במסגרת שיקולי המשיב. 31. המבחנים לזכאות לתגמול נצרך נקבעו כאמור בפסק דין בניטה, והעמידו מספר קריטריונים מצטברים על מנת שנכה יוכר כנצרך. הועדה תבחן להלן את המבחנים לצורך החלטה האם הם מתקיימים במערער ומעמידים לו את הזכות לקבל תגמול נצרך. 32. באשר לתנאי בדבר דרגת נכות של 50% ומעלה, הרי שמבחן זה מתקיים בעניינו של המערער, אשר הוכר כנכה בשיעור של 53% רטרואקטיבית החל מיום 18.03.01. לעניין זה תציין הועדה כי אחוזי הנכות נבחנים בעת הגשת הבקשה לקבלת תגמול נצרך ולא בעת פרישתו מעבודה בגיל 59, שאז אף אם היה מגיש את בקשתו לתגמול נצרך, לא היה עומד בתנאים שכן טרם הוכר כנכה בשיעור של מעל 50%. 33. תנאי נוסף הוא כי "הנכה אינו מסוגל להשתכר למחייתו בגלל מום גופני או שכלי". מקובלת עלינו פרשנותו של המשיב לפיה יש צורך בקשר סיבתי בין אי היכולת להשתכר לבין הנכות המוכרת, להבדיל ממקרה בו הגשת הבקשה נעשית במועד בו עבר הנכה את גיל העבודה שאז אי יכולתו להשתכר אינה קשורה בהכרח לנכותו כי אם לגיל אליו הגיע ואשר נתפס על ידי המחוקק כגיל בו יוצא אדם ממעגל העבודה. אכן וכפי שהדבר נטען על ידי המשיב, ראו סעיף 19לעיל, לו סבר המחוקק כי יש להשאיר את פרמטר הגיל כשיקול לבחינת אי יכולתו של נכה להשתכר אזי לא היה משמיט אותו בתיקון שנעשה לחוק לאחר מכן (כאמור, פרמטר הגיל היה בעבר אחד מהפרמטרים בחוק לבחינת אי יכולתו של נכה להשתכר). כלומר כיום בוחנים רק על פי שני הפרמטרים שהם מום גופני או מום שכלי ולא בוחנים על פי פרמטר הגיל, שהוא פרמטר אובייקטיבי. המחוקק צמצם בכך מספר הנכים שהסעיף יחול עליהם. 34. על האף האמור, הרי שהמערער הפסיק את עבודתו כבר בגיל 59, כאשר הפסקת העבודה נעשתה כפי הנראה בשל נכותו, וזאת אנו למדים מהתגמול אותו קיבל, אשר ניתן עקב חוסר יכולתו של נכה לשוב למעגל העבודה (ראו נוסח סעיף 7ד' לחוק). על כן, יש במקרה הנדון קשר סיבתי בין נכותו של המערער לבין הפסקת השתכרותו. טענתו של המשיב לפיה יש לבחון אם המערער עומד בתנאים במועד הגשת הבקשה, אז היה המערער כבר לאחר גיל הפרישה, אינה יכולה להתקבל שעה שברור למשיב כי הפסקת העבודה על ידי המערער לא נעשתה עם הגיעו לגיל פרישה, אלא שנים רבות לפני כן ועקב נכותו המוכרת. 35. התנאי השלישי אותו עלינו לבחון הוא "האם ישנו סיכוי נראה לעין כי ניתן יהיה לשקמו אי פעם". במקרה זה יש לבחון האם בכך שהמחוקק הכניס את הנושא של שיקום לתוך מבחני תגמול הנצרך, יש כדי להצביע כי לא התכוון להכניס לתוך ההגדרה נכים, אשר הגיעו לגיל פרישה, שאז אין מקום לשאלת השיקום, אלא רק נכים בגיל העבודה הסטטוטורי. 36. בפסיקה אשר הובאה על ידי שני הצדדים התייחסו בתי המשפט לשאלת היחס בין סעיף 7(א) וסעיף 7ד' ותחולתו של סעיף המקנה תגמול נכה נצרך גם על נכים אשר עברו את גיל ה- 50. בפסקי דין אלו התייחסו בתי המשפט באופן אגבי גם לשאלת תחולתו של הסעיף המקנה נכה נצרך על נכים מעבר לגיל העבודה (שכן שם נדונה שאלת תחולת הסעיף על נכים בין הגילאים 50-65). כך למשל בפסק הדין ע"א (מחוזי י-ם) 308/95 אורי חיון נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 12.06.97), קבע בית המשפט כי נכה נצרך יהיה רק מי שנמצא בגיל העבודה, בעוד שבע"א (מחוזי ת"א) 3213/02 קצין התגמולים נ' ג'ימי סמיפור (לא פורסם, 16.11.05), ציין בית המשפט כי תגמול נכה נצרך יכול לחול בכל גיל ובעיקר על מי שהוא בגיל העבודה. שאלת ההתייחסות לנושא הגיל נעשתה על ידי בית המשפט כדרך אגב כאשר לא עמד בפניהם נכה שהוא מעל לגיל הפרישה. 37. סבורים אנו כי שאלת הכנסת גיל הפרישה לתוך הגדרת "נכה נצרך" צריכה להבחן לאור מטרתו של חוק הנכים, שהינו חוק סוציאלי מיסודו, ואשר מטרתו להבטיח לנכים אשר נופלים בגדרו של החוק כי לא ייפגע מצבם הכלכלי עקב הנכות ממנה הם סובלים. לעניין זה ראו, למשל, בג"צ 92/83 נסים נגר נ' מנהלת ענף ביטוח נפגעי עבודה (פעולות איבה) במוסד לביטוח לאומי, פד"י לט(1), 341, 354, שם התייחס בית המשפט לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל- 1970, תוך השוואה אף לחוק הנכים. 38. ניתן ללמוד על רצון המחוקק מסעיף 7 (א) לחוק, אשר לפיו נכה אשר מגיע לגיל פרישה ואינו זכאי לתגמולים מיוחדים, מעניקים לו תוספת בשיעור של 10%, אך קובעים מפורשות כי לא יהיה זכאי לקבלת תגמול מחוסר פרנסה (סעיף 6 לחוק), אשר מיועד לנכים הנמצאים במעגל העבודה. 39. בהתחשב בכך כי הרציונאל העומד בבסיס חוק הנכים הנו לפצות הנכה כך שמצבו הכלכלי לא ייפגע עקב נכותו, הרי שההכרה באדם כנצרך אינה משמשת הטבה כספית, אלא כפי שנטען על ידי המשיב, היא נועדה לפצות אדם על כי אינו מסוגל לעבוד בגיל העבודה ולתת לו אותן ההטבות הכספיות, שצובר אדם, שאינו נכה בזמן עבודתו. רציונאל זה אינו מתקיים שעה שאנשים, בין אם הם אנשים רגילים ובין אם הם נכים, פורשים מעבודה וחדלים לצבור זכויות מהן הם יוכלו להנות בעתיד. 40. אכן, כטענת המערער, נכה נצרך, אשר הוכר ככזה טרם הגיעו לגיל פרישה, ממשיך לקבל את תגמול הנצרך עד לסוף חייו, למרות שלשיטתו של קצין התגמולים לא ניתן יהיה לשקמו עוד, הרי על מנת לא להרע את מצבו כאשר מגיע לגיל פרישה, ממשיכים לשלם לו את תגמול הנצרך גם לאחר שהגיע לגיל פרישה. ראו גם בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה- 1995, נכה שהגיע לגיל פרישה אינו מקבל מעבר "לקצבת הזקנה לנכה" (סעיף 251 לחוק הנ"ל), אך לא פחות מכך, וזאת על מנת לא להרע את מצבו, אולם אין תוספת קיצבאות החל מגיל הפרישה. 41. איננו מקבלים את טענת המערער כי אמירתו של המשיב בפסק דין רצון, לפיה אינו עומד על טענת הגיל ביחס לנכה נצרך, מהווה הודאת בעל דין למקרה הנדון. שכן, מעבר לכך כי בפסק דין רצון דובר על נכה אשר היה בגיל העבודה, בניגוד למערער, הרי שבתיק אחר ע"א (מחוזי ת"א) 3213/02 קצין התגמולים נ' ג'ימי סמיפור (לא פורסם, 16.11.05), הבהיר קצין התגמולים לבית המשפט כי התגמולים לנכה נצרך מתייחסים לנכה בגיל העבודה. 42. אין אנו מקבלים אף את טענתו של המערער, בהסתמכו על פסק דין רצון, כי הוא מופלה ביחס לנכים אחרים, שכן עשה מאמץ להשתקם ואילו כעת בעת שהוא זקוק לתמיכה הוא נענה בשלילה, בעוד שאילו לא היה מנסה להשתקם היה מקבל את תגמול הנצרך. מקרהו של המערער שונה ממקרה רצון, שכן במקרה זה ההחמרה בנכותו של המערער חלה רק לאחר שעבר את גיל הפרישה, ועל כן אף אם היה מפסיק לעבוד שנים רבות קודם שהפסיק לעבוד בפועל, הרי שלא היה זכאי לקבלת תגמול הנצרך עקב כך כי נכותו הייתה מתחת ל- 50%, בעוד שפסק דין רצון עסק בנכה אשר עמד בתנאי של 50% נכות עוד טרם הגיעו לגיל 50, אשר הועמד על ידי המשיב בזמנו כגיל המקסימום לקבלת תגמול נצרך. 43. לאור האמור לעיל, ובהתחשב בכך כי התנאים אשר נקבעו בפסק דין בניטה הם תנאים מצטברים, אין אנו צריכים להידרש לתנאי בדבר "הכנסה מספקת כדי מחייתו". יחד עם זאת נציין, כי המערער עליו חל נטל ההוכחה (ראו לעיל ע"א 3213/02 סמיפור) לא הביא כל הוכחה כי אכן הוא נעדר הכנסה מספקת כדי מחייתו, ורק טען זאת באופן כללי, ועל כן אף תנאי זה לא התקיים בעניינו. 44. יוער, כי שעה שקבענו כי אין המערער נופל בגדר סעיף 7א, אין אנו נדרשים לטענתו כי במקרה בו מתאים הנכה להגדרה בסעיף 7א ו7ד', יש לאפשר לו לבחור בסעיף המטיב עמו, טענה אשר אף נדחתה בע"א 3213/02 סמיפור. 45. בשל החלטתנו כאמור, אין אנו נדרשים ליתר הטענות אשר הועלו על ידי המערער ובכללם טענתו בדבר החלת תגמול הנצרך באופן רטרואקטיבי על המערער. סיכום לאור האמור, דין הערעור להדחות. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.תגמול נצרך / נכה נצרך