בקשה לסעד זמני בערעור

בית המשפט ציין כי סיכויי הערעור לכאורה אינם גבוהים ובנסיבות העניין גם מאזן הנוחות אינו בהכרח נוטה לטובת המערער. להלן החלטה בנושא בקשה לסעד זמני בערעור: החלטה 1. לפני "בקשה (מחודשת) לעיכוב ביצוע פסק דין" שהיא למעשה בקשה לסעד זמני בערעור. 2. העותר קיבל בשנת 2003 היתר להקמת בניין אך במהלך הבנייה סטה באופן ניכר מן ההיתר ובסופם של הליכים שאין זה המקום לפרטם הוצא כנגדו בשנת 2005 צו הריסה מינהלי. העותר פתח בהליכים בפני בית המשפט לענינים מקומיים בירושלים לביטול צו ההריסה המינהלי. לאחר שנדחתה בקשתו פנה בערעור לבית המשפט המחוזי. הערעור נדחה. אחר הדברים הללו הגיש העותר בקשת רשות ערעור לבית משפט זה שנדחתה לאחרונה אף היא על ידי כבוד השופט ס' ג'ובראן (רע"פ 5205/07, מיום 5.9.2007). לדברים שקבע השופט ג'ובראן בהחלטתו נשוב בהמשך, אך נציין כי במסגרת בקשת רשות הערעור עוכב ביצוע צו ההריסה המינהלי ועיכוב זה בוטל עם דחיית בקשת רשות הערעור. 3. במקביל להליכים בעניין צו ההריסה המינהלי הגיש העותר לוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים תכנית מתאר שתכשיר את חריגות הבניה. הוועדה המקומית המליצה לוועדה המחוזית לתכנון ולבניה לאשר את התכנית להפקדה בכפוף לתנאים שנקבעו. ואומנם, וועדת המשנה הנקודתית של הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה החליטה תחילה להפקיד את התכנית בהתאם להמלצה ובכפוף לתנאים אך בהמשך נוכח בקשת המשיב 2 קיימה דיון נוסף בנוגע לתכנית והחליטה לבטל את החלטתה הקודמת ולדחות את התכנית. כנגד החלטה זו הגיש העותר עתירה מינהלית כאשר העותר צמצמה לבסוף לטענה אחת והיא הטענה כי לוועדה המחוזית לא הייתה סמכות להתכנס פעם נוספת בדרך שבה התכנסה. בפסק דין מפורט דחה כבוד השופט מ' סובל את העתירה. נקבע בפסק הדין כי טענת המערער הנסמכת על סעיף 11ד לחוק התכנון והבניה אינה רלבנטית לענייננו. הסעיף האמור מאפשר לשני חברי וועדה מחוזית לדרוש דיון במליאת הוועדה המחוזית בעניין שלגביו התקבלה החלטה בועדת משנה כאשר דיון זה "דומה במהותו להליך ערעורי". ואולם ענייננו, כך קבע בית המשפט, "אינו כרוך בביקורת חיצונית על החלטת ועדת המשנה אלא ברצון פנימי של ועדת המשנה לשוב ולדון היא עצמה בשאלת צדקת החלטתה. במצב כזה חל הדין הכללי המכיר בסמכותה של כל ועדת תכנון, ובכלל זה ועדת המשנה, לשוב ולדון בעניין בו הכריעה בעבר". על פסק דינו של השופט סובל הוגש הערעור שבכותרת. עם הערעור הוגשה בקשה (קודמת) לעיכוב ביצוע פסק דין. למעשה מדובר היה בבקשה לסעד זמני להורות על עיכוב ביצוע צו ההריסה המינהלי. יצוין, כי באותה עת טרם ניתנה החלטה בבקשת רשות הערעור כך שביצועו של צו ההריסה היה מעוכב ממילא. הבקשה ל"עיכוב ביצוע פסק דין" נדחתה ביום 7.8.2007 על ידי כבוד השופטת ע' ארבל שקבעה כי "טרם ניתנה החלטה סופית ברע"פ 5205/07, והעניין תלוי ועומד בבית משפט זה. מכל מקום, לא ראיתי ליתן החלטה בבקשה שבפניי, משהסעד המבוקש עניינו בהליך הפלילי, בעוד שהערעור שבפניי הוגש כנגד פסק הדין בעתירה המנהלית". 4. עתה משנדחתה בקשת רשות הערעור והתבטל עיכוב הביצוע שניתן במסגרתה הוגשה "הבקשה המחודשת" שבפניי שהיא למעשה בקשה חוזרת לסעד זמני שיעכב את ביצוע צו ההריסה המינהלי. בבקשה חוזר המערער על טענותיו בערעור בעניין כינוסה מחדש של הוועדה המחוזית וכן טוען כי בהיעדר עיכוב ביצוע צו ההריסה יגרם לו נזק בלתי הפיך ולכן מאזן הנוחות נוטה לטובתו. 5. דין הבקשה להדחות. בהחלטה הדוחה את בקשת רשות הערעור קבע השופט ג'ובראן כי "אין בידי לקבל את עיקר טענתו של [המערער], לפיה יש לעכב את ביצוע צו ההריסה המינהלי, על רקע העתירה המינהלית התלויה ועומדת בעניינו. אכן, בית המשפט מוסמך לעכב את ביצועו של צו הריסה מינהלי, אך סמכות זו צריכה להישמר למקרים חריגים ויוצאי דופן שמקרה זה איננו נמנה עליהם. במקרה שלפנינו הסוגיה העובדתית ברורה והוכחה עובדתית ולפיה חרג המבקש בבנייתו חריגה בסדר גודל משמעותי ביותר. משכך אין מקום לעכב את ביצוע צו ההריסה עוד". דברים אלו שנאמרו לעניין העתירה המינהלית נכונים מקל וחומר כאשר העתירה כבר נדחתה ונמצאים אנו בשלב הערעור שהרי כידוע "כאשר נדחית עתירה ניתן לכאורה להניח כי העתירה אינה מבוססת ויש ליתן לזוכה ליהנות מפירות זכייתו" (עע"ם 2391/07 מילאנו נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז מרכז, פסקה 7 (טרם פורסם, 14.5.2007)) וכן נקבע כי דחיית עתירה "מביאה לשינוי בנקודת האיזון הראויה בין האינטרסים המנוגדים של בעלי הדין" (בר"ם 2577/06 אריאלי (מזרחי) נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה "זמורה", פסקה 6 (טרם פורסם, 17.5.2006)). 6. ועוד: בענייננו נוכח הטענות בערעור, פסק הדין המפורט וההנמקה שבו, סיכויי הערעור לכאורה אינם גבוהים ובנסיבות העניין גם מאזן הנוחות אינו בהכרח נוטה לטובת המערער. אכן אם יהרס המבנה יגרם למערער נזק אך עדיין יוכל הוא לבנות מחדש מבנה בהתאם לתכנית ככל שיצליח להתגבר על "המכשולים" לאישורה, וזו תאושר. יתר על כן, בצד הנזק שעלול להיגרם למערער יש לשקול גם את הנזק שיגרם לאינטרס הציבורי אם ינתן הסעד המבוקש. בהקשר זה אין לי אלא לחזור על דברים שקבע השופט רובינשטיין ב- עע"ם 8759/06 רג'א נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה - גבעת אלונים (טרם פורסם, 13.11.2006): "צו הריסה מינהלי הוא אחד האמצעים החשובים לאכיפתם היעילה של דיני התכנון והבניה [...]. כאמור, לאחר מתן הצוים המשיכו המבקשים בבניה הבלתי חוקית, תוך קביעת עובדות בשטח. אבקש לחזור ולהטעים את שנאמר לא אחת, כי אין מנוס ממאבק עיקש, ובכלל זה מענה שיפוטי, באשר לתופעות הבניה הבלתי חוקית, אשר הפכו, למרבה הצער, לשגרה במקומותינו. 'המדובר בעבירות חמורות ביותר בתחום התכנון והבניה, שבתי המשפט מצווים לתת יד למאבק בהן - שטחים גדולים ביותר של בניה ללא היתר, שטחים גדולים ביותר של שימוש חורג ואי קיום צו בית משפט לאורך שנים... ראו גם ע"פ 9178/85 הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד מא(4) 29, 31 (השופט - כתארו אז - אלון): "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבניה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט". למרבה הצער, אף שחלפו עשרות שנים, הדברים לא השתפרו, ואדרבה, הפקרות שהיא בחינת מכת מדינה פשתה והלכה". (רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.5.2005)). בשעה שסיכויי הערעור אינם גבוהים, ידו של האינטרס הציבורי למימוש פסקי דין על העליונה, ועל כן נוטה גם מאזן הנוחות לאי מתן הסעד הזמני. במקרה דנא, איני רואה מקום לעיכוב ההריסה, ואם יזכו המבקשים בערעור, הלוא בעלות דינם הן רשויות ציבוריות, על המשתמע מבחינת היכולת לפצות." בענייננו על אף שניתנו צווים שונים המשיך המערער להפר אותם כאילו אין דין ואין דיין בישראל. על התנהלותו של המערער עמד בית משפט קמא במסגרת פסק הדין שדחה את העתירה המינהלית: "בניה חורגת זו, המסתכמת ב-948 מ"ר, בוצעה לא רק תוך כדי הפרת הוראות חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 [...], אלא חמור מכך, תוך כדי הפרות חוזרות ונשנות של צווים שיפוטיים והתחייבויות שקיבל העותר על עצמו במסגרת הליכים משפטיים, כדלקמן: ביום 9.6.04 הוצא נגד העותר בבית המשפט לענינים מקומיים בירושלים צו שיפוטי להפסקת כל עבודת בניה בנכס, וזאת בגין התחלת הקמת קומת החניה. העותר לא שעה לצו, והמשיך בהקמת קומת החניה. לפיכך הוצא נגד המבנה ביום 18.8.04 צו הריסה מינהלי. העותר הגיש לבית המשפט לענינים מקומיים בקשה לביטול הצו. הבקשה הובילה להסכמה לפיה צו ההריסה המינהלי בוטל והומר בכתב אישום שהוגש נגד העותר. כנגד ביטול הצו המינהלי התחייב העותר שלא להוסיף ולבצע בבנין עבודות נוספות בניגוד לצו ההפסקה השיפוטי. העותר לא עמד בהתחייבות והקים 2 קומות נוספות מעל לקומת החניה, כל קומה בחריגה של 207 מ"ר מהיתר הבניה. לפיכך הוצא ביום 17.2.05 צו הריסה מינהלי נגד קומות אלה. העותר חזר ופנה לבית המשפט לענינים מקומיים בבקשה לביטול הצו, ובית המשפט החליט לעכב את ביצוע הצו בתנאי שמצב הבניה והאכלוס של הנכס לא ישונה. העותר הפר גם הוראה זו, הקים לאחריה את 2 הקומות העליונות של הבנין, גם כן בחריגה של 207 מ"ר לכל קומה, ואכלס את הבנין" התנהלות שכזו אינה מצדיקה מתן סעד זמני לעיכוב צו הריסה מינהלי שניתן לפני זמן רב במיוחד לאחר שכבר נדחו, אף בבית משפט זה, טענות העותר נגד צו ההריסה. 7. הבקשה נדחית. סעד זמניערעור