להלן פסק דין בנושא בניית תוספת בניה על הגג ללא היתר: פסק דין 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב יפו, מיום 11.6.07, בתיק ב' 7489/05, בו ניתן צו הריסה של תוספת בניה, ללא הרשעה, על פי סעיף 213,212 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). 2. תוספת הבניה המדוברת הינה דירה בשטח של 93.2 מ"ר, שנבנתה על ידי המשיבים ללא היתר, על גג הקומה הרביעית השייך להם (להלן: "הדירה"). דיירי הבנין, שהתלוננו בזמנו על הבניה האמורה והביאו לפתיחת ההליכים כנגד המערערים, חזרו בהם מהתנגדותם ואישרו, במסגרת הסדר פשרה שנחתם בינם לבין המערערים בתיק האזרחי, כי הבניה לא מפריעה להם ולא מסכנת אותם. על פי עדותו של מהנדס מחלקת הפיקוח על הבניה בעירית תל-אביב יפו הדירה נבנתה באותו קונטור של הבנין עצמו כשעל פי חוות הדעת של המהנדס מטעם המערערים (שנתקבלה כחלק מחומר הראיות ללא חקירה) הדירה משתלבת אסטתית בבנין עצמו ואינה מפריעה או מזיקה או מכבידה מן הבחינה הקונסטרוקטיבית או האדריכלית. על פי חוות דעת זו, הדירה לא גרמה להתערערות יסודות הבנין ולא ניכרים בו שקיעות או סדקים. הבנין יציב והדירה אינם מסכנת את יציבותו בכל דרך שהיא. 3. בפסק דינו קבע בית המשפט קמא, כי בנסיבות המקרה (כפי שפורטו לעיל) הוכיחה המשיבה את הצורך במתן צו הריסה על פי סעיף 212(5) לחוק לרבות קיומו של אינטרס ציבורי חשוב בביצוע ההריסה. לדבריו, הגם שמדובר בבניה על שטח פרטי של המערערים ולא על שטח ציבורי, הגם שדיירי הבנין הסירו את התנגדותם לבניה, אין בכך כדי לדחות את האינטרס הציבורי של שמירה על שלטון החוק ומניעת הנצחה של בניה בלתי חוקית - דירה בשטח של 93.2 מ"ר. 4. לטענת המערערים, פסיקתו של בית המשפט קמא שגויה, בהיותה מנוגדת להלכה הקיימת בכל הנוגע ליישומה של הוראת סעיף 212(5) לחוק. לגישתו, איך די באינטרס הציבורי הכללי לפיו בניה ללא היתר דינה הריסה. יש צורך באינטרס ציבורי מיוחד שיצדיק את ההריסה במקרה הקונקרטי העומד לדיון. אינטרס כזה לא קיים במקרה שבפנינו נוכח היות הבניה בשטח פרטי של המערערים, הסרת התנגדותם של דיירי הבנין ואי קיום של מטרד לציבור בהותרת הדירה על כנה. המשיבה מחזקת את ידו של בית המשפט קמא וגורסת, כי קיים גם קיים אינטרס ציבורי מיוחד במקרה שבפנינו המצדיק את הריסת הדירה שנבנתה על ידי המערערים. ד י ו ן 5. הוראת סעיף 212 לחוק מסמיכה את בית המשפט לצוות על הריסתה של בניה, גם בלא שהורשע אדם כלשהו בעבירה כלשהי לגביה, בנסיבות המנויות באותו סעיף. הוראה זו מיושמת בעיקר כאשר מתברר, כי חלה התיישנות על העבירה המיוחסת לאותה בניה. כך גם במקרה שבפנינו. משכך, המחלוקת בין הצדדים אינה בשאלת סמכותו העקרונית של בית המשפט ליתן את הצו אלא ביישומה הלכה למעשה על המקרה. 6. מעיון בפסק דינו המנחה של בית המשפט העליון בסוגיית יישומה של הוראת סעיף 212 לחוק - בג"צ אליהו יצחק נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר-סבא נב(1) 136 - ניתן לדלות את הכללים הבאים: א. אין די לה למדינה - כמי שנושאת בנטל השכנוע למתן צו הריסה, בהוכחה, כי נתקיימו התנאים המקימים את הסמכות לצוות על ההריסה - קיומו של מבנה ללא היתר בניה כדין - ועליה להוכיח, כי בנסיבות הענין, ישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של 'ענין ציבורי' חשוב. ב. מכאן, העובדה שהמבנה הוקם ללא היתר, מהווה תנאי יסודי הכרחי לסמכותו של בית המשפט לפי סעיף 212 לחוק אך לא תנאי מספיק. אין בעובדה זו בלבד כדי להכריע את הכף בזכות מתן צו ההריסה. עם זאת, עצם הקמתו של מבנה ללא היתר כדין מהווה שיקול נכבד להריסתו. ג. מנגד, פתוחה האפשרות למתנגד למתן צו ההריסה להציג שיקולים התומכים בהתנגדותו וצו ההריסה ינתן רק במקום ששיקולי ה'ענין ציבורי' גוברים על השיקולים האחרים שמציג המתנגד. 7. צא ולמד - על בית המשפט לבדוק כל מקרה לאור נסיבותיו היחודיות ובמסגרת זו "גם יתן בית המשפט את דעתו לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר, וכי אין להתיר התרחבות האנדרלמוסיה בכל הנוגע לחוקיות הבניה" (ציטוט בהסכמה בפרשת אליהו יצחק מתוך רע"פ 3460/94 מאדי עלי סואעד נ' מדית ישראל דינים עליון לו 359). מסכם ואומר בית המשפט בפרשת אליהו יצחק: "יהיו, איפוא, מקרים שבהם יגיע בית המשפט לכלל מסקנה, כי יש הצדקה ליתן צו הריסה לפי סעיף 212 הנ"ל בשל כך, שבנסיבות המיוחדות למקרה, עומדת הותרת המבנה הבלתי חוקי על כנו בניגוד זועק לאינטרס הציבורי ש"חוטא לא יצא נשכר". יהיו מקרים שבהם תהיה הצדקה למתן הצו במניעה ה"אנדרלמוסיה" שיוצרת בניה ללא היתר, ויהיו מקרים שבהם תימצא ההצדקה למתן הצו ב"מטרד" שיוצר המבנה שנבנה שלא כחוק. ברם, על מנת להגיע לכלל המסקנה האמורה, על בית המשפט לעמת כנגד השיקולים "הציבוריים" האמורים - שאינם מהווים, כמובן, רשימה ממצה - את השיקולים ה"אישיים" של המתנגד להריסה; ומטבע הדברים, שתהיינה, בוודאי, נסיבות, שבהן יגברו השיקולים ה"אישיים" על השיקולים ה"ציבוריים", והמבנה שהוקם שלא כחוק לא יהרס". 8.א. במקרה שבפנינו בחר בית המשפט קמא לקבוע, כי בנסיבות המקרה עומדת הותרת המבנה הבלתי חוקי על כנו בניגוד זועק לאינטרס הציבורי ש"חוטא לא יצא נשכר". ב. ככלל, רשאי בית המשפט לקבוע, כי 'הזעקה' היוצאת מהותרתו של המבנה הספציפי שהריסתו מתבקשת כל כך חזקה שדי בה, בזעקה זו, כדי להטות את הכף לכיוון האינטרס הציבורי. זאת ועוד, רשאי בית המשפט לקבוע במקרה זה כי ה'זעקה' גוברת על אף קיומם של שיקולים אישיים ואחרים של מבצע הבניה שיתכן ויש בהם כדי להצדיק את הותרת המבנה על כנו. עוצמת הזעקה במקרה כזה היא המייחדת את האינטרס הציבורי ומטה אותו לכיוון הריסת המבנה. 9. במקרה שבפנינו אין די בהסכמתם של דיירי הבנין לבניה כדי להטות את הכף להותרת המבנה על כנו. צדק בית המשפט קמא בקביעתו, כי דיירי הבנין לא מייצגים את האינטרס הציבורי שהועמד על הפרק ברגע ש'סכסוך השכנים' עבר משטח המשפט הפרטי לשטח המשפט הציבורי. במצב כזה לא נבחנים האינטרסים הפרטיים של הדיירים בבנין, ויש להם כאלה, אלא האינטרס הציבורי הכללי מול האינטרס הפרטי של המערערים. עיון בהסכם הפשרה (נספח ב' לכתב הערעור) מלמד, כי הסכמתם של דיירי הבנין לבניה לא היתה "לשם שמיים", הם קיבלו תמורה עבורה. התמורה הינה שיפוצים ברכוש המשותף של בנין המגורים על חשבון המערערים. פירוט השיפוצים מופיע בסעיף 1 להסכם הפשרה. בכך הפקיעו דיירי הבנין את האינטרס הציבורי לטובת האינטרס הפרטי שלהם כך שאין לראות בהם, כלשון בא כח המערערים "מייצגיו של האינטרס הכלל ציבורי" (ס' 16 לכתב הערעור). ממש לא! גם העובדה שהדירה נבנתה על הגג הפרטי של הבניין, השייך למערערים והיא תואמת את הקונטור של הבנין, משתלב עמו אסתטית ולא גורם לנזק לבנין עצמו אין בה כדי לשנות. בסופו של יום, לא מדובר במחסן (פרשת "יצחק" הנ"ל); לא מדובר בסגירה של קיר בלוקים (רע"פ 124/04 ניקר נ' מדינת ישראל נו(3) 151); לא מדובר בחדר על הגג (ב"ש 825/01, מדינת ישראל נ' לוי (לא פורסם)). ענין לנו בדירת מגורים בשטח של כ-100 מ"ר שבנו המערערים ממניעים שלהם ולצרכים פרטיים שלהם ללא כל הצדקה וללא היתר. הותרת הדירה הזו על כנה, 'זועקת לשמיים' ובדין הורה בית המשפט קמא על הריסה ללא הרשעה. הערעור נדחה. בניהתוספת בניהגג