חובת הנמקה בפסק בוררות

לעניין רוחב חובת ההנמקה בפסק בוררות נפסק בר"ע 2740 חסיד נ' רחמים כי אפילו חייב בורר לפי הסכם הבוררות לנמק את פסק הבוררות אין בכך כדי לחייבו להתייחס בפסקו בנפרד ובמפורש לכל ראיה וראיה שהובאה במהלך הבוררות ולעמוד בנפרד ובמפורש על כל טענה וטענה שנטענה. אפילו בית משפט - התחייב בהנמקה מכוח הוראת תקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 - אינו חייב לפרט עד כדי כך ובורר לא כל שכן. וכן ב-ע"א 1325/92 קולקר נ' דיפלומט אופנועים, פ"ד מ"ז(3) 89, נאמר לא יהא די באמירה שיאמר הבורר: "לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי התביעה מוצדקת", כדי שימלא את חובת ההנמקה. מאידך גיסא, איני מוצא לקבוע מבחן נוקשה, לפיו על הבורר לנמק את פסקו כשופט המנמק את פסק דינו. מבחן אשר כזה אך ירבה התיידנויות בשאלה אם עמד הבורר בנטל הנימוק המוטל עליו אם לאו, ויסכל את המטרה שלשמה בחרו הצדדים בדרך קצרה ותכליתית של בוררות, כדי לסיים את חילוקי הדעות שביניהם. סבורני כי די בכך שהפסק ינומק כך שיהא בו להראות לקורא כי לא נעלמו מעיני הבורר הנושאים שעמדו לפניו להכרעה, כי לא נשתכחו מלבו טענות הצדדים, כי מצויה בו התייחסות עניינית לכל אלה, וטעמים, לפחות בתמצית, שהביאו לתוצאות הפסק. אכן, בכך לא קבענו אמת מבחן חד-משמעית, אולם גם בכגון דא אין לך אלא נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. כך, לא הרי הנמקה של פסק בוררות כשהבורר כפוף לדין המהותי, כהרי הנמקה של בורר שפטרוהו הצדדים להכריע על פי הדין. כל זאת כשהמגמה החייבת לעמוד לנגד עיני בית המשפט היא, לקיים, ככל שניתן, את פסק הבורר ולא לבטלו. להלן פסק דין בנושא חובת הנמקה בפסק בוררות: פסק דין 1. בפני שלוש תובענות מאוחדות שעניינם אישור או ביטול פסק בורר, על-פי העניין, בשל פסק בוררות שניתן בתאריך 25.10.04 (להלן: "פסק הבוררות") על-ידי הבוררת עו"ד מיכל גורן וכן בקשה לביטול פסק בוררות משלים (להלן: "הפסק המשלים") שניתן על-ידי אותה בוררת. כלל הבקשות מוגשות מכוח חוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות"). 2. המרצת פתיחה 1490/04 הינה בקשה לאישור פסק הבוררות; המרצת פתיחה 1568/04 הינה בקשה לביטול פסק הבוררות; המרצת פתיחה 1257/06 הינה בקשה לביטול הפסק המשלים. להלן העובדות שאינן שנויות במחלוקת 3. סלטי משני בע"מ (להלן: "המבקשת") היא יצרן שהתקשר בהסכם עם רע גד בע"מ וויקטור כהן (להלן: "המשיבים") להפצת מוצרי המבקשת. 4. הצדדים הגישו תביעות נגדיות, כל אחד מצדו, בשל סיום הקשר העסקי ביניהם. הצדדים הסכימו להליך של בוררות ופנו לנשיא לשכת עורכי הדין על מנת שימנה בורר/ת שידון בתביעות. בעקבות כך מונתה עו"ד מיכל גורן (להלן: "הבוררת") שבפניה הובאו שתי התביעות. הבוררת קיבלה את כתבי הטענות ושמעה עדויות. 5. עוד בטרם הסתיימה הבוררות, ולמעשה בחלוף ישיבה אחת בלבד בפני הבוררת, הגישה המבקשת לבית-משפט בקשה להעברת הבוררת מתפקידה (בש"א 1249/03). בית המשפט (כב' השופטת ד' קרת-מאיר) דחה את הבקשה והבוררות המשיכה כסדרה. ביום 14.9.03 - הגישה המבקשת לבית המשפט בקשה נוספת להעברת הבוררת מתפקידה (בש"א 18042/03). על פי המלצת בית המשפט הבקשה נמחקה. 6. ביום 25.10.04 - נתנה הבוררת את פסק הבוררות. ביום 15.11.04 - הגישו המשיבים תובענה לאישור פסק הבורר. ביום 30.11.04 - הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק הבורר. ביום 1.5.05 - הגישה המבקשת לבית-משפט בקשה, עקב גילויין של ראיות חדשות, לתיקון התובענה לביטול פסק הבוררות (בש"א 10068/05) בהוספת עילה נוספת לביטול פסק הבוררות, העילה המנויה בסעיף 24(10) לחוק הבוררות. ביום 29.5.05 - קבעה כב' השופטת ר' שטרנברג-אליעז, שבפניה הובאה הבקשה, כי הדיון יוחזר לבוררת על מנת שיוצגו בפניה הראיות הנוספות - תעודות משלוח חדשות. בית המשפט השאיר לשיקול דעת הבוררת את ההחלטה האם ברצונה לשמוע חקירה של עד נוסף וטענות השלמה, ואם בדעתה ליתן פסק בוררות חדש. הבוררת שקיבלה לידיה את הראיות הנוספות, הודיעה לצדדים כי בחנה את הראיות החדשות בעצמה וכי לא ראתה מקום לשנות מפסק הבוררות הקודם. ביום 6.6.05 - פנתה המבקשת פעם נוספת לבית המשפט (בש"א 12925/05) בבקשה למינוי בורר חליפי בשל חשש למשוא פנים מצד הבוררת. ביום 20.6.05 - קבעה כב' השופטת שטרנברג-אליעז, כי אינה שותפה לחשש שהביעה המבקשת באשר למשוא פנים מצד הבוררת וכי היא מחזירה את הדיון לבוררת על מנת שתקבע ישיבה בפניה מוקדם ככל האפשר. ביום 27.6.05 - הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על החלטתה של כב' השופטת שטרנברג-אליעז. בית המשפט העליון, מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה, אישר את החלטת בית משפט זה וקבע כי אין מקום להעביר את העניין לבורר אחר - הגם שהבוררת נתנה את הפסק בעניין הראיה החדשה, בלא לקיים דיון. עוד נאמר כי חזקה על הבוררת שתמלא את הוראת בית המשפט המחוזי ותקיים ישיבה ותפסוק בנפש חפצה ובפתיחות הנדרשת כמתבקש מבעל תפקיד מעין שיפוטי וכי אין בנתוני עניין זה כדי להצדיק העברת העניין לבורר אחר מכל היבט וטעם שהוא. ביום 26.6.06 - קיימה הבוררת ישיבה במשרדה בנוכחות הצדדים ושמעה ראיות. ביום 30.9.06 - ניתן הפסק המשלים. טענות הצדדים טענות המבקשת 7. לטענת המבקשת יש לבטל הן את פסק הבוררות והן את הפסק המשלים. לטענתה, מדובר בשני פסקים נפרדים. את פסק הבוררות יש לבטל מחמת אלה: א. לא ניתנה הכרעה בעניינים שנמסרו להכרעת הבוררת, משהתעלמה הבוררת מטענות המבקשת - וזאת על-פי סעיף 24(5) לחוק הבוררות. ב. הבוררת פעלה ללא סמכות, בשל העובדה שהתעלמה מטענות המבקשת ומהראיות שהוצגו לה ובכך שללה את זכויותיה הדיוניות והמהותיות של המבקשת כבעלת דין. ולכן חלה הוראת סעיף 24(3) לחוק הבוררות. ג. הבוררת לא נימקה את פסק הבוררות, משלא התייחסה לטענות המבקשת ולא קבעה קביעות בדבר מהימנות עדים והפרת חובת הנאמנות של המשיבים ופגיעה במוניטין של המבקשת - וזאת מכוח סעיף 24(6) לחוק הבוררות. את הפסק המשלים יש לבטל מחמת אלה: א. לא ניתנה הכרעה בעניינים שנמסרו להכרעת הבוררת - ולכן חלה הוראת סעיף 24(5) לחוק הבוררות). ב. לא ניתנו נימוקים והפסק ניתן שלא בהתאם לדין - ולכן חלה הוראת סעיף 24(6) לחוק הבוררות. ג. התנהגות הבוררת במהלך הבוררות גרמה לעינוי דין ולכן חלה הוראת סעיף 24(10) לחוק הבוררות. טענות המשיבים 8. המשיבים טוענים כי מן הדין ומן הצדק לאשר הן את פסק הבוררות והן את הפסק המשלים. לטענתם, לא נפל כל פגם הן בפסק הבוררות והן בפסק המשלים -שלשיטתם מהווים פסק בוררות אחד. לגופו של עניין, טוענים המשיבים כי כל טענות המבקשים הינן טענות המערערות על פסקי הבוררות שניתנו כדין על ידי הבוררת ואין באף אחד מהם כל עילה לפסילת פסקי הבוררות. כן הם משיבים פרטנית לכל אחת מהטענות. דיון 9. אתייחס לטענות המבקשת אחת לאחת, תחילה באשר לפסק הבוררות ולאחר מכן לפסק המשלים. אציין, כבר בשלב זה, כי לגישתי מדובר בפסק בוררות אחד אשר נשמע בשני המשכים. האחד הינו השלמתו של קודמו בשל ראיות חדשות שנוספו. אין הפסק המשלים עומד בפני עצמו, אלא מתייחס לאותן סוגיות שנויות במחלוקת שנדונו כבר קודם לכן. הסיבה שאדון בהם בנפרד היא אך ורק בשל כך שהוגשו כתבי טענות וסיכומים נפרדים. פסק-הבוררות 10. עילות הביטול אותן ציינה המבקשת באשר לפסק הבוררות הינן בשל חלופות 3, 5 ו-6 של סעיף 24 לחוק הבוררות, שזו לשונן: "24. בית המשפט רשאי, על-פי בקשת בעל-דין (בחוק זה - בקשת-ביטול), לבטל פסק-בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מאחת העילות האלה: ...... (3) הבורר פעל ללא-סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם-הבוררות; ........ (5) הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו; (6) הותנה בהסכם-הבוררות שעל הבורר לתת נימוקים לפסק והבורר לא עשה כן;" ואלו הטענות בכל אחת מהחלופות: באשר לטענות של חוסר סמכות (סעיף 24(3) לחוק הבוררות) 11. המבקשת טוענת לחוסר סמכות של הבוררת בשל התנהגותה, שלטענת המבקשת הייתה נגועה בחד-צדדיות משהתעלמה מטענותיה, ראיותיה ונתנה את הכרעתה ללא נימוק וביסוס. לשיטתי, פעולה בחוסר סמכות אינה נכנסת בקטגוריית המקרים אשר פירטה המבקשת. פעולה בחוסר סמכות תתגבש רק כאשר הבורר פוסק בעניינים שלא נמסרו להכרעתו או כאשר לקח לעצמו סמכות לדון בנושאים שהצדדים לא הסמיכוהו. בענייננו, שבה המבקשת וחוזרת על כל הטענות שטענה בהליכי הביניים ושעליהם כבר נתנו את דעתם מספר שופטים בשתי ערכאות. אין לי, בעניין זה, אלא לצטט את אשר אמרה כב' השופטת א' פרוקצ'יה ב-בר"ע 6188/05 לגבי טענות אלו: "מושכלות ראשונים הם כי ככלל, לא בנקל יחליט בית המשפט להעביר עניין שנדון בידי בורר לבורר אחר, ונדרשות נסיבות קיצוניות כדי להצדיק זאת (רע"א 9812/04 דוד עברי נ' המועצה המקומית רמת ישי, תק-על 2004(4) 1330). השימוש בסמכות להעביר בורר מתפקידו על פי סעיף 11(1) לחוק הבוררות נועד בעיקרו למנוע מצבים של עיוות דין העלול להיגרם לצד לבוררות באם בורר ימשיך בתפקידו (רע"א 6171/99 ת.ס. תעשיות סיליקט נ' נגב, פד"י נה(1) 327, 334). מתחייב לצורך כך מצב אובייקטיבי שבו שוב אין הבורר הדן בענין ראוי לאמון הצדדים, ונדרשות נסיבות קיצוניות בטיבן כדי להצדיק תוצאה זו (רע"א 21/82 כהן ציון נ' רפאל אראל, פד"י לו(4) 70, 72). המבחן הננקט לענין זה הוא מבחן אובייקטיבי, ואין די בתחושה סובייקטיבית של צד לבוררות כי היה מעדיף להעביר ענין של בוררות לבורר אחר (המר' 2749/77 רמיר, חב' קבלנית בע"מ נ' אוניברסיטת חיפה; אוטולונגי בוררות - דין ונוהל (מהד' 4, 2005) עמ' 509-508; ע"א 75/89 צרפתי נ' צרפתי, פד"י מז(5) 516, 19-518). למימד העיתוי ישנו משקל לצורך הענין, וברי כי לאחר מתן פסק בורר תקשה דרכו של המבקש לפסול בורר פי כמה." זולת הקושי במימד העיתוי, שהצביעה עליו כב' הש' פרוקצ'יה, שכן הבקשה היא לאחר מתן פסק הבורר, הרי שגם לגופו של עניין לא הצביעה המבקשת ולו על פעולה אחת שפעלה הבוררת ללא סמכות. נהפוך הוא, עיון בפסק הבוררות מעלה כי בסעיף 5 לפסק הבוררות פירטה הבוררת את שבע השאלות שבהן חלוקים הצדדים ושבהן ניתנה לה הסמכות לפסוק. בשאלות רלוונטיות אלה אכן עוסק פסק הבוררות. משכך אין כל עילה לפסלו בשל חוסר סמכות. באשר לטיעון בדבר התעלמות מטענות (סעיף 24(5) לחוק הבוררות) 12. המבקשת מונה ארבעה עניינים שלשיטתה נעלמו מעיני הבוררת ולא הוכרעו. עניין אחד - הוא סירוב המשיבים לחתום על הנספח להסכם. לטענתה, לו היתה הבוררת דנה בכך היתה מגיעה למסקנה כי חוזה חדש בין הצדדים לא נכרת ולכן אין הצדקה להעניק למשיבים פיצויים. אציין כי עניין זה קיבל ביטוי בפסק הבוררות משנקבע כי ההסכם מעולם לא בוטל כדין והצדדים פעלו על פיו ולמסקנה זומגיעה הבוררת בין השאר מעדותו של מנהל המבקשת (ראו סעיף 9 לפסק הבוררות). עניין שני - שלא נידון לטענת המבקשת הוא הפרת חובת הנאמנות של המשיבים. גם לעניין זה לא מצאתי כל סימוכין. הדבר מצא את ביטויו בסעיף 20 לפסק הבוררות, שם יש התייחסות מנומקת לחובת הנאמנות. עניין שלישי - שלא נדון לטענת המבקשת היא הטענה שהבוררת לא התייחסה להפרת ההתחייבות להפקיד שטר ביטחון. בעניין זה קבעה הבוררת כי המבקשת הפרה את ההסכם ולא המשיבים. לפיכך טענה זו הפכה חסרת חשיבות בפסק הבוררות, בעיקר נוכח קביעת הבוררת שהצדדים המשיכו וקיימו את ההסכם במשך 4 שנים. עניין רביעי - שלא נדון לטענת המבקשת היא הטענה שהבוררת לא התייחסה לפגיעה במוניטין. אף בעניין זה לא ראיתי על מה מסתמכת הבקשה. הבוררת, בסעיף 22 לפסק הבוררות, קובעת כי לא מצאה זיקה בין שיווק המוצרים לבין המוניטין הנשען על מוצרים נבדלים. בסעיף הקודם לכך פירטה הבוררת מהם המוצרים הנבדלים ומה השוני בתכונותיהם. עולה איפוא, שפסק הבוררות נותן ביטוי לכל אחד ואחד מהנושאים אותם העלתה המבקשת כנושאים שלכאורה התעלמה מהם הבוררת. לפיכך, לא ראיתי באף אחת מהטענות האלה משום נימוק או טעם המחייב את ביטול פסק הבוררת, בשל התעלמות מטענות. באשר לטיעון בדבר היעדר הנמקה (סעיף 24(6) לחוק הבוררות) 13. לטענת המבקשת מוטלת על הבוררת החובה לפרט את תביעות הצדדים ואת טענותיהם על מנת שניתן יהיה לראות מפסק הבוררות כי התייחסה לכל טענה. קביעת מסקנה ללא פירוט על מה היא נסמכת אינה מקיימת את חובת ההנמקה. אכן, על פסק הבורר לפרט על מה בסיס מה הוא ניתן. אולם, אינני מסכימה לטענת המבקשת כי פסק הבורר אינו מנומק בשל התעלמות הבוררת מטענות מסוימות. כפי שציינתי לעיל, בעת שדנתי בהתעלמות מטענות, הרי שהבוררת התייחסה לכל אחת מן הסוגיות שלדעת המבקשת לא קיבלו ביטוי בפסק הבוררות. עיון בפסק הבוררות מעלה כי הבוררת נימקה את הכרעותיה בכל השאלות המהותיות שבמחלוקת, גם אם בחלק מהמחלוקות עשתה זאת בהנמקה קצרה ועניינית. לגישתי, אין לבדוק את ההנמקה על-פי כמות המלל שאותה הנמקה מכילה, אלא יש לבחון את ההנמקה על-פי מהותה. יש לבחון האם הצד המעורב בבוררות יכול להבין מקריאתה מדוע הוחלט כפי שהוחלט והאם נהיר לו הבסיס ששימש למסקנה. כזה הוא פסק הבוררות בענייננו. אין מדובר בפסק בוררות המכיל אמירות ערטילאיות ללא מתן הסבר נאות. בצד כל הכרעה הסבר כיצד ולמה הגיעה הבוררת להכרעה זו. פסק הבוררות מנתח את העובדות ולצידם את המצב המשפטי, והסיכום הינו פועל יוצא של כל הנתונים שהובהרו קודם לכן. לעניין רוחב יריעת ההנמקה הנדרשת יפים הדברים שנאמרו ב-ר"ע 2740 חסיד נ' רחמים, תק-על 2002(2) 1190, שם נאמר כך: "אפילו חייב בורר לפי הסכם הבוררות לנמק את פסק הבוררות אין בכך כדי לחייבו להתייחס בפסקו בנפרד ובמפורש לכל ראיה וראיה שהובאה במהלך הבוררות ולעמוד בנפרד ובמפורש על כל טענה וטענה שנטענה. אפילו בית משפט - התחייב בהנמקה מכוח הוראת תקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 - אינו חייב לפרט עד כדי כך ובורר לא כל שכן." וכן ב-ע"א 1325/92 קולקר נ' דיפלומט אופנועים, פ"ד מ"ז(3) 89, נאמר: "לא יהא די באמירה שיאמר הבורר: "לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי התביעה מוצדקת", כדי שימלא את חובת ההנמקה. מאידך גיסא, איני מוצא לקבוע מבחן נוקשה, לפיו על הבורר לנמק את פסקו כשופט המנמק את פסק דינו. מבחן אשר כזה אך ירבה התיידנויות בשאלה אם עמד הבורר בנטל הנימוק המוטל עליו אם לאו, ויסכל את המטרה שלשמה בחרו הצדדים בדרך קצרה ותכליתית של בוררות, כדי לסיים את חילוקי הדעות שביניהם. סבורני כי די בכך שהפסק ינומק כך שיהא בו להראות לקורא כי לא נעלמו מעיני הבורר הנושאים שעמדו לפניו להכרעה, כי לא נשתכחו מלבו טענות הצדדים, כי מצויה בו התייחסות עניינית לכל אלה, וטעמים, לפחות בתמצית, שהביאו לתוצאות הפסק. אכן, בכך לא קבענו אמת מבחן חד-משמעית, אולם גם בכגון דא אין לך אלא נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. כך, לא הרי הנמקה של פסק בוררות כשהבורר כפוף לדין המהותי, כהרי הנמקה של בורר שפטרוהו הצדדים להכריע על פי הדין. כל זאת כשהמגמה החייבת לעמוד לנגד עיני בית המשפט היא, לקיים, ככל שניתן, את פסק הבורר ולא לבטלו." כפי שבארתי לעיל, הדברים יפים ונכונים גם בענייננו. הבוררת פירטה ונימקה את מסקנותיה ברמה הנדרשת מפסק בוררות. לא מצאתי ולו טענה אחת, או סוגיה מהותית אחת - שבהם לא התקבלה הכרעה מנומקת. לפיכך, גם בטענת היעדר הנמקה אין כל ממש ודינה להידחות. הפסק המשלים 14. כפי שציינתי לעיל, הפסק המשלים ניתן לאחר שבית המשפט הורה לבוררת לקבל את המסמכים הנוספים ולשמוע ראיות. אינני סבורה כי מדובר בשני הליכים נפרדים אלא בהליך אחד, שהפסק המשלים מהווה חלק בלתי נפרד מפסק הבוררות. טענות המבקשת בעניין זה דומות עד למאד לטענות המבקשת באשר לפסק הבוררות. המבקשת טוענת כי לא ניתנה הכרעה בעניינים שנמסרו לה (סעיף 24(5) לחוק הבוררות). כן טוענת כי לא ניתנה הנמקה (סעיף 24(6) לחוק הבוררות) וכן מבקשת העברת הבוררת מתפקידה (מכוח סעיף 24(10) לחוק הבוררות). המשיבה מצדה שוללת את כל טענות המבקשת. 15. אתחיל דווקא בטענה בדבר תחולת סעיף 24(10) לחוק הבוררות, שזו לשונו: "קיימת עילה שעל פיה היה בית-משפט מבטל פסק-דין סופי שאין עליו ערעור עוד." לתוך סעיף זה מבקשת המבקשת לקרוא את סעיף 11(2) לחוק הבוררות, על-פיו בהתקיים התנאי שהתנהגות הבוררת גורמת לעינוי דין יש להעבירה מתפקידה. בשל כך טוענת המבקשת יש לבטל את פסק הבוררות ולהעביר הסכסוך כולו לשמיעה בפני בורר אחר. המבקשת סומכת טענתה זו על העובדה שהבוררת הביעה את דעתה בטרם שמעה עדויות משלימות והוציאה תחת ידה פסק בוררות חלקי שאיננו מנומק. בכך, לדעתה, יש כדי לגרום לעינוי דין. משכך יש לבטל את הכרעתה. גם לעניין זה יפים הדברים שצוטטו בפסקה 11 דלעיל מפי כב' א' השופטת פרוקצ'יה, ולא אחזור עליהם. אציין רק שלא שוכנעתי שבהמשכו של ההליך נפל פגם כלשהו בהתנהגות הבוררת. גם אם בתחילה פסקה הבוררת ללא שמיעת ראיות, אלא רק על סמך בחינת המסמכים, הרי בהמשך קיימה ישיבה בה התקיימה חקירה, נשמעו טענות ושני הצדדים הגישו סיכומים משלימים, בטרם נתנה את החלטתה. כפי שכבר צווין לעיל, המבחן בשאלת משוא פנים הינו מבחן אובייקטיבי ואין די בתחושה סובייקטיבית של צד כדי להגיע למסקנה כי אומנם היה משוא פנים. לפיכך, כפי שקבעתי לגבי פסק הבוררות, אני קובעת גם לגבי הפסק המשלים שהמבקשת לא הצביעה על כל עילה שבגינה היה בית המשפט מבטל פסק-דין סופי. ומשכך דין הטענה בדבר תחולת סעיף 24(10) לחוק הבוררות להידחות. 16. באשר לטענות כי הבוררת לא הכריעה בעניינים שנמסרו להכרעתה וכי לא נימקה את הפסק המשלים (סעיף 24(5) ו-(6) לחוק הבוררות) - בעניין זה מפנה המבקשת לכך שהבוררת לא התייחסה לראיות החדשות ובכללן לא התייחסה לתצהירם של אבי לוי, ירון אלמליח וכן לתעודות המשלוח. יש לציין כי הראיות החדשות התייחסו כולן לשאלה האם היתה הפצה של מוצרי המבקשת לאחר ה-2.11.01, בפסק המשלים קבעה הבוררת שהמשיבים לא הפיצו מוצרים לאחר מועד זה. למסקנה זו הגיעה הבוררת לאחר שדנה במפורט בתצהיר אלמליח, כאמור בסעיף 6 לפסק המשלים. כמו-כן דנה הבוררת בעדות אבי לוי ובמסמכים הנוספים שהוגשו, כאמור בסעיפים 7 ו-8 לפסק המשלים, ואף פירטה מדוע אין היא סומכת את מסקנתה על עדותו של לוי. בסעיף 8 לפסק המשלים עורכת הבוררת השוואה מפורטת בין תעודות המשלוח של המבקשת לבין תעודות משלוח של "חמים טעים" ומגיעה למסקנה עובדתית בעקבות השוואה זו. לפיכך, תמוהה עד למאד הטענה כי הבוררת לא הכריעה בעניינים שנמסרו להכרעתה ולא נימקה. עולה איפוא, כי באף אחת מן הטענות שהעלתה המבקשת לגבי הפסק-המשלים אין כל עילה לבטלו. לסיכום התובענות 17. הטענות שהעלתה המבקשת בשתי התובענות שבפני, הינן טענות שבאופן מאולץ ניסתה לשוות להם עילות בטלות, מאלו המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות. בבוא בית המשפט לבחון בטלותו של פסק בוררות אין זה מתפקידו לבחון את נכונות המסקנות מהבחינה המשפטית או מהבחינה העובדתית. על בית-משפט לבחון אך זאת - האם העילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות, אכן התקיימו, וההליך נוהל כראוי תוך שהנושאים שנמסרו להכרעה אכן טופלו על ידי הבורר בהחלטה מנומקת. זאת, שכן בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על פסק הבורר. בענייננו, כפי שציינתי, ההליך נוהל כראוי והנושאים שנמסרו להכרעה טופלו כראוי. טענות המבקשת, רובן ככולן, הינן ערעור על החלטת הבוררת - בעיקר במישור העובדתי. מקומן של אלו אינם בבקשה לביטול פסק בורר. התוצאה 18. המבקשת לא העלתה כל עילה שבדין לביטול פסק הבוררות או הפסק המשלים, ודין שתי תובענותיה - להידחות. הנני מאשרת את פסק הבוררות, ביחד עם הפסק המשלים. המבקשת תשלם למשיבים (ביחד ולחוד) שכר טרחת עורכי דין בסך של 30,000 ש"ח + מע"מ ובצירוף ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל. כן תשלם המבקשת למשיבים (ביחד ולחוד) הוצאות משפט לפי תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. המשיבה תפנה למזכיר הכללי של בית המשפט בעניין זה. יישוב סכסוכיםחובת ההנמקהבוררות