שכירות בדיור ציבורי בתוכנית ההתנתקות

להלן פסק דין בנושא פיצוי על פינוי משכירות בדיור ציבורי בתוכנית ההתנתקות: פסק דין עניינו של ערעור זה בשאלת היקף הזכאות של המערערים לקבלת פיצוי לפי סעיף 38 לחוק יישום תוכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005 (להלן - החוק), עבור זכות שכירות בדיור ציבורי בשטח המפונה לפי אותו חוק. לפי סעיף 38 לחוק, בעל זכות שכירות בדיור ציבורי לגבי בית מגורים ביישוב מפונה על פי חוזה שכירות שנחתם לפני היום הקובע, יהיה זכאי לפיצוי שסכומו יחושב לפי הוראות סעיף 5 לתוספת השנייה לחוק. לפי סעיף 5(ב)(2) לתוספת השנייה לחוק, בעל זכות שכירות בדיור ציבורי שהוא בעל ותק של שלוש שנים או יותר, אך פחות מארבע שנים, יהיה זכאי לפיצויים בשיעור של 40% מבסיס הפיצוי. מאידך, לפי סעיף 5(ב)(3)(א) לתוספת השנייה לחוק, אם הוותק הוא 4 שנים או יותר אך פחות מחמש שנים, בעל זכות השכירות בדיור הציבורי יהיה זכאי לפיצוי בגובה בסיס הפיצוי בתוספת סכום של 32,000 ₪. המחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלה אם הוותק של המערערים כשוכרים בדיור הציבורי עומד על שלוש שנים אך אינו מגיע כדי ארבע שנים, שאז הם זכאים לפיצוי בגובה הסכום המפורט בסעיף 5(ב)(2) לתוספת השנייה, כפי שטוענת המשיבה, או שהוותק שלהם עולה על ארבע שנים, שאז הם זכאים לפיצוי לפי סעיף 5(ב)(3)(א). אין חולק על כך שבין השנים 1999-2001 התגוררו המערערים במושב בדולח, וכי בחודש אוקטובר 2001 הם עברו להתגורר בכפר הקהילתי רפיח ים. ועדת הזכאות הכירה במערערים כבעלי זכות בדיור ציבורי בבית מספר 39 ברפיח ים החל מיום 1.5.02, אך היא לא הכירה בזכותם כבעלי זכות שכירות בדיור ציבורי לגבי תקופת מגוריהם במושב בדולח. אי ההכרה במגורים במושב בדולח בוססה על כך שהמערערים לא הציגו חוזה שכירות חתום בינם לבין חברה משכנת, או בינם לבין המושב כנדרש בסעיפים 38(א)(1) או 38(א)(1)(2), וכן לא הציגו חוזה הרשאה בין המושב בדולח לבין חברה משכנת כנדרש בסעיף 38(א)(2) לחוק. בית המשפט קמא (כב' השופט מ' סובל) דחה את ערעורם של המערערים על החלטתה של ועדת הזכאות. דחיית הערעור בוססה על כך שהמערערים לא הציגו חוזה חתום כנדרש בסעיפי המשנה של סעיף 38(א) לחוק. לפי קביעתו של בית משפט קמא, נוסח סעיף זה שבחוק אינו מותיר אפשרות להכיר בזכותו של תובע על פי חוק זה כשוכר בדיור ציבורי על יסוד הסכמה בעל פה, בינו לבין אחד הגופים הנמנים בסעיף, וגם לא על יסוד הסכמה בעל פה בין אחד מאותם גופים לבין המדינה. זאת, על פי פסק הדין, גם אם דיני ההרשאה או השכירות הכלליים (למשל, חוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971) מכירים בתוקפו של הסכם הרשאה או שכירות לא כתוב ולא חתום. על רקע זה נקבע בפסק דינו של בית המשפט קמא, שהמסמכים היחידים שהוצגו על ידי המערערים בנדון, מלמדים לכאורה אך על תשלום דמי שכירות על ידי המערער 1 למזכירות מושב בדולח, בו עבד כרכז ביטחון, וזיכויים וחיובים בחשבונו של מערער 1 במזכירות המושב בגין שכר דירה. אולם העובדה שמזכירות המושב ניכתה דמי שכירות משכרו של המערער 1, נקבע בפסק הדין, אינה מחייבת קיומו של חוזה שכירות חתום בין הצדדים, מה גם שלא זו בלבד שהמערערים לא הציגו חוזה חתום, בשום מקום גם לא באה מפיהם עדות על כך שאי פעם נחתם חוזה שכירות בינם לבין מזכירות בדולח לגבי הבית בו התגוררו במושב. להפך, נקבע בפסק הדין, מהראיות עולה שקבלת הדירה הייתה חלק מתנאי העבודה של מערער 1 במושב ואף שהחל מחודש נובמבר 1999 הוא שילם שכר דירה, לא נטען ולא הוכח כי חתם על הסכם שכירות. גם אם נניח כי אישורים על תשלום דמי שכירות מסוגלים לשמש תחליף לחוזה שכירות בין הדייר לבין האגודה השיתופית ההתיישבותית, נקבע בפסק דינו של בית משפט קמא, אין בכוחם של אלה להחליף את החלק השני של הדרישה המופיעה בסעיף 38(א)(2), לפיו אותו חוזה שכירות צריך להיות כזה שנחתם מכוח חוזה בינה לבין גורם המנוי בפסקה (1), שהורשה לכך לפי חוזה בינו לבין המדינה. מכשול נוסף שאותו המערערים לא צלחו, נקבע בפסק דינו של בית המשפט קמא, הוא שלפי הגדרת המונח "ותק" בסעיף 1 לחוק, לא ניתן לצרף את ותק הדיור ברפיח ים שבו היה ביתם של המערערים במועד הקובע, לוותק מגוריהם ביישוב בדולח שבו היה ביתם ההיסטורי. פרשנות זו למד בית המשפט קמא מהגדרת המונח "ותק" בסעיף 1 לתוספת השנייה לחוק כ"משך תקופת המגורים" של הדייר הציבורי "בבית המגורים שלגביו יש לו זכות שכירות". במסגרת הערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא הגישו המערערים בקשה לצרף ראיות נוספות בערעור, בקשה שהתקבלה על פי החלטה שניתנה על ידי במועד הדיון, ביום 29.4.08. אולם לפחות בכל הנוגע למערכת היחסים שבין המערערים לבין מושב בדולח, המסמכים שצורפו על ידי המערערים בערעור אינם משנים במידה ניכרת את התשתית העובדתית עליה ביסס בית המשפט קמא את פסק דינו. אשר למערכת יחסים זו, כל שעולה ממסמכים אלה הוא שאכן מדובר ביחסי שכירות. כך עולה ממכתבו של משכיר מושב בדולח מיום 15.2.07 אשר מאשר שהמערערים "התגוררו ביישוב בדולח בדירה שכורה". אולם במכתב זה אין כדי להוכיח קיומו של חוזה שכירות חתום בין הצדדים. גם ב"כ המערערים לא טען כך. בנסיבות אלה יש לתת את הדעת על השאלה, האם פרשנותו הנכונה של סעיף 38(א) הנ"ל דורשת קיומו של חוזה שכירות חתום, הן בין בעל זכות השכירות לבין האגודה השיתופית, והן בין האגודה השיתופית לבין אחד הגורמים המנויים בסעיף קטן 1 לאותו סעיף. הדרישה לקיומו של חוזה שכירות כאמור בין המערערים לבין המושב עולה מלשונו של סעיף 38(א) לחוק הדורש שזכות השכירות בדיור הציבורי נשוא הפיצוי תהיה "על פי חוזה שכירות המפורט להלן, שנחתם לפני היום הקובע". לטענת המערערים חרף לשונה של הוראה זו, אין הכרח בקיומו של חוזה שכירות חתום ודי בהוכחת קיומם של יחסי שכירות בין הצדדים. דרישת החתימה, על פי טענתם, נזכרת באותו סעיף רק בהקשר להוכחת מועד ההתקשרות, שחייב היה להיות לפני היום הקובע. המשיבה טוענת, מנגד, שעל פי לשון הסעיף, תנאי לקיומה של זכות שכירות בדיור ציבורי כאמור הוא קיומו של חוזה שכירות חתום. אין מדובר, לטענתה, רק בדרישה פורמאלית, אלא בדרישה מהותית שהיא אשר מקנה לזכות את אופייה הקנייני. חושש אני שאין ביכולתי לסייע למערערים. לשונו של החוק בעניין זה הינה חד משמעית ולפיה נדרש שזכות השכירות בדיור הציבורי תהא על פי חוזה שכירות שנחתם לפני היום הקובע. דרישה זו מלמדת שכדי לעמוד בדרישות החוק על זכות השכירות בדיור הציבורי להיות מעוגנת בחוזה שכירות כתוב וחתום, ואינני רואה אפשרות למתן פרשנות מרחיבה, כפי שמבקשים המערערים, אשר מוותרת הן על דרישת הכתב והן על דרישת החתימה. בנסיבות אלה אין מנוס מלדחות את הערעור, גם בלא לדון בטענותיהם האחרות של המערערים. התוצאה היא שהערעור נדחה. אין צו להוצאות.דייר מוגן (הגנת הדייר)שכירותתוכנית ההתנתקות / מפונים