בית המשפט פסק כי הנתבעת מחזיקה בדירה של עמידר בלא זכות חוקית המוכרת על פי הדין כך שאין מנוס מלהורות על פינויה הימנה והחזרת החזקה בה לידי עמידר כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ. להלן פסק דין בנושא מגורים בדירת עמידר בניגוד לחוק: פסק -דין מבוא ורקע 1. התובעת, עמידר חברה לשיכון עולים בישראל בע"מ (שתיקרא להלן גם -"עמידר") הינה גוף ציבורי המנהל על פי דין, המנהלת מטעם המדינה השכרתן של דירות ציבוריות ובכלל אלו את הדירה המצויה בבניין הבנוי ברחוב גיורא 8, גבעת שמואל (להלן: "הדירה" או "המושכר"). 2. הדירה הושכרה, בשכירות סוציאלית, לנתבעת 2 (שתיקרא להלן גם: "דניאל") על פי חוזה שכירות מיום 12.1.95 (להלן: "חוזה השכירות" או "החוזה"). 3. הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") הינה אמא של דניאל, אשר התגוררה בדירה, יחד עם בתה, שנים הרבה - למצער למן שנת 1993. 4. דניאל, הדיירת החוזית, העתיקה מגוריה לפני מספר שנים לחו"ל ובשובה ארצה רכשה דירה משלה, עזבה את המושכר ואיננה מתגוררת בו עוד. הנתבעת, המשיכה להתגורר בדירה, בגפה, עד היום הזה. העתירה וטענות הצדדים 5. בתביעה שכאן, עתרה התובעת להורות על פינויה של הנתבעת מהדירה וכן לחייבה בתשלום דמי שימוש ראוייים, נכון למועד הגשת התביעה בסך 1,450 ₪. לטענת התובעת, הנתבעת מחזיקה במושכר שלא כדין, שלא על דעת התובעת ובניגוד לרצונה, והינה משיגת גבול בה. לטענתה, משחדלה הנתבעת 2 להתגורר בדירה שומה היה עליה להחזירה לתובעת כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ, שכן זו הושכרה לה לבדה, על מנת שתשמש קורת גג לה ולילדיה. בהעדר זכות לנתבעת להמשיך ולהחזיק בדירה, מן הדין להורות על פינויה הימנה לאלתר ולחייבה בתשלום דמי השימוש הראויים, המחושב על בסיס תשלום חודשי בסך 933.43 ₪. 6. מנגד טענה הנתבעת כי היא מתגוררת בדירה מזה שנים רבות, למצער למן שנת 1993, בידיעת התובעת ובהסכמתה שבשתיקה. לטענת הנתבעת, בשל גרושיה מבעלה לשעבר ובמסגרת הסכם הגירושין בינותם, היא ויתרה על חלקה בדירה המשותפת לה ולבעלה (ברחוב הנשיא 6, בגבעת שמואל), ומִני אז היא מתגוררת במושכר. הנתבעת לא כפרה בטענת התובעת לפיה בתה, דניאל, עזבה את הדירה והעתיקה מגוריה לדירה אחרת בעיר. עם זאת, עותרת הנתבעת - לפנים משורת הדין - לאפשר לה להמשיך ולהתגורר בדירה לשארית ימיה. לשיטת הנתבעת, היא אישה מבוגרת, נכה 100% הזקוקה לעזרת בני משפחתה הגרים בגבעת שמואל, בקרבת מקום. ניתוקה מילדיה והעברתה למקום חלופי מחוץ לגבעת שמואל, ימיט עליה - כך לנתבעת - אסון, שכן לא יהא לה עזר וחיזוק בחיי היום יום. הנתבעת נכונה הייתה ועודנה, לעבור לדירת חדר ובלבד שזה יהא בקרבת ילדיה, קרי: בעיר גבעת שמואל, בה התגוררה משך 38 שנים. הנתבעת ביקשה את רחמי בית המשפט לאפשר לה להמשיך ולהתגורר בדירה עד אחרית ימיה ושנותיה, שלטענתה מועטים המה. ההכרעה 7. אודה ולא אבוש, ההכרעה בתיק זה קשה עליי. מחד, לא מצאתי בנסיבות מקרה דנן, כי לנתבעת עומדת זכות חוזית או חוקית, המוכרת על פי דין, להמשיך ולהתגורר בדירה בניגוד לרצון התובעת ומן הדין יש להורות על פינויה הימנה. מאידך, עסקינן באישה מבוגרת (כבת 70), חולה עד מאוד, הזקוקה נואשות לעזרת בני משפחתה המתגוררים בקרבת מקום. אף המחלקה לשירותים חברתיים פנתה למשרד השיכון בקריאה לאפשר לנתבעת להמשיך ולהתגורר בדירה נוכח היותה קשישה, חולה ותלותית - הזקוקה לעזרת בני משפחתה בחיי היום יום (נספח ג' לתצהיר נ / 1). נוכח הנסיבות האמורות, המלצתי בפני הגורמים המוסמכים שליד משרד השיכון, לאפשר המשך מגוריה של הנתבעת בדירה ולמצער להעבירה לדירת מגורים בת חדר (ובכלל זה בהוסטל לקשישים) בגבעת שמואל. דא עקא כי המלצת ביהמ"ש לא התקבלה, כך שאין מנוס מלהכריע בתובענה זו לגופה - בבחינת "יקוב הדין את ההר". זכויות הנתבעת בדירה 8. אין חולק על כך כי הדירה הושכרה לדניאל לבדה וכי לנתבעת, אין ולא היה מעולם, הסדר חוזי עם התובעת וכלשון הנתבעת "נכון שאף פעם לא חתמתי על חוזה עם עמידר בקשר לדירה" (פרוטוקול מיום 3.9.07 עמ' 9 שורה 11). אין גם חולק כי דניאל עזבה את הדירה לפני שנים. תחילה העתיקה מגוריה לחו"ל על מנת לטפל בילדיה ובשובה ארצה, הינה מתגוררת בדירה אחרת בגבעת שמואל יחד עם בעלה (שם, שם, שורות 12, 13). בנסיבות אלו ברי, כי הנתבעת אינה באה בגדרו של ההיגד "דייר ממשיך" כמשמעות מונח זה בסעיף 1 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח - 1998 (להלן: "חוק הדיור הציבורי" או "החוק"), שכן בתה דניאל איננה בגדר "זכאי" כמשמעותו בחוק זה. "זכאי" מוגדר בסעיף 1 לחוק כמי "... שמתגורר בדירה ציבורית תקופה של חמש שנים לפחות ואין בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים". דייר חוזי אשר חדל להתגורר בדירה מיוזמתו והעתיק מגוריו לדירה אחרת (אף שאינה בבעלותו), איבד את הזכות החוזית בדירה הציבורית והוא אינו בבחינת "זכאי" כמשמעותו בחוק. דייר אשר הלך לבית עולמו או שעבר להתגורר במוסד סיעודי, הוא זה אשר בא בגִדרו של המונח "זכאי" הגם שחדל פיזית, להחזיק בדירה (ראו הגדרת "דייר ממשיך" בסעיף 1 לחוק). משנטשה דניאל את הדירה זה מכבר, אין מנוס מלקבוע כי הנתבעת איננה בגדר "דייר ממשיך", כך שהמשך חזקתה בדירה נעשית שלא כדין ובלא זכות חוקית המוכרת על פי הדין. 9. חככתי בדעתי, האם יש לראות בנתבעת "בת רשות" בדירה מכח הסכמה שבשתיקה של התובעת לחזקה והשימוש אותם עשתה הנתבעת בדירה משך שנים רבות (ראו: פרופ' נינה זלצמן, רישיון במקרקעין, הפרקליט, מב' (1) 1995, 24). דא עקא, כי הנתבעת לא טענה - למרבה הפליאה - כל טענה לעניין זה, לא בכתב הגנתה, לא בתצהיר העדות מטעמה (נ / 1) ואף לא בסיכומי טענותיה. לבד מטענתה בדבר מגוריה בדירה משך 20 שנה ברציפות בידיעת התובעת ובהסכמתה (סעיף ג' לנ / 1) והגשת דוחות המעגל לשנים 1999 - 2003, לא הניחה הנתבעת תשתית ראייתית כלשהי לנסיבות חזקתה בדירה. הנתבעת לא השכילה להבהיר אימתי החלה להחזיק בדירה בגפה, שכן כל זמן שהיא התגוררה בדירה יחד עם בתה דניאל, הדיירת החוזית, אין לראותה כברת רשות של התובעת, אלא כמי שמחזיקה בדירה בהרשאתה של דניאל. כך או כך, מחזיק בנכס מקרקעין הטוען להיותו בעל רישיון להחזיק בהם, עליו לטעון זאת ב"רחל בתך הקטנה" ולהניח בפני בית המשפט את התשתית העובדתית ממנה עולה כי אומנם רכש מעמד של בר רשות, מכוח חזקתו בהם במשך שנים רבות. בהעדר טענה, בנדון דידן, בדבר היות הנתבעת ברת רשות בדירה ואין צריך לומר בהעדר ראיה מינימאלית על היותה ככזו, אין מנוס מלקבוע כי האחרונה לא רכשה מעמד של ברת רשות בדירה. בהקשר זה יצויין, כי נפלא ממני הכיצד זה לא הובאה הנתבעת 2 לבית המשפט למתן עדות, בכל הקשור למשך חזקתה של הנתבעת בדירה בגפה, וידיעת התובעת והסכמתה למגורי הנתבעת בדירה לבדה. הימנעות הנתבעת מלהביא בתה דניאל לעדות כאמור, מלמדת כי אילו זו הובאה היא היתה פועלת לרעתה (ראו ע"א 23/91 קבלו נ' בן שמעון עבודות מתכת בע"מ ואח' פ"ד מט' (1) 450, 457). מסקנתי היא, איפא, כי הנתבעת לא רכשה מעמד של ברת רשות בדירה, חרף טענתה כי התגוררה בדירה משך שנים רבות בידיעת התובעת ובהסכמתה. הסעדים המבוקשים 10. הפועל היוצא מהאמור לעיל הוא, כי הנתבעת מחזיקה בדירה בלא זכות חוקית המוכרת על פי הדין כך שאין מנוס מלהורות על פינויה הימנה והחזרת החזקה בה לידי התובעת כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ. הנתבעת 2 אשר נטשה את המושכר זה מכבר, איבדה זכותה החוזית וברי כי יש להורות על פינויה מהדירה, אשר כאמור איננה מוחזקת על ידה בפועל. בהקשר זה יצויין כי הנתבעת 2 לא מצאה לנכון להתגונן מפני התביעה ולהתייצב לדיונים שנקבעו, כך שאף מטעם זה יש להורות על פינויה מהדירה. לא כך אמורים הדברים, באשר לסעד הכספי המבוקש בתובענה. לבד מטענה סתמית ובלתי מבוססת בדבר חוב בגין דמי שימוש ראויים (שהוכחשו על ידי הנתבעת), לא השכילה התובעת להניח תשתית ראייתית לקיומו. אמירה בעלמא בתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת (סעיף 9 ל ת/2) בדבר קיומו של חוב בגין דמי שימוש על סך 1,450 ₪, אינה יכולה לבוא תחת חוות דעת מומחה לעניין זה. הסעד הכספי נדחה, איפא, בהעדר תשתית מינימאלית להוכחתו. 11. חרף מסקנתי כי שומה על הנתבעת לפנות את הדירה בהעדר זכות חוקית להמשיך ולהחזיק בה, מצאתי כי בנסיבות העניין יש לעכב הפינוי לתקופה משמעותית על מנת לאפשר לגורמים המוסמכים שאצל משרד השיכון למצוא פיתרון אנושי למצוקתה של הנתבעת, עת תאלץ לעזוב את הדירה. לעניין זה מופנים הגורמים המוסמכים לתחינת הנתבעת בחקירתה הנגדית: "אני מבקשת אל תפרידו ממני את הילדים, ככה הם באים. אני לא יודעת לנסוע, לא לקרוא לא לכתוב, שום דבר, אני מבקשת אל תוציאו אותי מגבעת שמואל, אני 60 שנה שם". דברים אלה אשר באו "מעומק הלב" ראויים הם להתייחסות נאותה, ולמציאת פתרון הולם לפנים משורת הדין. בהקשר זה יש לציין כי הנתבעת הוכרה על ידי הועדה המוסמכת, כמי שזכאית למגורים בדירה ציבורית, כך שיש לעשות את כל הניתן על מנת שלא לנתקה מילדיה וממקום חיותה. התוצאה 12. סוף דבר, לאור המקובץ והאמור לעיל התוצאה הינה כדלקמן: א. הנני מורה לנתבעת - יחד ולחוד - לפנות את הדירה המתוארת בסעיף 1 לעיל ולהחזירה לתובעת כשיא פנויה מכל אדם וחפץ. הפינוי יעוכב למשך 12 חודשים מהיום, על מנת לאפשר לגורמים המוסמכים שליד משרד השיכון למצוא פיתרון דיור הולם לנתבעת. ב. העתירה לסעד כספי - נדחית. ג. בנסיבות העניין ובשל מצבה הסוציואקונומי והבריאותי של הנתבעת, לא מצאתי כי יש ליתן צו להוצאות, כך שכל צד ישא בהוצאותיו.מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)דירות עמידר / עמיגור / חלמיש