במקרה זה דובר בסוגיה מורכבת של הקמת שורת בתים על קרקע חקלאית, כאשר ההליכים הכרוכים בשינוי יעוד הקרקע, באמצעות הגשת תב"ע נקודתית, עלולים לארוך פרק זמן לא קצר, ועל כן, השאלה היא איך ראוי לנהוג בתקופת הביניים עד לאישור התכנית בועדה המחוזית, כל זאת בהנחה שועדת התכנון והרשות המקומית תומכות בשינוי זה שהוא תולדה של גידול טבעי של אוכלוסיה בערים בישראל. הוגש ערעור על החלטת בית המשפט לא הטיל עונש מאסר על הנאשם, כפי שבתי המשפט נוהגים לעשות בתיקים בהם לא מקיים הנאשם צו הריסה, כל זאת כדי להבטיח קיומם של צווי בתי משפט, שאחרת נאשמים ימשיכו לעבור על הוראות החוק ויצפצפו על צווי בתי המשפט, והדרך היחידה להבטיח הרתעת היחיד והרבים במקרה שכזה היא באמצעות הטלת עונשי מאסר בפועל, שיעמדו לנגד עינם של אלה שביהמ"ש מצווה עליהם להרוס מבנה או חלק ממבנה שהוקם באופן בלתי חוקי. בית המשפט ציין כי אומנם קיים אינטרס ציבורי ממעלה ראשונה לא לעכב ביצוע צווי הריסה שניתנו ע"י בתי המשפט, אך אין ביהמ"ש יכול להתעלם מהעובדה שמדובר בפגיעה קשה ביותר בזכות הקניין של האזרח, ועל כן, על ביהמ"ש לשקול מתן צו שכזה ולהקפיד בנוגע לכך שלא תיגרם לאותו אזרח פגיעה בלתי מידתית שקשה לתקנה לאחר ביצוע צו ההריסה, ולעתים היא אף בגדר בלתי אפשרי, כל זאת בשים לב לעלויות הגבוהות של הקמת בנין בישראל. להלן פסק דין בנושא עונש מאסר בפועל על אי קיום צו הריסה - בניה על קרקע חקלאית: פסק - דין 1. המדובר בשני ערעורים שהוגשו ע"י הצדדים על פסק דינו של בימ"ש השלום בכפר סבא לענינים מקומיים (כב' השופט ח' פדר, ס.נ.) מיום 30.6.05, בו הרשיע ביהמ"ש קמא את המשיב בעבירה של אי קיום צו שיפוטי, כל זאת כאשר לא קיים צו הריסה על מבנים שניתן עוד ביום 3.1.02, תוך דחיית טענת האפליה שהועלתה ע"י המשיב שראוי היה להעלות אותה, אם בכלל, במסגרת ההליך העיקרי ולא במסגרת הדיון בכתב אישום בו יוחסה למשיב עבירה של אי קיום צו שיפוטי. ביחד עם זאת, ביהמ"ש קמא לא קיבל את טענת המערערת, שיש להשית במקרה זה על המשיב עונש של מאסר בפועל, כפי שנוהגים לעשות בתי המשפט שעה שהם דנים בעניינם של נאשמים שלא מקיימים צו של בימ"ש שהורה להם להרוס מבנה שהוקם באופן בלתי חוקי, תוך שהוא קובע שאותה מדיניות ענישה מחמירה אינה תואמת את הנסיבות הקונקרטיות של מקרה זה ועל כן ניתן להסתפק בענישה הצופה פני עתיד. ואף על פי כן, ביהמ"ש קמא קיבל את עתירת המערערת, שעה שקבע שצו ההריסה שניתן בהליך המקורי כנגד המשיב יבוצע ע"י הועדה המחוזית, על חשבונו של המשיב, כל זאת תוך שינוי הוראת ביהמ"ש בהליך המקורי, שקבע שצו ההריסה יבוצע ע"י המשיב עצמו. 2. שני הצדדים מלינים על פסק דינו של ביהמ"ש קמא, המערערת על שום שביהמ"ש קמא לא הטיל עונש מאסר על המשיב, כפי שבתי המשפט נוהגים לעשות בתיקים שכאלה, כל זאת כדי להבטיח קיומם של צווי בתי משפט, שאחרת נאשמים ימשיכו לעבור על הוראות החוק ויצפצפו על צווי בתי המשפט, והדרך היחידה להבטיח הרתעת היחיד והרבים במקרה שכזה היא באמצעות הטלת עונשי מאסר בפועל, שיעמדו לנגד עינם של אלה שביהמ"ש מצווה עליהם להרוס מבנה או חלק ממבנה שהוקם באופן בלתי חוקי. עו"ד בונה, ב"כ המערערת, הפנה לשורת פסקי דין שניתנו ע"י ביהמ"ש העליון וביהמ"ש המחוזי בפרשת לזריאן, מרכז הספורט אזור, וגבירצמן, והוסיף וטען שלא היה ראוי שביהמ"ש קמא יעכב את ביצוע צו ההריסה מבלי שנימק החלטתו זו, ותוך שהוא פועל בחוסר סמכות. מאידך, טען ב"כ המשיב, עו"ד דעאס, כי ביהמ"ש קמא לא היה מוסמך עפ"י דין לשנות את פסק דינו של ביהמ"ש המקורי שנתן את צו ההריסה בשנת 2002, במובן זה שאין מדובר בשגגה או טעות קולמוס שנפלה תחת ידו של ביהמ"ש הראשון, כאשר זה קבע שצו ההריסה יבוצע ע"י המשיב ולא ע"י הועדה המחוזית או כל גוף אחר, בעוד שביהמ"ש קמא בגזר דינו האחרון הפך את הסדר באופן שקבע שהועדה המחוזית היא שתבצע את צו ההריסה ובכך חרג מסמכותו הקבועה בחוק ותיקן את פסק דינו המקורי של ביהמ"ש משנת 2002 מבלי שיהיה מוסמך לעשות כן. 3. במהלך הדיון שנשמע בפניי, קיבלתי דיווח מהמשיב לגבי הליכי אישור תכנית התב"ע הנקודתית שהוגשה לגבי השטח שבו מצוי ביתו של המשיב, ומטיעונו של עו"ד דעאס, שלא נסתר, ביהמ"ש למד לדעת שאומנם מדובר בקרקע חקלאית, אך במהלך השנים האחרונות הוקמו עליה עשרות בתים ע"י תושבי העיר טירה, עוד לפני שינוי התב"ע. עוד למד ביהמ"ש לדעת שהמשיב, כמו גם אחרים, פועלים בשקידה רבה על הגשת תכנית תב"ע נקודתית לועדה המחוזית, שבמסגרתה יוחלף יעוד הקרקע מקרקע חקלאית לקרקע לבניה, תכנית שבעצם תביא לידי ביטוי את השינוי שחל בשטח הלכה למעשה. 4. לאחר ששמעתי את טענות באי כח הצדדים, באתי לכלל מסקנה שמן הדין לדחות את שני הערעורים, כל זאת בשים לב לעובדה שביהמ"ש קמא נימק כדבעי את גזר דינו, שעה שקבע שהנסיבות הרלוונטיות בתיק זה אינן מחייבות לטעמו, ואני מצטרף לקביעתו זו, הטלת עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, לא רק משום העובדה שאותו בימ"ש קמא דן בעניינם של אחרים שהקימו בתים על אותה קרקע חקלאית וההסדר לגביהם היה מקל במידה ניכרת מהעונש שהוטל על המשיב, אלא גם בשים לב לעובדה שביהמ"ש קמא נימק את השיקולים שנשקלו על ידו בטרם מתן גזר הדין על ידו. אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בפסק דינו של ביהמ"ש קמא, אלא אם מדובר בחריגה של ממש ממדיניות הענישה המקובלת, או שנפלה תחת ידו של ביהמ"ש קמא טעות מהותית שמצדיקה התערבות בגזר הדין - ואינני סבור שבמקרה הנוכחי התקיימה נסיבה המצדיקה התערבות בפסק דינו של ביהמ"ש קמא, שלתפיסתי לא חרג ממדיניות הענישה המקובלת והתחשב בנסיבות שפורטו בגזר הדין, והעונש שהוא הטיל נמצא במתחם הסביר של הענישה בעבירות דומות. לא בכל מקרה של אי קיום צו שיפוטי ואי הריסת מבנה שהוקם שלא כדין, ראוי להטיל על נאשם עונש של מאסר בפועל, אף שמדיניות הענישה המחמירה של הטלת עונשי מאסר מקובלת על בימ"ש זה, אך ראוי לו לביהמ"ש לשקול כל מקרה עפ"י נסיבותיו ובמקרים המתאימים אף לחרוג ממדיניות ענישה זו. באשר למתן ארכה ע"י ביהמ"ש קמא לביצוע צו ההריסה, אינני שותף לתפיסתו של עו"ד בונה, על פיה ביהמ"ש קמא חרג מסמכותו שעה שהעניק ארכה למשיב לביצוע צו ההריסה, וההיפך הוא הנכון. אם ביהמ"ש קמא הגיע לכלל מסקנה שהתוצאה הצודקת בנסיבות הענין מצדיקה מתן ארכה נוספת למשיב להסדיר את עניני הרישוי של הקמת הבית, כל זאת בשים לב לעובדה שבאותו שטח חקלאי הוקמו כבר ע"י תושבים אחרים עשרות בתים, והועדה המקומית המליצה על שינוי התב"ע, והמשיב כמו אחרים פועל בשקידה על מנת להגיש את תכנית התב"ע הנקודתית לועדה המחוזית, על מנת שזו תאשר אותה - אינני מוצא מקום להתערב בהחלטתו של ביהמ"ש קמא שפעל על פי מה שנראה לו צודק בנסיבות הענין, ואין זה ראוי שערכאת הערעור תתערב בשיקול שכזה. אינני מקבל גם את טיעונו של עו"ד דעאס שבהחלטת ביהמ"ש קמא להסמיך את הועדה המחוזית לבצע את צו ההריסה, יש משום שינוי פסק הדין המקורי של ביהמ"ש קמא, שינוי שאין ביהמ"ש קמא מוסמך לבצעו. ההוראה האופרטיבית בפסק דינו של בימ"ש קמא משנת 2002 היתה הוראה למתן צו הריסה בנוסף לעונשים אחרים שהוטלו. העובדה שביהמ"ש קמא איפשר למשיב עצמו לבצע את צו ההריסה, הוראה שלא בוצעה בסופו של דבר ע"י המשיב עצמו, אינה מונעת את ביהמ"ש מלהטיל מלאכה זו של ביצוע פסק הדין של צו ההריסה על גוף אחר שביהמ"ש יכול לסמוך עליו, שאכן יקיים את שקבע בצו. אין מדובר בתיקון פסק דין שנעשה בחוסר סמכות ואין מדובר בסוגיה שמשיקה לסוגיות שהועלו ע"י עו"ד דעאס בסיכומיו, שעה שביהמ"ש העליון קבע שיש לפרש בצמצום ובדווקנות את הוראות החוק, כאשר ביהמ"ש נדרש ליישום כללי פרשנות בתיקים פיסקליים. המדובר בשינוי ברכיב אחד שהוא טכני, על מי יוטל ביצוע צו ההריסה שניתן ע"י ביהמ"ש, כך שאין לומר שמדובר בתיקון מהותי של פסק הדין שיורד לשורשו של פסק הדין, אלא מדובר לכל היותר בשינוי שנועד אך כדי להבטיח את ביצוע פסק דינו של ביהמ"ש קמא, והנני קובע שהשינוי הוא לגיטימי, בגדר סמכותו של ביהמ"ש, ונועד כל כולו להבטיח את ביצוע פסק דינו של ביהמ"ש קמא, כך שאין הוא מצריך הגשת כתב אישום מתוקן או לחילופין מונע מביהמ"ש קמא מתן החלטה כפי שנעשה על ידו. 5. בדיון שהתקיים בפניי ובמענה לשאלות ביהמ"ש, הציג עו"ד דעאס בפני ביהמ"ש אישור של ועדת התכנון והצהרת כוונות של עיריית טירה לגבי שינוי יעוד הקרקע הרלוונטית, כאשר לטענתו, הליכי הרישוי אמורים להימשך כשנה. מאידך, עו"ד בונה טען שמצב הדברים הוא שונה בתכלית, והתכנית החדשה טרם הוגשה בפני הועדה המחוזית, כך שאין כל מקום להשוות בין מקרה זה לקביעת ביהמ"ש קמא בפרשת ג'מל, כי שם המצב התכנוני שונה בתכלית. 6. סופו של דבר, מצאתי, כאמור, לדחות את שני הערעורים. הנקודה היחידה שהפריעה לי במהלך שמיעת טיעוני הצדדים היתה בנוגע לארכה שניתנה ע"י בימ"ש קמא לביצוע צו ההריסה. אומנם קיים אינטרס ציבורי ממעלה ראשונה לא לעכב ביצוע צווי הריסה שניתנו ע"י בתי המשפט, אך אין ביהמ"ש יכול להתעלם מהעובדה שמדובר בפגיעה קשה ביותר בזכות הקניין של האזרח, ועל כן, על ביהמ"ש לשקול מתן צו שכזה ולהקפיד בנוגע לכך שלא תיגרם לאותו אזרח פגיעה בלתי מידתית שקשה לתקנה לאחר ביצוע צו ההריסה, ולעתים היא אף בגדר בלתי אפשרי, כל זאת בשים לב לעלויות הגבוהות של הקמת בנין בישראל. במקרה זה מדובר בסוגיה מורכבת של הקמת שורת בתים על קרקע חקלאית, כאשר ההליכים הכרוכים בשינוי יעוד הקרקע, באמצעות הגשת תב"ע נקודתית, עלולים לארוך פרק זמן לא קצר, ועל כן, השאלה היא איך ראוי לנהוג בתקופת הביניים עד לאישור התכנית בועדה המחוזית, כל זאת בהנחה שועדת התכנון והרשות המקומית תומכות בשינוי זה שהוא תולדה של גידול טבעי של אוכלוסיה בערים בישראל. הסוגיה היא מורכבת משום העובדה שאף שביהמ"ש סבור שראוי ליישם באופן דווקני את המדיניות שהתווה ביהמ"ש העליון לגבי הצורך בביצוע מיידי של צווי הריסה לגבי בנינים שהוקמו שלא כדין, הרי בצד כך עומד אותו שיקול של הרצון למנוע פגיעה בלתי מידתית בזכויות יסוד של האזרח, לרבות הזכות לקניין והזכות לכבוד. אינני בא לקבוע מסמרות בסוגיה זו ואינני סבור שהכרעה בערעור שבפניי מצריכה מתן תשובה לגבי האיזון הראוי, אך בשים לב לכל הנתונים שנטענו ע"י באי כח הצדדים, מוצא אני לקבוע שבמידה והמשיב יצליח במשימתו ויקבל היתר לבנין שהוקם, תוך פרק זמן של 12 חודשים, והכוונה ל- 12 חודשים מהיום, הרי לא יהיה צורך בביצוע צו ההריסה, אך יחד עם זאת, אם הדבר לא יעלה בידו, לא יהיה מנוס מביצוע צו ההריסה ע"י הועדה המחוזית, כפי שהורה ביהמ"ש קמא. כמובן שאין בהוראה אופרטיבית זו כדי לגרוע מזכותם של הצדדים להגיע להסכמות אחרות, אך דומני שפרק הזמן הלא ארוך שניתן למשיב, מאזן כראוי בין השיקולים השונים, כפי שהדבר נעשה ע"י ביהמ"ש קמא וכפי שראוי הוא להעשות. בניהחקלאותקרקע חקלאית