התובע טוען בתביעתו כי בעלים של מסעדה הסתיר מפניו את העובדה שחודש וחצי לפני חתימת חוזה שכירות, הוגש כתב אישום בגין ניהול עסק בלא רשיון. להלן פסק דין בנושא שכירות עסק ללא רישיון: פסק דין מבוא 1. בפניי תביעה לתשלום סך של 74,800 ₪. 2. הנתבעת היתה בעלים של מסעדה ברח' מעון 28 בתל אביב, שהתנהלה בלא רשיון עסק. ביום 27.6.2003 נחתם זכרון דברים בינה לבין התובע, ולפיו השכירה הנתבעת לתובע את המסעדה, וכן מכרה לו את המוניטין שלה תמורת 13,000 דולר. ביום 29.6.2003 נחתם חוזה שכירות בין הצדדים, ולפיו הושכר העסק לתובע למשך שנה, החל ביום 20.7.2003 וכלה ביום 19.7.2004, לצורך הפעלת מזנון בלבד. התובע שילם לנתבעת, בנוסף לדמי השכירות, סך של 59,800 ₪ בגין המוניטין של המסעדה, וזאת בהתאם לאמור בזכרון הדברים. 3. התובע טוען בתביעתו כי הנתבעת הסתירה מפניו את העובדה שביום 6.5.2003, חודש וחצי לפני חתימת החוזה, הוגש נגד הנתבעת כתב אישום בגין ניהול עסק בלא רשיון. 4. ביום 11.3.2004 ניתן נגד הנתבעת צו לסגירת העסק, שנכנס לתקפו ביום 11.9.2004. התובע טוען כי הנתבעת הסתירה ממנו גם עובדות אלה, עד אשר הומצא לו ביום 17.10.2004 צו הפסקת עיסוק מאת עיריית תל אביב. התובע המשיך לנהל מסעדה במקום חרף הצו, עד אשר ביום 25.11.2004 ניתן נגדו צו נוסף, ודלתות המסעדה נחתמו. ביום 8.3.2005 הורשע התובע בגין ניהול עסק בלא רשיון. ביום 20.3.2005 בוטל בהסכמה חוזה השכירות. 5. התובע טוען כי לו גילתה לו הנתבעת שהעסק ששכר צפוי להסגר, הוא לא היה נכנס מלכתחילה להשקעה הכספית הכרוכה בניהולו. בנסיבות אלה הוא דורש השבת סך של 59,800 ₪ ששילם עבור המוניטין, וכן סך של 15,000 ₪ כפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לו. 6. הנתבעת טוענת כי מעולם לא הציגה את עצמה כבעלת מסעדה, אלא כבעלת מזנון בלבד. לדבריה, הן התובע והן אחיו, גבי דהן, שניהל מולה את המשא ומתן, ידעו היטב כי אין למקום רשיון עסק של מסעדה ואף ידעו כי בשל מימדי המקום, לא יהיה ניתן לקבל בו רשיון לניהול מסעדה, אלא רק רשיון למזנון. בנוסף, נכתב באופן מפורש בחוזה השכירות כי על התובע לדאוג לקבלת רשיון עסק לניהול מזנון וכי האחריות לכך מוטלת עליו לבדו. החוזה נכרת לשנה אחת בלבד כך שהתובע צריך היה לצפות אפשרות כי השכירות תסתיים בתוך שנה אחת. הנתבעת מציינת כי בחודש אוקטובר 2003 ביקשה היא עצמה רשיון לניהול עסק של מסעדה, אך היא סורבה ונאמר לה שניתן לקבל רשיון למזנון בלבד. לדבריה, היא הודיעה לתובע כי כדאי שינצל אפשרות זו, אך התובע לא עשה דבר. דיון 7. התובע הודה באופן מפורש בס' 8 לתצהירו, כי ידע מראש כי "קיימת בעיה לקבל רשיון לעסק של מסעדה בשל מידותיו של הנכס". בס' 9 לתצהירו הוא הודה כי ידע "שיש קושי לקבל רשיון עסק למסעדה בשל גודל הנכס וכי סוניה פועלת לקבלת רשיון". לדבריו: "אני התחלתי להפעיל את העסק ורק כעבור כשנה לאחר חתימת ההסכם התברר לי כי סוניה לא קיבלה את הרשיון למסעדה." התובע גם הודה, בס' 8 לתצהירו, כי ידע שאין לנתבעת רשיון עסק: "ידיעתי הצטמצמה לאי קיומו של רישיון למקום ולא ידעתי על מלוא היקף הצווים וההליכים שנפתחו כנגד סוניה בקשר לעסק." 8. יתר על כן, בס' 5 (א) לחוזה השכירות נכתב באופן מפורש כי "השוכר ישתמש במושכר למטרת מזנון", ואילו בס' 5(ב) לחוזה הצהיר התובע כי "השוכר מצהיר כי ידוע לו שאסור לו להשתמש במושכר למטרה כלשהי פרט לאמור לעיל וכי הוא אחראי בלעדית להגשת האישורים הדרושים לניהול מזנון במושכר, לרבות אשור מחלקת רישוי ועסקים ממשטרת ישראל." מכאן שהתובע ידע היטב, בעת כריתת החוזה, כי השימוש היחידי שניתן לעשות בנכס הוא למטרת מזנון, ולא למטרת מסעדה, וכי בכל מקרה הוא לבדו אחראי לקבל את הרישיון הדרוש לשם כך. חרף זאת, התובע העדיף לשבת בחיבוק ידיים ולא עשה דבר בענין זה, מאז חודש יוני 2003 עת נחתם החוזה, ועד לסגירת העסק בפועל בחודש נובמבר 2004, קרי, במשך כשנה וחמישה חודשים. בנסיבות אלה, אין לתובע אלא להלין על עצמו על שהעסק נסגר. 9. יוער בהקשר זה כי אני בהחלט מאמין לנתבעת שהעידה כי לאחר חתימת החוזה, היא שבה והתריעה בפני אחיו של התובע, אשר היה מי שהפעיל בפועל את המסעדה מטעמו של התובע, שעליו לדאוג להשגת רשיון עסק על שמו, שאם לא כן, העיריה תפעל לסגירת העסק: "אמרתי לו אחרי שנה תכניס את השם שלך ותטפל. אמרתי לו גבי- סוניה כבר לא יכולה לטפל אחרי שנה, ואם אתה לא תטפל יסגרו לך את המקום. במלים אלה אמרתי לו." (ע' 12- 13 לפרוטוקול). 10. אפילו התובע עצמו אישר כי ידוע לו שרשיון עסק הוא רשיון אישי, וכי בכל מקרה לא היה יכול להבנות מרשיון של הנתבעת, גם אם היה כזה: "אבל אני יודע שלכל עסק חדש צריך להוציא רשיון עסק. אפילו אם יש לסוניה [הנתבעת- ח.ב.] רשיון הוא לא קביל עלי." (ע' 10 לפרוטוקול). חרף זאת, התובע לא נקף אצבע כדי להשיג את הרשיון המיוחל. 11. אינני מאמין כי הנתבעת גילתה לתובע על כתב האישום שהוגש נגדה כחודש וחצי לפני חתימת החוזה, והא ראיה, אין לכך כל זכר בחוזה. יחד עם זאת, אין בכך כדי להועיל לתובע. כעולה מתצהירו, התובע ידע היטב כי הנתבעת מפעילה את העסק בלא רשיון, וכן ידע היטב ואף התחייב לכך בגדרו של החוזה, כי עליו לדאוג בכוחות עצמו להשגת רשיון עסק, וכי העסק היחיד שניתן להפעיל במקום הוא מזנון. בנסיבות אלה, אין כל רלבנטיות לעובדה שהתובע לא ידע על כתב האישום שהוגש נגד הנתבעת, שכן ברי כי מי שמנהל עסק בלא רשיון, כמו הנתבעת, צפוי להגשת כתב אישום, כשם שברי כי לו דאג התובע לקיים אחר התחייבותו החוזית לדאוג לקבלת רשיון עסק על שמו, לא היה מוצא נגדו צו הסגירה. הצו הוצא נגדו לא בשל ההליך המשפטי שנוהל נגד הנתבעת, אלא בשל מחדלו שלו להשיג רשיון עסק. הואיל ורשיון עסק הוא רשיון אישי שניתן לאדם מסויים, הרי שגם אם היה לנתבעת רישיון עסק על שמה, ולא היה מוגש נגדה כתב אישום, עדיין היה התובע חשוף להגשת כתב אישום נגדו, משום שהוא לא היה יכול להבנות מרישיון העסק של הנתבעת, אם היה ניתן לה כזה, ועדיין היה מוטל עליו לדאוג להשגת רישיון עסק אישי על שמו, דבר שלא טרח לעשות. באותה מידה ממש, לא הרשעתה של הנתבעת היא שמנעה מהתובע לקבל רישיון עסק על שמו, אלא העובדה שישב בחיבוק ידיים ולא ניסה אפילו לקבל רישיון עסק. די בכך כדי להביא לדחיית התביעה. 12. יצויין כי אין ממש בטענת התובע כי בעת שנכרת חוזה השכירות היה תלוי ועומד צו סגירה נגד העסק. מה שהיה תלוי ועומד נגד הנתבעת באותה שעה הוא כתב אישום אישי נגדה בגין ניהול עסק בלא רשיון (ראה עדותה של הנתבעת, בע' 14 לפרוטוקול). ברי כי לו היה התובע משיג רשיון עסק- לא היה ניתן צו לסגירתו. 13. גבי דהן, אחיו של התובע, ומי שיזם את העסקה והיה הרוח החיה מטעם התובע, טען בעדותו כי המקום פעל במשך 15 שנה בתור מסעדה ואם היה יודע כי מותר להפעיל שם רק מזנון, לא היה מכניס את אחיו לעסקה. אין בידי לקבל טענה זו. התובע הצהיר במבוא לחוזה השכירות כי מצא את המושכר מתאים לצרכיו, והצהיר גם כי ישתמש במושכר אך ורק למטרת מזנון ולא לשם מטרה אחרת כלשהי. בנוסף, אישר התובע בתצהירו כי ידע שאין לנתבעת רשיון עסק. מכאן שהטענה כי לא היתה נקשרת עסקה לו ידעו התובע ואחיו שניתן להפעיל במקום רק מזנון, לא יכולה להשמע. 14. גבי דהן העיד כי נהג לאכול במקום במשך 15 שנה, וראה כיצד הנתבעת מטגנת שם דברי מזון, מה שמאפיין פעילות של מסעדה. גם טענה זו אינה מועילה לתובע, מרגע שחתם על התחייבות כי ינהל במקום אך ורק מזנון. הסתמכות על התנהגות עבריינית של המשכיר, המקיים פעילות של מסעדה (בישול וטיגון) במקום שבו ניתן לכל היותר להפעיל מזנון (מכירת מזון שהוכן במקום אחר), אינה יכולה להחשב הסתמכות כדין, כאשר בגוף החוזה מקפיד המשכיר לציין כי ניתן להפעיל במקום אך ורק עסק של מזנון. 15. טענתו של התובע כי חתם על החוזה בלי לקרוא אותו (ע' 9 לפרוטוקול), אינה יכולה להשמע, שכן כבר נפסק כי: "בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117). 16. דינה של התביעה להדחות מטעם נוסף. חוזה השכירות נכרת לתקופה של שנה אחת, כאמור בס' 2(א) לחוזה, החל מיום 20.7.2003 וכלה ביום 19.7.2004. בניגוד לטענת התובע, אין למצוא בחוזה השכירות כל אזכור לתקופת אופציה אל מעבר לשנת השכירות הראשונה. מכאן שהתשלום בסך 59,800 ₪ שהתובע שילם עבור המוניטין, שולם למעשה עבור השימוש במוניטין למשך שנה אחת. לאחר תום שנת השכירות הראשונה, יכולה היתה הנתבעת, המשכירה, להודיע בכל עת על סיום חוזה השכירות, ובלבד שנתנה על כך התראה מראש. הצדדים ברשלנותם לא טרחו לציין בגוף החוזה מהו פרק הזמן של ההתראה על סיום השכירות, אך מדובר בתקופה של מספר חודשים, שכן בחוזה נרשם כי: "מוסכם בין הצדדים כי המשכיר יהיה רשאי להביא הסכם זה לידי סיום רק החל מתום תקופת השכירות הראשונה וזאת על ידי מתן הודעה מוקדמת של ___ חודשים." מכאן שאינטרס הציפיות של התובע לנצל את המוניטין שרכש, היה מוגבל מלכתחילה לפרק זמן של שנה אחת בלבד, בצירוף מספר לא ידוע של חודשי התראה מראש. לא היה לו כל אינטרס ציפיות כי יוכל לנצל את המוניטין בלא הגבלה של זמן. אין חולק כי בפועל השתמש התובע במושכר ובמוניטין בלא כל הפרעה, במשך תקופה של שנה וארבעה חודשים, עד לחודש נובמבר 2004, ומכאן שקיבל תמורה מלאה בגין כספו, ההולמת את אינטרס הציפיות המקורי של הצדדים. אין איפוא כל עילה לחייב את הנתבעת להשיב לתובע את מה ששילם לה עבור המוניטין, לאחר שהוא ניצל עד תום את המוניטין. 17. ואם תמצי לומר כי התשלום בגין המוניטין סוכם לחוד בזכרון הדברים, ואילו עסקת השכירות סוכמה במסמך נפרד, הוא חוזה השכירות, קרי, התובע קנה את זכות הקניין במוניטין של המסעדה בלא הגבלה של זמן, אזיי יכול היה התובע להמשיך ולהשתמש בקניין זה בכל מקום אחר באזור הסמוך למיקומה הנוכחי של המסעדה, בו ניתן לקבל רשיון עסק המתאים למטרותיו של התובע (מסעדה או מזנון), וגם מטעם זה אין הוא זכאי להשבת התמורה ששילם עבור המוניטין. טענתו של התובע כי "אין מוניטין למקום שנסגר" (ע' 9 לפרוטוקול) היא נכונה, אך דבר לא מנע מהתובע לנסות ולהשיג רשיון עסק של מזנון, ואז היה מציל את המוניטין, לפחות בחלקו. וכדברי הנתבעת בעדותה: "הוא השתמש במוניטין שלי במלואם, והוא גמר ושרף את המקום" (ע' 14 לפרוטוקול). 18. התובע טוען כי בזכרון הדברים נכתב שהוא קונה מוניטין של מסעדה, ולא דובר כלל על מזנון. טענה זו אמנם נכונה, אך אין בה כדי לגרוע מן העובדה שבחוזה השכירות הצהיר התובע כי ידוע לו שניתן לנהל במקום אך ורק מזנון, וכי עליו הנטל לדאוג להשגת רשיון עסק. יצויין כי הלכה למעשה ניהלה הנתבעת במקום עסק של מסעדה, שכן היא נהגה לבשל ולטגן שם מזון, ולכן מטבע הדברים המוניטין שנמכר לתובע היה אכן מוניטין של מסעדה, ולא רק של מזנון. גם התובע הפעיל במקום עסק של מסעדה, עד לצו הסגירה נגדו, כך שהוא ניצל הלכה למעשה את המוניטין שקנה, הגם שעבר על החוק בעשותו כן. 19. התובע מייחד בסיכומיו פרק שלם להעלאת טענות נגד עו"ד גדעון חיים, בא כוחה של הנתבעת, בעניינים של ניגוד עניינים והפרתה של חובת נאמנות כביכול. טענות אלה אינן רלבנטיות בהליך הנוכחי, בו עו"ד חיים אינו בעל דין, אלא רק מייצג את הנתבעת. 20. אשר על כן, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.עסק ללא רישיוןשכירות