סמכות עניינית בענייני ארנונה

חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית, תשל"ו-1976 מתווה את ההליכים למיצוי זכויות נישומים בדרך של השגה וערר על חיובי ארנונה. סעיף 3 לחוק הערר קובע כדלקמן: 3. (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו. (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות; (4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס. להלן החלטה בנושא סמכות עניינית בענייני ארנונה: החלטה לפני בקשה לדחייה על הסף של תביעה להשבת תשלומי ארנונה שנגבו ביתר. המשיב הינו אחד הבעלים והמחזיק של נכס מקרקעין בדרך בן צבי 84 תל-אביב, המשמש כמחסן מרכזי של ביגוד הנמכר בחנויות רשת "האחים מאיר" (להלן: "הנכס"). לטענתו של המשיב סווג הנכס, עד ליום 1.10.2005, כשני נכסים נפרדים (נכס מס' 430 ונכס מס' 433), למרות שהינו מחסן אחד בלבד. המשיב החזיק בנכס מס' 430 ואילו נכס מס' 433 הושכר לחברת ויזל שיווק בע"מ והוחזר לו ביום 1.3.2000. חרף העובדה שבאותו מועד הוחזר הנכס לרשות המשיב, וזה שימש אותו מאז כמחסן אחד רצוף ומאוחד, המשיכה המבקשת לחייב את הנכס כשני נכסים נפרדים ובכך גבתה תשלומי יתר שלא כדין. פנייתו של המשיב לאיחוד רטרואקטיבי של שני חלקי הנכס נדחתה, ומכאן עתירתו להשבת תשלומי היתר בגין חיוב הנכס כשני נכסים נפרדים, בתקופה שבין מרץ 2000 - אוקטובר 2005. המבקשת טוענת, כי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, קובע סמכות ייחודית למנהל הארנונה ולוועדת הערר לדיון במחלוקות לענין חיוב הארנונה, ובכלל זאת לגבי סוג הנכס או השימוש בו, וזאת בהתאם לסעיף 3 לאותו חוק. בנושאים אלו אין הנישום רשאי לפנות ישירות לבית המשפט האזרחי כמסלול חלופי, שלא על דרך של ערעור על החלטת ועדת ערר לבית המשפט לעניינים מנהליים. בנוסף, בית המשפט לא יזקק לטענות בנושאים שניתן היה להעלות בהשגה ואשר הם נושאים עובדתיים-טכניים ולא נושאים בעלי חשיבות עקרונית ו/או ציבורית. לטענת המבקשת, דיון בתביעה הנדונה ירוקן, למעשה, את הוראת סעיף 3 לחוק הערר מכל התוכן, שכן המשמעות היא שבידי הנישום קיימות שתי אפשרויות מקבילות לתקיפת חיוב הארנונה בענין הטענות נשוא סעיף 3 לחוק הערר: ירצה, יגיש השגה ובמידת הצורך ערר; ירצה - יפנה לבית המשפט האזרחי. לדידה, תוצאה זו מנוגדת להוראות חוק הערר ואיננה סבירה. המשיב טוען, כי חוק הערר אינו חוסם את דרך הפנייה בתביעה רגילה כאשר עילות התביעה הינן התרשלות הרשות המקומית ועשיית עושר שלא במשפט. המשיב מציין, כי ישנה החלטה פוזיטיבית מטעם המבקשת המודה והמתקנת את החיוב השגוי, ומקל וחמר כשמדובר בשינוי השטח לחיוב או איחוד נכסים, כאשר ברור שמדובר בנתון אובייקטיבי, שהיה תקף לכל אורך התקופה לגביה נדרש ההחזר. דיון 10. לאחר עיון בבקשה ובתגובות, הגעתי למסקנה, כי דין הבקשה להתקבל. 11. חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית, תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר"), מתווה את ההליכים למיצוי זכויות נישומים בדרך של השגה וערר על חיובי ארנונה. 12. סעיף 3 לחוק הערר קובע כדלקמן: "3. (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו. (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות; (4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס. (ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א). (ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה." בהמשך, קובע סעיף 6 לחוק הערר, כי: "6. (א) הרואה עצמו מקופח בתשובת מנהל הארנונה על השגתו רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו התשובה, לערור עליה לפני ועדת ערר. (ב) על החלטת ועדת ערר רשאים העורר ומנהל הארנונה לערער לפני בית משפט לענינים מינהליים; הערעור יוגש תוך שלושים יום מיום מסירת ההחלטה למערער. 13. כפי שכבר נפסק, אין כל מקום לדון בתביעה במסגרת ערכאות המשפט הרגילות, בטרם מיצה אדם את זכויותיו על-פי חוק זה (בר"ע 2676/03 (ת"א) עיריית אור יהודה נ' הגרעין בע"מ, דינים מחוזי, כרך לה(2) 419, ה"פ 11/93 עיריית אשדוד נ' מפעלי רכב אשדוד בע"מ, דינים מחוזי, כרך א, 895). ראה לענין זה דבריו של הש' בך בע"א 739/89 אהרון מיכקשוילי נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מה(3) 769, לפיו:"טענות אשר ניתן להעלות בהשגה, אין לעוררן בהתגוננות מפני תביעת העיריה לתשלום הארנונה. אחרת תימצא מסוכלת מטרת החוק לקבוע דרך מסויימת להשיג על החלטות העיריה בנוגע לחיוב בארנונה".: 14. מהכלל אל הפרט:במהלך שנת 2000 פנה המשיב למבקשת והודיע לה, כי נכס מס' 433 מוחזק על-ידו החל מיום 1.3.2000 וכי יש לחייבו באותו תעריף שבנכס מס' 430 שמצוי אף הוא בהחזקתו. 15. בסמוך לאחר מכן, ובעקבות פניית המשיב, ביצעה המבקשת ביקורת בנכס, ובה נמצא, כי נכס מס' 433 משמש לאיחסון סחורה, ובהתאם לכך, שונה ייעודו לסיווג "מחסנים". 16. לפי גרסתו של המשיב, באוקטובר 2005, לאחר שמומחה לבדיקת חיובי ארנונה בדק את חיובי המשיב, נודע לו, לראשונה, כי חיוב המחסן שבהחזקתו כשני נכסים נפרדים הביא לכך שבמשך שנים חויב בתשלומי יתר למבקשת. 17. פנייתו של המשיב למבקשת, ביום 9.10.2005 בדרישה לאיחוד הנכסים התקבלה, אך רק לגבי התקופה שמיום 1.10.2005, וממועד זה ואילך מחויב המשיב בגין נכס אחד. 18. המשיב טוען לרשלנות המבקשת בעצם סיווגם של נכסיו שלא בהתאם למצב בפועל ובגביית תשלומי היתר. 19. איני מקבלת את טענת המשיב. 20. מכתב התביעה עולה, כי חיוב הנכסים במקור כנכסים נפרדים נעשה בשל פיצול מחזיקים, באופן שחלקו האחד מוחזק בידי המשיב וחלקו האחר מושכר לצד שלישי. 21. המשיב, כבעלים של הנכס וכמי שהחזיק בנכס, על שני חלקיו, החל מיום 1.3.2000, יכול היה להגיש, באופן יזום, בקשה לאיחוד יחידות הנכס ולחיוב הארנונה בהתאם, וזאת בסמוך לאחר שנכס מס' 433 הוחזר לחזקתו. 22. בעת שפנה המשיב למבקשת בדרישה לשנות את סיווגו של נכס מס' 433 לסיווג "מחסנים", (בהתאם לסיווגו של נכס מס' 430), לא ביקש את איחודו של חשבון הארנונה בגין אותן יחידות לכלל חיוב אחד. משכך, המבקשת לא ביצעה את האיחוד המבוקש, אלא לאחר שהודע לה הדבר על ידי המשיב בשנת 2005. 23. במקרה דנן, משקיבל המשיב חיובי ארנונה נפרדים בגין שני חלקי הנכס, במהלך השנים 2000-2005, באופן שאינו תואם, לשיטתו, את המצב לאשורו, שומה היה עליו לפנות למבקשת בהשגה בהתאם למועדים הקבועים לכך בחוק, ממש כפי שעשה כאשר קיבל חיוב שגוי לענין סיווג השימוש בנכס. 24. יתירה מזאת, מהמסמכים המצויים לפני עולה, כי בתשובתה מיום 15.2.2006 (במענה לפניית המשיב מיום 30.1.2006), ציינה המבקשת, כי איחוד החשבונות בוצע החל ממועד הפנייה הראשונה בנושא זה למבקשת (ביום 9.10.2005). לפיכך, נדחתה השגתו של המשיב וניתנה לו הזכות לערור על החלטה זו בפני ועדת הערר, וזאת תוך 30 יום. 25. חרף העובדה שלמשיב עמדה זכות הערר על דחיית השגתו בדבר איחוד חשבונות הארנונה, למפרע, נמנע המשיב מלעשות כן, וביכר לפנות לבית המשפט בדרישה להשבת תשלומי היתר, על-יסוד של טענות לרשלנות ולהתעשרות שלא כדין. 26. מן המפורסמות הוא, כי אין להיעתר להליכים, הבאים לעקוף את הדרך בה קבע המחוקק כי יש לילך בה (בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו(1), 793). 27. לפיכך, משנקבעה בחוק דרך מיוחדת להשגה ולערר, יש ללכת בדרך זו ואין להיזקק עוד להליכי תביעה רגילים, שכן "הסדרים מיוחדים אלה הם ממצים וחוסמים את דרכי התקיפה הכלליות, להן נזקקו נישומים עובר לקביעת ההסדר המיוחד" (ע"א 1130/90 חברת מצות ישראל בע"מ נ' עיריית פתח-תקוה, פ"ד מו(4) 778, בעמ' 779-780; רע"א 2425/99 עיריית רעננה ואח' נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481 בעמ' 491). 28. טענת רשלנות של הרשות המקומית איננה חזות הכול. אין בכוחה של טענה זו, כשלעצמה, כדי לרוקן מתוכן הסדרים מיוחדים שקבע המחוקק לעניין בירור מחלוקות המתגלעות בנושא תשלומי הארנונה, אלא הדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, בהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה. 29. בנסיבות העניין, לא מצאתי, כי יש הצדקה לסטייה מהוראות החוק וההלכה הפסוקה, כפי שתוארו לעיל, ולאפשר הדיון בתביעה הנדונה מבלי שמוצו, תחילה, הליכי ההשגה והערר, אשר כלל אינם מצויים בסמכותו של בית משפט זה. 30. לאור האמור לעיל, דין הבקשה להתקבל. המשיב ישא בהוצאות המבקשת בסך 2,500 ₪ בצירוף מע"מ.סמכות ענייניתארנונה