הליכי גילוי ועיון במסמכים, מוסדרים על ידי תקנות 122-112 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. על פי התקנות גילוי מסמכים ועיון במסמכים הינם שני הליכים עצמאיים, אולם בפועל ננקטים הם על פי רוב במסגרת דיונית אחת. מטרתם של הליכי הגילוי והעיון היא להביא לכך שההליך המשפטי יתנהל "בקלפים גלויים", ביסודם עומדת ההשקפה כי חשיפת האמת היא נשמת אפו של ההליך השיפוטי. עם זאת, לצד הערך שבחשיפת האמת ישנם לעיתים ערכים ואינטרסים אחרים אשר מצדיקים הימנעות מחשיפה. האיזון בין ערכים אלו עומד ביסודו של מוסד החיסיון, בין אם מדובר בחיסיון סטטוטורי ובין אם מדובר בחיסיון יציר הפסיקה. ביסוד כל אחד מהחסיונות השונים עומד איזון בין ערך גילוי האמת מחד לבין הערך עליו מבקש החיסיון להגן. כאשר קיים חיסיון מכל סוג שהוא על מסמך, אך מובן הוא כי אין חובה לאפשר עיון בו במסגרת הליכי גילוי ועיון במסמכים. להלן פסק דין בנושא הליך גילוי מסמכים: פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת ש' דותן), בה קיבל ערעור על החלטתו של רשם בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד הרשם ש' ברוך). תמצית החלטתו של בית המשפט בערעור הינה, כי המבקשת, מדינת ישראל, אינה רשאית להתנות חשיפת מסמכים, במסגרת הליכי גילוי ועיון בהליך משפטי לו היא צד, כך שהחומר ייחשף רק לעיני מי שקיבל סיווג ביטחוני מתאים. 2. המשיבות הינן אלמנתו וביתו של יונתן חיזי ז"ל (להלן - המנוח), אשר נפטר ביום 29.8.99 ממחלת הסרטן. ביום 3.12.01 הגישו המשיבות לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעת נזיקין נגד המבקשת. בתביעה נטען, כי מחלתו של המנוח נגרמה עקב חשיפתו לכימיקלים וקרינה מייננת במהלך עבודתו בקריה למחקר גרעיני בדימונה (להלן - קמ"ג) וכי הגורם לכך הוא רשלנות המבקשת. במסגרת הליך גילוי ועיון במסמכים, ביקשו המשיבות לקבל לידן סקרים אפידמיולוגים שנעשו על ידי משרד הבריאות ביחס לעובדי הקמ"ג. המבקשת טענה כי מדובר בחומר רגיש מבחינה ביטחונית וסירבה להעביר את הסקרים לידי בא כוחן של המשיבות כל עוד הלה לא יעבור הליך של סיווג ביטחוני. בא כוחן של המשיבות, עורך-דין א' קנר, סירב לעבור סיווג ביטחוני וטען כי המדינה אינה מוסמכת להציב סייגים בפני עיון בחומר רלוונטי, אלא אם כן תוצא תעודת חיסיון לפי סעיף 44 או 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן - פקודת הראיות). המחלוקת הגיעה לפתחו של רשם בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד הרשם ש' ברוך). יוער, כי בדיון שהתקיים בפני הרשם הצהיר עורך-דין קנר, כי אם תוצא תעודה שתטיל חיסיון הוא לא יבקש להסירו. בהחלטתו, שניתנה ביום 24.3.05, ציין הרשם, כי לדעתו שיקוליו של עורך-דין קנר הינם שיקולים טקטיים המיועדים להביא להטלת חיסיון על החומר, מתוך הנחה שהדבר יניב לו יתרון ראייתי. יחד עם זאת ציין הרשם, כי ייתכן וגם המדינה אינה חפה משיקולי טקטיקה. לגופו של עניין אימץ הרשם "דרך ביניים" וקבע כי החומר המסווג יימסר לבא-כוח התובעות, לאחר שהלה יחתום על התחייבות לשמירת סודיות. ביום 27.3.05 ניתנה על ידי הרשם החלטה נוספת בה הבהיר, כי החלטתו מיום 24.3.05 חלה על כל מידע שהתבקש במסגרת התביעה ולא רק על הסקרים האפידמיולוגיים. שני הצדדים הגישו ערעור על החלטת הרשם מיום 24.3.05. בערעורה ציינה המדינה, כי בכל הנוגע לסקרים האפידמיולוגים, אשר רמת רגישותם נמוכה יחסית, מקובל עליה הפיתרון שאומץ על ידי הרשם, אולם היא מתנגדת לקביעה הגורפת לפיה היא אינה רשאית לדרוש סיווג ביטחון כתנאי לגילויים של מסמכים אחרים. המשיבות טענו כי אין כל בסיס לחייב את בא כוחן לחתום על התחייבות לשמירת סודיות. ביום 3.7.05 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת ש' דותן) את עמדת המשיבות. בית המשפט קבע, כי לא ניתן להתנות גילוי ועיון במסמכים בחתימת בא-כוח המשיבות על התחייבות לשמירת סודיות, בלא שיש לכך אסמכתה בחוק. נקבע, כי על המדינה להגיש תצהיר גילוי מסמכים ערוך כחוק, ובאשר לחומר שהיא סבורה שיש לחסותו עליה להציג תעודת חיסיון על פי סעיף 44 לפקודת הראיות או להעלות טענת חיסיון אחרת. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפנינו. 3. בבקשה לרשות ערעור טוענת המבקשת, כי אין מקום לאמץ את הגישה הנוקשה של בית משפט קמא, המאפשרת רק אחד משני הקצוות: גילוי מלא או חיסיון מלא. המבקשת סבורה, כי דרך האמצע של דרישת סיווג ביטחוני או חתימה על התחייבות לשמירת סודיות, בהתאם לרמת הרגישות של החומר, הינה הפיתרון הרצוי והיא אפשרית מבחינה משפטית. פיתרון זה, לגישת המבקשת, מאזן באופן הטוב ביותר בין זכות הייצוג של התובע לבין אינטרס הציבור בשמירת סודיותם של חומרים מסווגים. המבקשת מצביעה על ארבעה מקורות אשר, לשיטתה, ניתן לסמוך עליהם את הדרישה לסיווג ביטחוני: המקור האחד, הינו עקרון המידתיות. לטענת המבקשת, אם מוסמכת היא המדינה להוציא תעודת חיסיון מלאה ביחס לחומר רגיש, מקל וחומר שמוסמכת היא להטיל מגבלה מתונה יותר. המקור השני, הינו אנלוגיה מהמשפט הפלילי, אשר בו מצויים הסדרים המטילים מגבלות על חשיפת מידע, כפי שיוסבר בהמשך. לטענת המבקשת, אי קביעת הסדר דומה בתחום האזרחי הינה לאקונה הניתנת להשלמה על דרך האנלוגיה. המקור השלישי, הינו חובתו של בעל דין לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת. לטענת המבקשת, יחסי האמון השוררים בין עובדי הקמ"ג ובין מדינת ישראל מחייבים אותם, גם בשעה שהם בוחרים עורך דין שייצגם, שלא להביא לידי כך שחומר מסווג ייחשף לעיני מי שאין לו סיווג ביטחוני מתאים. המבקשת מוסיפה, כי במקרה הנוכחי מתעצם חוסר תום הלב בשל כך שהסירוב לעבור סיווג ביטחוני ננקט משיקולים טקטיים, מתוך כוונה להביא לחיסוי החומר. המקור הרביעי, הינו סמכותו הטבועה של בית המשפט. לגישת המבקשת, רשאי בית המשפט להתנות את גילוי החומר בחשיפתו לעיני מי שעבר סיווג ביטחוני בלבד, וזאת מכוח סמכותו הטבועה. נקודה נוספת אליה התייחסה המבקשת היא זהות הגורם אשר יוסמך לקבוע את היותו של חומר מסוים מסווג. לשיטת המבקשת, שלושה גופים מוסמכים לכך: שירות הביטחון הכללי, הממונה על הביטחון במערכת הביטחון וממונה ביטחון בגוף ציבורי, כמשמעו בחוק להסדרת הבטחון בגופים ציבוריים, התשנ"ח-1998. מטעמים אלו עותרת המבקשת, כי החלטת בית המשפט המחוזי תבוטל ותחת זאת ייקבע כדלהלן: העיון בסקרים האפידמיולוגים יותנה בחתימה על התחייבות לשמירת סודיות ובשמירתם בכספת במשרד עורך הדין אשר תאושר על ידי המדינה. העיון בחומרים אשר רגישותם גבוהה יותר, על פי קביעת גורמי הביטחון, יוגבל למי שיקבלו סיווג ביטחוני מתאים והחומר עצמו יישאר ברשות המדינה. לחלופין מבוקש, כי ייקבע שאם תוצא תעודת חיסיון בשל סירובו של בא כוח המשיבות לעבור סיווג ביטחוני, אזי יהיו המשיבות מנועות מלהעלות כל טענה ראייתית המסתמכת על חיסוי החומר בעוד שהמבקשת תהא רשאית לעשות כן. 4. המשיבות, מצידן, סבורות כי יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור. לטענתן, המוצא החוקי היחיד העומד בפני המדינה אם מבקשת היא למנוע גילוי מלא של חומר רלוונטי הינו הוצאתה של תעודת חיסיון. המשיבות מציינות, כי הגורמים היחידים בידיהם הפקיד המחוקק את הכוח להטיל חיסיון על מסמכים מן הטעם של ביטחון המדינה הם ראש הממשלה ושר הביטחון ואין להכיר בסמכות דומה של גוף אחר. המשיבות מוסיפות כי לא ניתן לחייב את בא-כוחן בחתימה על התחייבות לשמירת סודיות, אשר עלולה לחשוף אותו לאחריות פלילית בגין חשיפת החומר. החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וזה הוגש על פיה. 5. הסוגיה המתעוררת בפנינו נוגעת לגילוי ועיון במסמכים, הליכים המוסדרים על ידי תקנות 122-112 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין האזרחי). כפי שציינתי במקום אחר, על פי התקנות גילוי מסמכים ועיון במסמכים הינם שני הליכים עצמאיים, אולם בפועל ננקטים הם על פי רוב במסגרת דיונית אחת (רע"א 4234/05 בנק המזרחי המאוחד נ' פלץ (לא פורסם, 14.8.05, פיסקה 5)). מטרתם של הליכי הגילוי והעיון היא להביא לכך שההליך המשפטי יתנהל "בקלפים גלויים" (שם, פיסקה 6). ביסודם עומדת ההשקפה כי חשיפת האמת היא נשמת אפו של ההליך השיפוטי (רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל נ' אזולאי, פ"ד מט(4) 54, 61 (1995) (להלן: פרשת אזולאי); רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצנית הדסה עין-כרם נ' גלעד, פ"ד מט(2) 516, 521 (1995)). עם זאת, לצד הערך שבחשיפת האמת ישנם לעיתים ערכים ואינטרסים אחרים אשר מצדיקים הימנעות מחשיפה. האיזון בין ערכים אלו עומד ביסודו של מוסד החיסיון, בין אם מדובר בחיסיון סטטוטורי ובין אם מדובר בחיסיון יציר הפסיקה (ראו, רע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שירי (טרם פורסם, 27.6.06, פיסקה 11 לפסק הדין)). ביסוד כל אחד מהחסיונות השונים עומד איזון בין ערך גילוי האמת מחד לבין הערך עליו מבקש החיסיון להגן. כאשר קיים חיסיון מכל סוג שהוא על מסמך, אך מובן הוא כי אין חובה לאפשר עיון בו במסגרת הליכי גילוי ועיון במסמכים (ראו תקנה 119 לתקנות סדר הדין האזרחי). 6. במקרה דנא הערך הניצב אל מול אינטרס גילוי האמת הינו ביטחון המדינה. לא יימצא חולק, כי מדובר באינטרס חשוב ואף חיוני. אינטרס זה הוא הניצב בבסיסו של סעיף 44 לפקודת הראיות, המורה כך: "אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם ראש הממשלה או שר הבטחון הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בבטחון המדינה, או אם ראש הממשלה או שר החוץ הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע ביחסי החוץ של המדינה, אלא אם מצא שופט של בית המשפט העליון, על פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה" סעיף זה מבצע מהלך כפול - הוא קובע את הסמכות להטיל חיסיון על חומר שחשיפתו עלולה לפגוע בביטחון המדינה או ביחסי החוץ שלה ולצד זאת מעניק לשופט של בית המשפט העליון סמכות להורות על הסרת החיסיון. סמכות דומה, אף כי שונה מבחינת הגורמים המוסמכים להטיל את החיסיון ולהסירו, מצויה בסעיף 45 לפקודת הראיות לעניין חומר שחשיפתו עלולה לפגוע בביטחון הציבור. יוער, כי השימוש השכיח בסעיפים אלו הינו בשלב המשפט, כאשר מתעוררת שאלה של קבילות ראיה. אולם אין כל מניעה להטיל את החיסיון על מנת למנוע את חשיפת החומר גם בשלב הגילוי והעיון במסמכים (ראו י' קדמי על הראיות (כרך ב, 2003) 874). 7. השאלה המתעוררת בענייננו הינה האם חיסיון לפי סעיף 44 לפקודת הראיות הינו המסלול היחיד בו ניתן לפעול להגבלת העיון בחומר רלוונטי מטעמים של ביטחון המדינה. לגישת המבקשת, הטלת חיסיון הינה פיתרון קיצוני הנמצא ברף העליון של מניעת גישה למידע. המדינה רשאית לנקוט אמצעי מידתי יותר של דרישת סיווג ביטחוני, התחייבות לשמירת סודיות או כל אמצעי אחר שהינו חמור פחות מחיסוי מלא של החומר, הכל בהתאם למידת רגישותו של החומר (להלן נתייחס רק לאפשרות לדרוש סיווג ביטחוני, אולם הדברים אמורים גם לגבי האפשרות להטיל מגבלות אחרות שאינן קבועות בחוק). יוער, כי בתיק הנוכחי המדינה הינה גם בעל דין, אולם ברור שסמכותה של המדינה לדרוש סיווג ביטחוני, אם תוכר, לא תהא מוגבלת לתיקים כאלו ותכלול גם תיקים בהם המדינה אינה צד. ברמה העקרונית, יש טעם רב בעמדת המבקשת. מוסד החיסיון מבקש, כאמור, לאזן בין אינטרס הפרט בגילוי האמת לבין האינטרס הנוגד, שבמקרה הנוכחי הינו ביטחון המדינה. אין ספק כי ישנם מקרים בהם האיזון יניב תוצאה לפיה מוצדק להימנע מהעמדת החומר לעיונו של כל מאן דבעי, אולם אין הצדקה לחסותו באופן מלא מפני בעל הדין. דרישה כי המעיין יעבור סיווג ביטחוני עשויה להיות פיתרון הולם במקרים כאלו. בהקשר זה יש לציין שני הסדרים חוקיים אשר מטילים מגבלות מסוימות על זכות הייצוג מטעמים של ביטחון המדינה. הסדר אחד קבוע בסעיף 14 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. לפי הסעיף, בסמכות שר הביטחון לקבוע כי מטעמים של ביטחון המדינה לא יהיה אדם מיוצג במשפט מסוים אלא על ידי עורך דין שקיבל אישור בלתי מסויג לשמש כסניגור לפי סעיף 318 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955; הסדר שני קבוע בסעיף 128 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לפי סעיף זה, מוסמך בית המשפט, במשפט על עבירות מסוימות ומטעמים של ביטחון המדינה, לנקוט צעדים שונים לשמירת סודיותו של חומר. בין היתר, מוסמך בית המשפט להורות "כי הנאשם או סניגורו לא יהיו נוכחים בהליך מסויים או לא יעיינו בראיה מסויימת". לטענת המבקשת, יש ללמוד גם מהסדרים אלו כי מוסמך בית המשפט להתנות עיון בחומר בסיווג ביטחוני. אולם הסדר כזה אינו קבוע בחוק לגבי הליכים אזרחיים וספק רב בעיניי אם יש מקום להגיע אליו בדרכי אנלוגיה וקל וחומר, כפי שמציעה המבקשת. הצעת המבקשת, כפי שנראה מייד, מעוררת קושי משמעותי. יחד עם זאת, ניתן להצביע על פיתרון אחר, אשר אף שאינו אידיאלי, יש בו כדי לענות על הצורך במציאת דרך ביניים. 8. כזכור, מצדדת המבקשת בגישה לפיה תוכר סמכותה של המדינה להתנות עיון במסמך בקבלת סיווג ביטחוני, על פי החלטת גורמי הביטחון המקצועיים. חשוב להדגיש, כי דרישת סיווג ביטחוני מבעל דין, מעורך דינו וכן מכל אדם מטעמו שיבקש לעיין בחומר יש בה הכבדה לא קטנה. גם אם בתיק הנוכחי פועלות המשיבות משיקולים טקטיים, לא ניתן לחלוק על כך שדרישת סיווג ביטחוני עלולה להערים קשיים על בעל הדין: היא מצמצמת את חופש הבחירה שלו בבחירת עורך דין, בבחירה של מומחים וכדומה; היא מטילה על עורך הדין, ועל כל מי שנחשף לחומר, מגבלה המונעת ממנו להתייעץ באופן חופשי עם עמיתים למקצוע; היא עשויה להביא לייקור עלויות ניהול המשפט. כמובן, שעצם העובדה שהדרישה לסיווג ביטחוני יוצרת קושי לבעל הדין אינה אומרת שבאיזון הכולל אין זה מוצדק להטילה, אולם יש בכך כדי לחדד את הקושי שבקביעתה, בלא שיהא לה עיגון מפורש בחוק. הקושי מתעצם בשל כך שבהכרה בסמכות לדרוש סיווג ביטחוני, במתכונת שמציעה המבקשת, יש אלמנטים שפגיעתם בבעל הדין חמורה יותר מאשר בהטלת חיסיון. כבריח התיכון עוברת בטיעוני המבקשת הטענה, כי דרישת סיווג ביטחוני הינה אמצעי מידתי יותר ופוגעני פחות מאשר הטלת חיסיון. אכן, בשורה התחתונה הטלת מגבלות על חשיפת המידע הינה אמצעי חמור פחות ממניעה מוחלטת של המידע. ברם, בהצעת המבקשת יש גם היבט פוגעני יותר. בעוד שהסמכות להטיל חיסיון מטעמים של ביטחון המדינה יוחדה על ידי החוק לדרגים הבכירים ביותר ברשות המבצעת - ראש הממשלה ושר הביטחון - הרי לפי הצעת המבקשת דרישה לסיווג ביטחוני תוכל להיקבע על ידי שורה ארוכה של דרגים מקצועיים, לאו דווקא בכירים. בהרחבת קבוצת הגורמים המוסמכים להגביל את זכות העיון במידע יש אלמנט פוגעני, המדגיש את הקושי שבהעדר הסמכה חוקית. נקודה נוספת המבליטה את הקושי שבהיעדרו של הסדר חוקי מקיף הינה אופן תקיפתה של החלטה המציבה דרישה לסיווג ביטחוני. בהיעדר הסדר בחוק, כיצד ישיג בעל דין על החלטה לדרוש סיווג ביטחוני מפרקליטו? האם העניין ייבחן בערכאה בה מתנהל ההליך האזרחי או שמא בפני דן יחיד בבית המשפט העליון, או אולי בפני בית המשפט הגבוה לצדק? המבקשת אינה יכולה לצפות שבמסגרת ההליך הנוכחי יפעל בית משפט זה כמחוקק או כמחוקק משנה ויקבע הסדר שלם ומלא בתחום רגיש ומורכב. 9. הכרה בסמכותה של המדינה לדרוש סיווג ביטחוני כתנאי לעיון במסמכים מצריכה התייחסות למאפיין נוסף עליו יש לתת את הדעת. כוונתי לדילמה בה עשוי עורך הדין למצוא עצמו אם תוצג בפניו דרישה כזו. עורך הדין יידרש להחליט האם הוא מסכים לעבור את הליך הסיווג הביטחוני או מוותר על זכות העיון בחומר. לעיתים, יהיו השיקולים בעד ונגד הסכמה לעבור סיווג ביטחוני נובעים כולם מטובת הלקוח. כך, ייתכן ועורך הדין יסבור שמבחינת לקוחו אין הזמן והמשאבים שיושקעו בהליך הסיווג הביטחוני מצדיקים את חשיפתו של חומר פלוני. אולם עורך הדין עשוי להתנגד לסיווג ביטחוני גם משיקולים אישיים שאינם קשורים לטובת הלקוח. הליך הסיווג הבטחוני יצריך, למצער, השקעה של זמן מצידו של הפרקליט. אם עורך הדין ייפסל בהליך הסיווג עלול הדבר להשפיע לרעה על אפשרויותיו המקצועיות אף מעבר לתיק המסוים. אם יקבל הפרקליט את הסיווג הנדרש, ממילא יוגבל הוא בצורות שונות ועלול הוא להיחשף לאחריות פלילית או אחרת אם לא יקיים את דרישותיהם של גורמי הביטחון. מכאן, שבמקרה כזה עלול להיווצר מתח בין חובת עורך הדין לפעול לטובת אינטרס הלקוח לבין שיקוליו האישיים. בכך אין לומר, כי עורך הדין אינו רשאי להביא בחשבון את שיקוליו האישיים במקרה כזה. אולם חשוב להפנות את תשומת הלב למורכבות זו של הסוגיה, המעוררת היבט מסוים של "בעיית הנציג" שיהיה צורך להביאה בחשבון. 10. כפי שראינו, עמדת המבקשת מעוררת קושי של ממש. מנגד, גם מצב בו לא ניתן להטיל כל מגבלה על עיון בחומר, למעט חיסוי מוחלט, אינו מניח את הדעת. אילו היה עלינו לבחור בין שתי אפשרויות קצה אלה היה מקום להתלבטות. אולם לפיתרון הביניים של התניית העיון במסמכים בקבלת סיווג ביטחוני ניתן להגיע גם בגדרו של הסדר החיסיון עצמו. כאשר דן בית המשפט בעתירה לגילוי ראיה לפי סעיף 44 לפקודת הראיות שומה עליו לאזן בין ביטחון המדינה לבין אינטרס הפרט בגילוי האמת (לאופן בו תיעשה מלאכת האיזון, ראו למשל: ע"פ 889/96 מאזריב נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 433 (1997); בש"פ 838/84 ליבני נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 729 (1984); בש"פ 2379/01 פרידמן נ' משטרת ישראל (לא פורסם, 2.7.01)). במסגרת האיזון מוסמך בית המשפט להורות על הסרת החיסיון תוך קביעת תנאים ומגבלות שונות על עיון בחומר (ראו למשל: בש"פ 9074/00 כיאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.12.00); בש"א 6763/06 כיאט נ' רשות שדות התעופה (לא פורסם, 28.11.06)). אחת מהמגבלות אותן רשאי בית המשפט לקבוע הינה, כי המעיין יידרש לעבור סיווג ביטחוני. כלומר, העובדה שהמדינה נאלצת לפעול במסלול של הוצאת תעודת חיסיון אינה משמיעה בהכרח כי בסופו של יום ייאסר לחלוטין העיון בחומר או יוּתר ללא תנאים. ייתכן והאיזון הקונקרטי יכתיב מגבלות מידתיות יותר, כגון דרישה לסיווג ביטחוני. איזון זה ייערך על ידי בית המשפט הדן בעתירה להסרת החיסיון, אם תוגש. באופן זה נמנעים אנו מהקשיים השזורים בעמדת המבקשת, עליהם הצבענו. הדרישה לסיווג ביטחוני, המהווה מגבלה על חשיפת המידע, תתקיים רק אם יופעל הליך הוצאת התעודה, כקבוע בחוק, ואם ישתכנע בית המשפט העליון, בדן יחיד, כי בנסיבות המקרה היא ראויה ומידתית. במילים אחרות, אם תוגש עתירה לפי סעיף 44 לפקודת הראיות תוכל המבקשת להודיע כי מסכימה היא להסרת החיסיון בכפוף לסיווג ביטחוני. הסדר זה אינו אידיאלי ואין בו לייתר את הצורך להסדיר את הנושא בחקיקה. העובדה שלתוצאה הרצויה, התניית העיון בסיווג ביטחוני, ניתן להגיע רק בדרכי עקיפין של הטלת חיסיון והסרתו בתנאים מהווה סירבול דיוני מיותר. אולם, הסדר זה הינו עדיף על ההסדר המוצע על ידי המבקשת. 11. במאמר מוסגר נציין, כי ייתכן שקיים פיתרון פשוט בהרבה. השאלה היא האם ניתן לפרש את המונח "חיסיון" שבסעיפים 44 ו-45 לפקודת הראיות ככולל גם הטלת איסור על חשיפת החומר בפני אנשים מסוימים בלבד. אם אכן כך הוא, ניתן לקבוע דרישה לסיווג ביטחוני עוד בשלב הטלת החיסיון. זאת, על ידי כך שתעודת החיסיון עצמה, שתוצא על ידי הגורם המוסמך לכך בחוק, תכיל הוראה לפיה מוטל חיסיון מפני חשיפת החומר לאנשים שלא עברו סיווג ביטחוני. הצדדים לא התייחסו לאפשרות לפרש כך את הסעיפים הנזכרים ועל כן לא נכריע בה. 12. נראה, שהמאבק המשפטי בין בעלי הדין בעניין תעודת החיסיון והצורך בה, והאפשרות לדרוש סיווג ביטחוני בלא תעודה, אינו אלא מבוא למאבק האמיתי שיבוא בשלב מאוחר יותר. כאמור, המשיבים הודיעו שאם תוצא תעודה הם לא יבקשו להסיר את החיסיון. ייתכן שבכוונתם יהא לטעון בהמשך כי החיסיון גרם להם נזק ראייתי או פגיעה דומה. המבקשת מעוניינת מצידה היא להבטיח עצמה מראש מפני אפשרות כאמור. מכאן כנראה נובעת בקשתה החלופית של המבקשת, כי כבר לעת הזו יקבע בית המשפט מהי הנפקות הראייתית של סירוב המשיבים בכל הנוגע לסיווג הביטחוני. אין מקום שבית משפט זה יידרש לעניין מראש, במסגרת הליך זה, בוודאי לא על דרך קביעה נחרצת. על המבקשת לקבל החלטה האם ברצונה להביא להוצאתה של תעודת חיסיון. אם אכן תוצא התעודה יהא על המשיבות לקבל החלטה בשאלה האם להגיש עתירה להסרת החיסיון. דומה שהמצב המיטבי בנסיבות המיוחדות הינו זה בו תוגש עתירה. כך תינתן אפשרות לשופט של בית משפט זה לבחון את החומר, על יסוד טענותיהם של בעלי הדין. אם תוצא תעודה ולא תוגש עתירה עלול הדבר לפעול כנגד המשיבות, אלא אם יתנו הסבר משכנע לדרך הילוכם. מכל מקום, אם התרחיש הנזכר אכן יתרחש, היינו הוצאת תעודה ואי הגשתה של עתירה, יהא על הערכאה הדיונית לקבוע על יסוד מכלול הנתונים שבפניה מיהו בעל הדין שמהלכו או מחדלו יפעל כנגדו, אם בכלל. 13. הערעור נדחה, בכפוף לאמור לעיל. אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: 1. אני מסכימה. הפתרון שהעלה חברי הוא פתרון מידתי השומר על האינטרסים של כל הצדדים, בלי לפגוע פגיעה של ממש באף אחד מהם. עם זאת סבורה אני שעדיף הפתרון אותו העלה חברי בסעיף 11 לפסק דינו. אני סבורה כי אין מניעה שנקבע, גם בהעדר טיעון בעניין זה, כי ניתן לסייג מראש תעודת חסיון כך שהיא לא תחול על מי שעבר סיווג בטחוני. אנו מורגלים בתעודות חסיון הכוללות בתוכן סייג, כגון שאין התעודה חלה לגבי משפט זוטא (ראו למשל בש"פ 1923/98 סמירק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.11.1998)). ניסוח ברוח זו של התעודה מראש ימנע צורך בהליכים מיותרים של בקשה לגילוי ראיה חסויה. 2. כמו חברי (סעיף 12 לפסק דינו) סבורה אני כי המאבק האמיתי בין הצדדים מצוי במקום אחר ומדובר במאבק טקטי בלבד. כשכך קורה - קשה להביא צדדים להסכמה בעניין פתרון ראציונאלי, ומשכך התגלגלה השאלה לפתחנו. פתרונה, כמוצע על ידי חברי - מקובל עלי. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. גילוי מסמכיםעיון במסמכיםמסמכיםעצמאים