התובעת טענה כי במסגרת הסכמי השכירות נוצר נוהג לפיו מוארכת תקופת השכירות בין אם נחתם חוזה ובין אם לאו, כך שהיו תקופות בהן לא נחתם כלל הסכם פורמלי, והיו תקופות בהן נחתם ההסכם זמן רב לאחר תום הסכם השכירות הקודם. להלן פסק דין בנושא הארכת הסכם שכירות על פי נוהג: פסק דין בפניי תובענה כספית על סך של 41,687 ₪, בגין חוב עבור דמי שכירות, אשר הוגשה בסדר דין מהיר. טוענת התובעת שהינה חברה בע"מ ועיסוקה כולל ניהול והשכרת נכסים כי השכירה לנתבעת אולם שבבעלותה אשר נמצא ב"בית אל על" שברחוב בן יהודה 32 תל-אביב,(להלן: "המושכר"), והנתבעת נותרה חייבת לתובעת את הסך שבכותרת. ביום 01/02/96 נחתם בין הצדדים חוזה שכירות ראשון (להלן: "ההסכם"), והנתבעת עשתה שימוש באולם כארכיב. וביום 07/05/02 נחתם הסכם הארכת השכירות מיום 01/02/02 ועד ליום 31/01/03 (להלן: "הסכם הארכה"). טוענת התובעת כי במסגרת ההסכמים הנ"ל נוצר נוהג לפיו מוארכת תקופת השכירות בין אם נחתם חוזה ובין אם לאו, כך שהיו תקופות בהן לא נחתם כלל הסכם פורמלי, והיו תקופות בהן נחתם ההסכם זמן רב לאחר תום הסכם השכירות הקודם. עוד טוענת התובעת כי בתום שנת השכירות השביעית, דהיינו ביום 31/01/03 המשיכה הנתבעת להחזיק ולהשתמש במושכר, ולכן שלחה התובעת דרישה בכתב לתשלום השכירות בגין השנה החדשה בהתאם לנוהג שהתקיים בין הצדדים במשך שבע שנות השכירות. הנתבעת בתגובה למכתב ענתה כי תשלם שכר דירה עד ליום 07/03/03 בלבד וכי המושכר עומד לרשות התובעת. לטענת התובעת למרות הודעת הנתבעת לא הוחזרה החזקה במושכר ולא שולמו דמי השכירות. ב"כ התובעת ונציג הנתבעת קבעו להיפגש ביום 23/06/03 על מנת שהתובעת תקבל בחזרה את החזקה במושכר. דא עקא, שנציג הנתבעת טען שאין בידו מפתח למושכר שכן לטענתו הוצבה בכניסה למושכר דלת, כנראה ע"י התובעת, ולכן לא הושבה החזקה לתובעת. בכתב התביעה, נטען כי הסכום הנדרש לתשלום מאת הנתבעת הוא על פי הפירוט הבא: 1. דמי שכירות מיום 01/02/03 ועד ליום 30/09/03 X 3,342 ש"ח : סך של 26,736 ₪. 2. חשמל ששולם על ידי התובעת. סך של 5,828 ₪. 3. הפרשי הצמדה בגין התשלומים הנ"ל. סך של 2,764 ₪. 4. מע"מ סך של 6,359 ₪. סה"כ סך של 41,687 ₪. מנגד באה הנתבעת, שהינה חברה ציבורית העוסקת בתובלה אווירית, וטוענת כי לא מיניה ולא מיקצתיה, וכי פעלה לכל אורך תקופת השכירות וגם לאחריה בצורה הוגנת וישרה. לטענתה, התובעת, למרות הודעת הנתבעת על סיום השכירות, מנסה להרוויח דמי שכירות שלא כדין עבור שנת שכירות נוספת. הנתבעת טוענת כי ההסכם נחתם עם חברת אולמי בן אביגדור בע"מ, ורק לאחר מכן עם התובעת לאחר שזו נכנסה בנעליה של החברה הנ"ל כבעלת הזכות להשכיר את הנכס נשוא התביעה. הנתבעת טוענת כי שכרה מהתובעת את המושכר מיום 01/02/96 ועד ליום 31/01/99ולאחר תקופה זו האריכה את תקופת השכירות עד לשנת 2003 כל פעם בשנה נוספת ע"פ המוסכם בהסכם בסעיף 7(ד) שבו. כל הודעה על הארכת התקופה נעשתה בכתב. (נספח א-ב2 לכתב ההגנה). הנתבעת טוענת כי מעולם לא נוצר נוהג בין הצדדים לפיו תקופת השכירות מוארכת מאליה, אלא תמיד סיכמו על תקופה נוספת בצורה מפורשת ובטרם תמה תקופת השכירות הקודמת. עוד טוענת הנתבעת כי ב- 01/03 הודיעה לתובעת כי לא תאריך את תקופת השכירות, וכן הודיעה שבהתאם לכך תפנה את המושכר עד 03/03, התובעת לא התנגדה, ולפיכך החזיקה התובעת במושכר עד ליום 07/03/03 ואף פינתה אותו עוד באותו יום כך שהיה ריק מכל חפץ ואדם. חרף הודעותיה לתובעת כי יכולה להחזיר לידיה את החזקה בנכס סירבה התובעת לכך ודרשה תשלום עבור תקופת שכירות של שנה מלאה. לאור זאת טוענת הנתבעת כי התובעת מושתקת מלהעלות טענה כאילו הנכס לא הוחזר לידה. הנתבעת אף טוענת כי ב- 06/03 לאור הודעת התובעת כי ברצונה לקבל בחזרה את המושכר לחזקתה, נפגשו ביום 23/06/03 ב"כ התובעת ונציג הנתבעת מר דוד לם המשמש סגן מנהל סניף ישראל בנתבעת, ומשפנו להיכנס למושכר התגלתה להפתעתם דלת שהותקנה בכניסה למושכר אשר מנע את הכניסה אליו. טוענת הנתבעת כי התקנת הדלת נעשתה ככל הנראה ע"י התובעת ומהווה את שלילת החזקתה של הנתבעת במושכר. עוד טוענת הנתבעת כי מיום 07/03/03 שבו סירבה התובעת לקבל בחזרה את החזקה בנכס הפרה את חובת הקטנת הנזק המוטלת עליה. הנתבעת טוענת כי לתובעת מגיע תשלום דמי שכירות רק עד ליום 07/03/03 בלבד. התביעה, כפי שלהלן, הוגשה כאמור לעיל ב"סדר דין מהיר" ועל כן יהיה פסק דין זה מנומק בתמצית בלבד כהוראת תקנה 214טז(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984. דיון מחלוקת זו לא פשוטה היא כלל ועיקר ויהא עלינו לחשוף לבטים אשר ישמשו אותנו בפתרון הסכסוך אשר נתגלע בין צדדים אלו. הצדדים הציגו בפני גרסאות שונות. אפשר שכל אחד מהם מאמין בצדקתו ואפשר אף שאף אחד מהם איננו מדייק או מתאר המצב כהוויתו. אך יתרה הנתבעת על התובעת שכן התובעת היא אשר צריכה להוכיח תביעתה ולצורך כך לשכנע על פי מאזן ההסתברות באמיתות גרסתה הנוהג הנטען אשר גרם לכריתת הסכם לשנה נוספת וכן לגבי הפרת ההסכם. ברגיל הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה, כך תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש, (ראה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד 1000, 1005 - 1004 וכן עא 641/66 שפיר נ' קליבנסקי פ"ד כ"א (2) 358, 364) בתיק זה, כבכל הליך תביעה שיגרתי, התובעת היא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" ולפיכך נטל ההוכחה להוכיח את טענותיה עליה הוא מוטל. רמת הנטל היא כמובן זו המקובלת במשפט אזרחי דהיינו מאזן ההסתברות או הוכחת הגרסה "המסתברת יותר". לאחר ששמעתי הצדדים ועיינתי בראיותיהם ובסיכומיהם, הנני סבור כי יש להעדיף את גרסת התובעת על זו של הנתבעת, מטעמים אלה: ראשית, טענת התובעת לגבי דרך קיומו וחידושו של ההסכם לפיה היה נוהג בין הצדדים ששנים מסוימות חודש ההסכם אף ללא מסמך בכתב הוכחה בפניי. טענת הנתבעת כי ההסכם לשנת 2002 נחתם רק ב- 05/02 רטרואקטיבי עקב חילופי בעלי הנכס לחברת התובעת לא הוכחה מה גם שאין בידי הנתבעת כל הסבר בקשר לתקופה 99-00. שנית, לא הוכח פרט ליום שליחת המכתב ע"י הנתבעת מיום 09/03/03 על הודעה קודמת בדבר סיום חוזה השכירות והשארת הנכס פנוי ומוכן להחזרתו לחזקת התובעת. חמור מכך מכתב זה מטעם הנתבעת יצא רק לאחר קבלת מכתב קודם מהתובעת המורה לה לשלם בגין השכירות לשנת 2003 וזאת לאחר שהנתבעת עושה שימוש במושכר במשך חודש וחצי. אינני יכול לקבל כדבר מובן מאליו כי "מהיום למחר" (או ליתר דיוק מ"אתמול להיום") נזכרה הנתבעת להודיע כי סיימה את השכירות והנכס מוכן להחזרה מיום 08/03/03. הנתבעת הביאה לעדות את מר אריה שוורץ אשר העיד כי עם סיום תקופת השכירות ניקה את המושכר, וביום 07/03/03 מסר את מפתחות המושכר לבעלי התובעת מר ברוך סער בנוכחות מר צרפתי השוכר הבא. מנגד התובעת הביאה לעדות את מר קובי צרפתי אשר העיד כי לא היה נוכח כלל במעמד החזרת המפתח למנהל התובעת ובנוסף אף לא רצה להשכיר את המושכר נשוא התביעה. עדותם של מנהל התובעת ומר צרפתי - שהינו עד אובייקטיבי ובלתי תלוי - היו אמינות עלי וקוהרנטיות, וכן הותירו בפני רושם כאנשים אמינים. בנוסף מנהל התובעת אף היה מוכן לאמת את גירסתו בבדיקת פוליגרף הליך שהנתבעת סירבו בתוקף, משום מה. נכון הוא שבדיקת פוליגרף אינה קבילה בהליך אזרחי ולא ניתן לחייב מתדיין להסכים להליך שכזה. אך משפונה צד ומוכן להיבדק בכל מכון כזה שיציע ביהמ"ש או הצד שכנגד וזה מתנגד לכך נחרצות, ניתן לקחת גם נקודה זו בחשבון במכלול השיקולים בתיק זה. דרישת התובעת לתשלום עבור 13 חודשי שכירות לא באה לידי ביטוי בתיקון כתב התביעה לכן תסתפק התובעת בקבלת תשלום דמי השכירות בעבור 8 החודשים עליהם התבססה בכתב התביעה. לגבי טענת התובעת כי זכאית היא לתשלום בגין הוצאות החשמל בסך של 5,828 ₪. לא הונחה בפני כל תשתית ראייתית המראה כי אכן שילמה התובעת את הסך הנ"ל או כי זהו אכן הסך הנכון בגין צריכת החשמל, אשר על כן איני רואה לנכון לחייב את הנתבעת בגין כך. לגבי טענת התובעת כי זכאית היא להפרשי הצמדה בסך של 2,764 ₪, לא הונחה בפני כל תשתית ראייתית מה היה שער הדולר ביום חתימת ההסכם, ומה היה שער הדולר ביום התשלום בפועל, כל אשר הוצג בפני הוא מכתב דרישה לתשלום בגין הפרשי השער. לא הוצג בפני אישור בנק ישראל, ו/או כל אישור אחר לשער המטבע ביום התשלום, אשר על כן איני רואה לנכון לחייב את הנתבעת בגין כך. לגבי טענת התובעת כי זכאית היא למע"מ בסך של 6,359 ₪, לאור החלטותיי לעיל המע"מ שישולם לתובעת יהיה רק עבור דמי השכירות ומכאן שיעמוד על סך של 4,545 ₪. סוף דבר: בנסיבות אלה לא נותר לי אלא לקבל את התביעה אך בחלקה. הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק לחייב את הנתבעת, לשלם לתובעת לסילוק כל טענה מכל מין וסוג שהוא הקשורה בתיק זה, סך של 31,281 ₪, צמוד ונושא ריבית מיום 22.9.03 ועד לתשלום המלא בפועל. בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט ובסך של 5,000 ₪ + מע"מ בעבור שכ"ט עו"ד. הסך הנ"ל ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישא הפרשי הצמדה וריבית, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. חוזה שכירותחוזההארכת חוזהשכירות