איפיון וסיווג זכות ההטבה משליך על שאלת מועד "לידתה" וממילא על התיישנותה. ברור הוא כי ככל שתסווג זכות התביעה של המיטיב כזכות "עצמאית", או זכות ש"נוצרה" למיטיב ולא באה לו בהעברה מהניזוק, בדומה לזכות שיפוי, ניטה לקבוע כי עילת התביעה "נולדה" ביום יצירתה שלה ואין היא קשורה למועד יצירת עילת התביעה של הניזוק. ולהיפך, ככל שתסווג זכות התביעה של המיטיב כזכות "תחלוף" או "שיבוב" או "סוברוגציה" או זכות "מסורית" שבאה בהעברה מהניזוק - ייקשר מועד יצירתה ויזוהה עם מועד יצירת זכות הניזוק להלן החלטה בנושא התיישנות תביעת מיטיבים: בקשה לדחיית תביעה על הסף לפי תקנה 101 (א) (3) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984. 1. המשיבה הגישה נגד המבקשות תביעה להשבת הטבות שהיטיבה עם עובד שלה שנפגע וסבל נזקי גוף בתאונת דרכים מיום 5.7.98 [להלן - "התאונה"]. התביעה הוגשה ביום 31.8.05. המבקשות הינן מבטחות השימוש ברכב בו נגרמה התאונה. 2. המבקשות טוענות כי התביעה התיישנה כבר ביום הגשתה ועותרות על כן לדחותה על הסף. טענות הצדדים והמחלוקת 3. המבקשות טוענות כי תביעת המשיבה הינה תביעת הטבה, כי מיוסדת היא על תחלוף ["סוברוגציה"] ולפיכך מתיישנת היא עת מתיישנת תביעת הניזוק - המוטב, הוא העובד. מאחר שתביעת הניזוק התיישנה בחלוף 7 שנים מיום התאונה, התיישנה גם תביעת ההטבה. 4. לשיטת המבקשות תכליתו של החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) התשכ"ד - 1964 [להלן - "חוק ההטבה"] הינה יצירת הסדר תחלוף, לאפשר השבת ההטבה מהמזיק אך לא לחשוף אותו לתביעות מעבר למה שהיה חשוף לו נדרש לשלם לניזוק עצמו. מכאן נגזר דינה של טענת ההתיישנות. 5. הרציונל לשיטת המבקשות בהסדר התחלוף הינו העברת זכות הניזוק למיטיב, ברגע ההטבה וזאת על מנת למנוע חשיפה כפולה של המזיק, הן לתביעת המיטיב והן לתביעת הניזוק. עוד טוענות המבקשות כי חוק ההטבה לא בא לפגוע בעקרונות בסיסיים של דיני הנזיקין לרבות מגבלות מימוש זכות התביעה והגנות דיוניות המוקנות למזיק ולמבטחו. 6. המשיבה טוענת לעומתן כי תביעת המיטיב הינה תביעה עצמאית הנוצרת בידי המיטיב עם ביצוע ההטבה. על כן מתיישנת זכות התביעה רק בחלוף 7 שנים מאז ביצוע כל הטבה והטבה. 7. לשיטת המשיבה, יצר חוק ההטבה הסדר של תביעה עצמאית והדבר נלמד מהוראותיו. המאפיין של זכות תחלוף הינו הותרת האפשרות לתבוע את המזיק בידי הניזוק, מה שאין כן בענייננו, כאשר הזכות של הניזוק - המוטב עוברת עם ההטבה למיטיב. 8. המחלוקת המשפטית נעוצה איפה בשאלה - אימתי מתיישנת תביעת מיטיב על פי חוק ההטבה, וליתר דיוק - מהו המועד בו נולדת עילת התביעה של המיטיב, מועד ממנו מתחילים אנו למנות את תקופת ההתיישנות. השאלה טרם הוכרעה בפסיקת בית המשפט העליון. דיון חוק ההטבה על רקע השיטה המשפטית וההלכה הפסוקה 9. מקובל על הפוסקים ועל המלומדים כי איפיון וסיווג זכות ההטבה משליך על שאלת מועד "לידתה" וממילא על התיישנותה. ברור הוא כי ככל שתסווג זכות התביעה של המיטיב כזכות "עצמאית", או זכות ש"נוצרה" למיטיב ולא באה לו בהעברה מהניזוק, בדומה לזכות שיפוי, ניטה לקבוע כי עילת התביעה "נולדה" ביום יצירתה שלה ואין היא קשורה למועד יצירת עילת התביעה של הניזוק. ולהיפך, ככל שתסווג זכות התביעה של המיטיב כזכות "תחלוף" או "שיבוב" או "סוברוגציה" או זכות "מסורית" שבאה בהעברה מהניזוק - ייקשר מועד יצירתה ויזוהה עם מועד יצירת זכות הניזוק [פרופ' ג. טדסקי, הטבת נזקי גוף ע"י הלא - אחראי לנזיקין, הפרקליט כא, 237, להלן - "טדסקי", י. אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהד' שלישית, 540, להלן - "אנגלרד", נ. זלצמן, הטבת נזקי גוף לפי חוק הטבת נזקי גוף: יחסי מזיק - מיטיב - מוטב, עיוני משפט ד [תשל"ו] 62, להלן - "זלצמן", ד. קציר, פיצויים בשל נזק גוף [מהד' חמישית, כרך ב', 515, להלן - "קציר", א. מאיר, החוק לתיקון דיני הנזיקין (הטבת נזקי גוף) תשכ"ד - 1964, הפרקליט כא, 502, להלן - "מאיר" ועוד. וכן ע"א 166/59, אפריאט נ' היוה"מ, פד"י טו (2) 1134, רע"א 7817/99, אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי, פד"י נז (3) 49, ע"א 1577/97, המוסד לביטוח לאומי נ' עמית, פד"י נז (4) 433 ו - ע"א 340/86, מ"י נ' כדורי, פד"י מג (4) 195, להלן יכונו - "עניין אפריאט", "עניין מכבי", "עניין עמית" ו - "עניין כדורי"]. 10. חוק ההטבה הינו חלק ממערכת דינים המסדירה תביעות השבה של גורמים ששילמו לניזוק כספים והיטיבו את נזקיו על אף שלהם עצמם לא קמה חבות בגין האירוע הנזיקי [כך למשל סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה - 1995, סעיף 36 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב] תשי"ט - 1959, סעיף 60 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב] תש"ל - 1970, סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי תשנ"ד - 1994, סעיף 28 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל - 1970 ועוד]. [להלן יכונו - "חוק ביטוח הלאומי", "חוק הנכים", "חוק שירות המדינה", "חוק ביטוח בריאות ממלכתי" ו - "דיני הטבה"]. חוק ההטבה מתייחס עקרונית לכלל סוגי מיטיבים בעוד שדיני הטבה עוסקים במיטיבים ספציפיים. יחד עם זאת העקרון המונח ביסוד כלל החקיקה הינו זהה ובבסיסו הרצון להשיב למיטיב את הטבתו כפי שמתוחמת בדינים, מאת המזיק [או המבטח, לפי העניין]. דומה כי אותו רצון יונק את עוצמתו מדיני עשיית עושר ולא במשפט הבאים למנוע התעשרות [בדמות הפחתת חובת פיצוי] של המזיק על חשבון המיטיב. 11. ניתן היה לסבור ודאי על רקע מערכת דיני ההטבה המפותחת ותכליותיה, כי השיטה המשפטית תיצור פתרון אחד והרמוני לשאלת סיווג זכות ההטבה, פתרון אשר יחול עקרונית על כלל המיטיבים ועל כלל תביעות ההטבה, יביא לוודאות וליציבות משפטית וימנע ריבוי התדיינויות. והנה מסתבר כי הן המחוקק לא נתן דעתו על כך והפסיקה, כמו גם המלומדים מתחבטים השכם והערב בסוגיה זו והפסיקה נמנעת מפרשנות ומקביעה הרמונית כוללנית ומסווגת זכות הטבה כזו או אחרת, על פי ניתוח לשונו של דין ההטבה 12. כך למשל, סווגו זכות ההטבה של המוסד לביטוח לאומי וזכות ההטבה על פי חוק שירות המדינה כזכויות תחלוף [ע"א 61/55, 62, 64 מגן צ'טווד בע"מ נ' גרוסברג, פד"י י' 190, 195 , עניין עמית וכן ע"א 650/78, כליף נ' מ"י, פד"י לה (2) 242]. ואילו זכות ההטבה על פי חוק הנכים סווגה כזכות עצמאית [עניין אפריאט]. אשר לזכות ההטבה של קופות החולים, קבעה השופטת שטרסברג - כהן בעניין מכבי, כי מדובר בזכות תחלוף ואילו חבריה להרכב, הנשיא ברק והשופט טירקל הותירו את השאלה בצריך עיון. ראו גם פסיקותיהן של הערכאות הראשונות [ת.א. [ת"א] 175202/02, חן בע"מ נ' המגן חב' לביטוח בע"מ, אתר נבו הוצאה לאור, מפי השופטת אגי, ת.א. 25458/04, [ת"א] עיריית תל אביב נ' מכבי שירותי בריאות, (פדאו"ר) לא פורסם 05 (28) 572, מפי השופטת טולקובסקי, ת.א. [ת"א] 42631/05 , מכבי שירותי בריאות נ' אליהו חב' לביטוח בע”מ, אתר נבו הוצאה לאור, מפי השופט סטולר, ת.א. [ת"א] 11750/05, סהר חב' לביטוח בע"מ נ' מבטחים בע"מ, (פדאו"ר) לא פורסם 05 (19) 624, מפי השופט קידר, ת.א. [חיפה] 22284/02 בולוס גד בע"מ נ' קופת חולים לאומית, (פדאו"ר) לא פורסם 05 (8) 821, מפי השופט אלקיים ועוד]. 13. אשר לזכות ההטבה על פי חוק ההטבה, הובעו דעות שונות בפסיקה אך העניין טרם הוכרע בבית המשפט העליון. השופטת שטרסברג - כהן, הייתה מוכנה להניח כי עילת התביעה של מיטיב נולדת עם מתן ההטבה ואף על פי כן הינה בעלת אופי של תחלוף [עניין מכבי, 63 - 63]. השופט ש. לוין היה מוכן להניח, אם כי לא בלי ספקות, כי זכות ההטבה הזו הינה זכות "שיבוב" [או תחלוף, י.ה.], אך כדבריו "לא מדובר בזכות שיבוב "נקייה" והמשמעות לעניין התיישנות הינה כי בהעדר הוראה לסתור בחוק ההטבה, מתיישנת תביעת המיטיבה בדיוק באותו מועד שמתיישנת תביעת הניזוק [עניין כדורי, 197]. ראו אף ד"נ 24/81, חונוביץ נ' אאידה כהן, פד"י לח (1) 413. וכן לעניין "מתיחת" תקופת ההתיישנות של תביעת מיטיב, אמרת אגב בע"א 3622/96, חכם ואח' נ' קופת חולים מכבי, פד"י נב (3) 638, 645]. 14. אנגלרד מבקר את המצב הקיים. לדעתו, הבחנות הפסיקה וסיווגי זכויות ההטבה על פי לשון דיני ההטבה מלאכותיות וההשלכות המתחייבות מהן בסוגיית ההתיישנות נעדרות צידוק ענייני. אנגלרד סבור כי המדיניות הנכונה צריכה להיות השגת אחידות בתקופות ההתיישנות של תביעות השבה, כי יש לסווג את כלל התביעות הללו כתביעות תחלוף ולהצמיד בכך את תקופת ההתיישנות ומועד תחילת מירוץ ההתיישנות לתקופת ההתיישנות החלה בתביעת הניזוק [אנגלרד, 541]. בכל הכבוד, מצטרפת אני לביקורת זו. ואולם, על רקע השיטה המשפטית, לרבות ההלכות הפסוקות אין מנוס מניסיון התחקות אחר ההסדר והסיווג הספציפי של זכות ההטבה על פי חוק ההטבה. חוק ההטבה - פרשנות לשונית ותכליתית 15. חוק ההטבה קובע בהוראותיו הרלוונטיות - 2. זכותו של מיטיב להיפרע מן המזיק גרם אדם לזולתו נזקי-גוף, רשאי מי שהיטיב את הנזק להיפרע את הטבת הנזק מן המזיק עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב על כל דין בשל גרימת נזק הגוף אלמלא הוטב הנזק על ידי המיטיב. . 6. זכות כלפי מבטח היה המזיק מבוטח בשל חבותו למוטב, רשאי המיטיב להיפרע לפי חוק זה מן המבטח במידה שהמבטח אחראי כלפי המזיק. . . 7. זכותו של המוטב לא יהא המיטיב זכאי לתבוע מן המזיק לפי חוק זה כל סכום מהטבת הנזק ששולם לו על ידי המוטב, והמוטב רשאי להיפרע אותו סכום מן המזיק. [ההדגשות שלי, י.ה.]. 16. עיון בהצעת החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים [הטבת נזקי גוף] תשכ"ג - 1963 [ה"ח תשכ"ג , חוב' 540, 126] מעלה כי תכלית התיקון לשנות את המצב המשפטי הקיים, לעודד מיטיבים לבצע הטבות וזאת על ידי הקניית זכות להשבת ההטבה מהמזיק, ללא התחשבות בסיבת ההטבה, בין שבאה על פי חוק, על פי חיוב או מכוח התנדבות. יחד עם זאת, אין בהכרה בזכות ההטבה כדי לשנות מעקרונות החבות והפיצוי הנזיקיים ועל כן תוגבל ההשבה ל"הוצאות סבירות ובתחום אחריותו החוקית של המזיק לפיצוי הנפגע". 17. חוק ההטבה הביא בעקבותיו שני שינויים חשובים בניגוד למצב ששרר ערב חקיקתו: האחד, כיום יש להתחשב בהטבה לעניין פיצויים שעל המזיק לשלם לניזוק. השני, בכל מקרה ובפרט כאשר ההטבה הפחיתה את סכום הפיצויים על המזיק לשלם לניזוק, מוענקת למיטיב זכות להיפרע מן המזיק [א. ברק, דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית, פרק העברת החיובים בנזיקין, בעריכת פרופ' ג. טדסקי, 646, להלן - "ברק"]. 18. ואולם, אין בתכליות חוק ההטבה לעיל כדי לסייע באיתור הפתרון לסוגיית איפיון זכות ההטבה על פיו. איפיון הזכות כתחלוף או מאידך, כזכות עצמאית, מתיישב עם תכליות החוק באותה מידה. ננסה אם כך לאתר את האיפיון החמקמק בלשון החוק עצמה. 19. משימה זו - לא קלה היא. מצד אחד, העניק חוק ההטבה למיטיב, בסעיף 6 שבו, את הזכות להיפרע ממבטחו של המזיק, זכות שלא התקיימה בעת החקיקה בידי הניזוק ובכך יש להצביע על אופייה העצמאי של זכות ההטבה. מאידך, ניתן לטעון כי דווקא הצורך בקביעת הוראה יוצאת דופן זו, מלמד כי עקרונית ראה החוק בזכותו של המיטיב העברת זכות הניזוק. ועוד - חוק ההטבה קובע, בסעיף 3 שבו, כי זכות המיטיב להיפרע מן המוטב הטבת נזק לפי מידת רשלנות הניזוק, שוב דבר המחזק את אופייה העצמאי של הזכות ומאידך, זכות המיטיב כפופה בהיקפה למידת רשלנותו העצמית של המוטב, דבר המחזק דווקא את אופייה התחלופי של הזכות. ההסדר בסעיף 7 לחוק ההטבה המפקיע את זכות המיטיב לתבוע את המזיק, כאשר מחזיר הניזוק למיטיב את ההטבה, ומקיים את זכות התביעה בידי המזיק, דווקא תומך באופייה התחלופי של זכות ההטבה. 20. והעיקר - סעיף 2 לחוק ההטבה, המתחם את זכות ההטבה לגדר ולהיקף זכות הניזוק תומך אף הוא באופייה התחלופי של זכות ההטבה. אך גם בכך לא הגענו לתחנתנו הסופית. שכן, ניתן לומר כי אין ההסדר שולל את האופי העצמאי של זכות ההטבה כאשר תכנה והיקפה במישור המהותי, להבדיל מהמישור הדיוני, כתוכנה והיקפה של זכות הניזוק [ברק, 649 - 650]. 21. עינינו הרואות - הניתוח הלשוני של חוק ההטבה אף הוא אינו מסייע בידינו לאפיין את זכות ההטבה נושא דיוננו. 22. נפנה ל"מסלול" נוסף, מבחני ה"אצבע" של ההלכה הפסוקה. בעניין מכבי [עמ' 63] הציעה השופטת שטרסברג - כהן "מבחן אצבע" לזיהוי מאפייני זכות ההטבה: לפי המבחן המוצע, ככל שלזכותו של הניזוק ולזכותו של הצד השלישי מרכיבים משותפים רבים יותר, כך מתחזק היסוד הסוברוגטיבי, ואילו ככל שהזכות מתרחקת מזכותו של הניזוק ומאופיינת בסממנים עצמאיים, כך נוטים יותר לראותה כזכות עצמאית. נכנה להלן את המבחן - "מבחן הקרבה". לטעמי, מבחן הקרבה אינו מסייע באיתור איפיוני זכות ההטבה על פי חוק ההטבה. ראשית, כפי שהראינו לעיל, קיימים נתוני "קירבה" ונתוני "ריחוק" בין זכות המיטיב לזכות הניזוק ואין בכל אחד מהם כדי להטות את הכף. שנית, וזה העיקר, יישום המבחן קולע את המשתמש בו ל"מעגל סגור" בו נדרש הוא "לשים את העגלה לפני הסוסים". שהרי המשתמש זקוק לאיפיון הזכות דווקא על מנת לאתר את השלכותיה ואינו יכול לצקת תוכן בהשלכות טרם למד הוא על איפיון הזכות. נקלענו אם כך למבוי סתום ומבחן הקירבה אינו יכול לסייע בידינו. 23. מבחן "אצבע" נוסף שהוצע על ידי השופט ריבלין [כתוארו אז] הוא מבחן "התביעה האלטרנטיבית" [בעניין עמית, עמ' 440]. על פי המבחן, אם עומדת לניזוק - המוטב תביעה על פי חוק אחד, המוציאה מפניה אפשרות תביעה על פי חוק אחר, הרי לפנינו תביעה אלטרנטיבית המבססת את זכות המיטיב כזכות עצמאית. לעומת זאת, תביעה כלפי מיטיב שאינה מוציאה מלפניה תביעה כלפי מזיק הינה תביעה "קונקרטית" המבססת למיטיב זכות תחלוף בלבד. הטעם לאבחנה נעוץ במיצוי זכות התביעה של הניזוק : כאשר הניזוק [או משפחתו או תלוייו] גובה את פיצוייו מהמדינה לפי חוק הנכים, פוקעת זכותו ושוב אין יכולה היא לעבור למדינה, המיטיבה. על כן, מסיק השופט ריבלין כי זכות המיטיבה לפי חוק הנכים הינה זכות עצמאית. מבחן זה, ברור הוא וקל ליישום. ניישם אותו על תביעת ההטבה שלפנינו. 24. תביעת הניזוק כלפי המיטיב [התובע כעת על פי חוק ההטבה], הינה תביעה קונקרטית. אין היא ממצה את זכויותיו והוא רשאי לתבוע את המזיק או מבטחו כאשר כמובן לא ייתפצה בכפל. המשמעות היא כי זכות המיטיב הינה זכות תחלוף ולא זכות עצמאית, בניגוד למשל, לזכותה של המדינה לפי חוק הנכים. תחלוף - זכות "טהורה" או מעורבת 25. כעת, משסיווגנו את זכות ההטבה על פי חוק ההטבה, עלינו להמשיך בדרכנו ולבחון האם עצם הסיווג מכריע את דין ההתיישנות ויישומו. והנה, מסתבר, כפי שהראינו לעיל, כי הסיווג אינו "חותך" את הדין וישנם הסבורים כי גם בהינתן הסיווג התחלופי, עדיין עשויים להינתן פתרונות שונים לדין ההתיישנות. זאת משום שמושגית, מדובר על זכות תחלוף לא "טהורה" ומכל מקום, עשוי דין התיישנות לגביה, להתבדל מדין ההתיישנות לגבי זכות הניזוק כלפי המזיק. ההלכה הפסוקה טרם הכריעה כאמור בדבר. המלומדים נחלקים בדיעותיהם. טדסקי וזלצמן סבורים כי מדובר בזכות תחלוף טהורה ואין לשנות בין דין ההתיישנות החל על תביעת הניזוק לבין דין ההתיישנות החל על תביעת המיטיב. דומני כי משקל משמעותי ניתן לעקרון של הגנת המזיק מפני תביעות מיטיב החורגות בהיקפן מתביעות הניזוק. קציר ומאיר סבורים כי מדובר בזכות עצמאית, אך דומני שהיו מסכימים גם לסיווג של זכות תחלוף "לא טהורה" כאשר לעניין התיישנות - רואים אותה כנוצרת מעת ההטבה ולא מעת יצירת זכות הניזוק. 26. אני סבורה כי זכות ההטבה על פי חוק ההטבה, הגם שהינה בעלת תכונות של תחלוף, מכילה סממן מרכזי אחד שאינו מתיישב עם זכות תחלוף "טהורה" וזאת לעניין ההתיישנות. הסממן הזה מצוי בסעיף 2 לחוק ההטבה, ולפיו אין למיטיב זכות תביעה על הטבות עתידיות. המיטיב יכול לתבוע רק על מה שכבר "היטיב". זאת להבדיל מזכות התביעה של המוסד לביטוח לאומי, העומדת לו גם בגין גמלאות שהוא עתיד לשלם וטרם שילם. בעניין אפריאט [עמ' 1141], כאשר נדונה הוראה דומה בחוק משפחות חיילים שנספו במערכה [תגמולים ושיקום] תש"י - 1950, קבע השופט כהן כי לעניין ההתיישנות, נוצרת עילת התביעה ביום ביצוע ההטבה, שאם לא תאמר כן, לא תושג מטרת החוק [להשיב למיטיב את מה שכבר שילם, י.ה.] והוראתו תהא "מחוסרת תוכן ומשמעות של ממש". אני סבורה כי יש במגבלת הזמן משום מיקוד יתר על מועד יצירת הזכות - הוא מועד ביצוע ההטבה. 27. זאת ועוד, קיימים שיקולים ציבוריים - כלליים הפועלים לטובת המיטיב ודחיקת ההתיישנות קדימה לעת ביצוע ההטבה. חוק ההטבה הינו חוק כללי מבחינת סוגי המיטיבים עליהם חל הוא. מיטיבים מוסדיים, כגון המדינה והמוסד לביטוח לאומי, הינם גופים מאורגנים הפועלים על פי חוק ונקל עליהם לכלכל צעדיהם ובין היתר להגיש תביעות ההטבה שלהם במועד. המיטיבים עליהם חל חוק ההטבה אינם פועלים כך בהכרח. תיתכן תפיסת התיישנות "אזרחית" אצל ציבור המיטיבים הלא מקצועיים ולפיה תקופת ההתיישנות חלה מעת ביצוע ההטבה ולא מעת הולדת זכות הניזוק. בכך אין כדי להכריע אלא דומה כי מדיניות חקיקתית נכונה הדואגת ליציבות וודאות, ודאי כלפי מיטיבים מסוג זה, שכזכור אינם קשורים עם האירוע הנזיקי, צריכה לבוא לידי ביטוי מפורש בלשון החוק. במילים אחרות, כל עוד לא התפרשה תקופת ההתיישנות ומועד יצירתה מפורשות בחוק ההטבה, חל עקרון לפיו נולדת זכות התביעה של המיטיב עם ביצוע ההטבה ולא מוקדם מכך. 28. ושיקול נוסף מסוג זה: חוק ההטבה נועד לעודד מיטיבים, לרבות מתנדבים להיטיב את נזקו של ניזוק ללא התחשבות או דאגה בנושא השבת ההטבה. המיטיב הוא העומד במרכז חוק ההטבה, כפי ששמו מלמד. נכון שהמחוקק לא זנח את המזיק ואת העיקרון כי האחרון לא ישלם בכפל, או לא ישלם מהותית, מעבר למה שצריך היה לשלם לניזוק. אך אינני משוכנעת כי שלילת או צמצום הגנה דיונית כלפי זכות התביעה [התיישנות] משנה את חיובו המהותי של המזיק או פוגעת בעקרון נזיקי דווקא. חשיפת המזיק למשך זמן תביעה פוטנציאלי נוסף, אין לה נגיעה בכלל עם הדין הנזיקי. אין היא משנה את היקף הפיצוי בו חב המזיק, את עקרון הקשר הסיבתי בין העוולה לנזק או כל עקרון נזיקי אחר. כל שיש בה הוא הארכה של משך חשיפת המזיק לתביעת מיטיב, כאשר נזכור כי לו היה המזיק משלם למיטיב או לניזוק את הפיצוי נושא ההטבה, לא הייתה חשיפתו מתרחשת או מתארכת כלל. לפיכך אינני רואה פגיעה של ממש במזיק ובתכלית חוק ההטבה והשיטה המשפטית, בכך שנכיר כי זכות התביעה של המיטיב נולדת עם ההטבה, יהא אשר יהא סיווגה של זכות ההטבה. 29. מכל הטעמים האלה באתי למסקנה כי אמנם זכות המיטיב על פי חוק ההטבה הינה זכות תחלוף לא טהורה ולעניין התיישנות, רואים אותה כנולדת בעת ביצוע הטבה. לאור זאת ובהעדר טיעונים מטעם הצדדים בעניין זה, אינני רואה לקבוע מסמרות בשאלה - האם רואים את מועד יצירת זכות התביעה בעילת הטבה במועד ביצוע ההטבה הראשונה, או שמא כל הטבה והטבה בפועל יוצרת עילת תביעה חדשה ובהתאם תקופת התיישנות חדשה. מן הכלל אל הפרט - 30. המשיבה שילמה לשיטתה על פי התביעה לעובד - הניזוק משכורות עבור החודשים יולי 1998 עד [כולל] ינואר 1999. בהעדר ראיה לסתור, יש להניח כי משכורת עבור חודש יולי 1998 שולמה במועד על פי דין, דהיינו, עד ולא יאוחר מ - 10.8.1998. זהו גם המועד בו החל מירוץ ההתיישנות של ההטבה הזו. היה על המשיבה לתבוע החזר ההטבה עד ולא יאוחר מ - 9.8.1998. משהוגשה התביעה רק ביום 31.8.2005, התיישנה העילה בגין ההטבה ואין למשיבה עוד זכות תביעה בגינה. על כן כבר עתה, אני מורה על דחיית התביעה בגין הטבה זו מחמת התיישנות. 31. אשר ליתר ההטבות והסכומים הנתבעים בתביעה - העילה בגינם "נוצרה" רק לאחר סוף אוגוסט 1998 ולא התיישנה. הבקשה לגבי אילו - נדחית. סוף דבר - הבקשה בעיקרה נדחית. בנסיבות העניין אינני רואה לעשות צו להוצאות. הטבת נזקי גוףהתיישנות