להלן פסק דין בנושא ביטול פסק דין בפשרה - סמכות עניינית: פסק דין השופטת נילי ארד 1. ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בבית משפט מחוזי. האם הליך לביטול הסכם הפשרה יבוא בגדר סמכותו של בית הדין האזורי לעבודה? סוגיה זו היא מושא ערעור זה, אשר נדון על פי טיעוני הצדדים בכתבי בי-דין ובסיכומים בכתב שהגישו. הרקע לערעור 2. המערערת גב' מאירה (להלן גם: מאירה) ובעלה (להלן גם: משה או מר בראל) היו נשואים זו לזה וניהלו במשותף, כעסק משפחתי, את המשיבות, שהן חברות לייצור ולשיווק מוצרי פסטה ומכירתן בחנות ובמסעדה המוחזקות על ידי המשיבה 2 (להלן: החברות). 3. במסגרת הליכי גירושין שניהלו בני הזוג, הוגשה תובענה לפירוק החברות בבעלותם לבית המשפט לענייני משפחה, אשר העבירה לדיון בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (להלן גם: בית המשפט). בתאריך 5.5.03, במסגרת הדיון בתובענה, חתמו בני הזוג על הסכם פשרה. לבקשתם ניתן לו תוקף של פסק דין (השופטת הילה גרסטל; הפ 483/03), לאחר "שהצדדים אישרו שהם קראו היטב את הוראותיו, הבינו את תוכנו ומשמעויותיו ותוצאותיו, וחתמו עליו מרצונם הטוב והחופשי" (להלן: הסכם הפשרה או ההסכם). סעיפי ההסכם הצריכים לענייננו, הם אלה: בסעיף 1 להסכם נאמר: " מאירה מוכרת את כל מניותיה בכל שלושת החברות (לה פסטה דלה קזה בע"מ, סולו פסטה בע"מ ומילן פסטה בע"מ) למשה ו/או לחברות (ההחלטה - בהתייעצות עם רו"ח החברות), תמורת סכום של 500,000 ש"ח שישולמו במזומן תוך 90 יום מהיום. עם ביצוע התשלום תשוחרר מאירה מכל ערבויותיה והתחייבויותיה בחברות כלפי צדדים שלישיים ... והיא מוותרת על כל טענה ו/או תביעה כנגד משה ו/או כנגד החברות ומשה מוותר על כל טענה ו/או תביעה כנגד מאירה, הכל למעט במקרה של אי-עמידה בהוראות הסכם זה". בסעיף 5 להסכם נקבע: " העברת המניות ומכירות הנכסים תהיינה כולן אגב גירושין. סידור הגט יתבצע בד בבד עם ביצוע התשלום על פי סעיף 1 לעיל.... עם ביצוע הגט מוותרת מאירה על מזונותיה, כתובתה ותוספת כתובתה (לרבות בגין התקופה שקדמה למועד הסכם זה) וכן על כל זכות אחרת שיש לה כלפי משה ו/או כלפי החברות, מכל מין וסוג שהוא, לרבות כעובדת, ולמעט על פי הסכם זה". ובסעיף 15 הוסכם כך: " בכפוף להוראות המפורטות בהסכם זה, מוסכם כי אין לצדדים כל תביעות ודרישות, מכל מין וסוג שהוא האחד כלפי משנהו, וכי האמור בהסכם זה מהווה הסדר סופי ומוחלט של כל תביעותיהם ומיצוי מלא של כל זכויותיהם". 4. כתשעה חודשים לאחר שניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, ביום 2.2.04, הגישה המערערת לבית הדין האזורי בתל-אביב (השופט שמואל טננבוים ונציגי ציבור; עב' 2840/04) תביעה נגד החברות לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים. עיקר טענותיה היה באלה: · על פי הסכם הפשרה התחייב מר בראל לקנות את חלקה בחברות ולהסיר ממנה את כל ערבויותיה והתחייבויותיה כלפי צדדים שלישיים, למכור את ביתם המשותף ולהעביר לה את חלקה מהמכירה. אולם "בעת עריכת ההסכם שנכתב במזנון בית המשפט, תבע בעלה של התובעת כי התובעת תסיים עבודתה בחברה ותוותר על כל זכות הקיימת לה כעובדת כלפי הנתבעות לרבות פיצויי פיטורין. התובעת נאלצה להסכים לתנאי זה שנכפה עליה כתנאי בלעדיו לא תזכה היא לג"פ ולגירושין מבעלה"; · המערערת לא קיבלה כל תמורה בגין הויתור על זכויותיה שנכפה עליה "תוך ניצול מצוקתה הנפשית והשכלית ותוך ניצול חולשתה כלפיו בהליך הגירושין" והיא "לא הסכימה לוותר על זכויותיה הסוציאליות ואין היא מוותרת עליהם גם כיום". · "הפרת ההסכם ע"י מר בראל מזכה באופן אוטומטי את התובעת בזכות לתבוע מן הנתבעות את כל זכויותיה כעובדת"; · "הסעיף בו מסכימה התובעת לוותר על זכויותיה כעובדת כלפי הנתבעות הינו בלתי חוקי ובטל מעיקרו". · תוקף הסכם הפשרה שביטולו התבקש, כאמור, אגבי לדיון בתביעתה בבית הדין האזורי; · משהפר מר בראל את הסכם הפשרה, ביטלה המערערת את הסכם הפשרה ביום 8.10.03; · בתאריך 6.7.04 הגישה המערערת תביעה לבית משפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב, לביטול פסק הדין בו ניתן תוקף להסכם הפשרה. 5. החברות ביקשו לדחות את התביעה, כשעיקר טענתן בשניים אלה: הסכם הפשרה מקים מניעות כלפי המערערת מלהגיש תביעתה בבית הדין האזורי, מפאת קיומו של מעשה בית דין; בנוסף על כך, בית הדין אינו מוסמך לדון בביטולו של הסכם הפשרה שנדון ונחתם בבית המשפט המחוזי. עוד טענו כי למרות טענותיה בדבר הפרת ההסכם, לא השיבה המערערת את הסכום של 500,000 ש"ח ששולם לה על פי ההסכם ומתוקפו. פסק דינו של בית הדין האזורי 6. בית הדין האזורי נדרש בתחילה לבירור טענת הסמכות, ובפסק דינו מיום 4.9.06 קבע כי לבית הדין לעבודה אין סמכות עניינית לדון בתביעה. טעמו לכך היה זה: "פסק הדין המאשר הסכם בין הצדדים הכולל גם הסדר בשאלות יחסי עובד ומעביד, שניתן על ידי בית משפט (ולא על ידי בית הדין לעבודה), ניתן לביטול על ידי הגשת תביעה לבית המשפט שנתן תוקף להסכם. בית הדין לעבודה אינו מוסמך לדון בתביעה לביטול פסק הדין". הוסיף בית הדין וקבע, כי "הגשת התביעה שבפנינו מנוגדת באופן חזיתי להצהרתה של התובעת בהסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין" אולם כל עוד לא בוטל פסק הדין כנדרש "פסק דין זה שריר וקיים ולא בוטל. מדובר במעשה בית דין המונע מהתובעת את המשך הדיון בתביעתה". משנדחתה התביעה, חויבה המערערת בתשלום הוצאות משפט לחברות בסך 15,000 ש"ח. בקשתה לעיכוב ביצוע פסק הדין, נדחתה על ידי בית הדין האזורי (בשא 9400/06). הערעור 7. עיקר טענותיה של המערערת היו אלה: טענת החברות לדחיית התביעה על הסף הועלתה לראשונה במסגרת הסיכומים; בהעדר סמכות, ניתן היה להעביר את התביעה לבית המשפט המוסמך ולא לדחותה; יש להעדיף דיון ענייני והכרעה בסכסוך לגופו של עניין; מדיניות רצויה הינה הימנעות מסילוק על הסף משמדובר באמצעי הננקט בלית ברירה, רק כאשר ברור שאין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו את הסעד המבוקש; "העובדה שההסכם נחתם בין המבקשת לבעלה טרם בוטל אינה מצדיקה את דחיית התביעה על הסף, שכן תוקף ההסכם הינו שאלה אגבית להליך זה, אשר אינה צריכה להיות מוכרעת על ידי בית דין נכבד זה"; למעשה אין מבוקש סעד של ביטול ההסכם אלא התביעה הינה לפיצוי זכויותיה של המערערת כעובדת חרף ההסכם, עליהן ויתרה ללא כל תמורה; "הויתור על זכויותיה של המערערת בהסכם היה בלתי חוקי ועל כן בטל (בין אם כל ההסכם בטל ובין אם לאו)"; בעת עריכת הסכם הפשרה "שנכתב בלחץ של זמן ובלא תנאים במזנון בית המשפט, תבע בעלה של המערערת כי המערערת תסיים עבודתה בחברה ותוותר על כל זכות הקיימת לה כעובדת כלפי הנתבעות לרבות פיצויי פיטורין. המערערת נאלצה להסכים לתנאי זה שנכפה עליה כתנאי אשר בלעדיו לא תזכה היא לג"פ ולגירושין מבעלה, ממנו חפצה להתגרש, ואשר הצליח לשבור רוחה ויכולתה להתעמת עוד עימו". על כן הפסיקה עבודתה והעבירה כל מניותיה בחברות למר בראל; בהסכם הפשרה לא התכוונה לקבוע את זכויותיה כעובדת בחברות, אלא להסדיר את זכויותיה וחבויותיה כבעלת מניות בהן, וגם זאת בשל הלחץ שהפעיל עליה מר בראל; "ויתורה של המערערת על זכויותיה, חרף חשיבותו הרבה ומשמעותו הרבה של העניין, זכה לאזכור של שתי מילים בלבד ונשתל, כדרך אגב, בסעיף 5 להסכם, אשר בכלל עוסק בגט ובמזונות, מבלי שניתנה לויתור מהותי זה תשומת לב ונראה כי "הוגנב" להסכם"; הסכם הפשרה עוסק ביחסי הממון בין בני הזוג ואינו מסדיר את יחסי המערערת כעובדת בחברות; החברות אינן צד להסכם הפשרה ועל כן ההסכם אינו יכול להוות מעשה בית דין במסגרת יחסי העבודה בין המערערת לחברות; ההוצאות שהושתו עליה "מופרזות ביותר" ללא כל הצדקה "לאור הנסיבות ולאור העובדה שכלל לא הוגשה על ידי המשיבות בקשה לדחיית התביעה על הסף"; הסמכות לחייב בהוצאות הינה כאשר הנתבע הגיש בקשה לדחייה על הסף, ואילו בענייננו הדחייה על הסף הייתה ביוזמת בית הדין האזורי. 8. החברות מצידן, ביקשו לדחות את הערעור תוך שהן תומכות בפסיקתו של בית הדין האזורי מטעמיו. על כך הוסיפו וטענו: הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין מקים מניעות מלהביא את המחלוקת לפתחו של בית הדין האזורי; ויתורה של המערערת על זכויותיה כעובדת מהווה מעשה בית דין לכל דבר ועניין וכל עוד פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה שריר וקיים מנועה המערערת מהגשת כל תובענה בנוגע לזכויותיה כעובדת; שאלת קיומו ותוקפו של פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה מהותית ואין היא אגבית להליך; השאלה אם כדין וויתרה המערערת על זכויותיה כעובדת אינה רלבנטית; את טענתן לדחיית התובענה על הסף, העלו באריכות ובפירוט כבר במסגרת כתב ההגנה אשר הוגש מטעמן, וחזרו עליה במסגרת ההליכים המקדמיים; מכל מקום, לבית הדין הסמכות לדחות תביעה על הסף מיוזמתו בכל עת, מתוקף הוראת תקנה 45(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב - 1991 (להלן: התקנות); טענת ביטול הסכם הפשרה הועלתה לאחר פרק זמן לא סביר, בחוסר תום לב, ולאחר שהמערערת קיבלה את כל זכויותיה על פי הסכם הפשרה. הכרעה 9. נתנו דעתנו לחומר שהובא לפנינו ולטענות הצדדים בכתבי בי-דין לרבות סיכומיהם בכתב בערעור, והגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות. פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בממצאיו ובמסקנותיו המשפטיות, ולא נמצא טעם משפטי המצדיק התערבותנו בו. על כן, ראוי פסק הדין להתאשר מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. על האמור נוסיף ונבאר. המסגרת הנורמטיבית 10. שני פנים לפסק דין הנותן תוקף להסכמת הצדדים: פָּן הסכמי ופָּן של פסק דין [ראו חוות דעתה של חברתי סגנית הנשיא השופטת אלישבע ברק-אוסוסוקין בפסקי הדין: עע 30058/98 עזרא נגבקר - שמואל כהן (טרם פורסם), ניתן ביום 29.3.00; עע 364/03 אור צורים - מי צורים ­(שותפות מוגבלת) - משה קוטאי (טרם פורסם), ניתן ביום 21.8.05; רע"א 3888/04 מלכיאל שרבט נ' שלום שרבט, פ"ד נט(4) 49]. כלל הוא כי בעל דין הרוצה לבטל פסק-דין שניתן בהסכמה מחמת פגם בכריתה או בשל הפרתו על-ידי הצד השני, אינו יכול להסתפק במתן הודעת ביטול, אלא עליו להגיש תובענה עצמאית לבית המשפט המוסמך - הוא בית המשפט אשר נתן את פסק הדין [ע"א 7398/00 נחמן גולדברג נ' יוסי חסון חברה להשקעות בע"מ, ניתן ביום 8.9.03; בר"ע 135/06 שואדה סמיר - פישר דרמה וויפס בע"מ, ניתן ביום 14.3.06]. זאת הן כאשר טענתו של בעל הדין מבוססת על פגם בהסכם והן כאשר טענתו היא להפרת התחייבותו של הצד השני [רע"א 238/87 ד' רוס נ' מ' רוס, פ"ד מא(3)597, 599; ע"א 151/87, 219 ; ש. ארצי, חברה להשקעות בע"מ נ' אורי רחמני ואח'; אורי רחמני ואח' נ' שמש הדר, חברה קבלנית לבנין בע"מ (בפירוק) ואח', פ"ד מג(3) 489, 499]. הדרך היחידה לביטול פסק דין המאשר הסדר פשרה הינה בהגשת תביעה, ואין הביטול יכול להיעשות בדרך אינצדנטלית. שכן, "בטיבו של ההליך לביטול הפסק - שהוא כתב תביעה לכל דבר. הליך שכזה כרוך בשמיעת עדויות והגשת ראיות" [בר"ע 135/06 שואדה סמיר - פישר דרמה וויפס בע"מ, ניתן ביום 14.3.06]. בפרשת ברבי נפסק, כי יש להבחין בין תביעה לאכיפת הסכם פשרה היוצר יחסי עובד- מעביד והמחזקת את הפן הסכמי ואת הזיקה לבית הדין לעבודה; לבין תביעה לביטול הסכם פשרה הכוללת גם ענייני עבודה, שככזו יש להגישה לבית המשפט אשר נתן את פסק הדין [ע"א 4272/91 י' ברבי נ' פ' ברבי, פ"ד מח(4) 689, 699]. מן הכלל אל הפרט 11. מבחינה מהותית, יש להבחין בין העיקר והטפל בסעדים הנתבעים בהליכים המשפטיים השונים ולשקול את הזיקה ביניהם. בענייננו. הסעד העיקרי לביטול הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, מוצא ביטויו בתביעה שהגישה המערערת לבית המשפט לענייני משפחה. סעד זה נטוע בסכסוך במשפחה, וחולש עליו ההסכם שעשו המערערת ומר בראל. הסעד המשני, הינו תביעת המערערת לזכויותיה כעובדת בחברות, שלטענתה לא היה צריך לכלול אותן בהסכם ואין לראותן כחלק מהסכם הפשרה. סעד זה, בא במסגרת הדיון בסעד העיקרי. הזיקה בין ההליכים השונים אף היא מלמדת על כך שצדק בית הדין האזורי עת דחה על הסף את התביעה. על פני הדברים עולה, הן מנוסח הסכם הפשרה, והן מטענותיה של המערערת, כי הוויתור על זכויותיה כעובדת, עוגן במסגרת הסכם הפשרה. משכך הוא, דין טענת הוויתור להתברר בדיון לבטלות ההסכם והפגמים שנפלו בו, לכאורה. החלק הדומיננטי של הסכם הפשרה הינו הסכסוך המשפחתי בין בני הזוג, ובמסגרתו, על פני הדברים, כלולים אף יחסי עבודה שיש בהם כדי להשפיע לכאורה גם על זכויותיה של המערערת כעובדת בחברות. אף מבחינה ראייתית, דין טענת הוויתור להתברר במסגרת הדיון בכלל הטענות בדבר בטלות ההסכם, והערכאה המשפטית המתאימה לכך היא זו הדנה בבטלות ההסכם, קרי בית המשפט לענייני משפחה. ועוד זאת. הכרעת בית המשפט לענייני משפחה בטענת המערערת בדבר פגמים שנפלו בהסכם הפשרה, עשויה להשליך על טענת מעשה בית דין, בנוגע לתביעתה בבית הדין לעבודה, לזכויותיה כעובדת. בה במידה, עשוי ביטול ההסכם להתוות דרכה של המערערת בהגשת תביעה לבית הדין לעבודה, למימוש זכויותיה כעובדת. כללו של דבר - טענת המערערת בדבר הוויתור על זכויותיה כעובדת ללא תמורה קשורה למכלול טענותיה בדבר בטלות הסכם הפשרה והפגמים שנפלו בו. אשר על כן, דינה להתברר בערכאה המשפטית הדנה בתביעה שהגישה לביטול פסק הדין בו ניתן תוקף להסכם הפשרה. משכך הוא, וכל עוד לא הוכרע ההליך התלוי ועומד בבית המשפט לענייני משפחה, בדין דחה בית הדין האזורי את התביעה. 12. אשר לפסיקת ההוצאות. אכן, ככלל לא יתערב בית דין שלערעור בשיעור ההוצאות שפסקה הערכאה הדיונית. עם זאת, בנסיבות המקרה שלפנינו, ראינו לנכון להפחית את סכום ההוצאות, ולהעמידו על הסך הכולל של 7,500 ש"ח בתובענה ובערעור כאחד. 13. סוף דבר - הערעור נדחה. המערערת תשלם לחברות המשיבות שכר טרחת עו"ד בסכום כולל בשתי הערכאות בסך 7,500 ש"ח בלבד, בצירוף מע"מ. לא ישולם הסכום הפסוק בתוך 30 יום, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ביטול פסק דין בפשרהסמכות ענייניתפסק דין בפשרה (סעיף 79א')פשרהביטול פסק דין