במסגרת תביעה לביטל חוב הארנונה, הוגשה בקשה לדחייה על הסף של התביעה מחמת העדר סמכות עניינית. להלן החלטה בנושא סמכות עניינית לביטול חוב ארנונה: החלטה המשיבה הגישה תביעה הצהרתית וכספית בקשר עם חוב ארנונה לשנת 1999, בגין נכס (מרתף ומחסן) ברחוב דיזנגוף 75 בתל-אביב, (להלן: "הנכס") המצוי בבעלותם של משיבים פורמליים 3-2. המשיבה טוענת, כי למעט חודש אחד (ספטמבר 1999) שבמהלכו היתה שותפה, ביחד עם המשיבה הפורמלית 1, במועדון קלפים בנכס, לא היתה המחזיקה בו ביתר תקופת החוב. לטענתה, המשיבה הפורמלית 1 או לחלופין המשיבים הפורמליים 2-3, החזיקו בנכס משנת 1991, בגינו יש להשית עליהם את כל חיובי הארנונה. בתביעתה, עותרת המשיבה לבטל חוב הארנונה שנצטבר, או לחילופין, להשיתו על המחזיקים הנכונים - המשיבים הפורמלים . 3. לפני בקשה לדחייה על הסף של התביעה כנגד המבקשת מחמת העדר סמכות עניינית. המבקשת הינה עיריית תל-אביב. טענות הצדדים 4. המבקשת טוענת, כי ככל שביקשה המשיבה לטעון לטעות ברישום פרטי המחזיק בספרי המבקשת, היה עליה להגיש השגה בעניין למנהל הארנונה, בהתאם להוראות ולמועדים הקבועים בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976. לטענת המבקשת, חוק זה קובע מסלול ייחודי לדיון במחלוקות לענין חיוב הארנונה, כמפורט בסעיף 3 לאותו חוק, בין היתר לגבי טעות ברישום המחזיק בנכס. בנושאים אלו, אין הנישום רשאי לפנות ישירות לבתי המשפט האזרחיים כמסלול חלופי, שלא על דרך של ערעור על החלטת ועדת ערר לבית המשפט לעניינים מנהליים. המבקשת מוסיפה, כי אין עסקינן בנושא עקרוני או בעל חשיבות כללית וציבורית - שרק אז תתאפשר העלאתו, ברשות, בפני בית משפט אזרחי - אלא במחלוקת שגרתית בענין זהות המחזיק בנכס. לפיכך, בית משפט זה אינו יכול לדון בתביעה כנגד המבקשת, ולמשיבה עומדת הזכות למצות את הדין עם המשיבים הפורמליים בלבד. 5. המשיבה טוענת, כי המסלול הקבוע בחוק הערר אינו מהווה, בנסיבות המקרה, מסלול ייחודי להשיג על חיובי ארנונה בטענת "אינני מחזיק" וכי לנישום שלא השיג בדרך הקבועה בחוק הערר יש, ברשות בית המשפט, הזכות לנהל את התביעה בפניו, לפי סעיף 3(ג) לחוק הערר. לשיטתה, יש ליתן לסעיף האמור פרשנות רחבה ולאפשר לנישום להגיש תביעתו בעילה זו ביתר קלות. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי נסיבות המקרה, בהן המשיבה לא החזיקה בנכס בתקופה הרלבנטית ולא ידעה אודות חובה עד למועד עיקול רכבה על-ידי המבקשת, בחודש אפריל 2005, מצדיקות את פתיחת שעריו של בית משפט זה לתביעה כנגד המבקשת. בנוסף, דחיית התביעה משמעה הותרת המשיבה ללא כל אפשרות לקבלת סעד משפטי. עוד מבקשת המשיבה לראות בפניותיה הרבות למבקשת כהשגה ובתשובת המבקשת כדחיית ההשגה, אשר לפי שיטתה של המשיבה, היו מביאים אותה לנקיטת התובענה דנן. 6. לטענת המשיבה, הוספה בספטמבר 1999ן כשוכרת נוספת, להסכם שכירות שנחתם בחודש יוני 1999 בין המשיבה הפורמלית 1 לבין המשיבים הפורמליים 3-2. לאחר חודש של ניסיון בשותפות, פירקה המשיבה את שיתוף הפעולה בינה לבין המשיבה הפורמלית 1. המשיבה טוענת, כי לא דיווחה מיוזמתה על היותה מחזיקה בנכס ולא הייתה מודעת לעובדה, כי שמה צורף כמחזיקה על-ידי מי מהמשיבים הפורמליים ברישומי המבקשת, שכן החזיקה בנכס רק במשך חודש אחד, ועל כן מעולם לא טרחה לפנות למבקשת למחיקת שמה כמחזיקה בנכס. 7. לטענתה, מאז עזבה את הנכס בחודש אוקטובר 1999, לא קיבלה כל הודעה או התראה על החוב הנטען, וקיומו של החוב נתגלה לה רק כשנתפס רכבה, במאי 2005. 8. פניותיה של המשיבה למבקשת לבירור החוב, מקורו וגלגולו, בנוגע לאי החזקתה, לכאורה, של המשיבה את הנכס בתקופה הנטענת - לא הועילו. 9.עמדת המבקשת היא, כי המשיבה נרשמה בספרי המבקשת כמחזיקה בנכס החל מחודש יולי 1999, בהתאם להסכם השכירות שנערך בינה, במשותף עם המשיבה הפורמלית 1, לבין המשיבים הפורמליים 3-2, ורישום זה נותר בעינו, בהעדר כל הודעה אחרת מטעם המשיבים, עד לתום חודש נובמבר 2000. דיון 10. התביעה שלפני מושתתת בעיקרה על הטענה, כי המשיבה לא הייתה המחזיקה בנכס בתקופה הרלבנטית לתביעה. 11. חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית, תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר"), קובע בסעיף 3 שבו, כדלקמן: "3. (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו. (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות; (4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס. (ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א). (ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה." 12. בהמשך, קובע סעיף 6 לחוק הערר, כי מי שרואה עצמו מקופח מתשובת מנהל הארנונה על ההשגה רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו התשובה, לערור עליה לפני ועדת ערר. על החלטת ועדת ערר רשאים העורר ומנהל הארנונה לערער לפני בית משפט לעניינים מנהליים. ערעור זה יוגש תוך שלושים יום מיום מסירת ההחלטה למערער. 13. מעיון בהוראת סעיף 3(א)(3) לחוק הערר עולה, כי טענתה של המשיבה בדבר אי החזקת הנכס בתקופה הרלבנטית נתונה לסמכותם של מנהל הארנונה וועדת הערר, ועל כן צריכה הייתה להתברר בפניהם. 14.מה דינה של המבקשת, אשר לטענתה לא הודיעה על החזקתה בנכס? הכיצד יכולה הייתה לדעת על חובתה להודיע על חדילת החזקה בו, ומתי יכולה הייתה להגיש עררים והשגות, אם לא קיבלה הודעות והתרעות הנשלחות לנכס שאיננה מחזיקה בו? הנני סבורה כי המקרה דנן נכלל בגדר המקרים החריגים שיש לאפשר את העלאתם בהליך רגיל בפני בית משפט אזרחי, וזאת בהתאם לסעיף 3(ג) לחוק הערר (לענין זה ראה: ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773, 779-780). 15.כפי שצוין לעיל, עסקינן בתביעה למתן הצהרה ולפיצוי כספי על נזקים שנגרמו למשיבה עקב חוב ארנונה שנזקף לחובתה (וטרם שולם על-ידה). המשיבה עותרת, בין היתר, להורות למבקשת להשיב לה את הרכב שעוקל על-ידה במהלך הליכי גבייה ולהסיר ממנו כל עיקול, ולקבוע, כי כל עוד הרכב מוחזק במגרשי המבקשת על הנתבעים לשאת בעלות החודשית עד להשבתו למשיבה. מן הראוי שתשקול המבקשת את עמדתה בקשר להשבת הרכב המעוקל, המאבד מערכו, והוצאות איחסונו עולות, אולי,על שוויו או על גובה החוב. התוצאה 16. לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות. סמכות ענייניתארנונה (חובות)חובארנונה